שמות ג'-ד' | מחברת: רוני מגידוב
 

מכון שלום הרטמן
חזרה3

מהלך נרטיבי של שיעור מאפשר למורה להקנות לפרטי המידע המגוונים ולשאלות מסוגים שונים לכידות ומסגרת משמעות. הוראה משמעותית תתרחש כשהעלאת שאלות (ע"י התלמיד או המורה) ומתן מענה להן יתקיימו במסגרת הקשר שיש לו "סיפור" – התחלה אמצע וסיום - המעניק לשיח הכיתתי משמעות.
להשקפתנו, ה"סיפור" של השיעור, המהלך הנותן משמעות ללמידה, הוא הדבר הראשוני והבסיסי ביותר לו נזקקים המורים בבקשם רעיונות להכנת שיעוריהם. ביחידה זו אנו מבקשים לתרום למורים אותו תנאי הכרחי להוראה משמעותית: הצעה לנרטיב וקו מוביל לשיעור.

את סיום הדיון בפרק ב' ואת הדיון בתחילת פרק ג' אנו מציעים לדחות לאחר השיח של משה עם אלוהים. בשיח הזה דוחה משה את השליחות שמציע לו אלוהים, השיחה מסתיימת בחרון אף ה', ומשה נאלץ לקבל עליו את המטלה.

הסירוב הזה של משה לקבל את המטלה האלוהית הוא ייחודי וכמעט שאין לו אח ורע בסיפורים אחרים על הסתייגותם של מנהיגים מקראיים משליחותם. השאלה המרכזית שנרצה להעמיד ביחידה זו היא – מדוע משה סירב בעקשנות לקבל את השליחות שהטיל עליו אלוהים?

מבט בעזרת "משקפת"

בדיון בפרקים א' וב' השתמשנו מדי פעם במיקרוסקופ שדרכו התבוננו בכתובים וביקשנו לפענח שאלות שונות. בשיח שבין אלוהים למשה נבקש להשתמש במשקפת, כלומר נשקיף באופן כללי על הסיפור. לצורך כך עימדנו את מהלך השיח בשמות ג' 6 – ד' 17 כך שבעמודה אחת כתובים דברי אלוהים, הפותח בשיח, ובעמודה השנייה כתובים דברי משה המגיב אליו. מה נוכל ללמוד על הדיאלוג הזה ב"מבט משקיף", מבט כולל?

אלוהים

משה

ו וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב

.
.

וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.

ז וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. ח וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ט וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. י וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

.
.

יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.

יב וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.

.
.

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

.
. ---

טו וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ. יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם.

.

ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ

א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.

ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה

.
.

וַיֹּאמֶר מַטֶּה.

ד וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ

וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו.

ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.

וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ.

ו וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ

ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל-חֵיקֶךָ.

.
.

וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.

ח וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת

י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.

יא וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר.

.

יד וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת

יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח.

מצורת ההתבוננות הזאת נוכל ללמוד כמה דברים:

א. נוכל לראות שזהו שיח ארוך מאוד.
ב. אלוהים מדבר בו הרבה לעומת משה שמדבר בקצרה.
ג. יש פסוקים שבהם חילופי הדברים בין השניים מתקצר ונעשה אינטנסיבי יותר – בעיקר כאשר ה' עושה נסים.
ד. לעתים אלוהים מגיב ללא דיבור של משה. בפרק ג' 14 – 15 הדבר בולט במיוחד.
ה. ה' עונה לכל הטענות של משה – גם בדיבור וגם במעשי הנסים. גם כשחורה אפו בסוף הדיאלוג – ה' מספק למשה מענה ארוך.
ו. עיקר חששותיו של משה וספקותיו, ובעקבותיהם עיקר התגובה האלוהית מוקדשים לעמידה מול העם ולא מול פרעה.

האם ההתבוננות הכללית ומסקנותיה קידמו אותנו בפיצוח השאלה – מדוע משה לא הסכים לקבל עליו את השליחות?

למעשה נראה שההתבוננות הזאת העצימה את השאלה. אם השיחה ארוכה כל כך, ואלוהים מרבה לדבר, מגיב אפילו על דברים שמשה לא אומר, מציע למשה את האמצעי של נסים, ונענה לכל הטיעונים של משה – מדוע משה עדיין עומד בסירובו?

חידוד השאלה תוך כדי הסתכלות על פרטי הדיאלוג

כשאנו מחדדים את הרזולוציה וקוראים את דברי אלוהים אל משה אנו תמהים עוד – מדוע היה למשה קשה כל כך להשתכנע? הלא אלוהים כמעט אינו מותיר כל תפקיד למשה, הוא מצייר תמונה שלפיה הוא עצמו יעשה את כל הנדרש, ולפי תמונה זו הכול בסופו של דבר יסתדר - העם יאמין, פרעה ישלח, המצרים ינוצלו:

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. יז וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ. יט וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת-מִצְרָיִם.

נוסף על כך, משה מקבל הצעות מעשיות מאוד – אלוהים מנחה אותו ואומר לו שהוא אינו צריך לדבר אל כל העם – אסוף את המנהיגים ועבוד עמם:

טז לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם.

מדוע משה לא משתכנע?

שני עברים ניצים – מהי השפעת האירוע הקשה והמרתיע הזה?

בפרק ב' מתוארים שלושה מקרים שבהם התערב משה לטובת נעשק מפני עושקו. מבין כל המקרים נראה כי המקרה הטראומטי ביותר היה האירוע של שני עברים נצים. האירוע הזה התאפיין ברשעות, בחוצפה, בכפיות טובה ובדחיית ניסיון למנהיגות שמטילה חוק וצדק. מהכינוי הכפול אֶחָיו שבפס' 11, מול הכינוי שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים שבפס' 13 נראה כי משה התקשה לחוש אחווה או חמלה להתנהגותם של העברים שהפכו לעם עבדים. זאת ועוד, אפשר שחוסר שיתוף הפעולה מצד אחיו העברים, הוא שגרם לכך שמעשה הכאת המצרי הגיע לפרעה והוא שגרם למשה להימלט ממצרים. ייתכן שהתנהגות זו של בני העם שאותו אמור משה להנהיג, הטביעה חותם עמוק של רתיעה במשה והוא אינו רואה עצמו מסוגל להניע את העם הזה מהמקום הנמוך והקשה שבו הוא מצוי.

נקודת מבט נוספת על העם ועל יחסיו עם אלוהים: שמות ב' 23 – 25, או מה אפשר ללמוד על יחסי אלוהים והעם מפסוקים אלה?

חששו המרכזי של משה לעמוד מול העם מובע פעמיים בטיעוניו (ג' 11 וד' 1). בצירוף תגובת ה' לטיעונים אלה, מתואר העיסוק בחשש של משה על פני יותר מעשרים פסוקים (ג' 13 – ד' 9). ספקותיו של משה אינם חששות שווא. הם מבטאים ריחוק וניכור של העם מה'.

בסיום פרק ב' מסופר:

כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה. כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב. כה וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

אנחתם וזעקתם של בני ישראל איננה מופנית אל אלוהים, שוועתם עולה אליו אך איננה מכוונת אליו.

מעניין שגם תגובת אלוהים מעידה על הצורך בתהליך של התקרבות:

ראשית, אלוהים איננו יורד אל העם - השוועה עולה אליו.

נוסף על כך, הוא נדרש לארבעה פעלים שאפשר לקוראם כמילות קוד המציינות דרגות של קשר בין אלוהים לעולם, אולם אפשר גם להבינם כחלק מהנתק שנוצר בין אלוהים לבין העם בשנים הרבות של הישיבה במצרים. כדי לחדש את הקשר יש צורך בתהליך, ובארבעת הפעלים האלה משמיע הסיפור את ה"מוזיקה" המבטאת את הקושי להתייחס באופן ישיר, קולח ונגיש אל העם ששוועתו עולה השמימה. לישיבה במצרים יש כובד שמובע היטב ביחסי העם עם אלוהים ומתואר בשלושת הפסוקים המסיימים את פרק ב'.

כיצד בא לידי ביטוי הנתק מאלוהים בדיאלוג?

לא רק מסוף פרק ב' אפשר ללמוד על הנתק שבין העם לאלוהיו אלא גם מהשיח שבין משה לאלוהים בפרק ג': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם (13). תשובת אלוהים: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, איננה מספקת כמובן. זה פירוש פילוסופי ותיאולוגי שלא יסייע למשה בעומדו מול העם. התשובה הזאת דומה לאות שנותן אלוהים למשה בפרק ג' 12, אות רחוק שמשה מתקשה לראות בו דרך לשכנע את העם: וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה. משה איננו עונה, אך נראה כי הוא מגיב – בשפת גוף ובהבעת פנים, שכן אלוהים ממשיך ומדבר.

אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי: כל מקום שנאמר "ויאמר" ויאמר" לא נאמר אלא להידרש. (איכה רבה פרשה א', סימן ל"ט)

הכתוב אינו מתאר את תגובת משה, ואנו, הקוראים, מוזמנים להיות מעורבים בסיפור ולדמיין אותה.

אילו היינו מעבירים את הסיפור למדיה של קומיקס, קרוב לוודאי שסגנון הציור על המעבר מפס' 14 לפסוק 15 היה משהו כמו זה:

בסופו של דבר, גם הסבר קונקרטי יותר כמו כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר נדחק אל השוליים מפני ההנחיה המעשית שבפס' 16 ואילך. אלא שגם בסופה של ההנחיה הזאת, מגיב משה: וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.

האם החיים במדיין הכשירו את משה לתפקידו?

אפשר שיש מרכיבים בעיסוקו של משה במדיין שמכינים אותו לקראת השליחות שאלוהים מטיל עליו. למשל, ההיכרות שלו עם שבילי מדבר סיני (שם נמצאת מדיין), מכינה אותו למסע שיעבור העם בדרך לארץ המובטחת.

עיסוקו של משה כרועה צאן במדיין מכין אותו לשליחותו גם במישור של דאגה לעדרו וטיפול בצרכיהם. אגדות רבות מספרות על תכונותיו של משה כמנהיג חכם, חומל וקשוב לצורכי אלו שהוא ממונה עליהם. חז"ל ביקשו לראות ברעיית הצאן דרך להכנת משה לתפקידו כמנהיג העם ושיקוף של התאמתו לתפקיד.

נביא שתיים מהאגדות היפות והמוכרות הללו:

כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי קטן, רדף משה אחריו עד שהגיעו למקום אחד שנזדמנה לגדי בריכת מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא ידעתי שרץ היית מפני הצמא, עכשיו עייף אתה. עמד והרכיבו על כתפיו והיה מהלך עמו עד שהחזירו. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל. הוא שכתוב: "ומשה היה רועה".
(שמות רבה פרשה ב', סימן ב')

"ה' צדיק יבחן", במה בוחן ה' את הצדיקים? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו שרועה יפה יפה, שנאמר "ויקחהו ממכלאות הצאן", שהיה דוד מונע הצאן הגדולים לצאת למרעה לפני קטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שיאכלו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני ולבסוף מוציא החזקים. (שם)

עם זאת, החשש המוצדק להתמודד עם עַם חסר אמונה מסביר את הרתיעה העקשנית של משה מתפקיד ההנהגה. אפשר שגם משה עצמו עבר במדיין תהליכים שהרחיקו אותו מהדאגה לאחיו, דאגה שאפיינה אותו בצעירותו ושעליה שילם מחיר כבד. בסיפור יש שני רמזים היכולים להעיד על התרחקותו של משה, ושניהם פורשו בדרכים נוספות על הצעתנו:

רמז ראשון: מדרש השם גרשום

בסוף פרק ב' מסופר על נישואי משה עם בת רעואל ועל הולדת בנו. נשים לב למדרש השם שנתן משה לבנו (מעניין כי משה הוא שנותן את השם ולא אשתו כמקובל בסיפורים אחרים – נשות יעקב, בת פרעה וחנה).

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. למה מתייחס משה באומרו אֶרֶץ נָכְרִיָּה? שתי אפשרויות – האחת שכוונתו למדיין שבה הוא מרגיש גר. לפי פירוש זה הוא מתגעגע לחייו הקודמים ואינו מרגיש שייך במדיין.

אולם אם משמעות השם מתייחסת למצרים: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה, אז משה מרגיש שבעבר חי בארץ שבה הרגיש נכרי, ובמדיין הוא מרגיש בבית: הוא זכה בדמות אב – כוהן מדיין (על יחסי הקִרבה ביניהם נוכל ללמוד משמות י"ח), באישה, בבן ובחיי רועה פשוטים.

קשה להכריע למה מכוון מדרש השם גרשום, ועל ההתלבטות מוסיף מדרש שמו של הבן השני שנולד למשה במדיין (ראו שמות ד' 20 – משה עוזב את מדין עם בָּנָיו). מדרש השם נמסר בשמות י"ח 4: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. האם מעיד מדרש השם על הודיה לאל המאפשרת פרידה בתודעה ממצרים או שמא מלמדת ההודיה לאל על החיות והחיוניות שיש למצרים בתודעתו של משה?

רמז שני: מה פירוש אַחַר הַמִּדְבָּר

בפתיחת פרק ג' מתואר משה כך: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר. אנו יודעים משמות ז' 7 כי משה היה בן שמונים כשעמד לפני פרעה. כלומר עשרות שנים הוא משמש רועה צאן. לפי המדרש, בתקופה זו באה לידי ביטוי תכונתו כמגן על חלשים. הכתובים המקראיים אינם מוסרים זאת, אולם הביטוי אַחַר הַמִּדְבָּר יכול לרמוז על חיי משה.

רש"י בעקבות חז"ל מפרש את הביטוי כך:

אחר המדבר - להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים.

אם כך, גם כשהיה רועה משה נשמר מאוד שצאנו לא יגרום נזק לשדות זרים, אפילו לא בכוונה, והיה מרחיק אותו אל המדבר. יש כאלה שגם ראו בנדודיו כרועה דרך להתבודדות רוחנית1. רש"י מפרש את המילה 'אחר" - כ"מאחרי" – לקצה, ואפשר שהמילה "מדבר" מתפרשת על ידו כמקום שממה.

מהו המדבר המקראי? ניעזר בקונקורדנציה, כלי שהכרנו ביחידה הקודמת. המילה מופיעה 271 פעמים במקרא. לא נביא במסגרת זו את כל מופעיה, אולם נציג את הנתונים שמספק הכלי המחקרי החשוב הזה:

לפי מילון אבן שושן, "מדבר" במקרא הוא מקום מרעה (ראו פירוש א). זו המשמעות הראשונית של המילה. מכיוון שבדרך כלל הצאן אינו רועה במקומות יישוב, הושאל הכינוי "מדבר" לתיאור מקום שומם, ובימינו זו משמעותו העיקרית.

אם בשפה המקראית המדבר הוא מקום מרעה, אפשר שיש בידינו נתון שמלמד על התמסרותו של משה לרעיית הצאן ועל התרחקות מחייו הקודמים.

החזקוני מפרש:

אחר המדבר - שם מצוי דשא מרעה בהמות.

לפי הפירוש הזה, משה הולך אחר המרעה. אין הוא עסוק בהתבודדות או בחיי רוח, אלא שקוע כולו בהוויית רועה צאן המחפש מרעה עבור צאנו. חזקוני מפרש את המילה "אחרי" כ"בעקבות", ואת המילה "מדבר" כמקום מרעה.

האם ההקשר של הסיפור מחזק את הפירוש הזה?

הרועה שאינו רואה

אפשר שהפסוק בפרק ג' 2 מעיד גם הוא על ריחוקו של משה מחיים רוחניים ועל היעדר קרבה אל אלוהים. לפס' 2 שני חלקים, כל אחד מהם פותח במילה "וירא".

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.

יש פער בין האופן שבו אלוהים נראה – מלאך בליבת אש, לבין מה שמשה רואה – תופעת טבע משונה. הנתק של אלוהים מעם ישראל במשך שנות הישיבה במצרים קיים גם בחייו של משה, רועה הצאן של כוהן מדיין.

יתרה מזאת, משה מעיד על עצמו כי הוא לֹא אִישׁ דְּבָרִים וכי הוא כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן. העדות היחידה בתורה לכך (ראו ו' 12 ו-30) היא מפי משה עצמו. אפשר שכוונת משה היא לחוסר ניסיונו במשא ומתן עם אנשים. בפס' 3 משה מדבר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. אל מי הוא מדבר? כנראה אל עצמו. אפשר שהדבר משקף את בדידותו – משה נודד שבועות ארוכים עם העדר, דואג למקום מרעה מתאים, ועובר הלאה כששדה המרעה שמצא נאכל או נבל. משה איננו רגיל בשיח עם אנשים, בקרבתם ובשיחה עמם.

אין למשה הכנה או קרבה אל עולם הנבואה. זוהי התגלות ראשונה שמיד מטילה עליו את התפקיד הקשה מנשוא של הנהגה, ולכן משה דוחה את השליחות.

מדוע משה לא השתכנע מהנסים שאלוהים עשה מולו?

גם כאן נבקש לטעון שהעובדה שמשה לא השתכנע מהנסים שחולל לפניו ה' מסבירה את הסירוב, אולם גם מוסיפה נדבך להתאמתו של משה לתפקיד.

משה חושש ואומר: וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (שמות ד' 1). התשובה האלוהית היא נסים בעזרת נחש, מטה ויד שמצטרעת, ועוד הבטחות לנסים עתידיים ההופכים מי יאור לדם. הנסים הם חלק ארוך מאוד בשיח של ה' עם משה - עשרה פסוקים מוקדשים להם, ובסופם ממשיך משה לסרב ואומר: בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. נשים לב למה שאפשר לקרוא כהתרסה ממש: לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ. כלומר – לא השתנה דבר מאז שהתחלנו לדבר, לא השתכנעתי, נסים לא פועלים עליי.

משה נדרש לאמונה ולביטחון בה' כדי לקיים את הוראתו של ה' בנס הראשון – נס הנחש - שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ. עם זאת, משה מבין היטב שנסים לא יגרמו לעם להאמין. בספקנותו מגלה משה הבנה עמוקה בטבע האנושי, וחושף את אחד הכשלים הגדולים של המסע במדבר: ספר שמות הוא הספר המקראי המשופע ביותר בנסים. דור יוצאי מצרים ראו נסים ששום דור אחר לא ראה, ובכל זאת זהו דור שאמונתו לא החזיקה מעמד: עם עליית משה להר האלוהים חטא הדור הזה במעשה העגל (חטא שאירע סמוך מאוד למעמד הנסי של מתן תורה).

הדור הזה ראה את ידו החזקה של ה' בעשר המכות ובחציית ים סוף. שנה אחר כך, הדור הזה אינו מאמין שיוכל לכבוש את הארץ.

משה מבין שהדרך לאמונה יציבה ומתמשכת איננה דרך נסים. לכן הוא אינו משתכנע מההדגמות האלוהיות.

ולבסוף - צניעות

בעידן המודרני נוהגים לא פעם לדחוק את הצניעות ואת הענווה לקרן זווית, הן בשאיפה וברדיפה אחר תפקידים שונים והן באורחות החיים. להיות בולט, כוכב ומפורסם זה משאת נפשם של חלק לא מבוטל מבני הנוער ושל אנשים צעירים.

נראה שחשוב לעורר בכיתה דיון המעמיד שאיפות אלה למבחן. כדאי להשוות בין היתרונות והחסרונות של הרצון לבלוט ולתפוס מקום ולהזכיר את הסכנות ואת המחיר שצריך לשלם מי שמפורסם, ולעתים גם החברה הסובבת אותו. עוד חשוב לעורר את השאלה כיצד אנו בוחנים אדם, מה חשיבות הרושם הראשוני שהוא יוצר, ומה מרוויח דווקא מי שמצניע את עצמו ונחבא אל הכלים.

אם כך, נדמה שההסברים לדחיית המשימה על ידי משה הם ריחוק מסוים מחיים רוחניים (חי במדבר ורעה צאן ללא שיג ושיח עם בני אדם), הבנת כובד המשימה, הבנת מצבם השפל והקשה של בני ישראל וצניעות. עם זאת, נראה שדווקא הנימוקים האלה הופכים את משה לראוי למשימה.

שמות ד' 18 – 26

האם בסופו של דבר משה קיבל על עצמו את השליחות?

לכאורה השאלה הזאת נראית מיותרת, שהרי התשובה עליה ידועה – עוד בגן הילדים אנו לומדים שמשה הנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. אולם לשאלה הזאת כן יש מקום משום שהדיאלוג בין ה' למשה מסתיים באמירה של אלוהים ללא תגובת משה. נראה כאילו ה' שולל ממשה את האפשרות לבחור ומכריח אותו בחרון אפו לצאת לשליחות. מכל מקום, בדברי המספר בפס' 18 יש דיווח כי משה אכן מקבל עליו את השליחות: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.

איננו יודעים אם יתרו חשב כי משה מתכוון רק לצאת למצרים לדרוש בשלום אחיו, או אם הבין מהמילה וְאָשׁוּבָה כי משה עוזב את חיי הרועה במדיין והולך בלי לשוב. בכל מקרה, שלא כמו לָבן, יתרו משחרר את חתנו בברכה. אם כן, מפס' 18 אפשר להסיק שמשה מקבל עליו את השליחות ויוצא לדרכו בברכת חותנו.

לאור זאת, איך נבין את הפסוק הבא – פס' 19: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי-מֵתוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת-נַפְשֶׁךָ. אפשר שמשה עדיין מתמהמה והחששות מעכבים בעדו, וה' לוחץ עליו לצאת למצרים. זה לחץ דומה ללחץ שהופעל עליו כדי לקבל את השליחות – לחץ בלתי מתפשר שנושא עמו הרגעה ומענה. כמו בפנייה האחרונה של ה' למשה - אמנם חרה אף ה', ובכל זאת ה' מזכיר את ה"תנאים המקלים" - אהרון והמטה (פס' 17). כך גם עתה, ה' מאיץ במשה לצאת לדרכו ולשליחותו, אולם גם נושא מסר מרגיע שלפיו מבקשי נפשו במצרים מתו.

הסיפור המוזר על חתן הדמים

סיפור חתן הדמים – שמות ד' 24 – 26 מעורר שאלות רבות ואפשר לפתוח את העיסוק בו בבקשה מהתלמידים להעלות שאלות ולמיינן על פי סוג ורובד – החל בשאלות של הבנת מילים (כמו מה פירוש המילים "וירף" או "מולות" ומה פירוש הצירוף "חתן דמים למולות"?), דרך שאלות על הכוונה שמאחורי כינויי השייכות והיחס (למשל את מי ביקש ה' להמית – את משה או את בכורו?), ועד למשמעות המעשה והסיפור כולו. נציג את התמיהות שמעלה אילנה פרדס על הסיפור:

אחד הטקסטים היהוויסטיים התמוהים ביותר במקרא הוא סיפור "חתן הדמים" בספר שמות (ד' 24 – 26). בדרכו חזרה למצרים קורה למשה דבר מוזר, העומד בסתירה למסר האלוהי הקודם. אלוהים, אשר זה עתה שלח את משה בחזרה למצרים על מנת שיעשה אותות ומופתים לפני פרעה והעם, מבקש להרוג את שליחו במקום לינתו בדרך. האניגמה מתעצמת כאשר ציפורה נוטלת אבן צור, מלה את בנה, נוגעת ב"רגליו" בערלה ואומרת פעם אחר פעם, "כי חתן דמים אתה לי". מה שמתרחש בהמשך הוא בלי ספק האירוע התמוה ביותר בלילה מסתורי זה: האל נכנע למעשה הקסמים של ציפורה ונסוג. משה ניצל.

סיפור סתום זה (ארכו שלושה פסוקים בלבד!) מעורר שאלות רבות. מדוע מבקש האל להרוג את משה? מה מונע ממשה להגיב? מדוע הכרחית המילה? מדוע ציפורה היא זו שמבצעת את המילה? ברגליו של מי היא נוגעת בערלה? מיהו "חתן דמים"? מדוע נסוג האל?

(פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה, עמ' 63)

על סיפור זה יש הרבה מאוד פירושים, ראו למשל:

  • בלאו יהושע, "חתן דמים", תרביץ כ"ו תשי"ז , עמ' 1 – 3.
  • זליגמן יצחק אריה, "יסודות אטיולוגיים בהיסטוריוגרפיה המקראית", הורביץ אבי, טוב עמנואל, יפת שרה (עורכים), מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' 11 – 45, ובייחוד ראו עמ' 37 – 38 (המאמר מצוי גם במקראנט במאגר מידע ).
  • פרדס אילנה, הבריאה לפי חוה, תל אביב 1996, עמ' 63 – 77.
  • קאסוטו משה דוד, פירוש על ספר שמות, ירושלים תשל"ה, עמ' 37 – 40.
  • ברשת ראו התייחסותם של:
    עמיר יהוידע, "אש זרה", אתר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. http://www.reform.org.il/Heb/Index.asp (מרכז מידע, פרשת שמיני).
  • וייס רוחמה, "האם משה מפחד מנשים חזקות", ynet 28.12.07.

איננו בטוחים שבכיתה ז' כדאי לעסוק במלוא המורכבות של הסיפור ובהסברים השונים שניתנו לו במחקר ובפרשנות. אנו נבקש להציע כיוון אחד שמשתלב בקו הסיפורי של הוראת הפרקים.

מה פשר הרצון האלוהי להרוג?

הבעיה המוצגת בסיפור הזה היא שיש מישהו לא נימול (משה עצמו או אחד מבניו גרשום או אליעזר, או שני הבנים). אולם מה הקשר בין מילה להמתה?

יהושע בלאו מסב את תשומת לב הקורא בפרשה לשתי הקבלות שיוצר המספר בעזרת מילים מנחות:

א. הקבלה בין סיפור חתן הדמים לבין דברי ה' בפסוקים המקדימים סיפור זה. המילה המקשרת בין שני הסיפורים היא "בן" המופיעה שלוש פעמים בפס' 22 ו-23, ובסיפורנו – בפס' 25 פעם נוספת.

כב וְאָמַרְתָּ אֶל-פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

ב. הקבלה בין סיפור חתן הדמים לבין סיפור המכה העשירית בשמות י"ב 22. לפי המסופר שם, ה' לא ייגוף את בני ישראל בזכות המעשה המקדים שעליהם לעשות: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת – בשני הסיפורים נזכרים דם והגעה (אל המשקוף במכה העשירית, ול"רגליו" בסיפור חתן הדמים).

בלאו מציע כי מי שרוצה ה' להמיתו הוא בנו בכורו של משה – גרשום; וכי הסכנה לחייו קשורה בהריגת בנו בכורו של פרעה. מה משמעות הקשר שמעצב המספר בין שתי הפרשיות? בלאו סבור שבפרשה זו בא לידי ביטוי חרון אפו של ה' הכופה על משה את השליחות ומודיע לו במחלת בנו בכורו (כך מפרש בלאו את הביטוי וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ) שעליו לקבל את השליחות. המשחית שייגוף את בכורי מצרים כבר יצא כביכול לדרכו והוא מסכן את בנו בכורו של משה עצמו. הפגישה במלון מסמלת, אפוא, את הטלתה המחודשת של השליחות על משה. אין מנוס מלקבלה, המשחית אותו עומד משה השליח לבשר בסופו של דבר לפרעה כבר יצא לדרכו ואף מסכן את חיי בנו בכורו של השליח. באות הדם מערלת גרשום אותו "מגיעה" ציפורה לרגליו, מגנה היא עליו (בדומה לבני ישראל באות הדם על המשקוף ועל המזוזות). המשחית מרפה ממנו.

לפי הנאמר למעלה נראה לפרש "חתן הדמים" כ"מוגן על ידי הדם". ציפורה אומרת שבנה מוגן על ידי אות הדם ואף משתמשת בביטוי הזה לגבי המילה בכלל. (בלאו, חתן הדמים, עמ' 3)

לפני שננסה להרחיב את משמעות ההסבר של בלאו לסיפור חתן הדמים, נשאל כאחת הכותרות במאמרה של רוחמה וייס:2

מה המסר שמבקש אלוהים למסור למשה בסיפור חתן הדמים?

בפתיחת היחידה הצגנו שאלה שהתשובה עליה כביכול מובנת מאליה - האם בסופו של דבר קיבל על עצמו משה את השליחות? אפשר שגם ביציאתו לדרך, כאשר התמהמה, עדיין לא הבין משה את גודל השליחות ואת משמעותה. בסיפור חתן הדמים אלוהים מבקש להעמידו על כך:

לפי בלאו, אלוהים מעמיד את משה בפני נקודת אל חזור – מהרגע הזה השליחות מתחילה.

זאת ועוד, אפשר שהליכתו עם אשתו ובניו עשויה לרמוז על כך שמשה לא הבין בפני מה הוא עומד. האירוע במלון מבהיר שהוא ובני משפחתו עלולים להיות בסכנה, וספק אם המסע הזה יכול להיעשות עם אשתו ושני בניו. נרחיב על כך בסעיף הבא.

ולבסוף, מעמדו של משה השתנה - הוא יצא עתה בשליחות האל ולכן הוא נבחן על פי קני מידה מחמירים. הביטוי המשקף עמדה זו הוא בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ שמצטט משה מפי ה' באומרו לאהרון מדוע מתו שני בניו נדב ואביהוא (ויקרא י' 3). משה לא מל את בניו, לא קיים את האקט של שייכות לברית שבין ה' לבין עמו, ואפשר גם שעדיין לא הבין את משמעות שליחותו על הסכנות הטמונות בה. הדרך להעמידו על כך, עתה בהיותו מקרובי האל, היא נוקבת ומסוכנת.

לאן נעלמה ציפורה?

משמות י"ח 1 – 4 אנו למדים שציפורה נעלמה:

א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. ב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. ד וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. ציפורה לא המשיכה עם משה במסעו למצרים לקיום שליחותו, ונראה כי סיפור חתן הדמים הוא האירוע המתאים לפרידה בין ציפורה למשה – היא חזרה לבית אביה במדיין, ומשה המשיך בדרכו. רק כשחנו בני ישראל בהר האלוהים – הגיע יתרו עם ציפורה ושני הבנים לפגוש את משה ולהצטרף אל בני ישראל.

מתי משה החל לפעול בביטחון?

הנתון הגיאוגרפי הנמסר בפרק ד' 27 הוא וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. אהרון פוגש את משה בהיותו בהר האלוהים. אם כך, משה איננו ממהר מצרימה, הוא זקוק לזמן בהר האלוהים – המקום שבו קיבל עליו את השליחות והמקום שבו אלוהים מסר לו את האות הראשון. האם משה זקוק למנוחה ולאיסוף כוחות לאחר סיפור חתן הדמים? האם הוא מתכונן נפשית ורוחנית לשליחותו, עתה משחדרה לתודעתו שלמעשה השליחות כבר החלה? לקורא יש תחושה כי משה לא עוצר במקרה בהר האלוהים בדרך למצרים ולא במקרה הוא משתהה שם, התחושה הזאת נובעת מההשוואה בין דברי ה' למשה בפרק ד' 14 לבין דבריו לאהרון בפרק ד' 27:

וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. (ד' 14)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ. (ד' 27)

מד' 14 יכולנו להבין כי בבוא משה מצרימה ייצא אחיו לקראתו. גם ההנחיה האלוהית בפס' 17: וְאֶת-הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-בּוֹ אֶת-הָאֹתֹת מחזקת את ההבנה הזאת – ההנחיה לקחת את המטה באה לקראת היציאה מצרימה, שם יזדקק משה למטה לצורך ביצוע אותות ומופתים לעיני העם ולעיני פרעה. לכן אנו נוטים לחשוב ששם, עם הגיעו למצרים, יפגוש אהרון את משה כשייצא לקראתו וישמח לראותו.

מפרק ד' 27 אנו מבינים שלא כך מתקיימים הדברים: אהרון, בהוראת ה', יוצא למדבר סיני להר האלוהים כדי לפגוש את משה במרחק רב ממצרים. אפשר שלכך כיוונו דברי האל בפס' 14, אולם אפשר שלאור הצורך של משה להתכונן לתפקידו ולהתאושש מסיפור חתן הדמים, יוצא אהרון לפגוש אותו מחוץ למצרים.

אם הפירוש הזה נכון – תודעת השליחות חודרת למשה והוא זקוק להתכונן אליה – גם ביחידות בהר האלוהים, וגם בעזרת אחיו המגיע לשם לפגוש אותו. עם זאת, משה איננו פועל לבד, אלא רק בעזרת אחיו. יידרש עוד זמן עד שנקרא על פעולה עצמאית של משה: נשים לב שבד' 30 אהרון הוא המדבר אל זקני ישראל, ובפרק ה' 1 באים שניהם לפרעה. רק בח' 5, בסוף המכה השלישית, יעמוד משה ביוזמתו וללא הנחיה אלוהית מפורשת אל מול פרעה.

האם צלחה הפעולה הראשונה של השליחות? האם העם מאמין?

הכתוב מספר על הצלחה גדולה לפחות בחצי הראשון של משימת השליחות, החלק שממנו חשש משה – שכנוע העם: כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ

ובכל זאת, שלושה דברים מונעים מאיתנו להשתכנע שאמונת העם מוצקה ושמעתה העם יהיה שותף למעשי התשועה והשחרור ממצרים. שניים מהם דורשים את משקפי המיקרוסקופ והקשבה לכל מילה בפסוק (ניזכר בציור הסבלים), ודבר אחד נובע מהתייחסות להקשר של הסיפור.

בניסוח הפסוק וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ נעדרת שמחה ותחושת שייכות וקרבה. התחושה היא של ריחוק ואולי אפילו של קצת ניכור. הנה באים משה ואהרון ומבשרים על קץ השיעבוד ועל פקידת ה' את עמו ואף עושים לעיני העם אותות שיוכיחו את דבריהם. היינו מצפים שאמונה, שמחה ותקווה יתפסו חלק מרכזי בתגובת העם. מה בפסוק מונע מאיתנו לראות רגשות אלה בתגובת העם?

א. תגובת העם מנוסחת בגוף שלישי: וְכִי רָאָה אֶת-עָנְיָם. זה ניסוח היוצר תחושה שהדברים אינם באמת נוגעים בעם.

ב. גם המעשים וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ הם מעשים רשמיים ומרוחקים ואינם מבטאים שמחה.

ניסוח שהיה יכול לבטא תגובה המלמדת על חדירת הדברים ללב העם ועל אמונתם ותקוותם יכול היה להיות ניסוח כזה:

וַיִּחַדְּ הָעָם עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל וְעַל אֲשֶׁר יַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. וַיֹּאמְרוּ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר יַצִּילֵנוּ מִיַּד מִצְרַיִם.

הניסוח הזה מתבסס על שמות י"ח 9 – 10, כאשר יתרו נפגש עם משה שמספר לו על יציאת מצרים ועל הדרך שעברו עד להר סיני. ההשוואה קשה, שהרי השמח והמברך הוא יתרו כוהן מדין שה' איננו אלוהיו ואיננו אלוהי אבותיו! עם זאת, ראוי לזכור כי יתרו שמח על דבר שכבר נעשה ולא נדרש להאמין במה שעוד לא התקיים. נזכיר שבנסיבות אחרות, כאשר התבשרו אנשי יבש גלעד כי מצפה להם ישועה עתידית משאול, תגובתם, עוד לפני הקרב היא - וַיַּגִּידוּ לְאַנְשֵׁי יָבֵישׁ וַיִּשְׂמָחוּ (שמ"א י"א 9).

נראה כי העם שדוכא ושועבד במשך עשרות שנים, מתקשה לקבל בשמחה את הבשורה שנמסרת לו מפי אהרון. יתרו כהן מדיין, השמח לישועת העם, מגיב לאחר שהתשועה התרחשה. אנשי יבש גלעד, אמנם מאוימים על ידי נחש העמוני, אך אינם רואים עצמם עם של עבדים משועבדים וחסרי ישע, אלא עם היושב על אדמתו ונתמך בידי שבטים אחים. תגובתם של בני ישראל לדברי אהרון ואותותיו, רומזת למצבם הרוחני, הנפשי והלאומי של בני ישראל תחת שיעבוד מצרים – הם מקבלים בצייתנות מסוימת את הדברים, אך קשה לראות בתגובתם התלהבות ואמונה שלמה.

ג. אישור לתחושה שתגובת העם איננה מאופיינת בהפנמה ובתקווה, נוכל לקבל מתוך הקשרו של הסיפור – בהמשך, מיד לאחר הקושי הראשון - סירובו של פרעה והחמרת השיעבוד - העם אכן מאבד את אמונו ואת אמונתו (ראו פרק ה' 20 – 21: וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ). וכך קובל משה בפני ה' לפני פנייתו השנייה לפרעה: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה (שמות ו' 12).

נוכל לטעון שהקשיים שהערים פרעה על בני ישראל לאחר הפנייה הראשונה של משה ואהרון (בפרק ה') הרתיעו את העם. אולם נוכל לראות כי זקני ישראל אינם רואים עצמם מעורבים ושותפים לתהליך השחרור מהשיעבוד כבר בתחילת פרק ה'.

כך תיאר ה' למשה את השליחות: יח וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם (שמות ג' 18). ואמנם בפרק ד' 29 נאספים הזקנים: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת-כָּל-זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אהרון מדבר ועושה אותות, והכתוב מספר כי וַיַּאֲמֵן הָעָם ... וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ (ד' 31). אולם כשמגיעה המשלחת הישראלית לפרעה בפרק ה' 1 הזקנים אינם נזכרים: וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי. וכך לומד המדרש מהעדר אזכורם:

היכן הלכו הזקנים, שלא חשב אותם עימהם שכבר אמר לו הקב"ה (ג, יח) "ובאת אתה וזקני ישראל"? אמרו רבותינו: הלכו עימהם הזקנים והיו מגנבים את עצמם ונשמטים אחד אחד, שניים שניים. והלכו להן. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה לא נמצא אחד מהן, שכן כתוב: 'ואחר באו משה ואהרון' – והיכן הזקנים? אלא שהלכו להם. (שמות רבה ה, יד)3

העם האמין כשעשו לפניו אותות, אולם הדברים אינם חודרים ומופנמים ואין בו את הכוחות לעמוד בפני קשיים והַכבדות בדרך לגאולה. המאפיין הזה של העם נראה שוב ושוב בספר שמות, והשפעתם של הנסים היא לטווח קצר בלבד.

למהלכים נרטיביים נוספים:

מבוא ושמות א
שמות ב
שמות ג-ד (פריט זה)
שמות ז-ח
שמות יא
שמות יב
שמות יד
שמות טו- שירת הים
שמות טו- מרה
שמות טז
שמות יח
תהלים קיד
במדבר יג-יד
במדבר כב- כג

הערות שוליים:

  1. ראו למשל הספורנו על ג' 1 מול ראב"ע הארוך על אותו פסוק.
  2. ראו לעיל ברשימה הביבליוגרפית
  3. פרק ה' איננו מצוי בתכנית הלימוד. המבקשים להרחיב נקודה זו יוכלו לקרוא בספרה של נחמה ליבוביץ, עיונים בספר שמות, עמ' 65 – 69. ציטוט המדרש הוא מאזכורו בספרה בעמ' 68.
ביבליוגרפיה:
כותר: שמות ג'-ד'
שם פרסום מקורי: ספר שמות- הצעות הוראה
מחברת: מגידוב, רוני (ד"ר)
תאריך: 2011
בעלי זכויות : מכון שלום הרטמן