בין תיאולוגיה לפוליטיקה – יחזקאל פרק י"ח | מחברת: רות מילדר
 

ישראל. משרד החינוך

וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ-נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ (פס' 25)

וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן (פס' 29)

יחזקאל י"ח 25 ו 29 הם שני פסוקים דומים המזכירים את מילה "דרך". הפסוקים משקפים ויכוח שנערך בין הדובר, הנביא, לקהל שומעיו, העם, באשר לדרך ש"תיתכן" או ש"לא תיתכן". הם מציגים שתי אמירות הפוכות באותו עניין, לגבי "דרך אדוני", המקובלת על הנביא אך נפסלת על ידי העם, ולגבי דרך בית ישראל המקובלת על העם אך נפסלת על ידי הנביא.

מהן הדרכים עליהם מדברים פסוקים אלו?

מהי דרך ה' ומדוע היא נפסלת על ידי העם?

מהי דרך העם ומדוע היא הנפסלת על ידי ה'?

מדוע דרכי העם ודרכי הנביא אינם עולים בקנה אחד?

שתי הדרכים המוצגות בפרק הן דרכים המציגות שתי תפיסות עולם שונות להבנת תורת הגמול. העם מפרש את תורת הגמול בהתאם לזיכרון ההיסטורי שלו, באופן שונה מהפירוש שמציג יחזקאל. הלה מציג תורת גמול שאינה מסתמכת על זיכרון היסטורי. להפך, תורת הגמול שלו מעוצבת בהתאם לזמן למקום ולקהל המקשיב לנבואותיו.

כדי להבין את מהות הוויכוח, יש להבין תחילה את המטען המלווה את העם ואת תפיסת העולם האחרת שמציג הנביא.

מדוע דוחה העם את הדרך שמציג יחזקאל?

יחזקאל מציג את דרך ה', והיא נשמעת הגונה ונכונה. העיקרון שיחזקאל מציע הוא - הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא-יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע (הָרָשָׁע) עָלָיו תִּהְיֶה. (פס' 20). מדוע טוען העם שדרך זו לא תיתכן? למה העם תוהה - מַדֻּעַ לֹא-נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה (19). הרי דרכו של הנביא נשמעת כל כך צודקת!

העם נסמך על זיכרון היסטורי. זיכרון היסטורי, יוצר אחווה לאומית וחברה בעלת מסורת משותפת. לזיכרון היסטורי השפעה רבה על עיצוב מחשבה לאומית כי גם אלו שלא חיו בתקופת האירועים המעצבים את השקפת העולם, זוכרים אותם כאילו היו שם. אחת הדוגמאות הבולטות ליצירת זיכרון קולקטיבי בעם ישראל היא הדרך בה הוא חוגג את חג הפסח במהלך הדורות, למרות שאף לא אחד מבני הדורות מאז דור יציאת מצרים חווה את החוויה, כן אפשר להמשיך ולמנות את רוב מועדי ישראל כזיכרון היסטורי לאומי.

בני ישראל שחיו בארץ יהודה לאחר גלות יהויכין, הגלות שבה גלה יחזקאל, קושרים את האירועים בתקופתם לאופן הבנתם את צורת הגמול בעולם. זיכרונם ההיסטורי עוצב בידי נביאים שקדמו ליחזקאל, ומתייחס אל אירועי העבר כמו גלות שומרון או גלות יהויכין. לפי זיכרון זה הגורל שיחול על גולי יהויכין ועל הנשארים לאחר גלות זו בארץ, הוא קבוע ובלתי ניתן לשינוי. משמעות הדברים היא שלכאורה אין אפשרות להציל את ארץ יהודה ממכה נוספת, שהרי גורל העם כבר נקבע לאור מעשה אבותיהם. הביטוי אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה שמצטט יחזקאל מפי העם בפתיחת נאומו בפרק יח' (פס' 2) מבטא אפוא את תפיסת הגמול המקובלת והמוכרת לעם – גורלם קבוע ומושפע ממעשי אבותיהם. מסתבר שהעם מתקשה לקבל את האופן בו מציג יחזקאל את המציאות, משום שזהו אופן חדש לראות את גורלם וחייהם, אליו לא הורגלו.

מדוע מסורות ונביאים שקדמו ליחזקאל הציגו בפני העם תורה של גמול מצטבר ושל ענישת העם בשל חטאי אבותיהם?1

נביאים כירמיהו ודברי מנהיגים רוחניים מלאחר החורבן כמו מחבר מגילת איכה וגם ההיסטוריוגרף של ספר מלכים, הם שהדגישו את הגמול המצטבר ואת הגמול לדורות.

כך למשל – מל"ב כ"ג 25 – 26: וְכָמֹהוּ [כמו יאשיהו] לֹא-הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר-שָׁב אֶל-יְהוָה בְּכָל-לְבָבוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹ וּבְכָל-מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא-קָם כָּמֹהוּ. כו אַךְ לֹא-שָׁב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר-חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל-הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה.

וירמיהו ט"ו 4: וּנְתַתִּים לזועה (לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן-יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר-עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם.

השקפה זו סיפקה מענה לבני דור החורבן. שאלות קשות העסיקו את בני דור החורבן כגון: מדוע אירע החורבן? האם אלוהים חלש ולכן ניצחוהו אלוהי הבבלים? האם אלוהים שרירותי ועושה מעשים אכזריים וחסרי פשר? האם אשמת העם בחורבן והבנתו כגמול מצטבר של דורות שחטאו חטאים ממושכים, הבהירו לעם כי אלוהים הוא האחראי לגורל עמו. ה' לא הובס, וגם אין הוא אל אכזר ושרירותי. החורבן הוא עונש על מעשי העם.

גישה זו הצליחה לשמור על עמוד השדרה הלאומי והתיאולוגי. אלוהים נשאר כל יכול צודק ואוניברסלי. לא אלוהי הבבלים הביסוהו, ולכן אין לנהות אחריהם ולאמצם כאלוהי הגולים. יש להבין את העונש הצודק שהוטל על יהודה בצורת חורבן. אולם גישה זו המייצרת רגשי אשם רבים, גבתה גם מחיר.

כך באיכה פרק ה', מרגיש העם רפה ידיים וחסר אונים משום שאֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם (וְאֵינָם) אנחנו (וַאֲנַחְנוּ) עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. (פס' 7). אין זה משנה מה נעשה, לא חשוב כיצד נפעל – אנו, דור החורבן נסבול, בשל חטאי הדורות הקודמים. יחזקאל, המנהיג הרוחני של דור הגלות הראשונה, מחויב להתמודד עם גישה מערערת והרסנית זו.

מדוע מערער יחזקאל על התפיסה של הנביאים שקדמו לו?

לתפיסת הגמול של העם יש השלכות מעשיות. ראשית היא יכולה להוביל למצב של אפטיה וייאוש. אם האדם אינו יכול לשנות את גורלו, אין לו סיבה להתאמץ. דבר המוביל למצב סטטי, והרגשת חוסר אונים. שנית, היות שהגורל קבוע מראש, יש שיגידו שכל שנותר להם זה להיכנס לסחרור חושים של "אכול ושתה כי מחר נמות". כנגד התנהגות כזו מתריס ירמיהו, באמירתו: כִּי אָמְרוּ לֹא יִרְאֶה אֶת-אַחֲרִיתֵנוּ. (יב' 4), ועמוס בדברי הביקורת שלו: הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּשׁוּן שֶׁבֶת חָמָס (ו'3). זה הלך הרוח ביהודה שלאחר 597 לפנה"ס, יהודה שבין שתי הגלויות.

קריאתו של יחזקאל מבקשת להעמיד את גורלו של האדם על בחירתו החופשית ועל מעשיו שלו עצמו. בפרק יח' הוא מציג את תפיסתו האנטי דטרמיניסטית, שאינה מדברת על העתיד האידאלי כמו של ירמיהו (ירמיה ל"א 28 - 29), אלא על ההווה הריאלי. יחזקאל טוען כי הגמול האישי הוא דרכו של ה' כבר עכשיו. 2

הדבר משתקף בפסוקים הבאים:

אִישׁ כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה... צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי ה' (פס' 9,4)

וְהוֹלִיד בֵּן-פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה... מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה (פס' 13-10)

וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת-כָּל-חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן... הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲו‍ֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה (פס' 17-14).

ניכר כי יחזקאל יוצא נגד תפיסה קודמת המושרשת בעם, המסבירה את ההתרחשויות במציאות – לטוב ולרע – כתוצאה של מעשי הדורות הקודמים: מַה-לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת-הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה (פס' 2). האידאה של יחזקאל היא להדגיש כי ה' שופט את האדם איש לדרכו וזוהי צדקתו המוחלטת של האל. מבחינה זו מדובר במסר אופטימי. איננו שומעים בדבריו על מצבים בעלי קושי ואי התאמה בין מעשים לשכר, כפי שמתאר המשפט "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". דעתו היא כי דרך רשעים אינה צולחת והוא מדבר בנושא תורת הגמול כאילו אין לסוגיה זו מקום. מבחינה זו, נחשבים רעיונותיו למפנה. 3

ההתנגדות של יחזקאל לעבר האבות כמשפיע על גורל הבנים מגיעה לשיאים חדשים

ההתנגדות של יחזקאל לרעיון של גמול מתמשך העובר מדור לדור –מגיעה לשיאה בפסוק 21 הקובע כי לא רק שהאדם משוחרר מחטאי העבר של אבותיו, אלא גם מחטאי העבר של עצמו. לא רק שהאב אינו קובע את גורל הבן, אף גורל הבן אינו מוחלט, אלא נבחן לפי התנהגותו בהווה. והָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל-חַטֹּאתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת-כָּל-חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת (פס' 21). טענתו העיקרית של יחזקאל בתורת הגמול היא שלא רק שאין שיתוף גמול בין הדורות, אף אין גזר דין מוחלט על האדם. לאדם יש הצלה גם מחטאיו שלו – באמצעות התשובה. כמו כן, אדם אינו נמק בעוונו מן העבר, כפי שדור שלם אינו נענש בעוון הדור שלפניו. כדי להדגיש את הנקודות הללו יחזקאל פורש סיפור של שלושה דורות. כל דור מתנהג באופן עצמאי, בלי שיושפע מן הדור הקודם לחיוב או לשלילה:

למה לחזור שלוש פעמים על אותו דבר? כבר הבנו בפעם הראשונה

היות שהעם אינו רגיל לנביא המציג גמול אישי חוזר, יחזקאל ופורש את השקפתו בהציגו שלושה דורות בפס' 17-4 בפרק:

ניתן ללמוד מאופן העימוד הזה, שהמעשים המתוארים לאורך שלושת הדורות הם אותם מעשים המוצגים פעם לחיוב ופעם לשלילה. ובכל פעם נענש רק מי שעשה רעה.

חידוש נוסף

יחזקאל מציע חידוש נוסף על חידושו לגבי תורת הגמול. אין מדובר רק ביחסי אדם עם ה' או ביחסים מוסריים בין אדם לחברו, אלא גם בחשיבות הצדקה והחסד הפעילים – דברים שהם מעבר למוסר הבסיסי. כך מתן עזרה וסיוע לנזקקים. כך הדרישה וְעֵירֹם יְכַסֶּה-בָּגֶד או לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן (פס' 16).

יחזקאל משלב, אפוא, בדרישותיו הסוציאליות גם דרישות לצדקה, ובכך מחדש אף על ספרי החוקים בתורה, שבעשרת הדברות (שמות כ', דברים ה') או ברשימה שבויקרא יט'. אלה דורשים מהעם לשמור על האמונה באל ולעשות צדק עם האדם, אך נעדרת מהם דרישה פעילה לצדקה או לחסד. גישה אישית כזו של יחסי אדם ואדם, משתלבת עם גישתו החדשנית לגמול אישי. דרישתו מהאדם להתנהג כראוי, גם אם אין הדבר כלול בחוק המקראי, תואמת את האמירה כי האדם נבחן בהתאם למהותו בהווה. גורלו של האדם בהווה מוכרע בהתאם להתנהגותו. אפשר לומר, שהתנהגותו לא רק עם האל או עם הזולת, אלא גם עם עצמו – עם מצפונו וטוב ליבו המשתקף במעשי צדקה חסד וחמלה.

האם באמת השקפתו של יחזקאל חדשנית?

גישתו של יחזקאל בנושא תורת הגמול קיימת במקרא ובעיקר בספרות החכמה, אולם בישראל הקדומה לא תמיד הייתה תורה זו שלטת. וגם אם הייתה ידועה, היא לא דחתה כליל את תורת הגמול הקיבוצי, שעדיין היתה לה אחיזה, כפי שעולה מדברי הנביא עצמו בסקירתו ההיסטורית בפרק כ, המספר על ההבטחה האלוהית שניתנה עוד בימי הנדודים במדבר לשלוח את העם לגלות כעונש, אך רק בדורות הבאים (פס' 23):

כא וַיַּמְרוּ-בִי הַבָּנִים, בְּחֻקּוֹתַי לֹא-הָלָכוּ וְאֶת-מִשְׁפָּטַי לֹא-שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם--אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, חִלֵּלוּ; וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם--בַּמִּדְבָּר. כב וַהֲשִׁבֹתִי, אֶת-יָדִי, וָאַעַשׂ, לְמַעַן שְׁמִי--לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם. כג גַּם-אֲנִי, נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָהֶם--בַּמִּדְבָּר: לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת. כד יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא-עָשׂוּ, וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ, וְאֶת-שַׁבְּתוֹתַי, חִלֵּלוּ; וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם, הָיוּ עֵינֵיהֶם.

ניגוד זה, בין תפיסת הגמול המוכרת ובין תפיסתו החדשנית של יחזקאל, גורמת לעם להיות מבולבל ומופתע. שלוש פעמים בפרק י"ח מוכיח אותם הנביא על הפתעתם ועל תפיסתם השגויה:

וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא-נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲו‍ֹן הָאָב (פס' 19)

וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ-נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ (פס' 25)

וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן (פס' 29)

ההפתעה היא כנראה לא רק בנוגע לשיטת הגמול החדשה, אלא גם לגבי הבשורה שלפיה אדם יכול להשפיע על עתידו. הרשע אינו חייב להישאר רשע עד סוף ימיו. יש לו אפשרות לשנות את גורלו ולהישפט על פי מעשיו העכשוויים. והצדיק, שחטא, אל לו לחשוב כי צדיקותו בעבר תעמוד לו בימי ההווה. נראה שזה גודש את הסאה בעיני העם – גם שינוי שיטת הגמול וגם שינוי האחריות של האדם כלפי עצמו. העם אינו רגיל להשקפה המטילה על כל יחיד ויחיד כל כך הרבה אחריות. ואולי הרעיון החדש של לקיחת אחריות אפילו לא כל כך מוצא חן בעיניו ולכן הוא חוזר וטוען את הטענה לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי (פס' 25, 29). אולם הפתעת העם לא תזיז את יחזקאל מעמדתו. הוא נחוש בדעתו ששיטת הגמול האישי היא הנכונה ומתריס שוב ושוב לדברי העם כי: הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ (פס' 25, 29).

מדוע חשוב כל כך ליחזקאל לשנות ולהשריש תורת גמול חדשה? 4

יחזקאל, נביא המאה ה 6 לפנה"ס, מנבא בתקופה שבין שתי הגלויות לבבל. תקופת נבואותיו היא תקופה דרמתית בעם, שההתרחשויות בה מעוררות שאלות ותהיות על טיב הקשר בין העם לה'. אחת השאלות היא עם מי נמצא האל? האם עם אלה היושבים בציון? או עם העם היושב בגולה?

יחזקאל מנבא בגולה. הוא בעל יכולות לתרום לבניה מחודשת של הציבור הגולה. ציבור זה הגיע לבבל חסר עוגן מבחינה לאומית, חברתית ואישית. הנביא לוקח על עצמו את המשימה והופך לדמות המרכזית בחיי הגולים והם קהל יעדו. הוא מנבא אליהם, אך בדבריו הוא מתייחס גם לציבור שנשאר בארץ, אנשי ירושלים. לציבור הזה הוא פונה בפרק י"ח. הוא מציג בפניהם את שיטת הגמול ה"חדשה" ומבקש מהם לקחת אחריות על מעשיהם ועל גורלם.

לעומתם, הלך הרוח של הציבור שיושב בבבל הוא הלך רוח נחות מבחינה מנטאלית ומוראלית.

יחזקאל כמנהיג, מבין שעליו להביא לשינוי המצב ומערער על התפיסה הקיימת בהקשר לגלות, הרואה במצב הנוכחי עונש על אירועי העבר. הפירוש הזה עשוי להיות מבוסס על אמירה כמו זו המופיעה בספר דברים כ"ח בקללה שלפיה בעתיד יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת-מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל-גּוֹי אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן (פס' 36).

יחזקאל מכיר את הלכי הרוח של אנשי ירושלים ואת השפעתם הפסיכולוגית על גולי בבל, ומבין שעליו לעשות מעשה שיגרום לשינוי. תפיסתו החדשה טוענת כי הגלות היא אמנם עונש אך היא גם מטהרת. בגולה יכול העם לשנות את מצבו. לחזור בתשובה להיטהר ולהקים את הדור הממשיך את האמונה המונותאיסטית . לטענתו דור הממשיכים, מהם יצאו שבי ציון לעתיד, לא יוקם מאנשי ירושלים החטאים, אלא מאנשי הגלות הראשונה, אנשי גלות יהויכין, שיתקנו דרכיהם ויטהרו. כך עולה מקריאתו בפרק י"א: בֶּן-אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה. לָכֵן אֱמֹר כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי אלוהים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם. לָכֵן אֱמֹר כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי ה' וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל (פס' 17-15). אדמת ישראל, אדמת קודש השייכת לה'. היא ניתנה לעם, בתנאי. התנאי הוא שישבו בה אנשים טהורים שלא יחניפו אותה. הרי זו הסיבה לגלות. העם החניף את הארץ בניגוד לחוק בספר במדבר: וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ.... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי יְהוָה שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לה' 34-33). הגיוני להניח כי העתידים לחדש את הגאולה חייבים לעבור תהליך של זיכוך כדי להיות זכאים שוב לקבל את אדמת ה'. לשם כל יעמיד להם האל מקדשי מעט בארצות אשר באו שם , וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר-בָּאוּ שָׁם, ולאחר מכן יקבצם מן הארצות אשר נפוצו בהם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, כי הם הראויים לקבל את אדמת ישראל. וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל .

נבואה זו היא נבואה הבונה את הזהות המחודשת של הגולים. היא הגורסת כי ה' לא ויתר עליהם, אלא ממשיך להיות נוכח איתם והם הקהל עמו יתחדש העתיד של העם היהודי על אדמתו. אולם כדי להגיע לאפשרות זו, חייבים הגולים להיזכך. וכדי להגיע לזיכוך עליהם לחזור בתשובה. כדי להשיג זאת, מבין יחזקאל כי עליו לשנות את הגישה המוכרת ביחס לתפיסת הגמול. רק הבהרה שהגמול פועל באופן אישי, יאפשר לגולים לעשות מעשה שיטהר אותם ושיעמידם כשידם על העליונה מול אנשי ירושלים החטאים, המטמאים את אדמת ישראל. השוואה זו תפתח בפניהם את הדרך להיות הקבוצה המתאימה לרשת את הארץ.

שינוי תפיסת הגמול אינה רק דרך לְרָצות את ה'. זוהי דרך מעצבת תודעה עבור הציבור היושב בבבל. מטרתה להעניק לגולים את הכוח והרצון להשתקם, לבנות קהילה בעלת מטרה ולשחרר אותם מן האחיזה באמונות הרווחות. בדבריו אלו, יש באפשרותו לסייע לגולים לעצב תודעת שליחות ותקווה.

ובכך מסיים הנביא את נבואתו בפרק יח' לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל-פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא-יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן. הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ (פס' 32-30).

ועשו לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל. לגישתו של יחזקאל, המוות אינו מוות פיסי אלא מוות רוחני, מצב שאיים להשמיד את הקהילה הבבלית ולנתקה מהקשר הלאומי.

מניין שאב יחזקאל את רעיון הגמול האישי?

מהיכן שאב יחזקאל את הרעיון? האם הוא מעז לשנות מסורות קודמות? ואם כן, האם השינוי הוא סמכותי ובר תוקף? רעיון הגמול האישי אינו רעיון המנותק מהתורה. הוא קיים כבר במסורות הקודמות ובעיקר במסורות מהאסכולה הכוהנית ס"כ.

הדעה שלפיה ה' הוא אל הפוקד עוון אבות על בנים (גמול דורות) היא דעה עתיקה בתורה ומובעת בה מספר פעמים למשך- שמות כ' 5, לד' 7 , דברים ט' 9. לעומתה מצאנו איום בעונש כרת שהוא עונש מהשמיים ליחיד, המפלה אותו לרעה מעמו. למשל העונש על אכילת זבח שלמים לאחר הזמן.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַה' לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ. (ויקרא יט 8-5). בנוסף, נוסח ההצהרות והאזהרות בתורה ובעיקר בספר ויקרא, הן בניסוח אישי. "נפש כי תחטא" "איש איש" וכד'. (ראה ויקרא ד' ה' יז')

גמול אישי ניתן למצוא גם בסיפורי התורה כמו למשל: חטאם של בני אהרון אינו משפיע על כל עדת הכהנים רק הם עצמם נענשים (ויקרא י"א 2-1).

פרקים רבים בספר ויקרא ובספר במדבר, למרות שאינם שוללים גמול קיבוצי בדור אחד, אינם מזכיר פקודת עוון אבות על בנים כגמול דורות. כך בני דור המדבר למשל, לא מתו בחטאת אבותיהם. נהפוך הוא, הם הפכו לדור החדש המטוהר שנכנס לארץ הבחירה. ואולי רעיון זה הוא המשפיע על יחזקאל בנבואת הגמול בפרק י"ח, כי כמו דור המדבר, גם דור גולי יהויכין, הם הדור המושיע. בתפיסתו הדומה, פותח יחזקאל, בפני בני דורו פתח לתשובה ולתקווה.

יחזקאל אינו חושש להתפלמס עם מסורות מקובלות שקדמו לו ושורשו בתודעה הדתית של העם, כמו גמול לדורות. נהפוך הוא. הוא יודע להישען על מסורות מהתורה לעצבן לצרכיו האישיים ובכך לתת להן תוקף.

וכמאמר ה"חלונות הגבוהים", מבחינה זו אין אלא לומר שיחזקאל הוא בומבה של נביא! 5

ביבליוגרפיה

  • הופמן. י. "בחירה וגזירה בספר יחזקאל", הגות במקרא, דון, 1996.
  • כשר. ר., "ספר יחזקאל", מקרא לישראל, עם עובד, 2004.
  • קויפמן. י., תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי ספר שני , מוסד ביאליק, 1956.
  • רום שילוני. ד., "בין ירושלים לבבל", אלוהים בעידן של חורבן וגלות, מאגנס, 2010

הערות:

  1. הערה זו נוספה בידי מפמ"ר מקרא, ד"ר רוני מגידוב. בתודה.
  2. עוד על כך אצל: הופמן. י. "בחירה וגזירה בספר יחזקאל", הגות במקרא.
  3. ראו בעניין זה את דברי קויפמן. י., בתוך: תולדות האמונה הישראלית, כרך שלישי ספר שני , מוסד ביאליק, תשט"ז, עמ' 553.
  4. דלית רום שילוני, "בין ירושלים לבבל", מתוך: "אלוהים בעידן של חורבן וגלויות".
  5. למעוניינים לשמוע את השיר ולהשמיעו בכיתה.

ביבליוגרפיה:
כותר: בין תיאולוגיה לפוליטיקה – יחזקאל פרק י"ח
מחברת: מילדר, רות
שם פרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
בעלי זכויות : ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.

הספרייה הווירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך