עמוד הבית > תקופת ההתנחלות > שופטים

תקציר
עיון ספרותי השוואתי בסיפור הקרב של גדעון במדינים. אופיו של הקרב במחנה מדיין, המרדף מזרחה והיחסים בין שבטי ישראל נדונים תוך השוואה לסיפורים אחרים מספר שופטים.

 
פרשת גדעון : סיפור הקרב | מחבר: ישראל רוזנסון
 

תבונות

היסוד הקובע כאן מזכיר במידה רבה את הניצחון על סיסרא – מהומה במחנה האויב, אלא שכאן הושגה המהומה בכוח נשק מסוים. 'הנשק' המופעל במסגרת זו הנו ללא ספק חריג ביותר וכל כולו לא בא אלא כדי להרבות מהומה ולהאדירה, ולא כדי להילחם בפועל. הכתוב מדגיש זאת בתיאור: "...ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע ויקראו חרב לה' ולגדעון" (ז, כ). בנסיבות אלו ששתי הידיים תפוסות על ידי שופרות ולפידים, מקבלת הקריאה "חרב לה' ולגדעון" משמעות אירונית במקצת. אכן, החרב, הנשק הרגיל במקרא, לא פועלת כאן אלא באמצעות ססמה מעודדת, שיש בה יסוד מטונימי חזק (מעתק משמעות מחרב במובנה הטכני לכלי נשק). בפועל אין הם נלחמים נגד האויב, אלא מעוררים אותו להילחם בעצמו. זה מודגש גם באופי הסטטי של מלחמתם: "ויעמדו איש תחתיו סביב למחנה וירץ כל המחנה ויריעו ויניסו [וינוסו קרי]" (שם, כא) – הם עומדים והמחנה רץ!

כאמור, מבחינה זו דומה סיפורנו בקווי העומק שלו לסיפור דבורה וברק, שהרי גם שם נוצרים תנאים המוציאים את צבא האויב משיווי משקלו ומדרך פעולתו הרגילה, שבה הוא עולה לאין ערוך על ישראל חסרי הצבא והמשאבים.

אולם, משהופכת המהומה למנוסה נזעק גם שאר ישראל להכות במדיינים: "ויצעק איש ישראל מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה וירדפו אחרי מדין" (ז', כג). הכתוב אינו מזכיר כאן את יששכר למרות שיש לשער כי חלק נכבד מן המרדף מתנהל בתחומו.54 נקודה זו משתלבת היטב במדיניות הנקוטה בספרנו כלפי יששכר כפי שנאמר לעיל בדיון בפרק הפתיחה. לעומת זאת בהשוואת רשימת שבטים זו לרשימה שהוצגה בתחילת סיפורנו, של שבטים שנענו לקריאתו של גדעון (ו', לה), נפקד כאן מקומו של זבולון. אולי משום שנחלתו שוכנת מערבה לאזור המרדף, אך אפשר שביקש הכתוב לרמוז, שעדיין נותר צבא גדעון חסר, ואפשר שוויתר הכתוב על זבולון כדי לסיים ולהדגיש את מנשה, וזאת כדי להעמידו מול אפרים שיוצג להלן: "ומן כל מנשה וירדפו אחרי מדין. ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים..." (ז', כג-כד). העמדת מנשה מול אפרים משרתת העלאת מתח עתיק יומין, כשלפחות מנקודת הראות של הקרב הזה, ומנקודת הראות של הצעת המלוכה שתעלה בסופו, חזר מנשה לבכורתו.

בנקודה זו נבחן את שאלת השתתפותו של שבט אפרים. מתברר כי המרדף המתואר כאן בהרחבה רבה ובפירוט גאוגרפי ניכר מתנהל בכיוון מזרח, כשכיוון מנוסתם של המדיינים הוא מזרחה אל המקום שמשם באו. גדעון לא הסתפק בגירושם וביקש, יש לשער, להכריעם עד תום למען הסר את סכנתם לזמן רב. הלכך, הורה לתפוס את מעברות הירדן:

ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן ויצעק כל איש אפרים וילכדו את המים עד בית ברה ואת הירדן

(ז', כד).

תפיסת שרי מדיין עורב וזאב מצטיירת כהישגם של בני אפרים:

וילכדו שני שרי מדין את ערב ואת זאב ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב וירדפו אל מדין וראש ערב וזאב הביאו אל גדעון מעבר לירדן

(ז', כה).

יחד עם זאת, אם בהשוואה בין אפרים ומנשה עסקינן, יש עניין בידיעה כי אפרים ניצח את ה'שרים', וגדעון יכה (להלן) את 'מלכי מדין' – שני שרים לעומת שני מלכים, ויתרונו של בן מנשה על בני אפרים בולט!

מסתבר כי הבאת הראשים בוצעה אל העבר השני של הירדן, שם היה גדעון, ועל כן, גם בכך מודגש כי עיקר פעולתם של בני אפרים היה באזור הירדן. טרם ניגע בעניינם של 'איש אפרים' מתבקש לומר דבר מה בעניין מעברות הירדן. הביטוי 'ללכוד את המים' משמעותו לעצור את האויב הנמלט מזרחה ונאלץ בדרכו לחצות את מכשול המים המעכבו ומאלצו לבחור נתיבים מוגדרים – 'מעברות' – שניתן לחסמם. מבחינה זו הוכיח גדעון, כמוהו כאהוד בן גרא, כי יש לאל ידו לנצל נכונה את פני השטח. עם זאת, דומה כי מעברות הירדן החוזרות ונשנות בספרנו מסמלות דבר מה. מתברר כי תושייתם ומנהיגותם של מצביאים בספר שופטים נבחנות ביכולתם לעצור את האויב במעברות הירדן. בשתי פעמים היה זה לטובת ישראל, ובפעם השלישית – שירתה תפיסתם מלחמת אחים נוראה בין יפתח לאפרים. כאן שימשו המעברות כתפאורה לשיתוף פעולה, בכוח מנהיגותו של גדעון, ובסיפור יפתח כמוקד למלחמת אחים.

מכל מקום, מסתבר כי האופן שבו שותפו בקרב אינו נושא חן בפני אנשי אפרים: "ויאמרו אליו איש אפרים מה הדבר הזה עשית לנו לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין ויריבון אתו בחזקה" (ח', א). מבחינה זו הולך ומתחזק כאן קו שיסודו מצוי כבר בסיפור אהוד – בני אפרים אינם נוטלים חלק ישיר או ראשוני בהתרחשויות המתקיימות בסמוך לגבולם, או בסביבה שבה הם יכולים להביא תועלת. איננו יודעים מדוע נמנע גדעון מלשתפם מלכתחילה. אך לא יהיה זה בלתי סביר לשער כי בעטיים של הקיים לגייס את ישראל, קשיים הרמוזים בתחילת הסיפור ובהמשכו, ביכר להזמין רק מי שבא מרצון. אם כך, לזכותו של גדעון נזקפת טענה של ממש, ולהתרעמותם של אנשי אפרים יש לפי זה פנים קנטרניות. דיוקנם, ההולך ומתבסס בספר כבר מסיפור דן שבתחילתו, הוא של מי שאינו נחלץ בשלב הראשון לעזרה, ולעתים אףמעורב במצבים של מלחמות אחים.

תגובתו של גדעון משככת את חמתם. הוא משתמש בביטוי שהפך לססמה וסמל לניסיון להעלות את קרנו של הזולת ולרומם את תפקידו: "הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר" (ח', ב), ואכן, תפיסת שרי הצבא המדיינים הייתה הישג נכבד, ואף שהפרופורציות בין תפקידי גדעון ואפרים המובעות במשל הזה (בלשון המעטה!) אינן כה מדויקות, צדק גדעון בדבריו שלא יכול היה לסיים את המערכה אלמלא עזרתם.

בנקודה זו חוזר מרכז הכובד של האירועים לגדעון ולשלוש מאות אנשיו. מסתבר כי בשלבים הקודמים של הקרב, אחרי הניצחון הראשון בעמק, שותפו חלקים שונים מהעם מי בכה ומי בכה. אולם, המרדף הגדול עד לתוככי ארצות המדיינים לא נועד לרבים, ואותם מכשולים של ארגון, צידה ושליטה שמנעו שילוב צבא גדול ובלתי מאומן מלכתחילה, הניאו מן הסתם את גדעון מלשלב המון רב גם בהמשך.

תיאור המרדף פותח בהדגשת הקושי להמשיך מזרחה, לצד הנחישות לעשות זאת: "ויבא גדעון הירדנה עבר הוא ושלש מאות האיש אשר אתו עיפים ורדפים" (ח', ד). בנסיבות אלה מתבקש סיוע לוגיסטי, שבו תלוי המשך המרדף. הנטייה הייתה להמשיכו בכיוון מעלה היבוק, ועל כן הערים השוכנות שם, סוכות ופנואל, יכלו להיות לעזר. אולם בקשתו של גדעון ללחם הושבה ריקם:

ויאמר לאנשי סכות תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי כי עיפים הם ואנכי רדף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין. ויאמר שרי סכות הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם. ויאמר גדעון לכן בתת ה' את זבח ואת צלמנע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים. ויעל משם פנואל וידבר אליהם כזאת ויענו אותו אנשי פנואל כאשר ענו אנשי סכות. ויאמר גם לאנשי פנואל לאמר בשובי בשלום אתץ את המגדל הזה

(ח', ה-ט).

על ההסבר לדירוג בעונש נעמוד בהמשך, אך כבר בשלב זה יש להדגיש את טיב האתגר שמעמידות ערים אלו בפני גדעון. העובדה שלא שיתפו עמו פעולה אינה חורגת מאי-שיתוף פעולה הדדי של ערים ושבטים לאורך כל תקופת השופטים (בהקשר של יישובים זכורה לרע 'מרוז' שיושביה "...לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים" [ה', כג]). כאן אפילו ניתן להסבירו לא מחמת עוינות או אדישות לגדעון, אלא מהחשש הנורא מזבח ומצלמונע שגובר והולך ככל שמתקדמים מזרחה. כמובן מסוים ניתן אפוא לדונם לכף זכות. את התנהגותו של גדעון ניתן להסביר כמציגה גינוי מלוכה. הוא פועל בחוזקה כדי ליצור חזית אחידה בעם שתסייע במאבק. אפשר כי ברקע לדברים עומד מעמדם הסמלי של הערים הללו כמשקפות מסורת מימי יעקב אבי האומה שמשתקפת מהן עזרת ה' ליעקב (אגב, גם מחניים נרמזת כאן במחנות השונים). מכל מקום, ברור שגדעון כופה את הנהגתו, עובדה הרומזת על תפיסתו לגבי מעמדו, הגם שנרתע מהמלוכה הרשמית בהמשך. אולם, הפרשה תובן לא רק על רקע זה. דומה כי קיימת זיקה מסוימת בינה לבין פרשת אבימלך שתעלה לדיון בהמשך. גם אבימלך בנו של גדעון צר על ערים והרסן, כולל ניתוץ מגדל. אך בנקודה חשובה יש שוני בין המקרים. אם אצל גדעון ניכרים סימני מאבק בין אחים, הרי זה למען מאבק עקרוני נגד אויב משותף שפגע בארץ כולה. ואויב זה חזקה ידו במיוחד על שכניו, או לפחות ערים קרובות לו – סוכות ופנואל. הפגיעה בהן נושאת אפוא אופי אחרי לגמרי מפגיעת אבימלך בערים שנאבק נגדם כדי לבסס את שררתו, מבלי להביא שמץ של תועלת לעם כולו, ומבלי לקיים צדק בענישה השונה כפי שנהג גדעון (ראה להלן).

מכאן הולך ומתגלגל סיפור המרדף ממזרח לירדן אל הארצות הרחוקות מאוד מעפרה עירו של גדעון, שסופו במדבר המזרחי. הדרך שבה פנה גדעון מכונה "דרך השכוני באהלים" (ח', יא), ושמה מנציח ללא ספק את האוהל, היסוד הסמלי החשוב כל כך בעולם המדייני העומד לנוכח ישראל. המרחק הגדול והתחושה שגדעון לא יוכל לפעול במרחק כה גדול הולידה בקרב מחנה הנשארים למדיין תחושת ביטחון: "...ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (שם). גם כאן מנצח גדעון בעזרת שלוש מאות איש בסך הכול את המחנה הגדול המונה חמישה עשר אלף, וזאת בכוח סיבה מסוימת שהכתוב טורח לציינה – ביטחונם העצמי של המדיינים בארצם הרחוקה. הכתוב מודע אפוא היטב לבעייתיות שבניצחון המעטים מול הרבים, והוא טורח לנמקו בכל מקרה לגופו.

בחזרתו מעניש גדעון את אנשי סוכות ופנואל. אנו מקפידים להשתמש בפועל 'להעניש' ולא 'לנקום', משום שבניגוד לנקמה שלוחת רסן, מתברר כי מאחורי תגובתו של גדעון למעשי שתי הערים הללו מסתתר שיקול דעת, שיסודו בהתנהגות השונה של שתי הערים. סוכות הייתה הראשונה ולכן מענישה גדעון בעונש לדוגמה ופוגע בשריה (כאן הם מכונים 'זקנים' ומספרם [שביסודו עומד הדגם של שבעים זקנים, במדבר י"א, טז] רב משמעות: "...ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש" [ח', יד]). העונש מתייחס גם לשם המקום – קוצים (שכים, על פי במדבר ל"ג, נה) מול סוכות, סוכה, קשר לשוני היוצר יחס של מידה כנגד מידה. לעומת זאת, חויבה פנואל בעונש חמור לאין ערוך – הריגת אנשי העיר, וזאת לא רק בגין היותה שנייה – דבר הגורר חשש אפשרי שההתנהגות הזו תהפוך לנורמה. מסתבר כי בעיר היה מגדל עוז, וכנראה הייתה חזקה יותר מסוכות ומרדה בפועל בגדעון: "ואת מגדל פנואל נתץ ויהרג את אנשי העיר" (ח', יז). האיום היה כזכור: "...בשובי בשלום אתץ את המגדל הזה" (שם, ט), ולא נאמר דבר על הריגה. אך אנשי פנואל סירבו כנראה לקבל את עולו גם אחרי שחזר מנצח, ונלחמו נגדו בפועל.

לאחר הענשת סוכות ופנואל פונה גדעון לזבח ולצלמונע. בקטע זה נעסוק בשני עניינים. כללית, השארתם בחיים נובעת מהרצון לברר היכן הם אחי גדעון: "ויאמר אל זבח ואל צלמנע איפה האנשים אשר הרגתם בתבור..." (ח', יח). מכאן למדנו, ולו בדרך הרמז, כי בנוסף לאירועים שתוארו בבהירות רבה בפרקים הקודמים, היה אירוע נוסףפ שלא נזכר עד כה בכתובים, אירוע שהתרחש בתבור. אולי הוא נבלע בניסיונות גדעון לכנס את העם, ואולי היה קשור לרצון לבחור בתבור כזירה ראשונית לכינוס שבטי הצפון במעין חיקוי לפרשת ברק ודבורה, ניסיון שלא עלה יפה. מכל מקום ברור, שגדעון ביקש לברר משהו הקשור בבני משפחתו: "ויאמרו כמוך כמוהם אחד כתאר בני המלך. ויאמר אחי בני אמי הם חי ה' לו החיתם אותם לא הרגתי אתכם" (ח', יח-יט). מכאן עולה שוב האופי המשפחתי של פעולת גדעון, למצער בתחילת דרכו, ומתבררת העובדה שנזקק לאחיו, ומן הסתם עניין זה נרמז קודם באמצעות הכינוי הכללי אביעזר. אולם, על רקע משפחתי זה, שבעיקרו ידוע היטב מתחילת הפרשה, מתגנב ללב הקורא חשש אחר. עד עתה היינו בטוחים כי המאבק למיגור המדיינים שברחו למדבר נועד כדי להיפטר אחת ולתמיד מהאויב, שנוכחותו במדבר מהווה איום מתמיד על הארץ הנושבת. עתה מתברר שהיה גם צד אישי בעניין, והשאיפה העומדת ברקע הייתה לברר את גורל אחיו. אין בכך כמובן כל רע, וההרוגים הללו, אחי גדעון, ראויים היו שינסו להצילם. אך מתגנב לכאן שמץ של נטייה לפעילות אישית, אולי מלחמה אישית, הקשורה בחשבון האישי של המצביא. האופי האישי מתחדד מאוד כמובן בכוח ההצהרה: 'לוח החיתם אותם לא הרגתי אתכם'. הצהרה זו מעוררת בעיה, שכן הריגתם באה אחרי הענישה החמורה של אנשי פנואל, ולכאורה, יכול היה להיווצר מצב שהיינו עומדים לנוכח עיר מבני ישראל המושמדת, לעומת מלכים שעוללו רעה לישראל – והם ניצלים. ציינו לא אחת כי בספר שופטים מעוצבים רמזים מטרימים ההולכים ומתעבים. מלחמות אישיות כאלה הנובעות ממניעים אישיים יהיו בהמשך. למשל, מלחמת יפתח, שנודה בידי משפחתו, ואחיו שהיו בסופו של דבר הכוח הפעיל העומד מאחורי עלייתו הבלתי שגרתית, הגם שבוודאי לא התכוונו לכך. אצל שמשון אין אחים, אך ברור שמלחמתו זכתה למניעים אישיים מסוג אחר – עניינן של נשותיו (נרחיב בכך בדיון להלן ביפתח ושמשון). בעצמה אחרת, ניתן לדבר גם כאן על גורם דומה. מאבק שיש לו אולי גם מניע אישי, אך תועלתו הלאומית גדולה ורבה. המאבקים האישיים שיתוארו בהמשך יישאו כבר אופי שונה!

עניין אחר הקשור בפסוקים אלו קשור לציור 'כתואר בני המלך'. בפשטות זוהי מחמאה להדרת פניהם. בפועל חבויה כאן מן הסתם רמיזה להיותו ראוי למלוכה. אמנם רמיזה זו מפי זרים באה, אך זרים אלו מלכים היו. הם בוודאי מייצגים סוג מלוכה מסוים – מלכות הגויים. גדעון אינו פוגע בהם ישירות. הוא מבקש מבנו לעשות כן: "ויאמר ליתר בכורו קום הרג אותם ולא שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער" (ח', כ). יתר הנו שם מיוחד בהקשר הנידון, אפשר שבא להצביע על בכורתו,55 אולי צפון בשם רמז לזיקתו ליתרו, מדייני שנהג אחרת עם אבות האומה, ואולי רמז ליתר – מיתר של אוהל.56 אפשר כי גם בהקשר זה, בנוסף לרובד העובדתי של הסיפור המביא את שמו של הנער, ברובדו הסמלי נודעה משמעות לפגיעה במדיינים באמצעות יתר, המתאימה לפגיעות האחרות, שהזכירו את נקודות התורפה של היותם נוודים. אלא שהנער לא ביצע את המשימה, ונמצאנו למדים כי יראתו נבעה מחמת נערות, ולא מחמת החשש העמוק מן המדיינים המלווה את המעשה מתחילתו.

לחלקים נוספים של המאמר:

פרשת גדעון : האויב
פרשת גדעון : עליית גדעון
פרשת גדעון : סיפור הקרב (פריט זה)
פרשת גדעון : הצעת המלוכה
אבימלך : עלייתו
אבימלך : משל יותם
אבימלך : שררת אבימלך וסופו

הערות:
54. מסלול המרדף הוא: "וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שפת אבל מחולה על טבת" (ז', כב). קשה לזהות את כל הנקודות, אך כנראה שהכוונה ל'צרתן' ו'אבל מחולה' בצפון בקעת הירדן. יש לשער כי הדרך לשם עברה למצער בחלקה דרך נחל יששכר.
55. ש' לוינשטאם (ערך 'יתרו', אנציקלופדיה מקראית ג, ירושלים תשי"ח, עמ' 956) ביאר את השם 'יתרו' כיתר על אחרים.
56. כך יש להבין את: "הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה" (איוב ד', כא). 'יתרם' – יתר של אוהל, וראה ע' חכם, דעת מקרא לאיוב, עמ' לו, במיוחד הערה 31.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרשת גדעון : סיפור הקרב
שם ספר: שפוט השופטים : עיונים פרשניים בספר שופטים
מחבר: רוזנסון, ישראל
תאריך: תשס"ג
הוצאה לאור : תבונות
בעלי זכויות: תבונות
הערות: 1. ספריית הגיונות.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך