עמוד הבית > מבוא למקרא > הסיפור המקראיעמוד הבית > ספרות החוכמה > משלי

תקציר
במאמר זה, עוקב פרופ' זקוביץ' אחר הקשרים ההיסטוריים והרעיוניים בין משלי איזופוס ומשלים וסיפורים מקראיים. חלק מהקשרים, מקורם בהשפעות הדדיות מאוחרות וחלקם- בהשפעת מקור קדום המשותף למקרא ולאיזופוס. הנושאים הנדונים במאמר- סיפורי בריאה, "הגיבור העיוור", סיפורי עקדה, בריחה מעונש, סיפורי ניסים, משלים אודות אופיו הבלתי הפיך של האדם, דמות הגיבור המת בהורגו את אויביו ואף מקבילות לסיפור שעשועי זנבות שועלים ולפידים.

 
בין משלי איסופוס לספרות המקרא | מחבר: יאיר זקוביץ
 

ההכרה כי לתרבות ישראל הקדומה, המשתקפת במקרא1, ולתרבות יוון ורומי, הנבטת מן הספרות הקלאסית, קרקע צמיחה משותפת, הולכת וקונה לה שביתה בלבות חוקרי המקרא. הגדיל לעשות בתחום המחקר המשווה כ. ה. גורדון במחקריו על הומרוס והמקרא2, וירגיל והמקרא3 ובספרו "לפני היות התנ"ך"4. כספרות האפית של העולם הקלאסי גם ספרות המשל היוונית מגלה קוי דמיון מובהקים לספרות המקרא, ולא לספרות המקרא בלבד כי אם לספרות המשל של העולם הקדמון בכלל5.

הנסיון לקבוע את כווני הזיקה בין ספרות המשלים היוונית לבין ספרות המקרא אינו קל, ולרוב אף אינו אפשרי; כספרות הקרא אף הספרות האיסופית הנה פריו של תהליך יצירה וגבוש ממושך המשתרע על פני מאות בשנים.

קובץ ראשון של משלים איסופיים נערך ממשלים שרווחו ביוון זמן רב קודם לכן בידי דימיטריוס מפאלירון בשנת 300 לפני הספירה בקרוב כשחלק הארי של ספרות המקרא כבר היה ערוך ומגובש. בעקבות קובץ זה שלא נשתמר – נתגבשו קבצים מאוחרים; כל מאסף ומלקט הוסיף משלים שהיו מוכרים לו, וכך נבנתה האסופה הסופית נדבכים נדבכים כשכולם מיוחסים, בסופו של דבר, לממשל איסופוס, ממש כשם שבישראל יחסו את ספרות המשל והחכמה, שנתגבשה ונצטברה במשך מאות בשנים, לחכם באדם לשלמה6.

הרבדים המאוחרים של ספרות המשל האיסופית הושפעו ישירות מן המקרא: הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא העתקת משל יותם (שופטים ט': 15-8) ושלובו באסופה האיסופית בשם "משל הזית והעצים" (מהד' שמברי 253)7. המשל העתק, לא ספק, מתוך נוסח אלכסנדרינוס של תרגום השבעים (הסוטה בפרטים רבים מנוסח וטיקנוס לספר שופטים), ורק פרטים קלי ערך מבדילים בין המשל האיסופי למקורו. ההבדל הגדול ביותר הוא הדלוג על פנית העצים לאילן השלישי, הגפן, אולי מתוך רצון לקצר ואולי בשל תאונה טכסטואלית, שווי סיום (Homoioteleuton); דלוג על "והלכתי לנוע על העצים" שבפס' 11.

משל העתים והזית, או אם תרצו משל יותם, הוא אחד המשלים הבודדים באסופה שגבוריו הם צמחים בלבד. שני משלים נוספים שגבוריהם צמחים אינם מצויים במקרא, אך ניתן לקבוע בודאות את מוצאם השמי: בדומה למשל המקראי (מל"ב י"ד 9) בו נוצר העימות בין החוח והארז מתוכחים במשל היווני (רנ"ד, Ch. 101) החוח והאשוח. כל אחד מתגאה בתועלת שהוא מביא; האשוח מתפאר כי ממנו יקחו קורות "גם למקדש גם לספינות", כלומר יש בו תועלת גם לאלוהים וגם לאנשים, מה שמזכירנו, כמובן, את משל יותם (שופ' ט' 9, 13).

והנה במשל הצמחים האיסופי השלישי, הורד ופרח האלמות (שפאן רפ"ב – שמברי מס' 223), אף הוא וכוח בין צמחים, משבח פרח האלמות את הורד: "מה נחמד אתה, אהוד הנך על אלים ועל אנשים גם יחד". ראוי לציין שבמשל הזית והעצים המועתק מהמקרא מתורגם הבטוי "אלהים ואנשים" – אלוהים בלשון יחיד, בעוד שבמשל האלילי על הורד ופרח האלמות מתורגם הבטוי בלשון רבים. נדגיש עוד כי במקבילה שמית (אכדית) קדומה ביותר, הדקל והאשל8, מתפארים שנים אלה בתועלת שיש בהם לאלים ולאנשים, עובדה שיש בה כדי לחזק את ההשערה בדבר מוצאם השמי של משלי הצמחים האיסופיים9.

נראה, איפוא, ששני המשלים בני המוצא השמי שהופיעו באסופה וספרו על וכוח בין צמחים על תועלתם לאלוהים ולאנשים, הם שעוררו סופר מאוחר לשלב בה את המשל המקראי, של יותם, אחיהם למוצא ולסוג הספרותי10.

השפעה מקראית ישירה נכרת אף בנמשלים בודדים. לעתים אין הנמשלים מתלכדים כהלכה עם המשלים, מה שמעיד בברור כי לא נולדו עמם אלא הוספו אליהם במאוחר.

החוקר שמברי טוען11 בצדק כי אותם נמשלים השאובים מן המקרא הודבקו למשלים בתקופה מאוחרת ביותר. בין אלה בולט במיוחד נמשלו של שפאן מס' רכ"ד, "התרנגולים והנשר" – שמברי מס' 20, העתקה מדויקת של הכתוב המקראי, משלי ג' 34: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן". הנמשך זהה בדיוק נמרץ לנוסח הכתוב בתרגום השבעים, אך יתכן שהועתק מאגרת יעקב שבברית החדשה (פרק ד', 6), שם מצוטט הכתוב המקראי. הנוסח היוני זהה, כאמור, לחלוטין עם נוסח תרגום השבעים למשלי ג': 34.

תוספת שמקורה מקראי אנו מוצאים גם בנמשלו של "הפרש הקרח" (של"ג, Ch. 340) המשפט השלישי המסיים את הנמשל המסורבל: "ערומים באנו וערומים נלך מפה" שאוב מן הכתוב באיוב א', 21: "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה". אותו הרעיון ובמלים דומות, מבוטא אף בקהלת ה', 14: "כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא", אולם נדמה כי ניתן להצביע על איוב בודאות כמקור לתוספת האיסופית, וזאת לאור הדמיון במבנה המשפטים: הן באיוב והן באיסופוס ישנה חלוקה לשני משפטים הפותחים ב"ערומ(ים)" ומאוחים על ידי מלת חיבור, כשבראשון מתוארת הכניסה לעולם ובשני היציאה ממנו.

רישומו של איוב א' 21 ניכר בנמשל היווני לאור האסוציאציה שנתעוררה במוסיף למקרא המהתלה על הקרח ששערותיו (שצמחו לו רק לאחר לידתו) עזבוהו והותירוהו כפי שיצא מבטן אמו12.

בצד ההשפעה הישירה של ספרות המקרא על משלי איסופוס ראוי לדבר על השפעה ישירה בכוון השני, כאשר תרבות יפת כבר קנתה לה שביתה באהלי שם, בימי הבית השני. לדוגמה, במשלי בן-סירא, ספר שעמד על סף הכניסה לקאנון העברי, מוצאים אנו את הכתוב "מה יתחבר פרור אל סיר אשר הוא נוקש בו והוא נשבר" (יג: ב). כתוב זה הנו תמציתו ולקחו של משל איסופי המספר על פרור (סיר חרס) וסיר נחושת ("הסירים", Ch. 354): "על פני הנהר נישאו סיר חרס וסיר נחושת. אמר סיר החרס לסיר הנחושת: "הוי צף הרחק ממני ואל תתקרב, שכן אם תגע בי אתבקע, וכן אם אגע בך שלא מרצוני"13.

המשל היווני הרבה לתת אותותיו בספרות חז"ל14 ומשלים איסופיים רבים מצאו דרכם לספרות התלמוד והמדרש שלנו15.

עיקר עניננו אינו בהשפעות הישירות (והמאוחרות) בשני הכיוונים כי אם במוטיבים הדומים המשותפים למשלי איסופוס והמקרא, מוטיבים שצמחו כנראה משורש תרבותי המשותף לשני עמי התרבות הגדולים – יוון וישראל.

הקורא בעמוס פרק ה' נותן דעתו על כך, כי פס' 20a): "הלא חשך יום ה' ולא אור" הנו כפיל לפס' b18: "למה זה לכם יום ה' והוא חשך ולא אור". פשר הכפילות יובן לנו אם נבחין באפיו המשני של פס' 19 ובהיות פס' 20 Wiederaufnahme – חזרה מקשרת המאחה את קרעי היריעה16. פס' 19 "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו הנחש" פותח במילת "כאשר", ממש כדרך ציטוטו של משל אחר במקרא: "כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע", (שמ"א כ"ד, 13). הכתוב הבא להדגיש את חוסר יכולת האדם לנוס מפני גורלו שולב בתאור יום ה' כדי ללמד שאין האדם יכול להימלט מגמולו – ענשו. זה אף רעיונו של המשל החכמתי – האיסופי, "הרוצח" (שמ"ו, Ch. 45). כמו בכתוב המקראי כן במשל היווני אין האשם יכול לברוח מענשו אשר ישיגנו בכל מקום בדמותו של בעל חיים קטלני.
במקרא הרי אלה הארי, בן זוגו הקבוע, הדב17, והנחש, ואילו השלושה שבמשל היווני הם הזאב, הנחש והתנין18.

בשני המשלים מתואר מותו של הבורח במקום המפלט האחרון, מקום בו אינו ירא עוד את האסון: הבית בספר עמוס והמים במשל האיסופי19.

חריצותה של הנמלה אשר "בעונת הקיץ היתה מהלכת בשדות ומאספת גרגרי חיטה ושעורה ואוגרת אותם להיות לה למאכל בימות החורף" (הנמלה וחפושית הזבל, קכ"ו, Ch. 241) היא שם דבר אף בקובץ המשלים החכמתי שלנו, ספר משלי: "לך אל הנמלה עצל וראה דרכיה וחכם... תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (ו', 8-6), וכן "הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם" (ל', 25). ראוי לציין כי אחרי פס' 8 במשלי ו' מופיעה בתרגום השבעים תוספת על חריצותה של הדבורה. נראה כי המתרגם ליוונית אשר הכיר ברעיון חריצות הנמלה את רוחם של המקורות היווניים הוסיף את הקטע על הדבורה, אף הוא ברוח המקורות היווניים20, שהרי במקרא לא זכתה הדבורה לשם טוב של בעל חיים הטורח למזונותיו אלא לשם רע של חרק אשר בכחו רק להזיק (דב' א 44, ישע' ז' 18, תה' קי"ח 12).

תאור חריצותה של הנמלה ודאגתה למזונות בימות הקיץ חוזר במשל איסופי נוסף, "הציקדה והנמלים" (קע"ד, Ch. 336): שם שואלות הנמלים את הציקדה: "משום מה לא צברת גם את מזונות בימות הקיץ".

בדוגמה שהבאנו להשפעה איסופית על הספרות העברית הבתר-מקראית הראינו כיצד מאחורי הכתוב בבן-סירא מסתתר ספור משלי שלם. גם בפסוקי הנבואה יש משום תמצית לספורים-משליים שאחיהם נשתמרו בקובץ האיסופי.

נדמה כי מאחרי שאלתו הרטורית של הנביא ישעיהו: "היתפאר הגרזן על החוצב בו... כהניף שבט את מרימיו" (י', 15) מסתתר משל ספורי כמו "הקיר והיתד" (שפאן, מס' של"ז, שמברי 397). במשל זה מכירה היתד בכך שכוחה בא לה מן המכה בה: "קיר אחד, שהבקע בעוז על ידי יתד צעק: "מה את מבקעת אותי ואני לא עשיתי לך כל רעה?" "לא אני אשמה בכך" אמרה היתד "אלא זה המכה עלי מאחור בכוח רב".

בשאלותיו הרטוריות של ישעיהו כן גם שאלתו של ירמיהו, "היהפך כושי עורו..." (י"ג 23) במשל הממחיש את טבעם הרע הבלתי נתן לשנוי של בני ישראל ממוצה סיפור מעין זה המסופר אצל איסופוס, "הכושי" (ש"א, Ch. 11): "אדם אחד קנה עבד כושי. נדמה לו כי עורו שחור בגלל הזנחה שהזניחו בעליו הקודם. לקחו אל ביתו והביא לו כל מיני סמים לרחיצה ושטיפה וניסה לנקותו בכל מיני משחות. את עורו לא יכל להפוך, אבל בטפולו הביא עליו מחלה". המשל ונמשלו אינם חלק אורגני מדבריו של ירמיהו והם קוטעים את רצף הפסוקים 22 ו-25, ולראיה שנוי הגוף מנוכחת לנוכחים. "גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע"21.

גם בספורת המקראית מצאנו מוטיבים רבים שיש להם אחים בספורת האיסופית.

מחזור ספורי שמשון הנו מלאכת מחשבת של מעשה מרכבה הכורך יחדיו שרשרת של אנקדוטות בודדות על מעשה גבורתו של שמשון. הספור על שמשון הכורך לפידים בזנבות השועלים ומשלחם בקמת הפלשתים (שופ' ט"ו, 8-1) משתלב יפה בהקשרו: הפלשתים מאיימים על אשת שמשון בשריפה אם לא תפתה את שמשון לגלות לה את סודו (י"ד 15). והנה, לאחר שהוא נוקם בהם בשריפת שדותיהם (ט"ו 51) על שניתנה אשתו לאחר, מעלים הפלשתים את אשת שמשון ואביה באש כנקמה על שריפת שדותיהם (ט"ו 6). יוצא איפוא, שאשת שמשון לא הרוויחה דבר בפתותה את אישה. כך או כך מצאה גורלה והיא נשרפה באש. לספור השועלים מקבילה מובהקת במשל האיסופי, "האדם והשועל" (שפאן מס' רל"ח – שמברי 58)22. בשני המקרים קושר האדם לפיד בזנב השועל, והשועל מבעיר באשו שדה, ובשני הסיפורים ה"ימים ימי קציר" בלשון המשל, או "בימי קציר חטים" בלשון המקרא (שופ' ט"ו, 1).

לא פלא הוא שמעשיה יוונית מוצאת את מקבילתה דוקא בסיפור אודות שמשון, שהרי גבור זה, מקבילות רבות למסופר עליו נמצאו במסורות היווניות מפרי רוחם של יושבי הים האגאי; ושבטו דן, משערים כי הוא שבט אגאי במקורו23, אחד מגויי הים.

מענין לציין כי מקבילה מדויקת לסיפור האיסופי נשתמרה בספרות הקלאסית ב-Fasti לאובידיוס 679 IV ואילך. כתאור מקורו של מנהג רומי להריץ בחגה של אלת הדגן קרס בקרקס ברומי שועלים שלפידים בוערם בזנבותיהם מספר אובידיוס מעשה באיכר צעיר שצד שוער שגם נזק ללולו של אביו, הקיפו בקש והציתו באש. לרוע המזל נמלט השוער והבעיר אש בשדות. כמשל האיסופי כן ב-Fasti השועל שהעלה באש הוא שועל שהזיק למביערו, ובשני המקרים אין הענשתו עולה יפה. בנגוד למקורות הללו משמש אותו האמצעי בידי שמשון להבערה מכוונת ומוצלחת של שדות הפלשתים כדי להענישם24.

ועוד לענין שמשון – נכונותו למות ובלבד שימית אויביו עמו כפי שמבטאה במלים "תמות נפשי עם פלשתים" (שופ' ט"ז, 30) אחים לה בכמה מן המשלים היווניים. מעשה בנחש הסובל מן הצרעה המנקרת בראשו ושם את ראשו תחת אופן העגלה כדי שתספה עמו, ומבטא את הלקח: "כי יש אנשים הבוחרים במוות ובלבד שאויביהם ימותו יחד אתם" (משל הצרעה והנחש, קפ"ג, Ch. 331). כך גם במשל קנ"ט, "הפלמוד והדולפין" (Ch. 132) המסתיים בדברי הפלמוד: "לא קשה עלי המיתה, שכן אני רואה כי גם זה שאשם במותי גווע יחד עמי", ולקחו: "כי האנשים נושאים צרותיהם ביתר קלות כשהם רואים שהפורענות באה גם על האשמים באסונם". אותו רעיון בדיוק מתבטא גם בלקחו של משל ש"נ "שני השונאים" (Ch. 114) "שהרבה בני אדם אינם נותנים דעתם על הנזק הנגרם להם, ובלבד שיראו את שונאיהם נזוקים לפניהם".

קירבה מוטיבית בולטת מצאנו בין משל רצ"ג חוטב העצים והרמס (Ch. 253) לבין הסיפור אודות אלישע והגרזן (מל"ב ו', 7-1). אף שלשני הסיפורים מגמות שונות: האיסופי בא ללמד לקח מוסרי והמקראי לספר בשבחו של אלישע, איש האלוהים ובעל הנס, המקרים המתארים בשניהם דומים: כבסיפור היווני כן במקראי מקום העלילה על שפת הנהר, בשניהם מפיל חוטב העצים את גרזנו למים, ובשניהם הוא מביע את צערו אם בבכי ואם בזעקת שבר: "אהה אדוני והוא שאול" (מל"ב ו', 5). אלישע איש האלוהים (פס' 6) הוא מקבילו של הרמס, האל המופיע בפני חוטב העצים, ואכן בתאור זה של אלישע נרמזת יכלתו לבצע מעשי אל שמחוץ לגדר הטבע. גם בסיפור היווני עדים אנו לנס – הרמס מעלה גרזני זהב וכסף מקרקע הנהר, וזאת כדי לבחון את ישרו של חוטב העצים. סיפורנו הוא דוגמה ברורה לתהליך הדה-מיתולוזיזציה המתחולל במקרא. הדת המונותאיסטית לא יכלה להשלים עוד עם קיומם של אלים רבים הסובבים בין בני האדם, ולפיכך המירה אותם תחילה במלאכים ואחר-כך באנשי אלוהים, בני אדם שחוננו בסגולות על-אנושיות ומעשי נפלאותיהם משולים למעשי האלים.

קירבה לספורי בראשית ניתן לראות במהתלה על איסופוס במספנה (ר"מ, Ch. 19). מאחורי דברי הלעג לעובדי המספנה מסתתרת השקפה מסוימת על השלבים שביצירת היקום: "לפנים היו רק הכאוס והמים, וכשרצה זאוס כי יראה יסוד האדמה צוה עליה לבלוע את מי הים בשלש פעמים...". דברים אלה דומים עד מאד לתאור הבריאה שבברא' פרק א', ובמיוחד לפס' 9: "ויאמר אלוהים, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה".

המשכו של המשל האיסופי: "גמעה האדמה גמיעה ראשונה ונתגלו ההרים, גמעה שנית ונתגלו העמקים..." דומה עד מאד לתאור ירידת פני המים אחרי המבול, וראה במיוחד ברא' ח' 5: התגלות ראשי ההרים, ובפס' 13 שם, "חרבו המים מעל הארץ".

אף הצער והסבל שבעבודת האדמה מסבירים במשלי איסופוס, "הרמס והאדמה" (רע"ו, Ch 109) בסיפור אטיולוגי, כמו במקרא, ואף כאן כרוך הסיפור האטיולוגי בבריאת האדם והאשה. בעוד שבמקרא הקושי שבעבודה הוא פרי עונש: "כי שמעת לקול אשתך... ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (ברא' ג', 17) הרי שבמשל האיסופי האדמה היא שמסרבת להענות לאדם, ולבסוף נכנעת במצות האלים באמרה: "יחפרו להם כאות נפשם! סופם שיחזירו לי את שיקחו ממני באנחות ובדמעות"25.

ודמיון נוסף לסיפור מסיפורי בראשית, והפעם במחזור סיפורי האבות יש במשל י"ח, "הארי והפר (Ch. 211), מעשה באריה המבקש להערים על פר, להזמינו לסעודה ולערוך סעודתו מבשרו. הפר מבחין כי האריה הכין קלחות הרבה ושפודים גדולים, וכבש בכל אלה אין. הסיפור מזכירנו את עקדת יצחק, ברא' כ"ב, ואת שאלת יצחק עם פס' 7: "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". בעוד שיצחק מניח לאביו לעקדו על המזבח בורח הפר מן המקום משום שראה "את הכלים ואינם עשויים בשיעור של כבש אלא בשיעור של שור".

על טרסיאס חוזה העיר מתבי מסופר במשל קע"ח "הרמס וטרסיאס" (Ch. 110) כי היה בכוחו להביא לגלויים של שוריו האבודים בדומה לגלוי האתונות האובדות לשאול על ידי שמואל, הרואה אשר גלן בעיני רוחו (שמ"א ט'). בהקשר זה נציין כי דמות החוזה העיור מופיעה גם בישראל – כזה הוא אחיה השילוני אשר "לחא יכל לראות כי קמו עיניו משיבו" (מל"א י"ד 4), והוא יודע כי אשת ירבעם לפניו. לטיפוס זה של הנביא העיור שייך גם בלעם אשר רק בנפילתו, כאשר שורה עליו הנבואה הרי הוא הופך מ"שתם עין" – סתום עין (במד' כ"ד, 3)26 ל"גלוי עיני" (שם 4).

רק עוורונו של בלעם יסביר את העובדה שאתונו רואה את מלאך ה' הניצב לפניו, ואילו הוא רואהו רק לאחר שהמלאך גילה את עיניו (במד' כ"ב, 31).

המעשה באתונו של בלעם הנו מהתלה הלועגת לחוזה שעיסוקו בראיה על-טבעית הנכשל בראיה בעיני בשר, עד שאתונו הזוכה להתגלות המלאך עדיפה עליו27.

מהתלות על חוזים העוסקים בגדולות ומנבאם לאחרים ונכשלים בו בזמן כשלון אישי צורב מצויות אף במשלי איסופוס: במשל רצ"א "החוזה בכוכבים" (Ch. 65) מסופר על חוזה אשר "בהיות כל רוחו נתון לשמים לא נזהר ונפל לתוך באר". ולקחו: "את הענינים שבשמים הנך מתאמץ לראות, ואילו את מה שבארץ אינך רואה". ובמשל נוסף "המגיד עתידות" (ש"ד, 233 Ch.) מתואר כשלונו של מגיד עתידות המתפרנס מניחוש לאחרים, ובו בזמן אינו יודע כי נפרץ ביתו ונגנב רכושו: "אתה מתפאר לדעת מראש את עסקיהם של אחרים ואת שעלול לבוא עליך לא נחשת"28.

קיימות, איפוא, נקודות מגע לא מעטות בין הספרות המקראית לספרות האיסופית; אחדות מעידות על השפעה ישירה ומאוחרת בשני הכיוונים, ואחרות על מקור משותף, עתיק משתי הספרויות אשר שתיהן שתו ממימיו.

הערות שוליים:

  1. כל הקטעים יצוטטו על פי תרגומו המופלא של ש. שפאן, "משלי איסופוס", ירושלים, תשכ"א, המבוסס על המהדורה היונית של E. Chambry, Esope fables, Societe dwedition les belles leffers, Paris 1927. במידת הצורך אצטט מתוך מהדורתו של E. Chambry.
  2. C,H, Gordon, "Homer, and the Bible", HUCA 26 (1955), pp. 43-108
  3. C.H. Gordon, "Virgil and the Bible World", Gratz College Anniversary Volyume 1895-1970, Philedelphia 1971, pp. 111-130.
  4. כ"ה גורדון, לפני היות התנ"ך, תל-אביב, תשכ"ו.
  5. על שאלת הזיקה בין ספרות המשל היונית לספרות המשל של המזרח-הקדום ראה, A. Hausrath Achigar und Aesop, Das Verhaltnis der Orientalischen zur griechischen Fabeldichfung, Sitzungsberichte der Heidelberger Akademic der Wissenschaften, Philosophisch-historische Klasse, Heidelberg 1918 (2 Abhandlung). על מקורם השמי של משלי הצמחים האיסופיים ראה להלן. נ"ה טור-סיני, ספר איוב, ירושלים תשל"ב, עמ' 168 מרחיק, עם זאת, לכת ומבקש לקבוע כי משלי איסופוס נובעים ממקור שמי. זאת ועוד, הוא אף מציע שהשם משלי איסופוס, על פיו יצרה הספרות הקלאסית תמונה אגדית של איש בשם זה כיוצר המשלים, אינה אלא הבנה בטעות של משלי אזוב "משלים על האזוב" וזאת על פי הכתוב על שלמה, מל"א ה' 13: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר...". בפרושו לאיוב הוא מציע לראות באיוב י"ז 5-4 משל בעלי חיים איסופי וכמותם אף את הכתובים ל"ט 17-13 (שם, עמ' 331-330).
  6. גם בגיבושיו האחרונים של קובץ המשלים האיסופיים נותר חומר רב דומה ומקביל מחוץ לאסופה. חומר זה נאסף ממקורות יוונים ורומיים על ידי B.E. Perry, "Aesopica", Urbana 1952.
  7. כיון שמשל הזית והעצים הועתק מן המקרא, ויתר ש' שפאן על הבאתו במהדורתו העברית.
  8. ראה: "Dispute between the Date palm and the Tamarisk", translated by R.A. Pfeiffer in J.B. Pritchard, ANET 1969, pp. 410-411.
  9. הבטוי "אלוהים ואנשים" מצוי אף בלשון אוגרית וספרותה. ראה ח:א גינצבורג, "כתבי אוגרית", עמ' 41. במקרא ראה בטוי זה בברא' ל"ב 29: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים"; שמ"א ב' 26: "והנער שמואל הלך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים". על "אלוהים ואנשים" במשל יותם ועל מקבילותיו ראה י' קויפמן, "ספר שופטים", ירושלים תשכ"ח, עמ' 262.
  10. משלי בעלי חיים מעטים הם וקטועים בספרות המסופוטמית. ראה: C. Johnston, "Assyrian and Babylonian Beast Fables", AJSL 28 (Jan. 1912), pp. 81-100.
  11. ראה בספרו עמ' XLII.
  12. נמשל נוסף שרב דמיונו למשל מקראי (אם כי כאן אין להצביע על זיקה ישירה) הוא נמשלו של משל י' "הארי הזאב והשועל" (Ch. 205): "המשל מלמד כי הטומן פח לחברו נלכד בעצמו באותו פח". המקבילות הפתגמיות-רעיוניות בספרות המקרא רבות ודי אם נזכיר את משלי כ"ו 27: "כרה שחת בה יפול" (והשוה שם, כ"ח 10) ובמיוחד את תה' ט' 16: "טבעו גויים בשחת עשו ברשת זו טמנו נלכדה רגלם" ושם ל"ה 8-7: "כי חנם טמנו לי שחת רשתם חנם חפרו לנפשי. תבואהו שואה לא ידע ורשתו אשר טמן תלכדו...".
  13. מ"צ סגל בפירושו לבן-סירא קובע שהפרור של חרס הוא ואילו הסיר, של נחושת (כך בתרגום הסורי ובשמ' כ"ז 3), וזאת מבלי שהוא מציין את המקבילה – המקור האיסופי. המקבילה צוינה על-ידי ש' שפאן בהערתו למשל, עמ' 205.
  14. ראה ש' ליברמן, "יוונית ויוונות בארץ ישראל", ירושלים תשכ"ג, עמ' 123-110.
  15. ראה ש' שפאן, עמ' 183 ובהערות השונות למשלים שבסוף ספרו, וכן ח' שוורצבוים, "משלי איזופוס אצל חז"ל", "ידע עם" ח' (תשכ"ג), עמ' 56-54; הנ"ל: "Talmudic Midraschic Aflinities of Some Aesopic Fables", IV International Congress fr Folk-Narrative Research in Athens, 1965, pp. 456-483.
  16. C. Kuhl, "Die Wiederaufname ein literarkritisches Prinzip?", ZAW 64(1952), p. 1-11. בהיות פס' 19 תוספת חש כבר K. Marti, Dodekapro-pheten (KHAT), Tubingen 1903, ad. loc.
  17. שמ"א י"ז 34, 36, 37; משלי כ"ח 15: איכה ג' 10 (השווה גם הושע י"ג, 8).
  18. פרשני המקרא משווים את העדר יכולת הבריחה בעמ' ה' 19 לתמונת המפלצות סקילה וכריבדיס במיתולוגיה היוונית. המצליח להמלט מן האחת סופו שיפול לזרועותיה של השניה. ראה לדוגמא: W.H. Harpoes, "Amos and Hosea" (ICC), Edinborgh 1915, p. 133.
  19. ציין את המקבילה שפאן בהערתו למשל ע' 205, וכן שוורצבוים במאמרו האנגלי שהוזכר לעיל (הע' 15), עמ' 467.
  20. א' כהנא בפרושו למשלי, "תנ"ך עם פרוש מדעי", תל-אביב תרפ"ט, עמ' כ"ו.
  21. פסוק 24 הבא בסמוך לנמשל אףהוא קוטע את הרצף האמור לעיל 25-22. פסוק זה נשמט, כפי הנראה, ממקומו היאות לו אחרי פס' 14. שם יש בו משום משחק מלים: "ונפצתים" (פס' 14) "ואפיצם (פס' 24). גם צורתו גוף שלישי רבים שבכנוי "ואפיצם" מתאימה לבוא כהמשך לפס' 14 ואינה מתאימה כלל ועיקר למקומה הנוכחי.
  22. ראה הערת שפאן למשל, עמ' 204.
  23. ראה בעברית מאמרו של ע' מרגלית, "ההקבלה בין ספורי שמשון לספור גויי הים האגאי". "בית מקרא" י"א (תשכ"ו) עמ' 130-122. ועל שבט דן – י' ידין, "ודן למה יגור אניות", "מערבו של גליל וחוף הגליל", ירושלים תשכ"ה, עמ' 55-42.
  24. ראוי להזכיר הערתו של י' קויפמן, "ספר שופטים", ירושלים תשכ"ח, עמ' 254 לדברי שמשון: "לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי" (י"ד 18) לדעתו רומזים דברי שמשון לסיפור על החורש שציוה לבניו לפני מותו לחפש את המטמון הקבור בכרם על מנת שיעדרו את הכרם היטב וזה יגמלם באוצר – בפרות מרובים (משל רמ"ג "האיכר ובניו", (Ch. 83).
  25. אסוציאציה לאותו סיפור בבראשית, לקטע המסביר את איבת הנחש והאדם מתעוררת למקרא משל ד' "האיכר והנחש שהמית את ילדו" (Ch. 81). פיוס בין האיכר והנחש אינו בגדר האפשר כדברי הנחש: "אין אני יכול להיות דורש טוב לך כל עוד אני רואה את הסלע המנופץ, ולא אתה תדרוש טובתי שעה שהנך רואה לפניך את קבר בנך".
  26. לחלופי ס, ש, ש ראה י' קוטשר, "הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלימה ממגילות ים המלח", ירושלים תשי"ט, עמ' 139; י' בלאו, "תורת ההגה והצורות", בארי תשל"ב, עמ' 61-59. מן החדשים פרש שתם כסתום A. Dillmann, "Die Bücher Numeri Deuteronomium und Josua (KEHAT), Leipzig 1866, ad. loc.
  27. על האירוניה בסיפור האתון עמדו B. Baentsch, "Exodus, Leviticus, Numeri" (KHAT), Gottingen 1903, p. 598, M. Löhr, "Bileam, Num. 22, 2-24, 25", Archiv für Orientforschung 4 [1927], p. 88, W. Rudolph, "Der Elohist von Exodus bis Josua" (BZAW 68), Giessen 1938, p. 110.
    ובמיוחד א' רופא, "המלאך, האתון ובלעם" (בדפוס)
  28. ראה מוטיבים דומים גם במשל רע"ג "ההולכים בדרך והעורב" (Ch. 255) ובמשל ש"ו "המכשפה" (Ch. 91).
ביבליוגרפיה:
כותר: בין משלי איסופוס לספרות המקרא
מחבר: זקוביץ, יאיר
תאריך: תשמ"א , גליון כ
שם כתב עת: ידע-עם : במה לפולקלור יהודי
עורכי הכתב עת: לוינסקי, יום-טוב ; גנוז, יצחק ; שורצבאום, חיים
הוצאה לאור : הוצאת המרכז הארצי של חוקרי הפולקלור היהודי "ידע-עם"
בעלי זכויות: הוצאת המרכז הארצי של חוקרי הפולקלור היהודי "ידע-עם"
הערות: 1. בסיוע משרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך