עמוד הבית > תקופת ההתנחלות > שופטים

תקציר
סיפורו של אהוד בן גרא הוא הסיפור הראשון בספר שופטים שבו שופט- מושיע גובר על מלך זר. הסיפור בנוי כרצף של תכסיסים אנושיים אך  מודגשת בו הישועה האלוהית.

 
אהוד בן גרא (שופטים ג, יב-ל) | מחברת: יאירה אמית
 

עם עובד

בפרשת אהוד בן גרא, לראשונה, מתואר בפירוט מעשה גבורה של שופט, שהושיע את עמו מיד משעבד זר. פסוקי הפתיחה והחתימה מטעימים את השינוי ביחסי ישראל ומואב לפני הישועה ואחריה. בפתיחת הסיפור נאמר על עגלון "ויך את ישראל" (פס' יג), ואילו בסופו מודגש שאהוד ובני ישראל היכו את מואב "ולא נמלט איש" (פס' כט). הפרשה מעוצבת בדגם מחזורי, המחזיק – בדומה לפרשת עתניאל בן קנז – חמישה שלבים: חטא (פס' יבא), עונש (פס' יבב-יד), זעקה (פס' טוא), ישועה (פס' טוב-כט) ושקט (פס' ל). הנוסחות המחזוריות (פס' יב-טו, ל) משמשות מסגרת לסיפור הישועה, ומשרתות כפתיחה וסיום. מרכזיות הישועה עולה מהיקפו הרחב של הסיפור (פס' טז-כט). ייחודו של הסיפור במתיחות בין עלילה משופעת תכסיסים, מייצגים את החלק האנושי בהשגת הניצחון, לבין העלמה שיטתית של מידע בנקודות המעבר מתכסיס לתכסיס.

משימתו של אהוד היתה לרצוח את עגלון בביתו, בין אנשיו, להימלט ממקום הרצח, ולנצל את המהומה והבלבול של המואבים, כדי להלום בהם. משימה זו דרשה תכנון קפדני של מגוון תכסיסים לשלבים השונים של הביצוע. התכסיס הראשון – הכנת החרב המיוחדת, שאהוד האיטר הסתיר תחת בגדיו על ירך ימינו (פס' טז). התכסיס השני – ניצול מעמד הגשת המנחה לרכישת אמון המלך ואנשיו (פס' יז-יח). במעמד הרצח (פס' יט-כג) השתמש אהוד בתכסיסים נוספים: באמתלה של "דבר סתר" נשאר עם המלך לבדו. לאחר מכן טען שהסוד הוא דבר אלוהים והמלך קם לשמעו. קימתו של המלך השמן אפשרה לאהוד להבטיח את חדירת חרבו הקטנה, בגוף המלך, שם השאיר אותה ונפטר ממכשיר הרצח, שיכול היה להסגירו בשלב הבריחה. גם נעילת הדלת סייעה לו להרוויח זמן. עבדי המלך סברו, שהמלך נעל עצמו בכוונה תחילה ולא העזו להפריעו (פס' כד-כה). לכידת מעברות הירדן מנעה מצבא מואב להימלט חזרה לארצו ולשקם עצמו (פס' כו-כט). אמנם לא כל התכסיסים תוכננו מראש על-ידי אהוד, חלקם אלתר בשעת מעשה ולאור המסיבות שנוצרו בשטח, וחלקם זומנו לידו, אך אין בכך לשנות את הקביעה כי לפנינו סיפור המורכב מרצף של תכסיסים.

למרות שפע התכסיסים והסבירות הרבה שבהצגת ההתרחשות, הניסיון לשחזור שיטתי של האירוע מגלה שנתונים מרכזיים בפרשה חסרים או אינם ברורים דיים. הפרשן נזקק להשלים פערים בנקודות המעבר מתכסיס לתכסיס. כך למשל, לא ברור כיצד הגיע אהוד למקום בו הגיש את המנחה – האם עמדו שומרים בכניסה, ומשום שהסתיר את חרבו לא גילו שום דבר חשוד? או אולי מקבלי המנחה הם שחיכו לו בכניסה? לא מובן כיצד הגיע אהוד לחדר המקרה בו נהג המלך לשהות לבדו; האם שכנע את עבדי המלך להכניסו אליו, או אולי הכל התרחש בחדר המקרה? מתי היה אהוד בפסילים? ומהם הפסילים והאם היו קשורים בדבר הסתר (פס' יט, כו)? כיצד נעל אהוד את דלת חדר המקרה והיכן היו העבדים באותה עת? מה עשו העבדים לאחר שגילו כי מלכם מת? ועוד. חסרונם של פרטים מרובים, שרק חלקם הוזכר, יוצר מגוון אפשרויות של מילוי פערים, והתוצאה – שחזורים שונים של האירוע. כך, למשל, אין דומה שחזורו של יוסף בן ממתיהו (קדמ', ה, ד, ב-ג) לאלו של חוקרים מודרניים (ראה למשל, מ' גרסיאל, "פרשת אהוד בן גרא [שופטים ג, יב-ל]", בתוך: הגות במקרא [לזכר ישי רון] ב, תל-אביב תשל"ז, עמ' 77-57).

השיטתיות שבהשמטת פרטים הכרחיים לשחזור האירוע, ודווקא בשלבי המעבר מתכסיס לתכסיס, מגמתית: לתלות את הצלחת התכסיס ברצון האל. הצלחת התכסיסים אינה מותנית רק ביכולת התכנון של אהוד ובכושר האלתור שלו, אלא בהשגחה האלוהית. זו הבטיחה את כניסת אהוד לארמון, זימנה את הופעתו בחדר המקרה, דאגה שעבדי עגלון יגיעו רק לאחר צאת אהוד וימתינו בעודנו נמלט, וכן שאהוד וצבאו יקדימו את המואבים במעברות הירדן. כך מודיענו הסיפור כי הצלחת התכסיס האנושי מותנית ברצון האל ומעשה הישועה של אהוד הוא תוצאה של תכנית אלוהית.

מגמה זו, שהסיפור רומז אליה באמצעות פערים, נזכרת במפורש בשלב המצג, שבו צוין חלקו המכריע של האל בהכוונת האירועים. בעוד שנוכחות האל כמעט ונעדרת בסיפור (הוא נזכר רק בדברי אהוד בפס' כ, כח), היא בולטת בפתיחה (פס' יב, טו), המציגה את מישור הפעולה האלוהי ליד מישור הפעולה האנושי. בנוסף לנוסחות המוכרות ולנתוני מצג רגילים, כמו הצגת הדמויות הפועלות ויצירת רקע להבנת ההתרחשות, רק בסיפור אהוד נלווית להודעת החטא והשעבוד ההצהרה כי האל חיזק את עגלון מלך מואב על ישראל, משום שבני ישראל עשו את הרע בעיני ה'. ואילו עגלון – שא היה מודע לכך – חיזק את צבאו בכוחות נוספים מבני עמון ומעמלק (להשקפה בדבר אי-מודעות המלך הזר לכוח המניע אותו ראה בהמשך הפירוש לפס' יב).

המסר התיאולוגי לא מנע את מחבר הפרשה מלהעניק לה גוון מלעיג ומשעשע על-ידי פיתוח מוטיב השומן. תיאור המלך ה"בריא" מופיע לראשונה בתמונה של הגשת המנחה. שם חשיבותו מרכזית, הוא מסכן את הצלחת הרצח – המלך שמן והחרב קטנה. בהמשך הופך השומן מגורם מסבך לגורם מסייע, שאפשר לאהוד להעלים את כלי הרצח. לעגנית במיוחד הזכרת עשיית הצרכים של המלך, שמנעה מעבדיו להקדים ולהיכנס לחדר (פס' כד). המהתלה מגיעה לשיאה בסיום הסיפור, כאשר מסופר כי במעברות הירדן נלכד "כל שמן". הערה זו מאירה את המלחמה כולה כניצחון הרזים על השמנים.

מבחינה ריטורית מציג סיפור אהוד את יכולתו של המספר המקראי להלך על החבל הדק שבין התכסיס המסתבר, המאפיין את המציאות, לבין תיאור הישועה, שהיא פרי החלטה אלוהית. השיטה של סיבתיות כפולה, הנמקת אירוע באמצעות שתי מערכות – סבירות אנושית והכוונה אלוהי – משכנעת את הקורא, שכל אירוע, ואפילו ניתן לנמקו בנימוקים מסתברים, מותנה בהשגחה אלוהית. מסר זה הינו שלב לקראת הסקת המסקנה, שההיסטוריה כולה מתפרשת כתגובה אלוהית להתנהגות העם.

הסיפור הוא הד למאבקים שהתנהלו בין עמי עבר-הירדן – אדום, עמון ומואב – לבין שבטי ישראל בתקופת ההתנחלות וגם בתקופת המלוכה. המסורת המקראית הכירה בקיומה של קרבת משפחה בין עמים אלו לבין שבטי ישראל (מואב ועמון בני לוט אחי אברהם, בר' יט, לו-לח; והאדומים נתייחסו על עשו אחי יעקב, בר' כה, כה-כו), וסברה שעמים אלו התיישבו באיזור והתארגנו כממלכות עוד לפני ראשית ההתיישבות הישראלית (ראה למשל במ' כא, כו; שופ' יא, יב-כה, ועוד). הופעת שבטי ישראל במאה י"ב לפסה"נ, התנחלותם והתבססותם גרמה לעימותים עם שכניהם בעבר-הירדן. מסתבר שמלחמות אהוד ויפתח הינן הד ספרותי לחלק ממאבקים אלו. מכל מקום, המציאות הנשקפת מפרשתנו מלמדת כי בתקופה שקדמה לימי המלוכה הצליחה מואב להשתלט לא רק על איזורים שמצפון לארנון, שכללו את ערבות מואב שממול יריחו, אלא אף ניסתה להרחיב את שלטונה אל ממערב לירדן, וכבשה את איזור יריחו שבנחלת בנימין. אף ייתכן שעליונתה של מואב בפרק זמן זה ניכרת בהשתתפותם של בני-עמון ועמלק בכיבושה של עיר התמרים (פס' יג).

על חולשתם של שבטי ישראל ניתן ללמוד גם מאופן לחימתו של אהוד, שאינו מעיד על ארגון צבאי משוכלל. אולם אין בידנו נתונים נוספים, שיכולים לסייע בקביעת המסגרת הכרונולוגית המדויקת של המסופר. יתרה מזאת, חלק ניכר מן הנתונים הגיאוגרפיים-ההיסטוריים שבסיפור מעורפלים מדי ואינם מסייעים לשחזור מדויק של מהלך המאורעות המסופרים בפרשה.

שופטים : מי עצב את הספר?

ביבליוגרפיה:
כותר: אהוד בן גרא (שופטים ג, יב-ל)
מחברת: אמית, יאירה
שם ספר: מקרא לישראל : פירוש מדעי למקרא
עורכי הספר: גרינברג, משה ; אחיטוב, שמואל
תאריך: תש"ן - תשס"ד
הוצאה לאור : עם עובד; י"ל מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים
בעלי זכויות: עם עובד
הערות: 1. התוכן: ‬
א. יהושע / עם מבוא ופירוש מאת שמואל אחיטוב.
ב. שופטים / עם מבוא ופירוש מאת יאירה אמית.
ג. שמואל א-ב / עם מבוא ופירוש מאת שמעון בר-אפרת. ‬
ד. ירמיה, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת יאיר הופמן. ‬
ה. יחזקאל, כרך א-ב / עם מבוא ופירוש מאת רימון כשר. ‬
ו. יואל / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן -- עמוס / עם מבוא ופירוש מאת שלום מ’ פאול. ‬
ז. עבדיה / עם מבוא ופירוש מאת מרדכי כוגן. יא, 39 ע’. -- יונה / עם מבוא ופירוש מאת אוריאל סימון. ‬
ח. שיר השירים / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
ט. רות / עם מבוא ופירוש מאת יאיר זקוביץ. ‬
י. אסתר / עם מבוא ופירוש מאת אדל ברלין. תרגם דורון כהן. ‬
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך