עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > החוק בספר דבריםעמוד הבית > תקופת המלוכה > שאול

תקציר
המאמר מנתח את נאומו של שמואל בספר שמואל א' פרק ח' בו הוא מפרט לעם את זכויותיו של המלך ומזהיר אותם מפני עולהּ של מלכות. לדעת כותב המאמר  'משפט המלך' נוצר בראשית המלוכה הישראלית ונועד לכוון את צעדיה.

 
"משפט המלך" (שמואל א', פרק ח')
 

מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודיהחברה ההיסטורית הישראלית

המחקר המקראי הביקורתי קיבל בתורת כלל מוסכם שהתפתחות החברה הישראלית בתקופת המקרא התנהלה לפי העקרונות שנקבעו על ידי תורת האיבולוציה, דהיינו, התפתחות ממצבים ראשוניים ופשוטים לצורת חברה רב-גונית ורבת-פנים. אולם השלבים המוקדמים של אותה התפתחות חברתית אינם משתקפים כהוויתם בסיפרות המקרא, מפני שסיפרות זו נכתבה, או נערכה, אך בתקופת בית-שני. התיאור נרשם בידי סופרים מאוחרים וקלט מהגותם של הללו; פעמים – מתוך שיגרה והיסח הדעת הגורמים לאנכרוניסמים, פעמים – מתוך כוונת המכוון שביקש לעגן את ערכי החברה המאוחרת וחוקיה כבר בראשית התהוותו של עם ישראל – מלאכת הסופרים טעונה תיקון, לאחר עבודת ניתוח מפורטת ומדוקדקת ככל האפשר תצטייר לנגד עיני החוקר תמונה, אומנם בלתי מושלמת, של תולדות ישראל ופיתוחם ההדרגתי של מוסדותיו החברתיים, שלפיה ישוב ויבחון פרשיות של הסיפור המקראי ויקבע לכל אחת מהן את המקום המיועד לה במערכת שלבי ההתפתחות החומרית והרעיונית1). בפי הגרמנים כונתה פעולה זו ביקוש ה-Sitz im Leben של מאורע או של חוק נתון, כל' איתורו במציאות היסטורית מסויימת שמתוכה יתבאר העניין הנידון ושאותה אף יאיר.

השיטה ההיסטורית-התפתחותית אינה מתיישבת עם תיאור תולדות ישראל ועם תיאור התהוותם של מוסדותיו החברתיים והשקפותיו הדתיות, כפי שנרשמו במקרא. משום כך מתחייב "אירגון מחדש" של הסיפרות המקראית. וכיוון, שלעולם חשוד הסיפור המקראי שיד העורך המאוחר היתה בו, הרי תוכר, בדרך כלל, נטיה להפקיע מסכתות שיש בהן משום נסיון של עריכת מצבים היסטוריים-עובדתיים במערכת רעיונית-שיטתית מתחומן ההיסטורי הקדום, שניתן להן במקרא, ולייחסן לתקופות מאוחרות יותר. שהרי איתנה דעתם של החוקרים, שבראשית תולדותיו לא היה עם ישראל מוכשר לאותו מאמץ רוחני מופשט הדרוש לשם הפקת המכנה המשותף ממאורעות בודדים והכללתם של הללו במערכת עקרונות שיש בהם גם משום ראיית-הנולד. מלכתחילה מתבארים כל חוקי המקרא כחוקים ad hoc, כנובעים ממצבים היסטוריים שבעבר ולא כחוקים a priori היינו, חוקים הבאים להכין מציאות מסויימת ולנהלה באפיק שסוייג מראש.

כשאנו באים לדון באושיות המלוכה הישראלית יש להוסיף על הנאמר לעיל מושכל ראשון המשמש נר לרגליהם של חוקרי המקרא. מנוי וגמור עמהם, שמטבע ברייתו עם ישראל הנו חברה תיאוקרטית2) הסולדת בפני כל ממשל חברתי הנסמך בראש ובראשונה על כוחות ריאליים ואינו משתעבד ללא סייג לאמונת ה' הצרופה. כפי שהיא משתקפת בחוקת התורה ובהטפת הנביאים. משום כך לא זכתה המלוכה להגדרה חוקתית במשך כל התקופה הארוכה של קיומה ההיסטורי3), כי אם נסבלה בתורת רע שהוא בבחינת "הכרח יגונה". בשעה שביהודה חל שינוי בתפישה זו בתקופת דויד וקידוש שילטון ביתו, הרי נמשכה באפרים ההתנגדות התיאוקרטית הסבילה והפעילה כאחת עד לחיסול עצמאותה הפוליטית וחורבנה4).

כנציגה המובהק של השיטה התיאוקרטית בתקופת בית ראשון הוכרז שמואל. הוא, העומד על פרשת דרכים, מסמל את שקיעתה של המנהיגות השליחית (הכריסמטית) ומניח את יסודותיו של השלטון החילוני, המלוכני. בראשונה נלחם במשטר החדש העולה. ואולם בסופו של דבר נאלץ לסגת, בפני לחצן של עובדות היסטוריות – הסתערות הפלשתים – המחייבות הקמת שלטון ריכוזי ורציף, שיוכל ליצור את הכלים הדרושים לבלימת ההתקדמות של האויב המסכן את קיום עם ישראל.

לפני מסירת השלטון לידי שאול, מתאמץ שמואל, מאמץ אחרון, להסב את לב העם מן הדרך שבה הם חפצים ללכת – ונכשל. בנאומו המפורסם (פרק ח') הבא להזהיר את בני ישראל בפני עולה של מלכות, מבקשים החוקרים להכיר את רישומיה של המלוכה המאוחרת. טוענים שבנאום זה אופיינה המלוכה הישראלית האבסולוטית, כפי שהתפתחה בימי מלכי ישראל העריצים ושראשית צמיחתה החלה, לכל המוקדם, בתקופת שלמה. ברור, איפוא, שנאום זה אינו יצירתו של שמואל.הוא הושם בפיו על ידי מתנגדי המלוכה מתקופה מאוחרת יותר – ולגבי התקופה המדוייקת אין החוקרים תמימי דעים זה עם זה – שהנציחו בו, על פי נסיון הדורות שקדמו להם, את תמונת השלטון המלוכני העריץ והמנוון5).

ואולם כאן מתעוררות שתי שאלות:

  1. האם באמת מונח ביסוד נאום זה תיאור שלילי של המלוכה שיש בו משום מתן מבע להתנגדות העם לעריצות ולניצול ולייאושו מצורת שלטון זו שנכשלה?
  2. האם אומנם חורגים המצבים המובאים באותו נאום ממסכת החיים הריאלית של תקופת שמואל-שאול ונעדרים, משום כך, אותה היאחזות במציאות ההיסטורית שעל פיה ייקבע מקומה של פרשה בשלשלת התולדות?

ניווכח לדעת שאין להפקיע את נאומו של שמואל מתקופת התהוותה של המלוכה ושתקופה זו מספקת לנו את הרקע המציאותי לנאום זה, את ה-Sitz im Leben המבוקש.

ב

שתי השקפות מנוגדות – אחת התופשת את נאומו של שמואל כאיום וכאזהרה הבאים להרתיע את העם מפני הקמת המלוכה, ואחת הרואה בו הגדרת אשיות השלטון המלוכני – מצאו את ביטויין כבר בסיפרות רז"ל.

בסנהדרין כ', ב' אנו קוראים: "אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו. רב אמר, לא נאמרה הפרשה אלא לאיים עליהם. שנאמר שום תשים עליך מלך (דב', יז', טז) שתהא אימתו עליך".

בה בשעה, שהרמבם6) נוטה לדעת שמואל, הולכים התרגומים העתיקים ומפרשי ימי הביניים7) בדרכו של רב. ואותה נטייה ניכרת גם אצל החדשים8).

רב קושר את "משפט המלך" שבס' שמואל עם "מצוות המלך" שבס' דברים (כ"ז, יד-כ). קשר זה לא נעלם אף מעיני החוקרים המאוחרים. וקרוב לוודאי שהנימה השלילית המובהקת המשוקעת בחלקה של "מצוות המלך"9). על כן יש להטעים, שרב יהודה, המביא את דברי שמואל, אינו מסמיך את "משפט המלך" ל"מצוות המלך" ומבסס את פירושם החוקתי של דברי שמואל הנביא על בחינת נאומו בלבד.

הדעות הקוטביות הללו ביחס לנאום שמואל נובעות, בעיצומו של דבר, מפירושים מנוגדים של דברי האל שעה שהוא מטיל על שמואל להיענות לדרישת העם: "ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלך עליהם" (שמ' א, ח', ט)10).

הניבים "עוד-העיד"; "נגד-הגיד" ו"משפט" משמשים במקרא בהוראות שונות. מן הראוי שנבחנם אחד אחד, כדי לעמוד על מתח הוראתם האפשרית בכתוב הנידון כאן.

ההפעיל של הפועל "עוד" מובא במקרא בהוראה של –

  1. מתן עדות (תהל' נ', ז).
  2. הבאת עדים (דב' ד', כו'; ל', יט; ירמ' לב, י).
  3. קביעת חוק ומשפט, (מל"ב, י"ז, טו; נח' ט', לד). קרוב לוודאי, שהוראה זו גזורה מן המנהג להעיד עדים במצבים כאלה.
  4. התראה המופנית למי שקיבל על עצמו את קיום החוק (ירמ' י"א, ז; נח' ט', כו').
  5. ומכאן מתפתחת ההוראה הסתמית "הזהיר" (בר' מ"ג, ג; ירמ' מ"ב, י"ט) והיא שכיחה ביותר, מבחינה לשונית גרידא אין לעמוד במקרה זה על כוונת הסופר המדוייקת11). כיוון שכך, יש להקיש מהמשכו של הכתוב על הנימה המתאימה כאן.

ההפעיל של "נגד-הגיד" נרדף בלשון המקרא ל"אמר-ספר-הודיע" ומשמש פעמים בהוראה הקרובה "הודיע מראש-בשר"12). אינו נרדף ל"עוד-העיד" במובן של "הזהיר"13). בתרגום הע' משתקפת הוראתו הכוללת של הפועל - = 14καί άπαγγελεϊςαύτοϊς). שעה שהוולגטה ביקשה להבליט את גורם ההודעה מראש – et praedic eis .

אף נימתו המדוייקת של פועל זה אינה נתונה, איפוא, מאליה ויש להסיקה מן המושא התלוי בו, "משפט המלך", העשוי לקבוע את אופיו של הפסוק כולו. "משפט" במקרא בא לציין –12)

א. את פעולת הדיין;
ב. את המקום בו מתרחשת פעולה זו, בית המשפט;
ג. את אובייקט השפיטה, עניינה;
ד. את תוצאות השפיטה, פסק-הדין;
ה. מכאן מתפרש שימוש המונח בתורת כינוי לאוסף כללים שעל פיהם יושפט, כנרדף ל"חוק-מצוה" וכיו"ב. הוראה זו מופיעה בגון פחות מוגדר בו מקביל "משפט" ל"מנהג" ומציין פעולה שרגילים לעשותה, החוזרת ונשנית תדיר, מעין חוק נעדר סמכות יורידית (שמ"א ב', יג).

מסתבר, שגם על פי ניב זה אין להכריע את הדעות, שהרי בחירת הוראתו בפרשה הנידונה תהיה תלוייה בהשקפת המסתכל ואינה מופקת מהטקסט כשהוא לעצמו. ומכאן חילוקי הדעות שנסתכמו לראשונה אצל התנאים בהמשך אותה סוגיה בסנהדרין שהובעה לעיל: "כתנאי ר' יוסי אומר, כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. ר' יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך". ואומנם אפילו ר' יהודה, בעל הפרוש "השלילי", רואה את עצם הקמת המלוכה כמצווה ומונה אותה בין ג' מצוות שנצטוו עליהן ישראל בכניסתם לארץ כנען, "להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה" (סנה' שם).

מה, איפוא, גרם לכך שהתפישה החיובית של "משפט המלך" הגוברת למעשה במסורת היהודית הקדומה, נדחתה לחלוטין בפני הפירוש השלילי שבו נטען המונח אצל המפרשים המאוחרים ובהדגשה יתרה אצל החדשים? מסתבר שתוכנו של אותו "משפט", כפי שנצטייר בפיו של שמואל הנביא הוא שעשה ל"בלתי מתקבל על הדעת" את ביאורו של "משפט המלך" כמונח חוקתי. שהרי לא ייתכן, כך אמרו, שהמלך יותר, למשל, בלקיחת בנות העם ובניו לשירותו ולא ימחו בידיו. אלא בנוהגי מלכים הכתוב מדבר, במעשים בלתי רצויים שכפום על העם על כורחו.

יש, אם כן, לבדוק את דברי שמואל עצמם ולראות מה אמור בהם ואם באמת נוגד תיאור המלוכה הניתן בהם את העקרונות שעליהם מבקשים בני העם – וסופרי המקרא – לבסס את שלטון המלך.

מלכתחילה נתמה על העובדה, שדברי שמואל, המצטיירים כבוטים ומסעירים בעיני החוקרים, אינם משנים במאומה בדעת קהל הזקנים העומדים לפניו. אין הם מתווכחים עמו בסוף נאומו, אינם מבקשים לרכך את חזיון העתיד הקשה ולהציל במקצת מהכבוד ומהתועלת של המלוכה שהם באים להקימה, תגובתם פסקנית וחד-משמעית. מאנים הם לשמוע בקולו: "לא, כי אם מלך יהיה עלינו". בתוקף כזה ידבר מי ששקל את העניין הנידון לכל צדדיו, על חסרונותיו ועל יתרונותיו, צפה מראש את טענותיהם של בעלי הפלוגתא והחליט מה שהחליט. שמואל לא חידש לזקנים דבר שלא ידעוהו. משום כך לא יכלו דבריו להסירם מהדרך שבחרו בה. התביעות שתבעון בפגישתם הראשונה15) עם שמואל, "שימה עלינו מלך לשפטנו ככל הגוים", לא הוחלשו על ידי נאומו. והפעם מפורשים נימוקיהם: "מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים. ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (ח', כ). סיבת תביעתם אינה אידיאולוגית, כי אם מעשית16), אינם מבקשים מלוכה לשמה. לא רעיון המלוכה קוסם להם, כי אם רואים הם במשטר זה פתרון אפשרי לבעייה המרכזית המעסיקה אותם וששיטת השופטים לא הסכינה לפותרה: הקמת צבא לאומי שיוכל לעמוד בפני האויב הפלישתי17).

ועתה לניתוח נאומו של שמואל. כבר בקריאה ראשונה מתגלה חוסר סדר מסויים בדבריו שהוא, כך נדמה, מכוון, פולמוסי ומגמתי. ואולם למעשה מתפרקים הדברים לשלוש חטיבות-ענינים:

  1. יא: "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו".
    יב a,c: (את בניכם יקח) "לשים לו שרי אלפים ושרי חמשים18) ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו".
    יג b: "ואתם תהיו לו לעבדים"19).
  2. יז a: "צאנכם יעשר".
    טו: "זרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו".
    יד: "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו".
  3. יג: "ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות20).
    טז: "ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם21) הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו".
    יב b: "ולחרש חרישו ולקצר קצירו".

הצגת דברי שמואל בסדר המוצע מגלה בהם את עיקרם. בעיצומו של עניין עסוקים אנו בשלוש הנחות-יסוד הקודמות להקמתו של כל שלטון ריכוזי והן בבחינת הכרח בלתי נמנע גם לגבי המלוכה הישראלית. כצורתן זו הן מתבארות מתוך המסיבות הפוליטיות והכלכליות של החברה הישראלית לפני תקופת דויד ושלמה שבימיהם חלו שינויים מכריעים במבנה הפנימי של חברה זו ובמדיניותה החיצונית.

הנחות אלה היו ידועות, ללוא ספק, הן לשמואל והן לשליחי העם על פי הסתכלות באירגון המדינות המלוכניות שמסביבם22). וקרוב לוודאי שנשקלו, לפחות בתמציתן, אף בחברה הישראלית גופה לרגל נסיונות קודמים של ייסוד שלטון ריכוזי. שהרי לא ביום אחד נולדה ההכרה שהאירגון השבטי וההנהגה הכריסמטית הבלתי-רצופה של שופטים ונביאים אינם עשויים להבטיח לאורך ימים את קיומו של עם ישראל על אדמת כנען המסוכסכת. פנייתם של "איש ישראל" אל גדעון בהציעם לו "משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין" (שופ' ה', כב) נובעת מאותם נימוקים שהניעו את זקני העם לפנות לשמואל בדרישתם. גם אז וגם עתה מתבקשת להם לבני ישראל המלוכה כאמצעי הגנה יעיל. וכבר אז, בימי גדעון, מבחינים בני העם בעקרון העקרונות המבדיל את המלוכה מן השפיטה, ברצף השלטון. אלא שאז רופפת עדיין הגדרתו והיא נעדרת מינוח מוסדי – "משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך". עתה, בימי שמואל, לאחר הניסיון בימי גדעון ואבימלך ולאור ההסתכלות והלמידה מהעולם הסובב אותם. מנסחים הזקנים את תביעתם ניסוח עניני וקולע "שימה לנו מלך לשפטנו". תוכנו ואופיו של השלטון נתונים במונח "מלך" בעל מטען של הגדרות מוסדיות וסמכויות ידועות. השכילו סופרי המקרא לקלוט תהליך היסטורי מודרג וממושך ברישום מובחן של ראשיתו העמומה והמהססת מהא גיסא ושל התגבשותו ויציאתו מן הכוח אל הפועל מאידך גיסא. הכרת תהליך היסטורי זה תסביר את תוקף עמדתם של הזקנים ואת קבלת תביעתם על ידי שמואל. הפעם לובנו העניינים בטרם יועלו לדיון.

בפרשת גדעון נעשה נסיון לזכות ביתרונות השלטון הרצוף מבלי לבטל את העקרון של ההנהגה הכריסמטית על ידי הצמדת הרציפות לשליחות. הממשל בירושה מוצע לשופט המושיע, בחיר-האל הנודע. ברם שני עקרונות אלה לא ידורו במחיצה אחת. זאת ידע גדעון, ידע זאת גם שמואל. וזאת למדו לדעת בני העם. ואז נפרדו הרשויות. בימי גדעון גבר רעיון השליחות על צורך הרציפות. בימי שמואל תינתן זכות הבכורה לרציפות השלטון. בימי גדעון הוצעה המלוכה לשליח האל שכבר הוכיח עצמו במעשה גבורה, בימי שאול יוחלט על מסירת השלטון בידי גיבור מלחמה ויתבקש עבורו האישור השליחי23). המצב כשהוא לעצמו אינו בבחינת חידוש, אלא שעתה נוטה כף המאזנים לצד עקרון השלטון. עקרון השליחות איבד מכוחו המכריע. בימי דוד שוב יאוזנו הכוחות ויוולד הרעיון של "המלך-השליח" שישתרש ביהודה אך לא ייקלט באפרים24). שמואל ושאול עומדים על פרשת דרכים, ביודעין ובמלוא ההכרה. העם שותף להתמודדות זו והוא מכריע מתוך שיקול לטובת נציג השלטון הרציף.

מראייה זו של הדברים מתחייבת המסקנה, שבשעת ייסוד המלוכה הישראלית כבר נוסחו מושכלות ראשונים שבהם הוגדרו עקרונית זכויותיו וחובותיו של המלך. הופעתה של משלחת הזקנים בפני המנהיג הכריסמטי דומה שהיא מעשה היסטורי. שאול הומלך כתוצאה ממשא-ומתן חופשי בין כוחות השותפים בהנהגת העם, שליח האל ונציגי העדה. הוא לא "לכד את המלוכה" כמתנשא לשלטון כשהוא נסמך על כוחות "ריאליים" בלבד25). אין להתעלם מהאופי הקונסטיטוציוני המובהק המציין את פרשת המלכתו26).

גרעינו של נאום שמואל – יסודותיו של "משפט המלך". הבא לתחום תחום לסמכויות השליט ולהגדיר את חובותיו. אלא שבפי שמואל, בשעת פולמוס לשם שיכנוע נשמעים הדברים מקוטעים ונלעגים. בשלימותם ובניסוחם המלא והענייני הושמעו לאחר טקס ההמלכה, שעה ש"דיבר" שמואל אל העם את משפט המלוכה27) "ויכתב בספר וינח לפני ה'" (שמ' א י', כה)28).

כאמור, אפשר היה לצפות מראש את כישלון נאומו הפולמוסי של שמואל, שהרי אף מעטה השלילה שבו נתלבשו הדברים אינו יכול לכסות על החיוב היסודי שבהם.

1. המלך נבחר על מנת שיקים צבא לאומי, צבא קבע, שיעמוד לרשותו בכל עת ובכל שעה, צבא השבטים נשבר לחלוטין בפני הפלישתים, שהצטיינו באירגון מדיני יציב, בשיטות לחימה מפותחות ובסוגי נשק עדיפים על נשקם של בני ישראל. שיטת ה"גיוס לעת צרה" איכזבה מול אויב שהיה בכוחו להתקיף לאורך קו גבול בלתי מותחם ובעוצמה בלתי משוערת מראש. רווחה של ממש הובטחה רק על ידי הצבת כוחות לוחמים מגובשים, במספרים גדולים יחסית, במעוזים מרכזיים, מהם אפשר להפנותם במהירות לכל פירצה שתיפרץ בקו הקדמי. בגייסות אלה ניתן לטפח שיטת לחימה אחידה וניתן לארגנם סביב סגל מפקדים קבוע. הם ישמשו גרעין הצבא העממי, בשעת הצורך, ויספקו לו את מפקדיו.

את החטיבות הללו יש לצייד בנשק חדיש ככל האפשר. דבר זה חשוב במיוחד בתקופה בה הושבתה חרושת הנשק הישראלית על ידי האויב הפלישתי: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלישתים פן יעשו העברים חרב או חנית... והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו" (י"ג, יט, כב).

מכאן ברור, שדברי שמואל המעידים על המלך, שיגייס את בני העם, ימנה מהם שרי אלפים ושרי מאות ויכין בעזרתם את כלי מלחמתו ולא יתפרשו על ידי העם בבחינת גזירה, אלא בבחינת מילוי של משאלות לבם29).

ושאול אינו מאכזבם. הוא מצליח לרכז מסביבו את צבא העם במלחמה נגד עמון (י"א) בשעה שחדלון כוחו של ישראל שנודע ברבים גורר אחריו זילזול וביטול כלאחר יד מצד אויביו (שם, ב-ג). ברם, אינו מסתפק בהתעוררות ספונטנית חד-פעמית. הוא אוסף אליו "כל גבור ובן חיל" (י"ד, נב) ומארגן את צבאו על בסיס של קבע. שלושת אלפים מגוייסים משמשים גרעין הצבא (כ"ג, ה; כ"ח, ד). הם מחולקים לשלוש חטיבות. אחת מהן, מעין עתודה, מוצבת בגבעת בנימין, מרכז השלטון, תחת פיקוד יונתן, יורש העצר. שנייה ממוקמת במכמש, כנראה בפיקוד אבנר30) ושלישית בהר בית-אל בהנהגת שאול; בשעת מלחמה מאוגדות היחידות בבית-אל ובמכמש, העומדות בקו החזית הראשון, לכוח אופרטיבי אחד בפיקוד המלך (י"ג, ב). הסדר זה יאפשר לשאול לסתום פירצה שתתהווה בחזית על ידי ריכוז כוחות מקסימלי במקום הסכנה, או לסגת, במקרה של צורך, אל מיתחם העתודה ולארגן משם מחדש את התקפתו. שיטה זו תוכיח עצמה בקרב הראשון נגד הפלישתים (י"ג-י"ד).

לא הסיכוי להתמנות מפקד על אלף (שמ"א, י"ז, יח; י"ח, יג; כ', כה) ולא הסיכוי להיות מגויס לחיל הפרשים המכובד או לשמש שליש במרכבת המלך עשויים להעביר את העם מדבקותו ברעיון המלוכה31). ואף ל"רוץ לפני מרכבת המלך" אינו בבחינת אות קלון לאיש החופשי, כי אם כבוד הוא שבו כיבדו את השליט ושבו נתכבד מי שנבחר לכך (בר' מ"א, מג; שמ"ב ט"ו, א; מלכ"א, י"ד, כו; י"ח, מו; אס' ו', ט)32).

ואולם למעשה לא שמענו על הקמת חיל פרשים וחיל מרכבות בימי שאול ואף לא בימי דוד ש"עיקר" עדיין את מרבית הרכש ששבה והותיר רק מאה מהם (שמ"ב, ח', ד)33). יצירת חיל המרכבות הישראלי יפול בחלקו של שלמה (מל"א ה', ו וכו'). ברם מסיפורי המקרא המתארים את היאחזות ישראל בארץ כנען עולה הד הפחד והחת שהפיל רכב הברזל על בני העם. שפלת החוף ועמק יזרעאל לא נכבשו ונשארו בידי עממי כנען "כי רכב ברזל להם" (שופ', א', יט; וכו), שבפניו היו הרגלים הישראלים חדלי אונים. הפלישתים השתלטו בראשונה דווקא על אותם אזורים, שיעבדו את האוכלוסיה הכנענית והגבירו ברכבה את כוחם הצבאי, שבלאו הכי עלה על כוחם של שבטי ישראל המפורדים ודלי האמצעים. הבינו בני העם וידעו ששינוי של ממש במערך הכוחות לא יושג אלא אם יעלה בידם לקרב את רמת נשקם לרמת חיל הפלישתים ונשקו. אבל המרכבה אינה בבחינת נשק אישי, כי אם יחידתי. הפעלת המרכבה מחייבת עבודת צוות מאומן ותאום מושכל בדרכי הלחימה של מספר מרכבות כאחת. לשם הכנת מרכבה נדרשו סכומי כסף ויכולת ייצור שלא היו בידי הפרט ולא בידי בית-האב. הפרשים והרכבים נאלצו להיפנות לאימונים ממושכים ומתמידים. לשם החזקת הרכב והסוסים דרוש מנגנון של בתי מלאכה, תחנות איסום ואיכסון. כל אלה יוכלו להיווצר אך ורק על ידי ממשל תקיף המוסמך להטיל חובות על בתי האבות והשבטים. ומכאן שהקמת חיל מרכבות נקשר מלכתחילה עם ייסוד המלוכה והוטלה על המלך כאחת ממשימותיו הראשיות. ביצוע משימה זו לא עלה בידי שאול, שנאבק עדיין עם בעיות ראשוניות, כגון אירגון חיל הרגלים ואספקת הנשק האישי. מלחמתו – מלחמת הגנה, בשיפולי הרי יהודה. אינו מצליח לפרוץ למישורים הגדולים שרק בהם תיתכן מלחמת מרכבות. אולם עיכובים ריאליים אלה אינם סותרים את הנחתנו, שעצם הרעיון של יצירת חיל פרשים ומרכבות נתלווה על המלוכה הישראלית מראשית היווסדה.

אך כבר בימי שאול אנו שומעים על התהוות מעמד חדש של "עבדים". המונח "עבד המלך" ידוע לנו היטב מימי המלוכה המאוחרת, הוא משמש כתואר פקידים גבוהים ונמצא חרות על גבי חותמיהם34). ברם, הוראה ספציפית זו מובאת כבר בימי שאול35) ליד שימוש המונח בתורת כינוי קונבנציונלי בלשונו של אדם הפונה אל מלכו כאל אדוניו36). עבדי המלך שאול הנם עושי דברו ואנשי סודו שבהם יוועץ (י"ח, כב-כד). משום כך ייזכרו בנשימה אחת עם בן המלך (י"ט, א).

הדעת נותנת שמינוי "עבדים" מכעין אלה הנו חלק הכרחי של משטר הבא במידה מרובה לבסס את הנהגת העם על אנשים המושכים את סמכותם במישרין מאת המלך. מעמדם מעמד של כבוד – ששכרו בצידו. שמואל נאחז בנאומו באחת מפעולות המלך המקובלות והצפויות מראש – מינויים של פקידי מלכות – ומשווה לתואר הכבוד "עבד (המלך)" נימה של לעג ושלילה ע"י צרופו לענייני מסים ומעשרות ועל ידי הזכרתו בסמיכות לעבדים ושפחות ממש (שמ"א ח', טז-יז)37). אך נימת הפולמוס אינה עשוייה להשכיח מלב הזקנים את משמעותו המקורית של המונח "עבד" במסכת של דיני מלכות.

2. כלכלתם של הצבא ושל הפקידות של המלך38), שהרי נטשו אלה את מלאתכם והפכו את שירותם קרדום לחפור בו. כיוון שאין אמצעיו של המלך מספיקים כדי פרנסת עבדיו יגבה את הדרוש לו מבני העם שאותם שיחרר מדאגות גיוס מתמידות. הטלת מס, בצורה זו או אחרת, הנה מהמושכלות הראשונים של המשטר המלוכני ולמעשה של כל אירגון חברתי שבו צמודים תפקידים בלתי-יצרניים, אך כלל-חברתיים, כגון ניהול מלחמות, צימוד בלעדי לשכבות אוכלוסיה מסויימות. במשק המושתת רובו על סחר חליפין ושאינו מייצר עודפים של מצרכי יסוד בכמויות ניכרות, ייגבה המס in naturalia, היינו בצורה שתאפשר את תצרוכתו המידית. וכיוון שהמשק הישראלי בראשית תקופת המלוכה אינו עדיין משק כספים, והוא מיוסד על יחידות חקלאיות המייצרות את תצרוכתן הן, נגבה מס המלכים בצורת מעשר מן הבהמה ומגידולי השדה39). מס זה מתחלק לפי מפתח קבוע על "אנשי החיל"40). ראשי בתי האבות, והוא מובא בחשבון מראש בתיכנון המשק של כל משפחה ומשפחה. כל זמן שנשמר שיווי משקל בין מספרם של עבדי המלכות לבין מספר ה"מפרנסים" וכל זמן שאין צורכי המדינה מחייבים הטלת מס בגובה המסכן את קיום משקיהם אין בני ישראל רואים בתשלום מסים משום הפרת האמנה שביניהם לבין מלכם. המרד פורץ כשמקשה המלך את עולו יתר על המידה. וגם אז לא יתבעו בני העם ביטול מסים, שבלעדיהם אין מלכות, כי אם הקלת העול בלבד (מלכ"א י"ב, ד).

היסודות לשיטת מס כללית הונחו רק בימי דויד לאחר המפקד שערך (שמ"ב כ"ד). אך גביית מסים למעשה הונהגה כבר בימי שאול. מתוך הנחה זו תובן ההבטחה שהבטיחה המלך שאול לכל אשר יכה את גלית הפלישתי: "...את בית אביו יעשה חפשי בישראל" (שמ"א, י"ז, כה). אין חופשי במקרה זה, אלא חופשי ממס.

המצרכים שהפרישם העם למשק המלך41) שימשו לכלכלת חייליו ופקידיו42). במרוצת הזמן הוצרכו המלכים לבנות אסמים לאיחסון המסים הללו43). הכנסות שאול בוודאי לא היו מרובות כדי כך, אך ייתכן שמינוי "אביר רועים" בקרב עבדיו (שמ"א כ"א, ח) מרמז על עדרים מרובים לערך שהיו ברשותו ושבוודאי לא באו לו מבית אבותיו44). – נדמה, איפוא, שגם בשטח זה מושתתים דברי שמואל על מציאות כלכלית אקטואלית ואינם בבחינת השלכת תמונתם של תנאי המלוכה המאוחרת לראשית ימי המוסד הזה.

3. בימי שאול לא פותחו עדיין בישראל סימני מלכות כפי שהונהגו לאחר זמן. גבעת שאול אינה מוכרזת בירה ואין המלך שוקד על הקמת ארמון מפואר כפי שעתיד לעשות שלמה. שאול עודנו מכנס את עבדיו "תחת האשל ברמה" (שמ"א כ"ב, ו) כדרך השופטים (שופ' ד', ה). אמנם נתגלו בתל-אל-פול שרידי מבצר מתקופת שאול, אבל תפקידו של אותו בנין עודנו תכליתי. הוא משמש מעוז צבאי למלך ולמקורביו45), ואינו משרת את תאוות ההדר והיפעה המציינת את המלכים המאוחרים שפעילותם הרבה במלאכת הבנייה באה להפגין את רוב עושרם וגדולתם, כמקובל על מלכי הגויים.

אך עצם המוסד של "חצר מלך" ידוע היה לבני ישראל ואף ידעו שבמוקדם או במאוחר יתהווה גם בקרבם. במשק ביתו המוגדל של המלך עבדו מבני העם, אם בתשלום ששולם להם, אם בתורת תחליף לעבודת הצבא. – ניצחון בקרבות יזכה את המלך בנכסים שיהיו בבחינת רכוש הכתר ושלעיבודם ולשמירתם ימנה מאנשי העדה. הם יהיו חורשי חרישו וקוצרי קצירו. ופעמים ייתבעו להביא למלאכתם גם בהמותיהם, בקרם וחמוריהם. – נחזור ונדגיש, לא בימי שאול נתפתחו סדרים אלה, אך צפויים היו מראשית ייסוד המלוכה ומקובלים על העם כתופעות לווי הכרחיות של משטר שעליו השליכו את יהבם. משום כך לא נעשה אפילו נסיון אחד בתולדות ישראל לחזור ולהחליף את המלוכה במשטר אחר, גם לא בימי חולשתה של המלוכה. במידה שהתמרד העם התמרד בעול המוגזם ותבע לעצמו רק את רשות הפיקוח על פעולות המלכים במסגרת הזכויות שהוענקו להם.

הניתוח דלעיל מאמת את הדעה ש"כל האמור במשפט המלך מלך מותר בו". בנאום שמואל הובאו מתוך עיוות מגמתי כמה וכמה מהנחות היסוד של המלוכה הישראלית. קרוב לוודאי שבכך לא שלמה חוקת המלוכה. שרידים אחרים ממנה נשתמרו ב"מצוות המלך" שבס' דברים46). חוקה זו היתה נפוצה בעם וייתכן שמשום כך לא נשתמרה בשלמותה בסיפרות המקראית. הנחיותיו של "משפט המלך" שימשו יסוד למו"מ שבין באי כוח העם ובין שמואל מייסד המשטר המלוכני47) ועליהן נתבססו טענות העדה גם בפולמוס עם מלכיהם לעתיד לבוא.

מבלי לדון כאן בשאלה של חלוקת פרקי ההמלכה של שאול למקורות סיפרותיים שונים48) נוכל להטעים שב"משפט המלך" משתקפת מציאות היסטורית קדומה. נאום שמואל משתלב בסדר המאורעות המתוארים שילוב הגיוני-היסטורי49). "משפט המלך" המוצג בו בהארה מגמתית, עומד בראשית המלוכה הישראלית ונועד לכוון או צעדיה.

הערות שוליים:

  1. ראה A. Alt, Die Urgestalt des Reiches Israel. - Kleine Schriften II. 1953 pp. 15-17
  2. השקפה רווחת זו בוקרה ונדחתה ע"י י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית. ספר ג', ע"ע 708-686, תרצ"ח.
  3. A. Alt, Das Königtum in den Reichen Israel und Juda. VT I. 1 (1951) p. 1 ff.
  4. שם, ע"ע 12 וכו', 22-19.
    לא כן המקום לדון בהשקפה זו לפרטיה ולבדוק את יסודותיה. דיינו לציין שהיא פרוצה לביקורת משום כישלון הגיוני המערערה מיסודה. מצדדיה המובהקים של התיאוקרטיה הם, כמובן אנשי הבית השני, עזרא ונחמיה ותלמידיהם. מלכות ישראל בטלה עם חורבן ירושלים ולגבי שבי-ציון איבדה מערכת החיים הממלכתית-הפוליטית את חיוניותה. יהודה דאז היתה סטרפיה פרסית, שהוענק לה חופש דתי-חברתי מוגבל. במסיבות אלה פרחה האידאה של "ממלכת כהנים ועם קדוש". ודווקא אנשים אלה קבעו, כביכול, את מסכת החוקים המדיניים-חברתיים המשוקעת במקרא והמצטיינת בתלישות גמורה ממערכות חייהם שלהם אך משום-מה אין חושדים בהם, שהם הם שהשפיעו על כתבי המקרא ההיסטוריים את הנימה המתנגדת לשלטון חילוני והמפארת ומציגה כאידיאל את שלטון האל באומה הישראלית באמצעות שליחיו. והלא מתבקשת כאן הפיכת הגישות. המציאות ההיסטורית הקדומה משתקפת דווקא באותם פרקים ומאורעות המתארים את השלטון החילוני, את התפתחותו ואת תוקפו; אותו שלטון שהוא בבחינת תשובתו הריאלית של עם ישראל על בעיות ריאליות שהוצבו בפניו בתקופת כיבוש הארץ וההתנחלות.
  5. A. Lods, Histoire De La Littérature Hébraïque Et Juive. 1950, pp. 313-323.
  6. הלכות מלכים ב, ג.
  7. רש"י, רלב"ג.
  8. K. A. Leimbach, Die Bücher Samuel. 1936. S. 43f. מ.צ. סגל, ספר שמואל (בעריכת כהנא), תרע"א עמ' ט"ז וכו'. (ICCp. 52) Smith – אינו נוקט עמדה ברורה: "...that is his customary behaviour. Yahweh will allow him, perhaps authorize him, so to act."
  9. "המשפט השרירותי של השליט האבסולוטי, של הדספוט המזרחי, ומובן מאליו שמשפט זה לא זכה להסכמת האל". – ליימבך, שם.
  10. A. Schulz, Das erste Buch Samuel (KHAT). 1919. p. 124 מפרש את הכתוב כביטוי ליאוש האל הנכנע לתביעות העם הרע מנעוריו, ולא כן הוא.
  11. התרגומים הקדומים משתמשים בפעלים המקבילים ל"עוד" בריבוי הגונים שצוין לעיל. תרג' יונתן: אסהדא אסהדא תסהיד בהון". ע': ότι διαμαρτυρόμενος διαμαρτύρη αύτοϊς
    הוולגטה: verumatatem contestare eos.
  12. ראה- Koehler, Lexicon in Veteris Testamenti Libros W. Gesenius, Handwörterbuch
  13. ומשום כך אין לצרף כלאחר יד את הניבים "העד תעיד" – "והגדת להם..." כדרך ליימבך, שם.
  14. וכן יונתן: ותחוי להון.
  15. או בראשית פגישתם, אם נרצה לראות את כל פרק ח' כמשך אחד.
  16. H. Frankfort, Kingship and the Gods. 1948, p. 339: "The Hebrews knew that they had introduced it (i. e. the kingship) on their own initiative, in imitation of others and under the strain of emergency."
  17. הנמקה זו נשמעת עדיין בפי זקני ישראל הבאים להמליך את דוד: "גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא (קרי) את ישראל" (שמ"ב, ה', ב).
  18. ע': שרי חמשים ושרי מאות. פשיטה: שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות.
  19. ייתכן להעביר קטע זה לחטיבה השלישית, הכל לפי פירוש התיבה "עבדים".
  20. ואפשר להוסיף כאן: "ואתם תהיו לו לעבדים" (יז). ראה להלן.
  21. ושמא יש להעדיף את גירסת הע' - αιλόκυοβ άτίακ - ואת בקרכם.
  22. ראה: W. Caspari, Thronbesteigung und Thronfolge der Könige. 1917. pp. 174-175; 249-53.
  23. כך, לפחות, לפי הסדר הנוכחי של הסיפור המקראי. ברם, רווחת נטייה בקרב החוקרים להקדים את פרק י"א, את מלחמת נחש, להמלכת שאול ולראות בה סיבת המלכתו. – ראה לודס, שם ע"ע 314-317. מוצעת גם האפשרות שנצחונו הראשון על הפלישתים (י"ג, י"ד) גרם להמלכתו. A. Alt, Kleine Schriften II. 1953, pp. 24.
  24. אלט, שם ע"ע 22-19.
  25. ולא כן אבימלך שממשלתו חסרה כל בסיס של חוזה והסכם והיא מיוסדת על כוח הזרוע בלבד ועל התמיכה שהוא נתמך על ידי המקורבים אליו (שופ', ט' א-ח).
  26. ראה קספארי שם, ע"ע 152-146.
  27. ואין מקום להפריד בין "משפט המלך" לבין "משפט המלוכה" ולהציגם כעניינים שונים.
  28. G. W. Mendenhall, BA XVII, 3 (1954), p. 71: "The king was made king by covenant. Though we do not have details enough to analyze its form, there can be no reasonable doubt that Israel was bound by oath to acknowledge and obey the king, with Yahweh acting as witness."
  29. התעלמות מפירושו החוקתי של "משפט המלך" מביאה את Smith (ICC p. 57) למסקנה המעידה כמאה עדים על כשלון שיטתו: "The author counts on very small military ambition in Israel, a view which would argue for a late date."
  30. אין המקרא מפרש בעניין זה, אך הוא נלמד מהמשך הסיפור (י"ד, נ).
  31. השווה שמ"א כ"ב, ז.
  32. Ring, Israels Rechtsleben. 1926. p. 187
  33. השווה יהוש' י"א, ו; ט.
  34. כגון "שמע עבד ירבעם; אביו עבד עזיז; שבניו עבד עזיז; שמע עבד המלך; עובדיהו עבד המלך; יאזנהו עבד המלך" וכו'. ראה Diringer, Semitic Inscriptions. תואר זה הושלם על-ידי טור-סיני באחד ממכתבי לכיש. ר' תעודות לכיש, ת"ש ע' 53 ואילך.
  35. שמ"א ט"ז, טו; יז; י"ח, ה.
  36. שם, ס"ז, טז; י"ד, לב-לד. – השווה את התפתחותן המקבילה של התיבות maréchal ו-chamberlain מציוני משרתים לתוארי כבוד.
  37. בנימה לעגנית דומה מכנה גולית את אנשי הצבא הישראלי "עבדים לשאול" (י"ד, ו).
  38. להם, ובייחוד למצטיינים שבהם יתן המלך "שדות וכרמים" (שמ"א, כ"ב, ז).
  39. עמ' ז', א – והשווה מל"א י"ח, ה.
  40. מל"א ד', ז; מל"ב ס"ו, כ; כ"ג, ל"ה.
  41. מל"א ד', ז.
  42. השווה נח' ה', טו-יח. נחמיה מופיע כאן כיוצא מכלל מקובל.
  43. חותמות הכדים "למלך שובה – ז(י)ף – ממשת – חברן" מרמזות, לפי דעה רווחת אחת, על קיומם של מרכזי איסום אזוריים במקומות הללו. ראה סיכום הדעות אצל D. Diringer, Royal Seals in Ancient Israel. JJS Vol. I, 4. pp. 161-170
  44. יש אולי לראות במשרת אביר הרועים מעין שלב מוקדם של משרת ש"על המס" (מל"א ד', ו).
  45. W. F. Albright, The Archaeology of Palestine. 1949. pp. 120-122
  46. היחס שבין שתי תעודות אלה (דב' י"ז ושמ"א ח') הנו עניין בפני עצמו.
  47. "The relation between the Hebrew monarch and his people was as nearly secular as is possible in a society wherein religion is a living force." Frankfort, ibid, p. 341.
  48. נסיון אחרון לפרשם כמשתייכים לרצף סיפורי אחד מיסודו נעשה על ידי מ. בובר, שמואל והשתלשלות הרשות בישראל, תרביץ כ"ב, א (תשי"א) ע"ע ו-20; כ"ב, ב, ע"ע 65-84.
  49. וזה בניגוד לדעת א. אלט, Die Urgestalt des Reiches Israel. P. 13
ביבליוגרפיה:
כותר: "משפט המלך" (שמואל א', פרק ח')
שם ספר: המלוכה הישראלית בראשיתה
תאריך: 1975
הוצאה לאור : מרכז זלמן שזר לחקר תלדות העם היהודי; החברה ההיסטורית הישראלית
הערות: 1. סדרה: סוגיות בתולדות עם ישראל ; לקט מאמרים ; 2
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך