עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > חגיםעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > עשרת הדיברות

תקציר
המאמר מתאר את האירוע בו היה נהוג לחזור ולהזכיר את מעמד מתן תורה-חג השבועות. כשם שחג הפסח וחג הסוכות באו להמחיז את מאורע יציאת מצרים והישיבה בסוכות במדבר, כך בא חג שבועות לציין את מעמד ההתגלות בהר סיני. אירוע זה משתקף במקרא בשני מזמורי תהילים ובספר דברי הימים, ובמקורות חוץ מקראיים. המאמר מסביר שטקסי ההתקדשות ותקיעת השופר המתוארים בספר שמות פרק יט- ערב אירוע מתן תורה, משקפים מהלך של טקס שהיה מקובל בטקסי חידוש ברית, ומוכר לנו ממקומות אחרים במקרא. בנוסף המאמר סוקר מסורות יהודיות ונוצריות מגוונות שהתפתחו סביב הפרטים של תיאור ההתגלות בהר סיני.

 
עשרת הדיברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : מעמד הר סיני וחג מתן תורה | מחבר: משה ויינפלד
 

י"ל מאגנס

1) החג שבו היו נוהגים להמחיש את זכר מעמד הר סיני וכאילו לקבל מחדש את התורה, בשבועה, היה חג השבועות, ולדעתנו משתקף תיאור טקס זה בתה' נ' ופא. בתקופת בית שני קראו לחג זה "עצרת",111 וכך כונה החג בפי יוסף בן מתתיהו.112 משמעות כינוי זה באה להסביר, שחג השבועות היה יום של התכנסות, או, בלשון המקרא, "יום הקהל", המציין את היום שבו התכנס העם כדי לקבל את דבר האלוהים, כפי שמצא את ביטויו בעשרת הדיברות (דב' ט, י; י, ד; יח, טז).113 בחג ה"עצרת" המחיזו, כנראה, בטקס מיוחד את המעמד הנשגב של מעמד הר סיני וקיבלו על עצמם מחדש בברית ושבועה את עשרת הצווים.

בשמ' יט, א צוין, כי בני ישראל הגיעו למדבר סיני בחודש השלישי, ומיד לאחר מכן מסופר על ההכנות למעמד ההתגלות. בעקבות מובינקל, הניחו בדין, כי טקסי ההתקדשות ותקיעת השופר, המתוארים בפרק זה, משקפים מהלך של טקס, שהיה מקובל בטקסי חידוש ברית. ההכנות למעמד הר סיני הן למעשה הכנות למפגש אלוהי, המתגלם בכל עצרת המקוימת במקדש. בדומה להתקדשות, כיבוס בגדים ופרישות מאישה, כהכנה למעמד ההתגלות, שאנו שומעים עליהם בשמ' יט (פס' י, טו), אנו מוצאים בברא' לה, א-ג, כי לפני העלייה לבית אל מצווה יעקב את בני ביתו להיטהר ולהחליף שמלות (פס' ב).114הגבלת ההר והרחקת העם מהמקום המקודש ביותר, כפי שאנו מוצאים בשמ' יט (פס' יב-יג, כא-כד), אף היא מאפיינת את הסייגים שהיו נהוגים לגבי הגישה למקום מקודש.115 התקיעה בשופר הייתה מציינת מעמד שהיו בו שבעה והתחייבות;116 ואמנם, בברית אסא שבחודש השלישי (דה"ב טו, יד), שנביא להלן, תקעו בשופר עם השבועה, ומכאן כבר למד ארליך,117 שהמנהג הנהוג בישראל ללוות את השבועה בקול שופר118 מקורו במקרא.

כשם שחג הפסח וחג המצות באו להמחיז את מאורע יציאת מצרים, וחג הסוכות בא להמחיש את הסוכות שישבו בהן בני ישראל במדבר (ויק' כג, מב-מג) כך בא חג השבועות לציין את מעמד ההתגלות בהר סיני.

שחג השבועות הצטיין כיום שבו מתכנסים המונים במקדש, ניתן ללמוד הן מדברי יוסף בן מתתיהו והן מן המובא במעשי השליחים. יוסף בן מתתיהו מספר פעמיים על התכנסויות שהיו בירושלים בחג השבועות; פעם אחת קרה הדבר לרגל פלישת הכרתיים, בשנת 40 לפנה"ס:

'וכאשר הגיע החג הקרוי שבועות כל סביבות המקדש וכל העיר היו מלאים בבני הארץ' (מלחמות, א, 253, השווה קדמוניות, יד, 337).

פעם שנייה היה זה בשעת המרידה לאחר מות הורדוס, כי בהגיע חג השבועות 'זרם לתוך העיר המון ללא מספר מגליל, אדום, יריחו ומפריאה שמעבר לירדן. אך היו אלה אנשים מתוך יהודה עצמה שבמספר והתלהבות עלו על השאר' (מלחמות ב 43, השווה קדמוניות יז 254).

אמנם, ההתכנסות שימשה חיפוי למורדים, אבל בעיקרה היתה זאת התכנסות שבאה בתוקף המסורת של קיום עצרת המונית בחג השבועות (וראה מלחמות, ב, 73). כיוצא בזה קוראים אנו במעשי השליחים פרק ב', כי העדה שסיפרה על ה(מראות) הגדולים (τάμεγαλεĩα) 119 שהתרחשו בחג השבועות, 'כללה פרתיים, מדיים, עילמיים, יושבי מיסופוטאמיה, יהודה, קפדוקיה פונטוס ואסיה, פריגיה ופמפיליה, מצרים ואזור לוב שליד קירנה, והבאים מרומא, יהודים וגרים, כרתים וערבים...' (פס' 11-9). שחג השבועות היה חשוב במיוחד לעולי רגל, ניתן ללמוד גם ממעשי השליחים כ' 16. שם נאמר, כי פאולוס עושה מאמץ להגיע לחג השבועות לירושלים, והדבר מזכיר לנו את המסופר על יהודה המכבי במכ"כ, יב, לא-לב.

פילון קורא לחג השבועות חג שנחוג בצורה לאומית / עממית ביותר (έορτή δημοτέλεστάτη) (על החוקים, א, 183), וכאשר הוא מתאר את חגיגת חג השבועות על-ידי התיראפוטים, הוא קורא לחג זה 'החג הגדול ביותר' (τάμεγαλεĩα). 120

על קיום טקסי חידושי ברית וחגיגת יום מתן תורה בחג השבועות ניתן ללמוד גם מהמקורות הבאים:

  1. בדה"ב טו, ח-טו קוראים אנו, כי בחודש השלישי121 לשנת חמש עשרה למלכות אסא נקבצו בירושלים לחידוש המזבח אנשים מיהודה ובנימין, מאפרים ומנשה ומשמעון. הם זבחו זבחים, באו בברית לדרוש את ה' בכל לבבם ובכל נפשם, ונשבעו בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות. השבועה הינה שבועת ברית,122 המזכירה את ברית סיני, שאף היא היתה מלווה בהקרבת עולות וזבחי שלמים (שמ' כד, ג ואילך); השבועה נעשית בשמחה, בכל לב ובכל רצון, דבר הבא לתת יתר תוקף להתחייבות,123 גם השמחה עשויה ללמד שהמדובר הוא בחג שבו נערך טקס חידוש ברית.124 השורש 'שבע' המופיע בקטע זה שלוש פעמים (פס' 14, 15), בא ללא ספק לקשור את הנושא לחג השבועות, ובכך ניתן לחג השבועות כפל הוראה: שבועות קציר ושבועות ברית.125 המשמע הכפול של 'שבועות' מופיע בס' היובלים, ו, כא: 'כי חג השבועות הוא וחג הבכורים הוא, משנה חג הוא ומשנה משפט החג הזה'126 ומשתקף גם במובא במגילת המקדש, שם נאמר על חג זה: 'חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון לעולם' (עמ' יט, 9).127 נראה לי, כי התוספת 'לזכרון לעולם' שבמגילה באה ללמד על חשיבותו המיוחדת של חג זה.
    כפי שכבר הערנו, באה התקיעה בשופר בטקס שבדה"ב טו ללוות את השבועה, ולפי דרכנו (ראה לעיל) גם התקיעה בשופר במזמור פא ג קשורה לחג השבועות.128
  2. תיאור חג מתן תורה עולה בצורה ברורה ביותר מתוך ספר היובלים. מן הנאמר שם שומעים אנו, כי נקבע בלוחות השמים, כי יעשו את חג השבועות בחודש סיוון לחדש את הברית בכל שנה ושנה (ו, יז) ואכן לפי שיטתו של בעל ס' היובלים, ברית נח נערכה בחודש סיוון, ונח היה הראשון שחגג את חג השבועות. הברית בין הבתרים נכרתה אף היא באמצע חודש סיוון, ועליה נאמר: 'ביום ההוא כרתנו ברית את אברהם כברית אשר כרתנו בחדש ההוא את נח ויחדש אברהם את החג ואת החוקה לו עד עולם' (יד, כ). בחמישה-עשר בחודש סיוון, הוא חג שבועות לפי ספר היובלים129 וכן לפי לוח כת קומראן.130 מתגלה אלוהים לאברם ומבטיח לו בברית זרע, ואז מצטווה אברם על המילה ומקיים מיד מצווה זו (פרק טו). יצחק נולד בחג השבועות (בחצי החודש השלישי) ונימול לאחר שמונה ימים (טז, יג). גם ליעקב מתגלה האל באמצע החודש השלישי (פרק מד). הבריתות עם נח ועם אברהם נעשות על זבח (ו, ג; יד, יט), כדרך שנעשו הברית בסיני (שמ' כד, ג ואילך, והשווה תה', נ, ה) והברית בימי אסא, שהוזכרה לעיל (דה"ב טו, יא).
  3. כת קומראן נהגה לחדש את הברית מדי שנה בשנה (מגילת סרך היחד, עמוד 1, 16 ואילך), ולפי טקסט ממערה 4 שעדיין לא פורסם, חל זמנו של טקס זה בחג השבועות.131
  4. התראפויטים במצרים, שאותם מתאר פילון בספרו De Vita Contemplativa והקרובים ביותר במהותם לכת קומראן, רואים בחג השבועות את החג הגדול ביותר (μεγίστη έορτή); 132 הם מקיימים בלילו של חג זה ליל שימורים, ומשמיעים בו שירי הודיה. וכפי שנראה להלן, מסורת זו נוהגת ביהדות עד היום. לא מסופר מה עושים ביום החג עצמו, אך לא יהיה זה רחוק מלשער, שמקיימים טקס חידוש ברית, כפי שעשו זאת אנשי כת קומראן.
  5. חג השבועות כחג מתן תורה הוא הרקע גם למסופר במעשי השליחים ב' על כינון עדת הנוצרים הראשונה. כאן קוראים אנו, כי בהגיע חג השבועות, נתאספו כולם יחד והיה פתאום קול רעש מן השמים, כקול רוח סערה, שמילא את הבית, ואז נראו לשונות אש, שנתחלקו ונחו על כל אחד מהם. בעקבות כך נתמלאו כולם ברוח הקודש והחלו לדבר בלשונות שונות, כפי שהרוח דובבה אותם (פס' 4-1).

היסודות העיקריים של הסיפור לקוחים ממסורת מתן תורה בסיני.

א) הרעש מן השמים ולשונות-האש מושרשים בתיאורי מעמד הר סיני, כפי שאלו משתקפים באגדות מסוף ימי הבית השני. המדרשים, התרגומים הארמיים וכן פילון האלכסנדרוני מתארים את הדיבורים שיצאו מפי האל בסיני כלהבות בוערות, השקפה המבוססת על הכתוב 'וכל העם ראים את הקלות ואת הלפידים' (שמ' כ, יח); על הכתוב 'וכל העם ראים את הקלות' אומר עקיבא: 'רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנ' "קול ה' חצב להבות אש' " (מכילתא דר"י, מסכתא דבחדש, פרשה ט, מהדורת האראוויטץ-רבין עמ' 235).

פילון מספר בצורה דומה, כי הלהבה הפכה ל'דיבור חתוך המוכר לשומעים' (על עשרת הדיברות, 46). תיאורים דומים מצאנו בתרגום המכונה יונתן וכן בקטעי תרגום מן הגניזה ובתרגום הניאופיטי: דבירא... כך הוה נפיק מן פום קודשא יהי שמיה מברך הי כזיקין והי כברקין והי כשלהוביין כלמפדין דינור, למפד מן ימינה ולמפד דאישא מן שמאליה, פרח וטייס באויר שמיא וחזר ומתחמי על משירייתהון דישראל וחזר ומתחקק על לוחי קיימא.133

תיאור זה יונק גם מדב' לג, ב: 'מימינו אש דת למו', שעליו מוצאים אנו בספרי דברים. פיס' שמג (מהדורת פינקלשטיין עמ' 399):
'כשהיה הדבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא היה יוצא דרך ימינו... לשמאל של ישראל ועוקב את מחנה ישראל... והקדוש ברוך הוא מקבלו... וחוקקו בלוח... שנא' קול ה' חצב להבות אש'.

ב) עניין האש שנתחלקה ללשונות ושבעקבותיה החלו כולם לדבר בלשונות שונות מקורו במדרש, לפיו הדיבור נחלק לשבעים לשון, דהיינו ללשונות של כל העמים.134 כך שומעים אנו את ר' יוחנן אומר:

'מאי דכתיב' ה', יתן אומר המבשרות צבא רב' (תה', סח, יב), כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות (שבת פ"ח ע"ב);135 ובהמשך למאמר זה מצאנו שם: 'תני דבי ר' ישמעאל "וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמ' כג, כט) מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות'. חשובה ביותר לענייננו היא החפיפה בין לשון האגדה: דיבור (כאש) נחלק לשבעים לשון, לבין הלשון במעשי השליחים: 'ונגלו להם לשונות נחלקות כמו אש' Καί ώφθησαν αύτοϊς διαμεριζόμενο ιγλωσσα ιωσει πυρός (ב, 7).

במסורת חז"ל, הדיבור נחלק לשבעים לשונות כדי שיוכלו להפיצו בין האומות; והרי מצאנו במשנה סוטה ז, ה, שכתבו על אבני המזבח בהר עיבל את כל דברי התורה בשבעים לשון.136 בדומה לכך, במסורת הנוצרית, לשונות האש שנחלקו ונחו על האנשים שבמעמד ההתגלות העניקו למשתתפים את הכושר להפיץ את התורה החדשה בכל הלשונות שבעולם, כפי שזה מתואר בהמשך.137

יש להוסיף, שבספרי לדב' לג, ב, ששם (שמג, עמ' 399) מוזכר דיבור משול לאש כפירוש ל'מימינו אש דת למו', מדובר גם בתורה שניתנה בכמה לשונות: 'כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד אמר להם אלא בארבעה לשונות שנא' ויאמר ה' מסיני בא – זה לשון עברי; וזרח משעיר למו – זה לשון רומי; הופיע מהר פארן – זה לשון ערבי; ואתה מרבבות קדש – זה לשון ארמי' (שמ"ג, עמ' 395).

ג) לשונות האש שנחו138 על כל אחד מהמשתתפים (ב, 3) מזכירות לנו את העטרות שבהן עוטרו בני ישראל במעמד הר סיני;139 העטרות אינן אלא זיו השכינה שמסביב לראשיהם.140 במקום אחר עמדתי על כך,141 שהמסורת הנידונה כאן על האנשים142 שנחו עליהם לשונות אש ונתמלאו רוח הקודש, יונקת מבמ' יא, שם מדובר בזקנים נחה עליהם הרוח, והפכו למנהיגי העדה.

מוסד שבעים הזקנים חופף את השבעים שבסנהדרין, שצריכים היו לדעת שבעים לשון.143 ומסורת זו הועברה עתה לאספה המכוננת של העדה הנוצרית. לפי מסורת הנוצרים, גם על ההנהגה של העדה הנוצרית נחה רוח הקודש, וכמו הסנהדרין יכלו גם הם לדבר בלשונות שונות, בזכות לשונות אש שנחו עליהם.

מועד ההתגלות הראשונה לעם ישראל שימש נקודת מוצא להתהוות מסורות על חוויות נבואיות – מיסטיות, שנתרחשו כביכול בחג השבועות. יוסף בן מתתיהו מספר (קדמוניות, 299), כי בליל חג השבועות לפני המלחמה שמעו הכוהנים קול הכרזה: 'אנו עוזבים.'144

חווייתו המיסטית של ר' יוסף קארו גם היא קשורה לחג השבועות. בליל חג השבועות, בשעת תיקון ליל שבועות, יצא קול מפיו, האנשים סביבו שמעו את הקול, נפלו על פניהם וכל אחד מהם התעלף.145

החוויה השנייה מתקשרת להכרזתו המשיחית של שבתי צבי. בליל חג השבועות נחה רוח הקודש על נתן העזתי, הוא התעלף ומתוף התעלפותו נשמעו קולות שונים שנתפרשו לאחר מכן, כי ראוי שבתי צבי להיות מלך על ישראל.146

זכר למעמד חג השבועות נשתמר עד ימינו אלה במנהגים השונים הקשורים בחג זה, כגון: דינים הכרוכים בשלושת ימי הגבלה, תיקון ליל שבועות, שהינו מעין ליל שימורים לפני מעמד מתן תורה, שלמחרת היום, קריאת עשרת הדיברות על ההכנות המיוחדות לה: כגון קריאת האקדמות, כעין רשות ופתיחה לקריאת התורה, וכן אמירת ה"אזהרות", המבוססות על עה"ד, וגם קריאת עשרת הדיברות לפי הטעם העליון, המיוחד ליום זה.

לחלקים נוספים של המאמר:
עשרת הדברות : חיוב פורמאלי בסיסי בדת ישראל
עשרת הדיברות : חידוש ההתחייבות- עה"ד בפולחן
עשרת הדיברות : מסורת עשרת הדברות במהלך הזמנים
עשרת הדיברות : מעמד הר סיני וחג מתן תורה (חלק זה)

הערות שוליים:
111. ראה אונקלוס ות"י לבמ' כח, כו (בשבעותיכם = בעצרתיכון) ולדב' טז, י עיין ניאופיטי: 'חגה דשבועיה היא עצרתה'.
112. קדמוניות, ג. 252: = עצרתא
113. ראה דיונו היסודי של ד.צ. הופמן בסוגיא זו בפירושו לויקרא, כרך ב', עמ' קנח ואילך. שים לב, שת"י וכן התרגום הניאופיטי מתרגמים 'ביום הקהל' ביום כנישת קהלא', ובדב' יח, טז: 'ביומא דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא'.
114. סייגים דומים לבאי מקדש מצאנו ביוון. M.P. Nilsson, Geschichte der Griechischen Religion II3, 1974, p. 74 מאלפת הכתובת במקדש זבס קינתיוס, שם נתבע הבא למקדש להיות נקי-כפיים, לבוש בגדים לבנים, וחלוץ-נעליים. כמו-כן חייב הוא להיות פרוש מאישה ומטומאת מת. על מנהג דומה בבית המקדש בירושלים, עיי' שמואל ספראי, העולה לרגל בימי בית שני, עמ' 143: על כיבוס בגדים, שם, עמ' 144.
115. כבר הרמב"ן עמד על הדמיון שבין הגבלת הר סיני בשמ' יט והאזהרות מלהתקרב לאוהל מועד (ראה הקדמתו לבמדבר וכן הקדמתו לשמ' כה) ולאחרונה J. Milgrom, Studies in Levitical Terminology, I, 1970, pp. 44ff.
116. כך, למשל, בזמן המלכה, שבו מתחייב העם לשמור אמונים למלך החדש; ראה שמ"ב טו, י; מל"א א, מט; מל"ב ט, יג; יא, יד (תקיעה בחצוצרות). לתקיעה בשופר המלווה שבועה ראה ערוך השלם. ערך הסת (עמ' 229): 'ותוקעין בשופר עם האלה'.
117. מקרא כפשוטו לכתוב בדה"ב טו.
118. ראה הערה 116.
119. = 'הגדולות' (פס' 11) או המראות הגדולים, השווה 'מוראים גדולים' (דב' ד, לז) ו'מרא גדול' (שם כו, ח). הנתפס בת' השבעים ( ). בתרגומים הארמיים (חזונין רברבין). בשומרוני, וכן במדרשי חז"ל ('ובמורא גדול – זו גילוי שכינה' – מדרש תנאים), כמראה והתגלות.
120. De Vita Contemplativa, 65.
121.
התרגום מוסיף כאן בפס' יא: 'בחגא דשבועיא', ראה תרגום, מהדורת א, שפרבר עמ' 45.
122. לברית ואלה ולחפיפה של זו לברית ושבועה ראה מאמרי בלשוננו, לו (תשל"ב), עמ' 87-85.
123. השמחה והרצון באים לבטא נכונות מלאה מצד הבא בברית ובאים לרמוז, כי ההתחייבות לא נעשתה מתוך כפייה ואונס; הבהרות כאלה מצאנו בתעודות משפטיות בעולם העתיק. ראה Y. Muffs, 'Joy and Love as metaphorical Expressions of willingness and spontaneity in Cuneiform, ancient Hebrew and related Literatures', Morton Smith Festschrift, Vol. III, 1975, pp. 1ff והשווה מכילתא בחדש, פרשה ה' (עמ 219): 'כשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה', וראה גם בברכת קריאת שמע, שהינה קבלת עול מלכות שמים, דהיינו מעין שבועת אמונים (וראה מאמרי בשנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, כרך א', עמ' 77 ואילך) 'ומלכותו ברצון קבלו עליהם... בשמחה רבה'. לנוסחה דומה בשבועת אמונים לקיסר רומא, ראה מאמרי שם, עמ' 79, הע' 252.
124. לשמחה בחג השבועות ראה דב' טז, יא, והשווה בקשר לברית סיני בתרגומים לשמ' כד, יא: 'והוו חדן בקורבניהן'.
125. למגמה של כפל מדרשי שם בס' דה"י, ראה י. זקוביץ. כפל מדרשי שם, עבודה לתואר מוסמך, שהוגשה לאוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"א, עמ' 166 ואילך.
126. ראה R. Charles, Book of Jubilees לכתוב. צ'רלס תמה על משמעות 'משנה משפט' בכתוב זה (שם עמ' 53, הע' 21). לדעתנו, 'משנה משפט' מקורו בדו-משמע של 'שבועות' כאן. יש להוסיף, כי חג השבועות שבס' היובלים צמוד לבריתות שאלוהים כרת לאבות (ראה להלן), ועל כן הכפילות מתבטאת גם בכך, שאלוהים נשבע ביום זה לאבות מצד אחד, ובני ישראל נשבעו ביום זה לאלוהים מצד שני.
127. וראה הערתו של י. ידין, מגילת המקדש, כרך א, עמ' 84.
128. לפי פילון (על החוקים, ב, 188). באה תקיעת השופר בראש השנה להזכיר מתן תורה. כאן הוא מושפע מהליטורגיה הפותחת את סדר שופרות בתפילת ראש השנה: 'אתה נגלית בענן כבודך... ותשמיעם את הוד קולך ודברות קדשך מלהבות אש... ובקול שופר עליהם הופעת...' לאמיתו של דבר באה תקיעת שופר לציין את המלכת האל (ראה הערה 116 לעיל) כפי שראה כבר מובינקל, (והשווה תה' מז, ו ואילך, מזמור שאמנם נאמר כיום בראש השנה לפני תקיעת שופר) ואזכור תקיעת שופר במעמד הר סיני בסדר השופרות של ראש השנה דינו כשאר אזכורי שופר בסדר זה, שאינם קשורים לראש השנה דווקא.
129. ראה צ'רלס, בספרו על ס' היובלים (הערה 126), עמ' 52.
130. ראה ש. טלמון, חשבון הלוח של כת מדבר יהודה, מחקרים במגילות הגנוזות, ספר זכרון לא.ל. סוקניק, תשי"ז, עמ' 77 ואי'.
131. ראה J.T. Milik, Ten Years of Discovery in the Wilderness of Judaea 1959, pp. 113ff וראה M. Delcor, 'Pentecôte`, Diction, Bibl. Suppl., 1966, 870-871
132. אמנם לא נאמר, שיום החמישים הינו יום החמישים מאז הנפת העומר, אך הכינוי הסתמי 'לאחר שבעה שבועות' ( ) וכן הכינוי 'החג הגדול ביותר', מחזקים את ההנחה, שבחג השבועות מדובר.
133. על הנוסחאות השונות בתרגומים ראה J. Potin, La Fête Juive de la Pentecote, Étude des texts liturgiques, Tome II, pp. 37ff
134. על שבעים עמים בתבל ראה ברא' י' ופירושי הקצר לבראשית, הוצאת מסדה, תשל"ה, ועל אגדות חז"ל לעניין ראה ל. גינצברג, אגדות היהודים (בתרגומו של הרב מ. הכהן), תשכ"ו, חלק ד', הע' 72.
135. וראה מדרש תהלים צב, ג, מהדורת בובר עמ' כ"ב ולמקורות אחרים בעניין ראה ל. גינצברג, אגדות היהודים, חלק י"א, רכ"א (עמ' 53), והערה 214.
136. וראה תוספתא, סוטה ח, ו/ז ומכילתא לדברים, שנתגלתה על-ידי שכטר (ס' היובל לי, לוי, עמ' 189); דיון מקיף על כך – אצל ש. ליברמן, תוספתא כשפוטה, חלק ח', 699-701.
137. וראה פוטין, בספרו הנ"ל (הע' 133), עמ' 310 ואילך.
138. έκάθισεν הפועל καθιζω מתרגם בת' השבעים את 'ותנח' בברא' ח, ד.
139. ראה פסיקתא דרב כהנא, נחמו (מהדורת מנדלבוים), עמ' 268 והמקבילות שצוינו שם, וכן שבת פ"ח ע"א, וראה הדיון של א. א. אורבך, חז"ל, פרקי אמונות ודעות, עמ' 125 ואילך, המבחין בין המקורות הקדומים שייחסו את קשירת העטרות להקב"ה לבין המקורות המאוחרים המייחסים זאת למלאכים.
140. השווה ו'כבוד והדר תעטרהו' בתה' ח, ז, שמשמעו הזוהר האלוהי שמסביב לראש (השווה melammu באכדית) וראה גם איוב יט, ט: 'כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי'. 'כליל תפארת' שניתן בראשו של משה (ב"ס מה, ח [מקביל לכבוד ועז] השווה תפילת שחרית של שבת) הוא הזוהר שמסביב לפניו (שמ' לד, כט ואילך), ובמגילות מדבר יהודה מכונה 'כליל כבוד' (סה"י, 4, שו' 8; הודיות, 9, שו' 25). בספרות הלניסטית מכונה עטרה זו Διάδημα τής δόξης ראה,R. Reitzenstein, Hellenistiche Mysterienreligionen, 1927 pp. 359-60 והיא היא העטרה ש'בראשי הצדיקים הנהנין מזיו השכינה'. (ברכות יז ע"א). לעניין הכבוד כעטרה במקרא ובמזרח הקדום ראה מאמרי 'כבוד' Theologisches Woerterbuch zum AT (ed. Botterweck, Ringgren), IV, 23-40
141. במאמרי ב- 16ff Immanuel 8 (1978), pp .
142. לא ברור לנו, אם הכתוב במעשי השליחים ב, 4 מתייחס ל-120 איש הנזכרים בא, 15 או לשנים-עשר השליחים.
143. ראה תוס', סנהדרין ח, א; ירוש', שקלים פ"ה ה"א, מח, ע"ד; סנה' יז ע"א; מנחות סה ע"א.
144. השווה טאקיטוס, דברי הימים, ה, 13.
145. לעדות זו ראה R.J.Z. Werblowsky, Joseph Karo, 1962, pp. 19-21
146. ג. שלום, שבתי צבי, והתנועה השבתאית בימי חייו, עם עובד, תשל"ה, כרך ראשון, עמ' 178. ההתעלפויות בליל חד השבועות דווקא קשורות, לדעתי, למעמד מתן תורה, שלפי המסורת נתעלפו או פרחה נשמתם של כל אחד מהנוכחים במעמד זה, השווה שבת פח ע"ב: 'כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר "נפשי יצאה בדברו" (שה"ש ה, ו)' וראה בסדר שופרות שבתפילת ראש השנה שבנוסח הגניזה: 'חרדו בנים מפני הגבורה ולא יכלו לקבל את הדברות מזיו השכינה ששרת עליהם, הרתיעו כולם ונתעלפו כולם ונפלו על פניהם ונפשותיהם יצאו מקול הדברות' [J. Mann, HUCA, 2 (1925), p. 330].

ביבליוגרפיה:
כותר: עשרת הדיברות - ייחודם ומקומם במסורת ישראל : מעמד הר סיני וחג מתן תורה
מחבר: ויינפלד, משה
שם ספר: עשרת הדיברות בראי הדורות
עורך הספר: סגל, בן ציון
תאריך: תשמ"ו
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
הערות: 1. האוניברסיטה העברית. סדרת ספרים לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך