ירמיהו כ"ח | מחברת: מזל כהן
 

ישראל. משרד החינוך

הקדמה

השנה: 2012
הזמן: שבת תרבות
המקום: מתנ"ס באר שבע
נוכחים: קהל עירוני
מרצים: שני נואמים מאותה מפלגה
הנושא: הגרעין האיראני

כל אחד מהמרצים טוען טענה הפוכה באותו נושא למרות שייכותם לאותה מפלגה, ולמרבה הפלא לשניהם טיעונים חזקים מאוד, ושניהם משתמשים באותן מחוות על מנת לשכנע. השאלה היא: למי יאמין הקהל?

שאלה אחרת היא: מה פשר הדעות ההפוכות? האם מדובר כאן במאבק אישי או במאבק פוליטי? האם טובת הקהל לנגד עיני המרצים או תועלתם האישית? מה תהיה ההוכחה לצדקת דבריהם? ולבסוף, כשתגיע ההוכחה ונדע מי צודק בטענתו ומי איננו צודק. האם הוא יודע שטעה, או להפך – יתבצר בעמדתו ויתקוף?

עניין דומה נדון בירמיהו פרק כ"ח.

כיצד נבחין בין דובר אמת ובין דובר שקר? כיצד נדע למי להקשיב? כיצד נדע לקבל ייעוץ נכון? מדוע אמור העם להקשיב לנבואותיו הפסימיות של ירמיהו כאשר מולו ניצבים נביאים המעודדים אותו בנבואות אופטימיות?

פרקנו מתאר יום בחייו של הנביא ירמיהו, אחד מכל אותם ימים קשים שעברו עליו בניסיונותיו לדבר אל לב העם.

שני נביאים מתעמתים לפני קהל רב

לפנינו דרמה המתרחשת בבית ה' לעיני הכוהנים ולעיני כל העם. שני גיבורי הדרמה הם ירמיהו בן חלקיהו וחנניה בן עזור. ירמיהו מתהלך בירושלים כשעל צווארו מוטה – סמל למסר המרכזי של דבריו: על יהודה להשתעבד לבבל, כי זהו רצון ה'. חנניה מנבא את ההיפך: ה' ישבור את עול מלך בבל תוך שנתיים ימים. חנניה אף מעז להסיר את המוטה מעל צווארו של ירמיה ולשברם כמעשה סמלי למסריו שלו.

על מה נסב העימות?

הפרק בתחילתו מספק מידע המתארך את ההתרחשות הדרמטית לשנה הרביעית למלכות צדקיהו: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בשנת (בַּשָּׁנָה) הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי". השנה היא 593 לפני הספירה, תקופה סוערת מאוד המעמידה שאלות קשות בפני העם ביהודה. כשלוש-ארבע שנים לפני כן התרחש אירוע טראומטי ביהודה: בימי יהויכין, קודמו של צדקיהו, נכנס נבוכדנצאר מלך בבל לירושלים, לקח חלק מכלי המקדש והגלה לבבל את המלך, את משפחתו ועוד עשרת אלפים מיושבי ירושלים, בעיקר את חרשי הברזל (יצרני הנשק ומתקניו).

כיצד יש להבין אירוע קשה זה? האם ה' רוצה בחורבן עירו, אחרי שכמאה שנים קודם לכן, בימי חזקיה, הציל אותה בנס גדול מידי צבאות אשור?

ירמיהו מנבא בשם ה' כי הכניעה לבבל תימשך וכי לאחר זמן רב ישובו כלי המקדש ליהודה. הנביא מייעץ לממלכת יהודה לא למרוד בבבל, לקבל את עולה ולהשתעבד לה (ירמיהו כ"ז). אחד מנימוקיו מסביר את השעבוד כתכנית אלוהית להעניש את העם על חטאיו (ירמיהו כ"ה 9). וירמיהו מוסיף – שהשעבוד לבבל לא יהיה לנצח, ובתום 70 שנה תיפול בבל (ירמיהו כ"ה 12). אם כך, כל המורד בבבל כאילו מורד באל עצמו, והוא וצפוי להיענש. כמו נביאים אחרים, גם ירמיהו צוּוה להשתמש במעשה סמלי כדי להוכיח את אמיתות דבריו. ירמיהו צוּוה להתהלך בחוצות ירושלים כשמוטת עץ על צווארו כסמל לשעבוד לבבל (ירמיהו כ"ז). אבל בניגוד לירמיהו, קמו נביאים אחרים שעודדו את ממלכת יהודה למרוד בבבל ואף ניבאו שבבל תיפול. אחת המשימות של ירמיהו הייתה להזהיר את העם ואת המלך (צדקיהו) לבל יאמינו לנבואות אלו. אחד מהנביאים שצידדו במרד בבבלים היה חנניה בן עזור.

חנניה, לעומת ירמיהו, טען שבזמן הקרוב – "בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים" (פס' 3) – ישבור ה' את עול מלכות בבל, והגולים וכלי המקדש יחזרו לירושלים. כלומר, שתי הבטחות מבטיח חנניה: האחת, בתחום הדתי – חזרת כלי המקדש; והאחרת, בתחום המדיני – החזרת המלך יהויכין ונפילת בבל. חנניה מציין את הזמן שבו יישבר עול מלכות בבל, ובכך מחזק וממחיש את אמיתות הנבואה, ומעורר את אמון העם. זאת בניגוד לנביאי השקר שירמיהו מזכיר בפרק כ"ז. אלה לא נקטו בזמן מסוים אלא רק ציינו כי "הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה" (פס' 16).

איך מעצב המספר את העימות

מבנה משורג

את האירוע המתואר בפרק כ"ח אפשר לחלק לארבע יחידות, ובכל אחת מהן הפעיל הוא אחד הגיבורים בדרמה:
פס' 4-1: נבואת חנניה על נפילת בבל ושיבת גולי יהודה.
פס' 9-5: תגובת ירמיהו על נבואת חנניה.
פס' 11-10: המחשת נבואתו של חנניה באמצעות שבירת מוטת העץ מעל צווארו של
ירמיהו.
פס' 16-12: ירמיהו מנבא כניעה לבבל.
פס' 17: עונש מוות לחנניה.

עיצוב הנאום המתריס והבטוח בעצמו של חנניה

בפס' 4-1 מעוצב נאומו של חנניה על פי העיקרון הכיאסטי:

שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.

בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב

אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה'... וַיְבִיאֵם בָּבֶל.

וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה

וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה

אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה'

כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל.

הסצנה הראשונה (פס' 11-1) פותחת בנאום חנניה. הנאום מתחיל בהכרזה על שבירת עול מלכות בבל והחזרת גלות יהויכין – וחותם בחזרה על שני עניינים אלה כמעט באותן מילים. חזרה כפולה זו משמשת מסגרת לנאום ומדגישה את עיקרו.

בין הפתיחה לחתימה מופיע הפירוט של מי שעתידים לחזור מהגלות, והמילים "אני משיב", ובתווך נמצא יהויכין מלך יהודה החוזר לכס מלכותו.

אם כך מצויות כאן שתי ההבטחות שחנניה מבטיח: האחת, כאמור בתחום הדתי – חזרת כלי המקדש, המקיפה וחובקת את האחרת, בתחום המדיני – החזרת המלך יהויכין ונפילת בבל.

קשה שלא להיות מושפע מהחזרה הבטוחה על הדברים ומהעיצוב החודר אל התודעה של המילים.

הסצנה השנייה (פס' 17-12) עוסקת בחנניה. בפתיחתה מופיע ציון הזמן: "אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה" (פס' 12). אחר כך קובע ירמיהו שחנניה אינו שליח ה', והוא מוסיף נבואה אלוהית המבשרת את מותו של חנניה: "הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת" (פס' 16). סופה של סצנה זו הוא התגשמותה של נבואת ירמיהו: "וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא" (פס' 17).

בין שתי הסצנות אפשר להבחין בסימטריה, גם אם לעתים מנוגדת:

א. שתיהן פותחות בציון הזמן: הסצנה הראשונה: "בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי" (פס' 1), הסצנה השנייה: "אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה" (פס' 12).
ב. הסצנה הראשונה פותחת ב"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא" (פס' 1), והשנייה מסיימת ב:"וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא" (פס' 17) (סיפור מסגרת).
ג. שתי הסצנות פותחות בדיבור אלוהי: "כֹּה אָמַר ה'" (פס' 2), "וַיְהִי דְבַר ה'" (פס' 12).
ד. בשתי הסצנות מדובר על העול שהטילה בבל על יהודה. בראשונה, חנניה מנבא שעול בבל יישבר, ובשנייה מנבא ירמיהו שעול בבל לא יישבר ואף יתחזק.

איך מגיב ירמיהו לנבואת חנניה?

היינו מצפים שירמיהו, כשליח ה', יגיב בדרך עוצמתית, תקיפה ונחרצת ויעצור את חנניה. ואולם אנו תוהים במקצת אל מול תגובתו החיוורת ונטולת החיים של ירמיהו. אף על פי שנבואת חנניה נָגְדָה את נבואתו, אף על פי שדבר ה' מְפַעֵם בירמיהו בעוצמה, ירמיהו שומע את נבואת חנניה ומביע תקווה שהנבואה תתקיים: "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ" (פס' 6).

נעצור לרגע את המשך דבריו של ירמיהו ונבקש לברר: מדוע התגובה עד כדי כך לא עוצמתית? הרי אנו מכירים את ירמיהו בעוצמתו כפי שנגלתה לנו בפרק ז', מכירים את אומץ לבו בעימותים – בפרק כ"ו ובפרק כ'. מדוע, אם כן, תשובתו הנוכחית כה חיוורת?

מדוע תגובת ירמיהו כה חיוורת?

אפשר שירמיהו הביע תקווה, מפני שטובת העם הייתה לנגד עיניו יותר מיוקרתו האישית. יחד עם זאת, למרות רצונו בהתגשמות הנבואה, הוא מפקפק באמיתותה (פס' 9-8). אנו חשים בפקפוק, אך איננו שומעים עמידה איתנה והחלטית מול דברי חנניה. מדוע?

כיצד נבחין בין אמת לשקר?

האומנם חוקי התורה באים לעזרתנו?

שאלת ההבחנה בין נביא אמת לנביא שקר היא העומדת ביסוד דיוננו. בתורה מצויות שתי הנחיות שיסייעו להבחנה זו:

א. "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים י"ג 6-2).

אלא שחנניה מדבר בשם ה'. לא בשם אלים אחרים. ואינו מסית ומדיח לפנות לאלים אחרים. קריטריון זה לבחינת נבואתו הוא, אם כן, בלתי רלוונטי.

ב. חוק נוסף בספר דברים עוסק בסיטואציה הנוכחית: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" (דברים י"ח 20). אבל המחוקק מעורר מיד את השאלה בבהירות רבה: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'?" (דברים י"ח 21)

והתשובה פשוטה וחד משמעית: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ" (דברים י"ח 22). כלומר, התגשמות הנבואה היא המעידה על אמיתות דוברה. ואולם אבן בוחן זו איננה פשוטה: יש צורך בהמתנה, האישור הינו רטרואקטיבי.

זאת ועוד – מה נאמר על נבואת יונה: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג' 4)?! גם זוהי נבואה שלא מומשה! האם נטיל דופי במהימנותו של הנביא שהצליח במשימתו וגרם לתשובתם של אנשי נינווה? ובכלל, הרי נביאי האמת – בעצם התוכחה והאיום – עושים כל שביכולתם כדי למנוע את מימוש נבואותיהם הקשות!

חזרנו, אם כן, לשאלת המוצא: כיצד נוכל להבחין בין נביא אמת לנביא שקר?

אין זו שאלה תאורטית של הבנת המקראות בלבד. זוהי בעיה הצומחת מתוך החיים עצמם: כיצד יֵדע הציבור לזהות את נביאיו? איך יֵדע להוקיע את המבקשים להונותו? כיצד יכיר בדברי אמת?

מה הטעה את ירמיהו? מדוע הוא אינו מגיב בחריפות לדברי חנניה?

ראשית, ראינו שלפי החוק שבתורה קשה לדעת בשלב זה אם חנניה דובר אמת או לא. הנה לפנינו נביא, ירמיהו בכבודו ובעצמו, שייתכן כי תשובתו הרפה לחנניה נובעת מחוסר יכולתו שלו לקבוע שחנניה דובר שקר.

שנית, חנניה הצליח לעורר אמון בירמיהו ובעם כי הוא חיקה את נביאי האמת באמצעות נוסחת הפתיחה הנבואית: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (פס' 2).

רמז לאמון שעורר חנניה ניתן על ידי המספר בכינוי שהוא מכנה את חנניה שש פעמים לאורך כל הפרק "חֲנַנְיָה הַנָּבִיא", בדיוק אותו מספר פעמים שהוא מכנה גם את ירמיהו בכינוי הזה. בכינוי הזהה הניתן גם לירמיהו וגם לחנניה המספר רומז למבוכה ולחוסר היכולת לקבוע בביטחון מיהו הנביא האמיתי. דוגמה טובה לכך מופיעה בשיא העימות: "וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ" (פס' 10).

המשך תגובת ירמיהו לחנניה

ירמיהו אמנם פתח בהבעת תקווה שדברי חנניה יתגשמו, אבל הוא ממשיך ואומר לו משפטים נוספים המביעים פקפוק בהתגשמות נבואתו.

פקפוק ראשון הוא בעצם הצגת קריטריון המאפשר להבחין בין נביא אמת לנביא שקר – קריטריון ההתגשמות. קריטריון זה נשען על דברים י"ח 21 - 2 2: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'", כלומר: נביא אמת הוא נביא שנבואתו מתממשת, ועל כן יש לבחון אם יתגשמו דברי חנניה.

פקפוק שני נמצא בפס' 8: "הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר". כלומר – נביאי האמת ניבאו לרוב דברי פורענות, כנראה כדי לאיים על העם לחזור למוטב, גם אם הפורענות עשויה לא להתקיים במקרה שיחזרו למוטב. נבואת חנניה, לעומת זאת, חורגת מהמסורת הנבואית שעליה אמון ירמיהו.

מעניין שירמיהו מצא לנכון להוסיף על הקריטריון הראשון, היבט שלא נמצא בתורה. נבואת השלום של חנניה היא החייבת בהתגשמות כדי להוכיח את אמיתותה. בכך ירמיהו מציע קריטריון מצומצם יותר מזה שהוצע בדברים י"ח: נבואת שלום היא החייבת בהתגשמות, נבואת פורענות – לא בהכרח.

מה הנחה את ירמיהו בצמצום זה? האם זו ההשקפה כי נבואת פורענות מותנית בהתנהגות העם ואילו נבואת שלום נועדה להתגשם בכל תנאי? קשה לקבל זאת לאור דבריו שלו עצמו בפרק י"ח פס' 11-7 (ועיקרם בסוף הקטע): "וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. וְעָשָׂה הָרַעה [הָרַע] בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ" (פס' 9- 10). משמע – גם נבואת שלום מותנית בהתנהגות העם.

ייתכן שירמיהו צמצם את דבריו נוכח הדילמה שלפניו, והריהו כאומר: "אתה, חנניה, מנבא לשלום. אם כן נחכה להתממשות נבואתך". חנניה נקב בתקופת זמן של שנתיים, ובזמן זה עלול העם ללכת אחרי חנניה. כדי להגביל את נכונות דבריו של חנניה היה ירמיהו זקוק לקריטריון נוסף, קריטריון ההסתמכות על מסורות נבואיות קודמות, המשלבות נחמה ופורענות.

וייתכן שירמיהו תמה על הטון הוודאי שבנבואת חנניה. דבריו נאמרו כנבואה מוחלטת, שאיננה מותנית בהתנהגות העם. אולי בשל החלטיותה ירמיהו מניח שהיא חייבת להתממש, ועל כן מכיל עליה את קריטריון ההתגשמות.

וחנניה? הוא דווקא מגיב בעוצמה רבה!

חנניה איננו מתרשם מדברי ירמיהו. להפך, הוא מנסה לבטל את דבריו במעשה סמלי: שובר את מוטת הכניעה שעל צוואר ירמיהו לעיני הכוהנים וחוזר על אותו המסר: "כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל צַוַּארכָּל הַגּוֹיִם" (פס' 11).

הרחבה
האם חנניה הזוכה לכינוי "חֲנַנְיָה הַנָּבִיא"הוא נביא שקר?

יש הטוענים,1 שחנניה לא היה נביא שקר, כי בניגוד לנביאי שקר אחרים הוא לא הואשם בעברות מוסר (ראו תוכחות ירמיהו כ"ג 14, כ"ט 23). לעומתם, חז"ל2 טוענים כי תחילה היה חנניה נביא אמת, אך בהמשך שינה את דעתו וחצה את הקווים. יש חוקרים3 הרואים בדברי ירמיהו האשמה ברורה המכוונת אל חנניה, ואף למדים מדבריו מהם הקריטריונים להבחנה בין נביא אמת לנביא שקר.

ירמיהו הולך!!!

במעמד כל העם, אחרי שחנניה שובר בבוטות את המוטה מעל צווארו של ירמיהו, מעשה חמור מאין כמותו, ירמיהו אינו מגיב! נמסר רק שהוא הולך לדרכו (פס' 11). נשאלת השאלה: מדוע מסתלק ירמיהו בלי תגובה? האם הוא מצדיק את נבואת חנניה ופוסל את נבואתו שלו? מה חושב העם בראותו את ירמיהו הולך ללא עימות נוסף וללא מילת התנגדות? האם הצליח חנניה לעורר אמון גם בירמיהו וגרם לו להשתכנע שנבואת הנחמה שבפיו אכן עומדת להתגשם? האם הסתלקותו של ירמיהו מהמקום יכולה להעיד על הרגשת תבוסה?

לדעת מרטין בובר, מעיד הדבר על מבוכתו של הנביא. גם הוא כנראה איננו יודע את שלפניו. העם במבוכה, וגם הוא במבוכה. אמנם הוא יודע שדבר ה' אמת בפיו, אבל הופעתו המרשימה של חנניה מערערת את ביטחונו: אולי האל שינה את דבריו? בובר אומר, שבכל פעם שהוא מגיע לפסוק "וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ...", הוא מזדעזע מחדש; וזאת משום ששבירת העול על ידי חנניה היא כשבירת דבר ה', ולמרות שבירת העול ירמיהו שותק. הוא אינו יודע מה פשר הדבר, ומבין שעליו לחזור ולשמוע את דבר ה' מדי פעם בפעם מחדש. כאן מתגלה יכולת גם להיות פתוח לעמדה שאיננה שלך וגם להקשיב לעצמך אם אתה עדיין דבק בצדקתך. תכנית האל איננה "מנגנון" קפוא הפועל מעצמו, דבריו משתנים בהתאם למציאות המתחדשת, ולכן על הנביא ללכת ולהטות אוזן כל פעם מחדש.

מסתבר אם כן שהיה קשה מאוד, ואפילו בלתי אפשרי, להבדיל בין שני הנביאים. אנו רואים כי גם נביא האמת עצמו שותף להרגשת הבלבול והספק.

אלוהים מתערב בעימות

ירמיהו אמנם לא הגיב לדבריו או למעשיו של חנניה, אך ה' הגיב והודיע לירמיהו שנבואת חנניה מבוטלת. זאת ועוד: ה' מחזק את השעבוד של בבל (פס' 14). מכאן אנו מבינים שחנניה חטא, דיבר סרה על אלוהים וניבא לשקר. עתה, לאחר ששמע ירמיהו את דבר אלוהים, חוזרים אליו עוז רוחו והחלטיותו. הוא מנבא לחנניה מוות: "הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת" (פס' 16). גם כאן אנו שומעים הדהוד של החוק מספר דברים: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר... וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים י"ח 20).

גורלו של חנניה נגזר על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: "לֹא שְׁלָחֲךָ ה'... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה..." (פס' 16-15). כלומר, בהתמודדות שבין ירמיהו, נביא האמת, לבין חנניה, נביא השקר, ניצח נביא האמת – ונביא השקר מת בשנה ההיא.

מידה כנגד מידה בעיצוב מבנה הסיפור

בסיפור שתי סצנות שהתקיימו זו אחר זו: סצנה א' (פס' 11-1) – העימות, סצנה ב' (פס' 17-12) – התוצאה.
קו הגבול בין שתי הסצנות נמצא בפס' 11 בביטוי: "וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכּוֹ".

בין שתי הסצנות אפשר להבחין בסימטריה, גם אם מנוגדת לפעמים:

א. שתיהן פותחות בציון הזמן: הסצנה הראשונה – "בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי", והסצנה השנייה – "אַחֲרֵי שְׁבוֹר חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת הַמּוֹטָה".
ב. הסצנה הראשונה פותחת ב"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא", והשנייה מסיימת ב"וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא" (סיפור המסגרת).
ג. שתיהן פותחות בדיבור אלוהי: "כֹּה אָמַר ה'" (פס' 2); "וַיְהִי דְבַר ה'" (פס' 12).
ד. בשתי הסצנות מדובר על העול של בבל. בראשונה חנניה מנבא שעול בבל יישבר, ובשנייה ירמיהו מנבא שעול בבל לא יישבר, ואף יתחזק.
ה. בסצנה הראשונה מובאים כל דברי ה' מפיו של חנניה, וירמיהו שותק; ואילו בסצנה השנייה מובאים כל דברי ה' על ידי ירמיהו, והפעם חנניה הוא השותק.

מה מבקש מבנה זה למסור?

אפשר שמטרת הסימטריה בין שני חלקי הפרק היא להראות סגירת מעגל, שמבטא העיקרון של מידה כנגד מידה. הקריטריונים לאבחנה בין נביא אמת לנביא שקר, שמביא ירמיהו בסצנה הראשונה, באים לידי ביטוי בסצנה השנייה ומדגישים את מעמדו של חנניה כנביא שקר.

הרחבה
ההבחנה הקשה בין נביא אמת לנביא שקר

כאשר קוראים את הסיפור בירמיהו כ"ח, יודעים מיהו נביא אמת ומיהו נביא שקר, מי מעשהו ראוי ומי חוטא, מי מטעה ומי מכוון אל האמת. אבל בני זמנו של ירמיהו לא ידעו זאת. מטיפים נשאו דברים בפני העם וטענו שהם מדברים בשם ה', ולעתים לא היה ברור מי מהם הוא נביא אמת. בפרקנו מתואר ויכוח בין ירמיהו לבין חנניה בן עזור. שניהם מייצגים בעיניי העם דמות של נביא, אבל הם אומרים דברים הפוכים, ומכאן משתמע שרק אחד מהם הוא נביא אמיתי. אבל איך יֵדעו השומעים מיהו מי?

בסיפור זה אלוהים מתיר את הספק: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל ה'" (מקביל לחוק שבדברים י"ג 6: "יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם").

וחנניה אכן מת בשנה ההיא.

כאן פתרה התערבותו של האל את הבעיה, וכך נשארת שאלתנו תלויה ועומדת: איך נבחין אנו בין האמת לשקר? מה נעשה אם אלוהים לא יתערב? איך נדע אחרי מי ללכת? למי להקשיב? על מי לסמוך?

ירמיה עצמו (כ"ג 32-25), נותן בידינו אמת מידה נוספת: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה': הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (פס' 29-28). ירמיהו משתמש בדימויים כדי להבחין בין שתי קבוצות הנביאים: מספרי החלום משולים לקש, דוברי האמת משולים לחיטה הנקייה, המבוררת. דברי האמת הם כאש וכפטיש המפוצץ סלע. מתברר, אם כן, שמוקד ההבחנה נעוץ בעוצמת הדברים.

נביא אמת חווה חוויית התגלות חזקה מאוד, שהיא כאש וכפטיש, ולכן דבריו מועברים אל שומעיו בצורה נוקבת, חזקה, מפתיעה ומזעזעת.4

הנבואה פורצת לעתים שלא ברצונו של הנביא והיא מלווה בכאב אישי ובמתח רב. היטיב לתארה ירמיהו במקום אחר (כ' 9): "וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל". לעומתו, נביא השקר פועל מתוך מניעים אישיים: הוא מבקש שכר, עמדה; הוא מסתגל להלכי הרוח של העם ושל השלטון ומבקש לנבא ולהשמיע את מה שמאזיניו חפצים לשמוע. קולו שונה אפוא מקול נביא האמת.

הרחבה
חנניה בן עזור – נביא שמשקר במודע לעם?

לשאלה, אם היה חנניה נביא אמת או נביא שקר, יש כמה תשובות. התלמוד הירושלמי,5 שדן באופן כללי בדרך שבה אפשר להוכיח מיהו נביא אמת, רואה את מותו של חנניה כהוכחה שדבריו של ירמיהו היו אמת ושחנניה היה נביא שקר. ולשאלה, אם חנניה יקום ויודה בטעותו או יבקש סליחה מנביא האמת, עונה התלמוד, שאפילו מחשבתו האחרונה של חנניה הייתה איך לנצח את ירמיהו, ובצוואתו ביקש מבניו להסתיר את מותו שהיה להסתיר את מותו שהיה בזמן מסוים ולקבור אותו בזמן אחר כדי שלא יתאים לדברי ירמיהו.

צבי אדר,6 טוען גם הוא שחנניה הוא נביא שקר. אמנם התואר "נביא" מופיע מספר פעמים שווה כשמדובר בחנניה וכשמדובר בירמיהו, ואמנם חנניה מפגין ביטחון עצמי רב לעומת חוסר ביטחונו של ירמיהו, ועל כן נראה שחנניה הוא נביא האמת ולא ירמיהו. ואולם חנניה לא מתאר את המציאות שתתגלה כאמיתית. המציאות היחידה שהוא מייצג היא המציאות הקיימת בנפש העם. חנניה משמיע לעם את מה שהוא מבקש לשמוע.

בנימין אופנהיימר,7 טוען שנביא אמת הוא מי שמבחין בין קול אלוהים לקול שאלת לבו; ונביא שקר הוא מי שהולך אחרי משאלת לבו. על פי הגדרה זו, חנניה הוא נביא שקר מפני שהוא מנבא את הלהט הפטריוטי שבלבו, ונבואת השלום שבפיו היא ביטוי לאהבת עמו.

מרטין בובר,8 מכנה את חנניה "נביא שקר פוליטי". חנניה רואה את עצמו כמדינאי גדול האומר את האמת, אבל זוהי האמת שלו בלי להטות אוזן לה', ובכך יוצר אשליה פוליטית. נביאי האמת, לדעת בובר, רואים נכוחה את המציאות ואף בודקים אם חלו בה שינויים, כדוגמת ירמיהו ההולך לשמוע את דבר ה' – ולא פעם אחת בלבד. ירמיהו מנסה לגרום לעם לראות את המציאות ההיסטורית ולהציל אותו מן האשליה שיוצר חנניה.

לסיכומו של עניין

סיפור ירמיהו כ"ח הביא אותנו להבנה שכמו אז, גם היום, בני האדם שונים בדעותיהם ובעמדותיהם. כל אחד בוחר לו את הדרך שבה ישווק את דעותיו ועמדותיו ויגן עליהן.

ואנו, בבואנו להחליט איזו מן הדעות נכונה בעינינו וטובה לנו, צודקת, הוגנת, אמינה וראויה, נפעיל ביקורת ונשים לב לדברים האלה:

א. לא תמיד המתריס, בעל הלהט והתשוקה, הבטוח בעצמו – הוא הצודק. ייתכן שדעותיו הן אופנה (טרנד) חולפת, והוא נוקט אסטרטגיה שיווקית בעלת עוצמה. ייתכן כי זה שאינו מתלהם, זה הפתוח והקשוב – הוא הצודק.
ב. כוח השתיקה, תגובת יריב לא מתלהמת, לא מתריסה, אלא אמפתית ומקבלת יכולה להניב פירות של הצלחה.
ג. יש צורך בביקורת מתמדת על אופנה, ויש להקשיב למידת נכונותה.

הערות שוליים:

  1. מ' בובר, דרכו של מקרא, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 122-114 ; ב' אופנהיימר, "מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר", ספר נייגר, החברה לחקר המקרא, ספר ז, תשי"ט, עמ' 108.
  2. ספרי בפרשת ראה דברים י"ג 3.
  3. ב' אופנהיימנר, שם שם; ג' ברין, עיון בארבע סיפורים ביוגרפיים בנבואה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור , 1983 תשנ"ג, עמ' 67.
  4. ובלשונו של הרמב"ם: "אבריהם מזדעזעים וכוח הגוף כושל ועשתונותיהם מטורפות" (ספר המדע, הלכות יסודי תורה, פרק ז', ב').
  5. תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י"א, דף ל' עמ' ב'.
  6. צ' אדר, ירמיהו הנביא, גומא ספרי מדע ומחקר, תשנ"ב, עמ' 88.
  7. ב' אופנהיימר, "מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר", ספר נייגר, החברה לחקר המקרא, ספר ז', תשי"ט, עמ'108- 183.
  8. מ' בובר, "נביא שקר", בתוך: מיכל בהט (עורכת), נבואה ונביאים – נושא מסכם בבחינת הבגרות, הוצאת רכס, תשמ"ה, עמ'55- 77.

ביבליוגרפיה

• צ' אדר, ירמיהו הנביא, גומא ספרי מדע ומחקר, תשנ"ב, עמ' 90-88.

• ב' אופנהיימר, "מלחמתו של ירמיהו בנביאי השקר", ספר נייגר, החברה לחקר המקרא, ספר ז', תשי"ט, עמ' 110-108.

ג' ברין, עיון בארבע סיפורים ביוגרפיים בנבואה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור תשנ"ג, עמ' 102-97.

י' הופמן, "ואדע כי דבר ה' הוא" (ירמיה ל"ב 8), בית מקרא, ק"נ ג', תשנ"ז, עמ' 210-198.

מ' בובר, "נביא שקר", בתוך: מיכל בהט (עורכת), נבואה ונביאים – נושא מסכם בבחינת הבגרות, הוצאת רכס, 1985,עמ' 77-55

מ' בולה, ירמיהו, סדרת דעת מקרא, מוסד הרבה קוק, 1983,פרק כ"ח .

ע' חכם, "המאבק בין נביאי אמת לנביאי שקר", בתוך: עיונים בספר ירמיהו, חלק ב', החברה לחקר המקרא בישראל (ללא שנה), עמ' 218-211.

א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, אוניברסיטת בר אילן, 1997, עמ' 166.

צ' צמח, "כיצד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר", בית מקרא, צ"ט, תשמ"ד, עמ' 351-334.

מ' בובר, דרכו של מקרא, מוסד ביאליק, 1978

ביבליוגרפיה:
כותר: ירמיהו כ"ח
מחברת: כהן, מזל
שם פרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.

הספרייה הווירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך