עמוד הבית > נבואה > ישעיהעמוד הבית > תקופת המלוכה > ירושלים במקרא

תקציר
המאמר עוסק בנבואה מישעיה יא 10-1 המבשרת על צמיחתו של מנהיג מבית דוד ועל פועלו ותוצאותיו. בחלק זה של המאמר נטען כי זמנה של הנבואה הוא גלות בבל. מתואר מבנה הנבואה ומוצגות השאלות המרכזיות בהן עוסק המאמר.

 
גן עדן בהר הקודש בירושלים : ראשית דבר | מחבר: יאיר זקוביץ
 

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

ישעיהו יא א-י:

א וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.
ב וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ יְהוָה
רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה,
רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה,
רוּחַ דַּעַת, וְיִרְאַת יְהוָה.
ג וַהֲרִיחוֹ, בְּיִרְאַת יְהוָה;
וְלֹא-לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא-לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ.
ד וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים, וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי-אָרֶץ;
וְהִכָּה-אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו, וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.
ה וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו.
ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ,
וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ;
וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו,
וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.
ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה,
יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן;
וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן.
ח וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.
ט לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי:
כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-יְהוָה, כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים.
י וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא,
שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ; וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ, כָּבוֹד.

נבואתנו מצאה קן לה בלב קובץ נבואותיו של ישעיהו בן אמוץ "אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה" (ישעיה א, א), אלא שאין כל ביטחון כי אכן מפיו יצאו הדברים. אדרבה, יש יסוד להנחה כי נביא עלום שם אמרה, בימי גלות בבל, וזו התגלגלה לה אל מגילת נבואותיו של הנביא ישעיהו, איש יהודה וירושלים, אשר הרבה להינבא על עיר ה' וביתו.

יאמר האומר כי "המוציא מחברו עליו הראיה", וראוי להודות על האמת ולומר, כי ראיות מוצקות ובלתי ניתנות לערעור אינן בנמצא, אך טענת האיחור מיוסדת בראש ובראשונה על תמונת הכתוב הראשון: "ויצא חטר מגזע ישי". ציור זה מניח כי העץ, השושלת המלכותית המושלת ביהודה, נכרת, ומפיח תקווה כי בימים יבואו תתחדש מן הגזע הכרות צמיחה חדשה, ושליט ממשפחת דוד ישוב להנהיג את עמו. כריתת העץ נתרחשה עם כיבוש ירושלים בידי נבוכדנאצר מלך בבל ומותו של צדקיהו, אחרון מלכי יהודה. גם שתי מילים בנבואה, דווקא מן הכתוב הניצב בראשה, תומכות בהוצאתה מחזקתו של ישעיהו בן אמוץ ונטיעתה בימות הגלות המשוועת לנחמה: "חטר" (המילה מופיעה עוד רק במשלי יד, ג אך רווחת בארמית: "חוטרא"), ו"גזע" (אף היא תיבה מאוחרת המופיעה עוד באיוב יד, ח ובנבואת הנביא המנחם בישעיה מ, כד).1

קליטת הנבואה במקומה יצרה סמיכות פרשיות רבת-משמעות: הנבואה הקודמת לה (י, כד-לד) מדברת בחורבנה של ממלכת אשור; ה', אשר יביא על אשור את קצה, מדומה לחוטב עצים המניף את גרזינו כדי לגדוע את "הלבנון", הגבוה והחזק שבאילנות היער: "הנה האדון ה' צבאות מסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדעים והגבהים ישפלו. ונקף סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול" (י, לג-לד). כנגד גדיעת אשור, השפלתה ומפלתה ניצבת אפוא התקווה להתחדשותו של העץ הגבוה, מלכות בית דוד.2 אפשר שסמיכות הפרשיות מבקשת להעלות מחשבה נוספת: חטא הגאווה אשר גורר את גדיעת ממלכת אשור הוא אשר גרם גם לכריתתה של מלכות ירושלים. לעתיד לבוא לא ישובו עוד מלכי יהודה להתגאות בכוחם ובעוצם ידם ויכירו כי מקור עוצמתם ברוח ה' אשר תנוח עליהם להנחותם במעגלי צדק.3

סיומה של נבואתנו: "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו" (פס' י) דבק היטב ברישא של הנבואה הבאה (פס' יא-טז): "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו... ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל" (פס' יא-יב). צירוף הנבואות מרמז כי עמידת המלך "לנס עמים" (פס' י) היא פרי מעשה אלוהים אשר ישאנו וישימנו ל"נס לגוים". בבוא הגויים לדרוש אל המלך (פס' י) יביאו הללו עמם את נדחי ישראל ונפוצותיו אשר ישובו לארצם.

את נבואת החוטר ראוי לחלק לחמישה חלקים:
א. הופעתו המפתיעה של החוטר מגזע ישי (פס' א);
ב. מקור כוחו של החוטר – רוח ה', ומשפט הצדק אשר ישליט החוטר בארץ (פס' ב-ה);
ג. תוצאת משפט הצדק – שובו של גן העדן (פס' ו-ח);
ד. התפשטות הטובה מירושלים, "הר קדשי", אל תבל ומלואה (פס' ט);
ה. הגויים, דרי תבל, יקבלו עליהם מרצונם את עול משפטו של "שרש ישי" (פס' י).

לנבואה מבנה קודקודי4 ברור: חלק ה מתייחס אל חלק א: הראשון מדבר ב"גזע ישי ונצר משרשיו" (פס' א) והאחרון מספר ב"שרש ישי" (פס' י; ותנו דעתכם למבנה הכיאסטי); חלק ד מתייחס על חלק ב: בחלק ב נאמר "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (פס' ג), ובחלק ד חוזרת השלילה הכפולה: "לא ירעו ולא ישחיתו" (פסוק ט') : הימנעותו של המלך משיפוט הבא מכוח חושיו שלו יביא להימנעות מעשיית כל רעה בתבל כולה. ועוד, פעולתו של המלך מכוחה של "רוח דעת ויראת ה'" (פס' ב), היינו רוח ה' ויראתו, תדביק את הכל בדעת ה': "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (פס' ט).

בלב הנבואה ניצב שיאה, חלק ג, חזון גן העדן עלי אדמות שבו חיות טרף, בהמות אוכלות עשב, בני אדם וזוחלי ארץ חיים בשלום ובשלווה וניזונים כולם מהצומח.

המבנה הקודקודי אינו עומד בסתירה לזרימת הזמן הקוית מן החלק הראשון ועד האחרון: תחילה מופיע החוטר: מכוחה של רוח ה' הנחה עליו הוא יכול לשפוט צדק ומישרים: משפט הצדק משליט סדר חדש בארץ, שובו של גן עדן שלבו הר הקודש, ירושלים : הטובה מתפשטת מירושלים אל כל רחבי תבל : עמי תבל באים אל מקום משכנו של החוטר בירושלים, לדרוש ולהימלך בו.

אגב קריאת הנבואה ובעקבותיה נבקש להשיב על כמה שאלות: מה משמעותן של התמונות השונות : ציור החוטר ותמונת גן עדן, והאם אפשר להצביע על זיקה הדוקה ביניהן? מה הם המעינות שמהם שואב הנביא- המשורר את דימויו? ובכלל מה הם המקורות הספרותיים הנרמזים ביצירותו ומה תרומה יש בהם לעיצוב רעיונותיו? עוד נצביע על יצירות ספרות במקרא אשר שאבו מנבואתנו שקנתה לה שביתה בלבות יוצריהן ונבחן את אופי הרמיזות ואת טעמן.

הנבואה מבשרת את הופעתו של מלך מבית דוד, מל אידאלי אשר ישליט צדק בארץ 5 , אך אינה מזכירה את המונח "מלך" ולא את השם "דוד" האם ניתן ללמוד משתיקה זו על יחסו של הנביא למוסד המלוכה בכלל ולמלכי בית דוד בפרט?

קודם שנפתח אפוא בקריאה צמודה אשר תסייע לנו להשיב על השאלות ששאלנו , נציין כי היחס למוסד המלוכה במקרא טעון ומורכב. הקורא בתנ"ך יתוודע אל החשש מפני הקביעות שבמלוכה, מן השושלתיות, מפני העושר והכבוד הכרוכים במעמד, כאילו אין המלוכה תלויה בחסדי עליון, כאילו היא מרימה את כיסאה ממעל לכוכבי אל, מתחרה בשמים ומתריסה כנגדם.6

לא בכדי מצוי בתורה רק חוק אחד ויחיד הנזקק למוסד המלוכה ואף הוא מציין כי היוזמה לכינון המלוכה לא תבוא משמים אלא מן הארץ, מבני ישראל אשר יבקשו לחקות את דרכי הגוים: "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים יז, יד). חוק זה בא לעולם כדי להגביל את המלך, לתחום את סמכויותיו, ללמד כי חובותיו רבות מזכויותיו וכי הוא כבול בשלשלאות של איסורים (שם, פס' טז-יז). חובת החובות המוטלת על המלך היא ציות גמור לחוקי התורה (פס' יח-כ). רוח הפתיחה לחוק המלך מפעמת גם בפניית העם לשמואל: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (שמואל א ח, ה). שמואל אינו רואה מקום למלכות אדם: "וה' אלהיכם מלככם" (שם, יב, יב); מלך בשר ודם ומלכות שמים אינם עולים בקנה אחד. גם ה' יודע, כי המלוכה האנושית עלולה לדחוק את רגלי מלכותו, וקובע "כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שם, ח, ז).7

הצגת דמותו של מלך מבית דוד אשר ישוב וישב על כס אבותיו בירושלים חייבת להתמודד, בצד שלילת המלוכה, גם עם קושי נוסף: מלכי בית דוד, ובה אבי השושלת, דוד, לא היו זכים וטהורים מעוון, כדברי המתפלל: "כי אין אדם אשר לא יחטא" (מלכים א ח, מו). חטאי דוד ויורשיו מכבידים אפוא על חולמים וחוזים המבקשים להציב מלך מבית דוד על כס רם ונישא, כדגם לחיקוי.

מצד אחר ראוי לציין, כי בחוגים המקורבים לבית דוד התפתחה ברבות השנים אידיאולוגיה המטפחת את רעיון נצחיותה של שושלת המלוכה הירושלמית. נצחיות הבית משוקעת, אם גם ברובד משני, בנבואת נתן על אודות בן לדוד, אשר יבנה בית לשם ה' בירושלים: "וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב ז, יגב), "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך [צריך להיות: 'לפני'] כסאך יהיה נכון עד עולם" (שם, פס' טז). כך גם במזמור שבו מהדהדת נבואת נתן: "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי. עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך" (תהלים פט, ד-ה; ראו עוד פס' לו-לט). בהיסטוריוגרפיה המקראית של ימי הבית השני, בנאום המושם כפי המלך אביה מיהודה כנגד ירבעם בן נבט מייסד ממלכת ישראל, נאמר: "הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדויד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח" (דברי הימים ב יג, ה; השוו עוד שם, כא, ז).

אכן מאות שנים של שלטון רצוף של בית דוד בירושלים חרשו תלם עמוק בתודעתם של בני יהודה וירושלים, עד שאלה אינם יכולים עוד לשרטט תמונה של עתיד אידיאלי שבמוקדה לא יוצב מלך מבית דוד. כיצד אפוא מפשרת נבואתנו בין מסורות העבר הנוהגות בחשדנות במוסד המלוכה לבין השאיפות להשבת העטרה המלכותית ליושנה? כיצד ממריא חזוננו אל על למרות המשקולות הכבדות המבקשות למושכו מטה?

לחלקים נוספים של המאמר:
גן עדן בהר הקודש בירושלים : ראשית דבר (פריט זה)
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק ראשון- פס' א
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שני - פס' ב-ה
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק שלישי - פס' ו-ח
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק רביעי - פס' ט
גן עדן בהר הקודש בירושלים : חלק חמישי - פס' י
גן עדן בהר הקודש בירושלים : אחרית דבר

הערות שוליים:

  1. עם המאחרים את הנבואה לימות הגלות נמנים לדוגמה Gray 1912, p. 214; Blenkinsopp 2000, p. 264
  2. ראו בלקינסופ, שם, עמ' 263.
  3. ראו Childs 2001, p. 102.
  4. לסגולה הסגנונית המכונה "מבנה קודקודי" ראו Klaus 1999.
  5. יושם אל לב כי הן בניתוח נבואה זו והן בניתוח הנבואה מזכריה ט, ט-י אנו נמנעים מכינוי המלך העתיד לבוא בתואר "משיח" תואר שיש בו כדי להטעות.
  6. גילויים מובהקים של דחיית המלוכה מצויים בספר שופטים: הצעת המלוכה לגדעון ודחייתה על ידיו (ח, כב-כג; ודוק: המושג "מלך" אינו מופיע בכתובים אלה); מעשה אבימלך המתמלך בשכם לאחר רצח שבעים אחיו, ומשל יותם בן גדעון השם ללעג ולקלס את מוסד המלוכה (פרק ט).
  7. במסורות על עליית שאול למלוכה בספר שמואל א אפשר לחוש בעירוב בין אלה המגלות אהדה לראשון המלכים ומציגות את בחירתו כבחירת ה' (כגון י, כד) לבין המסורות העוינות את שאול ואת אשר הוא מייצג, כגון סיפור לכידתו למלוכה (י, יז-כא) המעוצב כפרודיה על מעשה לכידת פושע, לכידת עכן אשר מעל בחרם יריחו (יהושע ז, יד-יח). גם תיאור משפט המלך, היינו מנהגו, בפי שמואל, בא להזהיר את העם מפני המלך אשר יהיה כנוגש ומשעבד לבני עמו (שמואל א ח, יא-יז), מלך הלוקח ואינונותן, מלך שהוא עול כבד על צווארי העם ותועלת ממנו אין.
ביבליוגרפיה:
כותר: גן עדן בהר הקודש בירושלים : ראשית דבר
שם ספר: משמיע שלום מבשר טוב : שבעה פרקי חזון לשלום ירושלים
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: תשס"ד - 2004
הוצאה לאור : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
בעלי זכויות: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך