עמוד הבית > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > תקופת המלוכה > ירושלים במקרא

תקציר
המאמר מתאר את מפעלי המים העיקרים של ירושלים של ימי בית ראשון כפי שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד. מקור המים העקרי של ירושלים היה מעיין הגיחון שהיה מחוץ לחומת העיר. המאמר מתאר כיצד התמודדו עם מיקום בעיתי זה למן ימיה הראשונים של העיר ועד לימיו של חזקיהו שבנה נקבה המובילה את מי המעיין פנימה וחסם את מוצא המעיין שמחוץ לחומה.

 
מפעלי המים בירושלים בימי בית ראשון | מחבר: אלון דה-גרוט
 

יד יצחק בן-צבי

תושבי ירושלים הקדומה בחרו כבר באלף השלישי לפני-הספירה לגור בגבעה הדרומית-מזרחית. הסיבה העיקרית לבחירתם היתה ללא ספק מקומו של מעיין הגיחון.

מעיין זה הינו המעיין הגדול בסביבה, ושפיעתו מגיעה ל-1,500 מ"ק ליממה בממוצע. אך יש לזכור, כי ממוצע זה מושפע מאוד מכמויות המשקעים. כך, למשל, בחודש פברואר 1983, שהיה חודש גשום, נרשמו 4,750 מ"ק ליממה. ואילו בחודש ספטמבר 1979, שהיה שחון, נרשמו 700 מ"ק ליממה בלבד. המעיין שוכן בנחל הקדרון. כיום, לאחר שערוץ הנחל התמלא בסחף ובשפכי-עפר רבים ומפלסו עלה, יש הכרח לרדת אל המעיין המדרגות. אך בעת העתיקה הוא זרם באופן חופשי אל ערוץ הנחל.

מקומו של המעיין בתחתית העמק יצר בעיה קשה לתושבי העיר: לא ניתן היה לכלול אותו בתוך התחום המבוצר של העיר, שהרי לא יעלה על הדעת לבנות את חומת העיר בתחתיתו של עמק הנחל הצר. ואכן חומת העיר נבנתה במעלה הגבעה, במרחק של כ-35 מ' מן המעיין ובגובה של כ-26 מ' מעליו.

הבעיה שעמדה בפני מגיני העיר, היתה כפולה: כיצד יוכלו להגיע אל המעיין בשעת מצור, וכיצד יוכלו למנוע מן האויב גישה אל המעיין. זו האחרונה היא בעלת משמעות מיוחדת, שכן גישת האויב אל המעיין עשויה להעניק לו שני יתרונות ברורים: היא תפתור לו את בעיית אספקת המים לצבאו, ובכך יימנע ממנו הצורך להביא מים ממרחקים; וחמור מכך – בעת הצורך יוכל האויב למנוע ממגיני העיר גישה אל המעיין או להרעיל את מקור המים, ובכך לפגוע במגינים.

בחפירות שערכה קתלין קניון בשנות השישים נחשף בקירבת המעיין מגדל המשולב בחומת העיר שמתקופת הברונזה התיכונה 2ב (1800 לפני-הספירה בקירוב). לפי שיחזורה של החופרת, מגדל זה היה אחד משני מגדליו של שער ששכן במקום. שער זה הגן על תושבי העיר שירדו לשאוב מים מן המעיין; אל השער הם יכלו להימלט בהתקרב סכנה. ניתן אפוא לקרוא לשער זה בשם 'שער המים' ולראות בו נסיון של תושבי העיר לפתור חלקית את בעיית מיקומו הנחות של המעיין. אך המעיין נותר בשלב זה מחוץ לעיר.

בנסיון לפתור את בעיית אספקת המים בצורה יסודית יותר הוקמו מספר מפעלי-מים שנדון בהם להלן בהרחבה.

פיר וורן

זהו מפעל המים הקדום של ירושלים, שנתגלה לראשונה על-ידי צ'רלס וורן בשנת 1867 ונקרא על שמו. מפעל המים נוקה בשנים 1911-1909 על-ידי משלחת, בראשותו של מ' פארקר, אשר עסקה בחיפוש אחר אוצרות בית-המקדש. האב וינסאן, מגדולי חוקרי ירושלים, תיעד את תגליותיה של משלחת פארקר בספרו, Underground Jerusalem. הפיר חזר ונתמלא מחדש בשפכי-עפר בשנים שלאחר תום חפירותיו של פארקר, וכך נעשה ספרו של וינסאן המקור העיקרי לידע שלנו על הפיר, עד לאחרונה. בחפירות החדשות שנערכו בעיר דוד בשנים 1985-1978 בהנהלתו של פרופ' יגאל שילה, נוקה פיר וורן ונתאפשר מחקר מחודש של מערכת אספקת-מים זו. המקום שופץ, והוא פתוח היום לקהל הרחב כחלק מן הגן הארכיאולוגי של עיר דוד.

מפעל המים של פיר וורן הינו מנהרה שדרכה יכלו תושבי העיר להגיע בהסתר לנקודה שבה שאבו מים מן המעיין. בכניסה למנהרה החצובה בסלע מצוי חדר בעל קמרון הבנוי מאבן (מס' 1 בחתך). קמרונות כאלה אינם ידועים קודם לתקופה ההלניסטית, ולפיכך יש לתארך חדר זה לימי בית-שני לכל המוקדם. המיבנה מאוחר אפוא לפיר וורן ואינו שייך כלל למפעל המים. חציבות בסלע, המצויות כיום מתחת לגרם המדרגות המודרני, הינן שרידיו של גרם-מדרגות קדום, אשר חלקו העליון היה בנוי וחלקו התחתון חצוב בסלע. דרכו ירדו תושבי העיר הקדומים ממיפלס פני השטח של זמנם אל הכניסה למנהרה שנחצבה בסלע. חלקה הראשון של המנהרה (2) הינו משופע, ובעת העתיקה היה בו גרם-מדרגות בנוי, אולי מעץ, שהקל את תנועת שואבי המים במנהרה תלולה זו. בחלקה התחתון של המנהרה המשופעת מצויה מדרגת-סלע, שגובהה 2.7 מ'. נראה, כי במקום זה הוצב סולם נייד, שניתן היה לסלקו בעת סכנה ולהקשות בכך על חדירת אויב. מחלקה המשופע של המנהרה המשיכו לקטע האופקי שלה (3), המסתיים בפיר אנכי (4). גומחות המצויות בדפנות המנהרה (3, 4), שימשו להצבתם של נרות-חרס, אשר האירו את דרכם של השואבים בחשכת המקום. מי המעיין (5) זרמו במנהרה תחתית (6) אל תחתית הפיר האנכי (4). תושב העיר שרצה לשאוב מים, ירד אפוא דרך המדרגות (1), המשיך דרך המנהרה בחלקה המשופע (2) ובחלקה האופקי (3) והגיע לראש הפיר האנכי (4). קרוב לוודאי, שבמקום זה ניצב מיתקן-שאיבה, כנראה גלגלת, שבעזרתו שאבו את המים מתחתית הפיר. מיתקן-שאיבה מעין זה מתואר על-גבי תבליט שנתגלה בארמונו של אשורנציפל השני (883-859 לפני-הספירה). בתבליט מתוארת התקפה של הצבא האשורי על עיר, אולי בסוריה או בארץ-ישראל, אשר היה לה כנראה מפעל-מים דומה לפיר וורן. כחלק מן ההתקפה מתואר, באופן סכמתי, כיצד מנסה הצבא לנתק את אספקת המים של יושבי העיר.

המחקר הגיאולוגי שערך במקום דן גיל מטעם משלחת החפירות של עיר דוד, מצביע על האופן שבו נחצב מפעל זה. במפעל המים של פיר וורן ניתן להבחין בשילוב של חלקים טבעיים וחלקים מלאכותיים: הפיר האנכי (4) הינו פיר קארסטי טבעי – בולען – אשר נתהווה בסלע הגיר הקשה מסוג מיזי אחמר בעקבות המסת הגיר על-ידי המים. התושבים הקדומים הגיעו אל הפיר דרך שתי מערות טבעיות (7), שפתחיהן מצויים במורד הגבעה, מעל המעיין, אך מחוץ לחומת העיר. יש להניח, כי קיומו של הפיר הקארסטי הוא זה שנתן את ה'השראה' לחציבת המפעל. נחצבה מנהרה (6), בכדי לאפשר את זרימת המים מן המעיין אל תחתית הפיר. כמו-כן נחצבה מנהרה (2, 3), שאיפשרה גישה מתוך העיר המבוצרת אל ראש הפיר. את פתחי המערות הטבעיות (5) סתמו, כדי למנוע כניסה מחוץ לחומה. נראה, שהפיר (8) המצוי סמוך לכניסה אל מפעל המים אף הוא פיר קארסטי טבעי, ואין לראות בו, כפי שהוצע בעבר, שרידי נסיון כושל לחצוב פיר שנועד להגיע למי התהום. יש לציין, כי פירים קארסטיים נפוצים בירושלים ובסביבתה, וכי בקירבת מקום, בשטח E של חפירות שילה, נתגלה פיר קארסטי טבעי נוסף. שילוב זה של מערכת טבעית במערכת מלאכותית, מסביר תופעות שונות, שבעבר התקשו החוקרים להסבירן, כגון ההבדל בגובה חלקי המנהרה השונים, שנע בין 6.70 מ' בקירבת הפיר האנכי ל-2 מ' בנקודת החיבור בין המנהרה האופקית (3) למנהרה המשופעת, או העובדה שנתגלתה לראשונה בחפירות החדשות, כי הפיר האנכי (4) ממשיך ומעמיק 3 מ' מתחת למיפלס המעיין.

בעבר הציעו חוקרים אחדים לזהות את מפעל המים של פיר וורן עם ה'צנור' הנזכר במקרא בתיאור כיבוש ירושלים: 'ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור...' (דברי הימים א, יא ד-ח; שמואל ב, ה ח). לפי דעתם, חדר צבאו של דוד דרך פיר וורן אל תוך העיר היבוסית. לאור פירוש זה, תיארכו אותם חוקרים את זמן התקנתו של פיר וורן לתקופה היבוסית לכל המאוחר, דהיינו קודם למאה העשירית לפני-הספירה. אבל פירוש זה מעורר כמה וכמה בעיות. בראש וראשונה יש קושי בלשני בפירוש המלה 'צנור' הנזכרת במקרא פעמיים בלבד. החפירות החדשות של משלחת שילה לא תרמו לתיארוכו של פיר וורן, שהרי בהן נוקה הפיר משפכים שמילאו אותו מאז חפירותיו של פארקר, ואין במימצא משפכי-עפר אלו בכדי לתארך את הפיר. מבחינה ארכיאולוגית ניתן רק לקבוע בבטחון, שפיר וורן קודם לתעלת חזקיהו, שכן חוצביו של חזקיהו חזרו והשתמשו במנהרה התחתית (6), ובהמשכה חצבו את מנהרתם. מכאן, שזמן התקנתו של פיר וורן קודם לשנת 701 לפני-הספירה. מפעלי-מים דומים לפיר וורן שנתגלו בארץ ושניתנים לתיארוך, מיוחסים לימי הבית הראשון. כך בחצור, במגידו ובגבעון. מפעלי-מים דומים מצויים אף בגזר וביבלעם. יש אפוא סבירות גבוהה, שגם פיר וורן שייך לפרק-זמן זה. קשה אף להניח, שירושלים היבוסית, אשר לא נמנתה על הערים הגדולות בארץ, היתה החלוצה מבחינה טכנולוגית בהקמת מפעל-מים מסוג זה שבו אנו דנים. הרגע ההיסטורי שנראה מתאים ביותר להתקנתו של פיר וורן, הוא השלב שבו הפכו דוד ושלמה את ירושלים. העיר הכנענית הקטנה לשעבר, לבירת ממלכתם. יש להניח, כי בעיית אספקת המים לעיר בעת מצור היתה מן הבעיות שניסו לפתור בתקופה זו. תיאור התקנתו של מפעל הנדסי מורכב זה מצוי היה בוודאי באחד מאותם ספרים שלא נשתמרו בידינו, כגון 'ספר דברי שלמה'. מכאן המסקנה, שיש לתארך את מפעל המים של פיר וורן למאות עשירית-תשיעית לפני-הספירה.

כאשר נשוב ונבחן עתה באיזו מידה עונה פיר וורן על בעיית אספקת המים לעיר בעת מצור, כפי שהצגנו קודם, נראה כי פיר וורן עונה רק על חלק מהבעיה: אספקת המים לתושבי העיר בעת מצור. אולם מכיוון שלא ניתן היה לשאוב את כל המים דרך הפיר, זרמו עודפי המים מן המעיין ישירות אל העמק, ובכך איפשרו לאויב לגלות את מקומו; והוא יכול היה להשתמש במימיו, למנוע את הזרמתם לעבר הפיר או לחילופין להרעילם. לפיכך נתעורר הצורך במפעלי-מים משוכללים יותר.

תעלת השילוח

זהו מפעל המים השני המוכר בירושלים של ימי הבית הראשון. התעלה מוליכה את מי המעיין בתוואי העובר במדרון המזרחי של עיר דוד אל אזור המיפגש בין הגיא המרכזי ובין נחל הקדרון, מקום בו שכנה ככל הנראה אחת מבריכות האגירה הקדומות של ירושלים; אולי זו 'הבריכה הישנה' הנזכרת בישעיה כב יא.

קטעים שונים של תעלת השילוח נתגלו בעבר על-ידי חוקרים. מחקר חלוצי ערך קונרד שיק, אשר במספר בדיקות הצליח לעמוד על מהלכה של תעלה זו. בחפירותיו של ריימונד ווייל (1924-1913) נחשפו ונחקרו שני קטעים ממהלכה של תעלת השילוח – קטע אחד במרכזה והשני בסופה. בחפירות החדשות של משלחת שילה נחשפו ונחקרו קטעים אלו מחדש ונחקרה אף תחילתה של התעלה.

כיום אנו מכירים שלושה קטעים של מפעל מים זה. הקטע הראשון מתחיל במעיין, ואורכו כ-66 מ'. הקטע השני אורכו כ-60 מ'. הקטע השלישי מצוי בסופה של תעלת השילוח, ואורכו מגיע לכ-30 מ'. שלושת הקטעים מאפשרים את שיחזור התוואי המלא של התעלה באורך של 400 מ' בקירוב. תעלת השילוח הינה בחלקה מנהרה ובחלקה תעלה חצובה בסלע ומקורה בלוחות-אבן. באותם קטעים שבהם היא מנהרה קיימת בה שיטת חציבה מעניינת בעזרת פירים: במרחקים קצובים נחצבו פירים אנכיים. כל שני פירים חוברו בתחתיתם במנהרה. לשיטת חציבה זו יתרונות ברורים: קל לקבוע את תוואי המנהרה, המודד מסמן את מקום הפירים ואת תוואי המנהרה על-ידי מדידה פשוטה על-פני השטח, ואין הוא צריך להתמודד עם מדידות תת-קרקעיות. כמו-כן ניתן להוציא דרך הפירים את החומר שנחצב. דרך הפירים גם זורמת אספקת אוויר לאנשים העובדים בתוך המנהרה. בכל הבעיות האלו יתקלו מאוחר יותר חוצבי תעלת חזקיהו. כתוצאה מאופן החציבה המתואר כאן ניתן היה לחסוך בנפח החציבה ולהסתפק במנהרה צרה. צורת חציבה זו של מפעלי-מים, המשלבת מנהרות החצובות בטכניקת פירים ותעלות מקורות או פתוחות, מוכרת היטב בממלכת אשור של אותה עת. כך, למשל, המנהרה בנגוב, שהינה חלק ממערכת אספקת המים המשוכללת לעיר נמרוד. מערכת זו ראשיתה בימיו של אשורנציפל השני (884-859 לפני-הספירה). חלק מן המנהרות הוא מימיו של תגלת פלאסר השלישי (745-727 לפני-הספירה). את השלב האחרון יש לתארך לימיו של אסרחדון (681-669 לפני-הספירה). מנהרה נוספת, שהינה חלק ממערכת אספקת המים לאירביל, מתוארכת על-ידי כתובת-בנייה של סנחריב שנתגלתה בפתחה.

לאורכה של תעלת השילוח מצויים פתחים מטויחים המעידים על תפקידה: השקאת השדות החקלאיים שהיו מצויים בנחל קדרון.

תאריכה של תעלת השילוח אינו ברור. בעבר הוצעו הצעות שונות לתיארוך, אולם הן חסרות-בסיס. בקטע האחרון שבו היא ידועה כיום, התעלה נחתכה על-ידי תעלת העודפים, שהיא חלק מתעלת חזקיהו. לפיכך ברור, כי תעלת השילוח קודמת לתעלת חזקיהו. ניתן אפוא לקבל את ההצעה שהועלתה בעבר, לזהות את תעלת השילוח עם 'מי השלח ההלכים לאט' (ישעיה ח ו), ואולי אף עם 'הנחל השוטף בתוך הארץ' (דברי הימים ב, לב ד).

לדעת י' שילה, המשיכה תעלת השילוח לפעול כמערכת-השקאה חקלאית לצד תעלת חזקיהו, עם התקנתה של זו האחרונה. תפיסה זו מעוררת בעיות, שהרי הישגה הגדול של תעלת חזקיהו היה בהסוואת מקומו של מעיין הגיחון (ועל כך להלן), ואילו פעילותה של תעלת השילוח עם פתחי ההשקאה שבה היתה מביאה לגילוי המעיין. נראה אפוא, שתעלת השילוח יצאה מכלל שימוש עם בנייתה של תעלת חזקיהו.

תעלת חזקיהו

גולת הכותרת של מפעלי המים מימי בית-ראשון בירושלים היא תעלת חזקיהו. זוהי מנהרה באורך של 533.10 מ'. הפרש הגבהים בין מעיין הגיחון, שבו מתחילה המנהרה, למוצא המנהרה מעברה השני של עיר דוד, בגיא המרכזי, הוא 33 ס"מ בלבד. השיפוע הממוצע של המנהרה הוא 0.7 פרומיל בקירוב.

מפעל זה פתר אחת ולתמיד את בעיית מקומו של מעיין הגיחון, כפי שהוצגה לעיל. מי המעיין הוזרמו דרך המנהרה אל תוך תחומי העיר המבוצרת, והמוצא המקורי של מי המעין אל נחל הקדרון נסתם, כך שנמנע מן האויב לאתרו.

מפעל זה מתואר במקרא בכמה מקומות:
ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העיר הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה (מלכים ב, כ כ).
וירא יחזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלים ויועץ עם שריו וגבוריו לסתום את מימי העינות אשר מחוץ לעיר ויעזרהו ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים (דברי הימים ב, לב ב-ד).
ומקוה עשיתם בין החמתים למי הברה הישנה... (ישעיה כב יא).

בשנת 1880 נתגלתה בתעלת חזקיהו כתובת חקוקה בסלע (הכתובת ופירושה מובאים במאמרו של ש' אחיטוב, 'כתובות עבריות מירושלים של ימי בית ראשון', בקובץ זה).

הכתובת נלקחה ממקומה ומוצגת כיום במוזיאון באיסטנבול. נראה, שהיא קטע מיצירה גדולה יותר, אולי אף מ'ספר דברי הימים למלכי יהודה'. המידע החשוב ביותר בכתובת הוא תיאור דרך החציבה של מנהרת חזקיהו. שתי קבוצות החוצבים עבדו בו בזמן משני הצדדים. הכתובת מתארת את רגע המיפגש הדרמטי של שתי הקבוצות.

חציבתו של מפעל-מים זה היתה חלק מהכנותיו של חזקיהו למלחמתו באשור, בשנת 701 לפני-הספירה. על היקפן הנרחב של הכנות אלו אנו לומדים הן מן המקרא והן מן המימצא הארכיאולוגי. בערי המבצר של הממלכה נאגר מזון בקנקנים, שעליהם נטבעו טביעות ממלכתיות הנושאות את המלה 'למלך'. בירושלים ביצר חזקיהו את הפרברים שהיו בגבעה המערבית על-ידי בניית חומה עבה, ובכך כלל את הגיא המרכזי בתוך תחומי העיר המבוצרת. לראשונה בתולדות ירושלים נכלל בתוך העיר המבוצרת שטח נמוך טופוגרפית ממעין הגיחון, ובכך נוצר מקום שאליו ניתן להזרים את מי המעיין.

פיתוליה הרבים של המנהרה נוצרו ככל הנראה כתוצאה מטעויות-אנוש – טעויות, תיקונן וחוזר חלילה. יש לשער, שהחציבה נעשתה בלחץ של זמן, מאימת הצבא האשורי המתקרב. ייתכן, שבמקומות מסוימים נוצלו סדקים קיימים בסלע, דבר המסביר את ההבדלים בגובה המנהרה מ-1.6 מ' עד 5.5 מ'.

עם הכנסתם של כל מי הגיחון אל תוך העיר המבוצרת נוצרה בעיה של השקאת השדות; שכן, כפי שצוין לעיל, לדעתנו, השימוש בתעלת השילוח, 'התעלה החקלאית', נפסק. הפתרון נמצא בתעלת העודפים הידועה גם כ'תעלה 4'. תעלה זו ראשיתה במוצא מנהרת חזקיהו, היא נצמדת אל הדופן הצפונית של הגיא, עוברת כתעלה חצובה לרגלי המצוק וממשיכה כמנהרה מתחת לקצה הדרומי של עיר דוד אל מחוץ לעיל המבוצרת. בקטע זה השתמשו חוצבי המנהרה של תעלת העודפים במנהרה קדומה יותר, זו של תעלת השילוח. הם הנמיכו את מפלסה והפכו את כיוון הזרימה.

יפה הוכיח דוד אוסישקין, שיש לראות בתעלת העודפים חלק בלתי-נפרד ממפעלו של חזקיהו, כפי שעולה גם מכתובת השילוח. בכתובת מצוין אורכה של הניקבה – 1,200 אמה, כ-630 מ' (אמה בתקופת המקרא = 52.5 ס"מ). אורך תעלת חזקיהו הוא 533.10 מ' בלבד, ורק אם נצרף את תעלת העודפים נגיע למידה קרובה לזו המצוינת בכתובת, וליתר דיוק – 643 מ'. תעלת העודפים יצאה מחוץ לחומה והגיעה לבריכת-אגירה, אשר ממנה יצאו תעלות-השקאה אל הגנים שבנחל-קדרון. שרידיה של בריכה זו טרם התגלו, אך בקירבת מקום מצא דוד אדן שרידים של בריכה בעלת תפקיד דומה מימי בית-שני.

אין ספק, שהבריכה העיקרית, זו שבה נאגרו מימיה של תעלת חזקיהו לשימושם של תושבי העיר, היתה בתוך תחומי העיר המבוצרת, במקומה של בריכת חמרה של ימינו. ממדיה של הבריכה המקורית אינם ידועים, וחוקרים אחדים משחזרים במקום שתי בריכות.

בתעלת חזקיהו בא לידי ביטוי הנסיון והידע שהצטברו בירושלים ובערים אחרות ביהודה ובישראל. זהו מפעל המים המתקדם ביותר שנתגלה עד כה בארץ, ויש לראותו כאחד מתוך קבוצת מפעלי-מים ממלכתיים בארצות המקרא, במיוחד אלה שבאשור ובשכנתה הצפונית אררט.

בורות ובריכות

אספקת המים של ירושלים בימי בית-ראשון לא התבססה אך ורק על מימי הגיחון. בעיר היו פזורים בוודאי בורות רבים, שבהם נאגרו מי הגשמים.

לצד בורות המים, היו בירושלים גם בריכות-אגירה, שחלקן נזכר במקרא: 'הברכה העליונה' (מלכים ב, יח יז; ישעיה ז ג; לו ב); 'הברכה העשויה' (נחמיה ג טז); 'הברכה התחתונה' (ישעיה כב ט); 'הברכה הישנה' (ישעיה כב יא).

חלק מהבריכות הללו קשור לתעלת השילוח ולתעלת חזקיהו. יש לשער, שחלקן או כולן שכנו לאורך הגיא המרכזי ונועדו לאגור את מי השטפונות שירדו בו. שרידי הבריכות הללו טרם נתגלו ובמידע המצוי במקרא אין די כדי לשחזר את מקומן ודרך הפעלתן.

ביבליוגרפיה:
כותר: מפעלי המים בירושלים בימי בית ראשון
מחבר: דה-גרוט, אלון
שם ספר: ירושלים בימי בית ראשון : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורכי הספר: עמית, דוד ; גונן, רבקה
תאריך: תשנ"א
הוצאה לאור : יד יצחק בן-צבי
בעלי זכויות: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. מרכז רחל ינאית בן צבי ללמודי ירושלים.
2. עורך הסדרה: ד"ר מרדכי נאור.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך