עמוד הבית > חורבן גלות וגאולה

תקציר
בתקופת שיבת ציון נחלקה הישוב לשני מחנות. מחנה ה"מתבדלים" בהנהגתם של עזרא ונחמיה שדגלו ברעיון "זרע הקודש" ואסרו על קשרי נישואים עם יושבי הארץ. המתנגדים להם היו גורמים בקרב הכהונה שנתמכו על ידי השומרונים. המאמר מתאר את ההשקפות השונות ואת המאבק הקשה שהתחולל בתקופה של ראשית ימי הבית השני.

 
"זרע קדש" או "עם עולם" : חלוקי דעות בין שבי הגולה | מחבר: בן ציון לוריא
 

החברה לחקר המקרא בישראל

א

הסמכות שהעניק מלך פרס לעזרא היא רבה וחשובה מאוד, וזו לשונה (עזרה ז', כה-כו):

"מנה שופטים ודינים אשר יהיו דנים את כל העם אשר בעבר הנהר, לכל היודעים את תורת אלהיך; ואת אשר לא יודע – תודיעו, וכל אשר לא יהא עושה כתורת אלהיך וכחק המלך – מיד יעשה בו משפט; אם למות, אם לשרוש, אם לענש נכסים ומאסר".

ואולם כשאנו מעיינים בספר עזרא אנו רואים, כי ענין הפצת התורה אינו מעסיקו כלל, את כל כחו הוא מקדיש למלחמה בנשואי תערובת וראה בזה את עיקר שליחותו. לשם זה הוא הקים בית דין מיוחד, שישב שלשה חדשים רצופים, מיום אחד לחודש העשירי (טבת) עד יום אחד לחודש הראשון (ניסן), וכפי שנראה – היו לו הישגים מעטים.

הנכרים שהושיבו מלכי אשור התנחלו בערי שמרון, רחוק מירושלים, וספק רב אם ניהלו ספרי יוחסין וארכיון. הם לא באו בבת-אחת, כי אם בארבעה גלים, החל מימי סרגון (705-721), שהביא מתישבים מיד לאחר חורבן שמרון (720, בערך) וכלה באסנפר (אשורבנפל, 633-668), שהביא מתישבים בשנת 640, בערך. בית הדין צריך היה לחקור תולדות של משפחות עד שנת 720, כ-162 שנים אחורנית, אם המדובר במשפחות ביהודה שלא הגלו לבבל, כדי לודא מיהו "הנבדל מטמאת גוי הארץ", ולגבי משחות של שבי הגולה היה דרוש לחקור תולדות של 80 שנה. וכנראה שגבית העדות היתה רק בע"פ.

תוצאות החקירה של בית הדין היו: נפסלו 17 איש מן הכהנים, 10 מן הלויים, המשוררים והשוערים, ו-86 מישראל, ובסה"כ 113 איש.

אין ספק שגרוש נשים וילדים מבית אביהם, רק משום שהן בנות עם אחר, אינו הולם את מושגינו החברתיים כיום, אבל האם זה היה הכרחי, האם זהו צו מן התורה?
התורה מזהירה1: "ולקחת מבנתיו לבניך וזנו בנתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן".
וחוזרת התורה ומצוה2: "ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים"...
כלומר – האיסור מן התורה נובע מחשש של עבודה זרה.

שונה הדבר כלפי עמוני ומואבי; נאמר3: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. גם דור עשירי לא יבם להם בקהל ה' עד עולם". ההסבר ליחס זה הוא על רקע היסטורי: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים. לעומת יחס חיובי לאדמי ולמצרי; אדמי – כי גר היית בארצו, דור שלישי יבא להם בקהל ה'.

עיון במקורות מראה שלא היתה הגבלה של נשואים עם אשה בת עם אחר מטעמים לאומיים:
נאמר4: "כי תצא למלחמה... וראית בשביה אשה יפת-תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה..." כגון זה יכול היה לקרות במלחמה בעמון ומואב או בכל עם אחר שישראל נלחם בו. במקרה דנן דואגת התורה לאשה הנכריה יפת-התואר לבל תפגענה זכויותיה האישיות, אבל אינה פוסלת נשואים אלה.

זהו דיון להלכה, אבל יש בתולדות ישראל שורת עובדות של נשואים עם בנות עם זר, כגון:
אשת יהודה היא שוע, שהכתוב מעיד עליה5: "בת איש כנעני"; כנראה שגם תמר כלתו-אשתו היא כנענית. מרד, אחד מבני יהודה, נשא את בתיה בת פרעה6. "ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב"7, כלומר – נשאו נשים מואביות. במגילת היוחסין של בנימין נזכר שחרים "אשר הוליד בשדה מואב..."8. רות המואביה היא אם בית המלכות; ודוד המלך נשא לאשה את מעכה בת מלך גשור, שילדה לו את אבשלום; ושלמה הוריש את כסאו לרחבעם בן נעמה העמונית.

בתלונתם של השרים שהם מביאים לפני עזרא אנו מוצאים לראשונה את הדאגה ל"זרע קדש"9. זהו רעיון חדש על "עם קדוש", שלא היה ידוע בימי בית ראשון. הוא נוצר בבבל ועזרא היה נושא דגלו: עליו נאמר10: "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה", כלומר – בדק והכין רשימות יוחסין לכל משפחה ומשפחה שאין בה פסול, שלא נתערב בה דם זר, ומשפחות אלו יכולות להתחתן זו עם זו. עתה בא עזרא וביקש לעשות כן גם ביהודה. נחמיה בא ליהודה כשתורתו הבדלנית של עזרא בפיו; באספת העם שקרא הוא מציין את העובדה11: "ויבדלו זרע ישראל מכל בני נכר".

ראשונים שנפגעו מתקונו של עזרא היו העולים מתל-חרשא כרוב אדן ואמר; הכתוב אומר12: "ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם". נפגעו גם כהנים: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה"13.

הכהונה הגדולה שמרה על ההמשכיות שלה: יהוצדק, אביו של יהושע הכהן הגדול שעלה עם זרובבל, היה בנו של שריה, כהן הראש בימי צדקיהו, אותו שחט מלך בבל יחד עם חרי יהודה ברבלה. בתקופת פרס שימשו בכהונה הגדולה בני משפחה זו דור אחר דור: יהושע, יהויקים, אלישיב, יוחנן וידוע.

לכהן הגדול יהושע בן יהוצדק היו שני בנים שנשאו נשים נכריות או נשים מן השארית ביהודה; שלא לפגוע בכבודו של הכה"ג נקטו חז"ל לשון נקיה ואמרו: כתוב14: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים" – וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים, אלא מלמד שהיה בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן15.

כאשר דובר על שיתוף הנשארים בארץ בבנין בית המקדש היה יהושע בדעה אחת עם זרובבל ועם ראשי האבות שדחו את ההצעה, אבל את התקנה על איסור החיתון עם הנשארים בארץ לא קיבל. כשמונים שנה לאחר מכן נידונה בבית דינו של עזרא כשרות הנשואין של בני יהושע בן יהוצדק ואחיו; ארבעה מבני משפחה זו: מעשיה ואלעזר ויריב וגדליה, קיבלו את הדין, שילחו את נשותיהם וגם הקריבו איל לכפרת אשמתם16. הם נקראים "בני ישוע" אבל אין הכונה לבניו של יהושע בן יהוצדק, כי אם בבני משמר הכהונה שלו, הוא משמר ידעיה. הם נכנעו. אבל האם נתקבל תקון זה ללא התנגדות?

ואכן, היתה התנגדות ובראשה עמד הכהן הגדול אלישיב.

אלישיב ואחיו הכהנים בנו את שער הצאן ואת החומה עד מגדל המאה ועד מגדל חננאל. מלשון הכתוב "ויקם" עולה שאלישיב היה בין המעוררים והמלהיבים את העם בבנין החומה, והוא ובני משמרו נטלו על עצמם חלק קשה, גם שער וגם שני מגדלים וכל זה בחומה הצפונית, ההרוסה ביותר. נאמר על-כן שמבחינת הדאגה לירושלים לא היו חלוקי דעות בינו לבין נחמיה. לעומת זאת, לא מצאנו את חתימתו על האמנה. כ"א כהנים, ראשי המשמרות חתומים, ואילו משמר ידעיה והכהן הגדול חסרים, מדוע?

האמנה דנה בארבעה נושאים: נשואי תערובת, שמירת השבת, קיום מצוות שביעית ועניני בית המקדש. לגבי שלושת הנושאים האחרונים אין ספק שלא היה מקום לחלוקי דעות בין הפחה לכהן הגדול, נותרה רק השאלה הראשונה – הפירוש החדש למהות העם, האוסר נשואים עם "עמי הארץ" ומטרתו היא לקיים "זרע קדש". לכך התנגד אלישיב והיו לו גם בני ברית להתנגדותו זו לפחה, וביניהם אישיות בעלת עמדה נכבדה – טוביה העבד העמוני17. "עבד" פירושו פקיד המלך, דרגה מכובדת בשלטון הפרסי, יתכן שטוביה היה הפחה של ארץ בני עמון. הוא היה מרמי היחס ביהודה, מקורב לכהן הגדול, ולו לשכה בחצר בית המקדש, ורבים ביהודה בעלי שבועה לו, נאמנים לו, כי חתן הוא לשכניה בן ארח, ויהוחנן בנו לקח את בתו של משלם בן ברכיה. גם משולם היה מנכבדי העם, כנראה שהיה כהן, שכן ברשימת בוני החומה נזכרת לשכתו של משולם זה בשטח הר הבית18. חורי יהודה היה מרבים להועץ בטוביה העמוני והיתה חליפת מכתבים ערה ביניהם.

נחמיה מסיים את ספר הזכרונות שלו במעשה בבנו של הכה"ג, חתן לסנבלט החרני, שגרש אותו מירושלים. הוא גם מציין לזכותו את הטיהור מכל נכר במשפחות הכהנים והלויים. "החוטא" האחרון שנזכר בשמו הוא מנשה בן אלישיב, ממשמר ידעיה, מן המכובדים ביותר בעדה, ואין זה מקרה. בימים ההם נתפלגה יהודה בנושא עקרוני – טיבו ואפיו של העם. מפלגת הכה"ג דגלה בהתלכדות והשתרשות עם הנשארים בארץ ויצירת אומה שתקיף את יושבי כל הארץ, מדן ועד באר-שבע. לעומתו עמדו עזרא ונחמיה שדגלו בעם נבחר "זרע קודש", נקי מכל התערבות של דם זר, וכמובן – עם קטן במספרו, מצומצם בשטח המחיה שלו, אבל קנאי לתורה – לפי פירושיו שלו.

מתי חל הקרע בין הכה"ג לבין ההנהגה המדינית?

למרות שיהושע בן יהוצדק לא הקפיד בבחירת הכלות לבניו לא נמצא כל פגם בהתנהגותו במקדש ובעם; ולהיפך – זכריה הנביא מהלל אותו: הוא משול לאחד משני שבלי הזיתים שעל ימין המנורה ועל שמאלה אשר ביד שני צנתרות הזהב19 ופירושו – שני האישים הדגולים בראש העם, האחד מזרע אהרן, והוא הכהן הגדול יהושע, והאחד מזרע דוד והוא זרובבל. הנשיא שם על ראשו של יהושע עטרה של זהר ומוסיף לו ברכה: "ועצת שלום תהיה בין שניהם", כלומר – הבנה ושיתוף פעולה תשרור בין שני מנהיגי העם.

מסתבר שהדרוש של חז"ל על בגדיו הצואים של הכה"ג הוא מדור מאוחר, כאשר חל הקרע בין הכה"ג לבין המנהיג ובאו בעלי המדרש והקדימו את הריב לימי ראשית שיבת ציון. עד לימיו של עזרא לא היה כלל מקום לחלוקי דעות בענין חיתון עם עם הארץ ולא היתה כל הגבלה לשאת נשים שלא ממשפחות העולים, בחיתון עם השארית שלא הלכה לגולה לא היה כל פסול. רק עם בוא עזרא, שביקש להנהיג את שיטתו על "זרע קדש", חל הקרע.

פרשת הנשים הנכריות לא נסתיימה בגרוש 113 נשים ובגרוש של מנשה שנשא לאשה את ניקסו, בת סנבלט. כשנות דור לאחר נחמיה זועק הנביא מלאכי20:

בגדה יהודה
כי חלל יהודה קדש ה'

ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם
אשר אהב ובעל בת אל נכר.

משאלתו ותקוותו של הנביא הוא "זרע אלהים"; הוא מעלה ומרומם את טהרת הגזע, במקום "זרע קדש" הוא קורא לו "זרע אלהים", וזה יבוא רק מבת עמו הטהורה.

ספרי עזרא ונחמיה נתנו בטוי מלא לרעיונו של עזרא על "זרע קדש"20*. כתובים אלה מעמידים את המתנגדים לרעיון זה באור של בוגדים, טוביה העמוני וכנופיתו כאילו חותרים תחת קיום המדינה. ואולם, בכל הנוגע לבנין המדינה, בית המקדש וחומות ירושלים, אלישיב וחבריו הם שותפים מלאים, הם נוטלים חקל בראש. ובאשר לשאלה העיקרית על אופיו של העם – העתיד הוכיח את צדקתם.

הרעיון של "זרע קדש" לא עמד במבחן המציאות. הוא גם היה בניגוד לשאיפות הנביאים הראשונים והאחרונים. ישעיהו ראה בחזונו21 "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'... ונלכה בארחתיו"; נביא הנחמה הבטיח לבני הנכר הנלוים אל ה'22: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי... כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

ידם של המתנגדים לרעיונו של עזרא היתה על העליונה, כפי שניתן להווכח מתנועת גיור רחבת-ממדים בסוף ימי בית שני. הגיור הפך בימי החשמונאים למנוף לאומי גדול. המכבים נלחמו למען טהר את הארץ מטומאת הגויים ובנצחונותיהם וכבושיהם נהגו להעמיד בפני הנכרים שתי אפשרויות: לפנות או להתגייר. רבים התגיירו. יוחנן הורקנוס כבש את אדום שביהודה, האדומים התגיירו וכך צורפה חברון ויהודה הדרומית למדינת החשמונאים. אלכסנדר ינאי כבש את יטור וגייר את תושביה. כל הערים ההלניסיות שכבשו שני מלכים אלה – פרט לפחל – בחרו בגיור ונשארו, וכך נוספו למדינה ערי החוף וערים רבות בעבה"י23.

הרעיון של עזרא על "זרע קדש" היה חדש במחשבת היהדות24 ולא הכה שורש: ואם בימי בית ראשון היה חשש של עבודה זרה כתוצאה מנשואים עם בת נכריה, בימי שיבת ציון לא נשקפה סכנה כזאת. הכותים וכל האחרים שהובאו ע"י מלכי אשור שוב לא היו נכרים, מלכתחילה היוו רק אחוז קטן באוכלוסיה ולאחר זמן מה התבוללו בשארית ישראל שלא הלכו לגולה והחלו לקיים את מצוות תורת משה ככתבה.

אם כי אין בידינו עדות בכתב, אבל ממהך החיים ומאורעותיהם נמצאנו למדים כי בימי מלכות בית חשמונאי הוכרעה הבעיה סופית: לא "זרע קדש" כי אם "עם עולם"25.

ב

תקופה של מאתים וחמשים שנה מבדילה בין בית דינם של עזרא ונחמיה על גרוש הנשים הנכריות לבין פעולות הגיור של מלכי בית חשמונאי, מלכתחילה היה חלק בעם שלא קיבל את דעתם של המתבדלים מעמי הארץ עליהם נמנו ראשי הכהונה ואישים בעלי מעמד כמו טוביה העמוני ו"מרבית חרי יהודה... בעלי שבועה לו"1. מה עשו, האם השלימו באין ברירה או המשיכו להאבק על דעתם?

אברהם שליט ניסה לענות על שאלה זו2 ולהלן נביא את עיקרי דבריו.
על מעשה שהיה באתם הימים מספר לנו יוסב"מ3:

"משמת הכוהן הגדול אלישיב ירש יוידע בנו את הכהונה הגדולה. וכשמת גם הוא קיבל משרתו יוחנן בנו. בגללו חילל בגוהי שר צבאו של ארתכשרכשש (השני) את בית המקדש והטיל מס עובד על היהודים. היה עליהם לשלם מכספי הציבור חמישים דראכמות לכל כבש קודם שהקריבו קרבנות התמיד. וזה שגרם לכך: ליוחנן היה אח (ושמו) ישוע. בגוהי, שהיה ידידו, הבטיחו להשיג לו את הכהונה הגדולה. מתוך ביטחון זה בא ישוע לידי קטטה עם יוחנן בבית המקדש והרגיז את אחיו עד כדי כך, שזה הרגו מתוך כעס. זה (בלבד) שיוחנן ביצע פשע גדול באחיו בעוד הוא (יוחנן) משמש בכהונה בבית המקדש, היה מעשה נורא; ונורא ממנו – שלא נעשה (מעולם) כמעשה האכזרי והנרשע הזה לא אצל ההלנים ולא אצל הבארבארים. ואמנם לא העלים אלהים את עיניו מזה, ומטעם זה נשתעבד העם ובית הקדש חולל על-ידי הפרסים. שכן משנודע לבגוהי שר צבאו של ארתכשרכשש, שיוחנן הכוהן הגדול של היהודים רצח את אחיו בן-אמו בבית-המקדש, מיד התייצב בפני היהודים ופתח ואמר בכעס: 'העזתם לבצע (מעשה) רצח בבית מקדשכם'. וכשניסה להיכנס אל ההיכל (רצו הם) למנעו מכך. אך הוא אמר אליהם: 'כלום אינני טהור מזה שרצח בבית-המקדש?' ולאחר שאמר את הדברים האלה נכנס להיכל. וזה ששימש לו לבגוהי תואנה והוא נפרע מן היהודים שבע שנים על מותו של ישוע".

שליט מוכיח כי המעשה הזה אינו ענין של איבה בין יוחנן וישוע, אינו סכסוך פרטי, כי אם תוצאה של הניגודים המפלגתיים בירושלים בימים ההם.

הבחינה של רשימות היוחסין של הכהונה הגדולה מעלה שהרקע לסיפורו זה של יוסב"מ הוא המאבק על תפקיד הכהן הגדול בין שלושת בניו של יוחנן, והם מנשה, ישוע ויוחנן. הגורם למאבק זה הוא חילוקי הדעות בין "המתבדלים" שקיימו את תורתם של עזרא ונחמיה להבדל וכל ערב בישראל, לבין המפלגה האחרת, שנקרא לה "השומרונית", שראו בשארית עשרת השבטים והכותים שהתערבו ביניהם, חלק מעם ישראל, ושאפו לחיים משותפים וליצירת עם אחד שיקיף את כולם.

בזמנם של עזרא ונחמיה עלתה קרנה של מפלגת "המתבדלים", אולם כשעזרא הלך לעולמו ונחמיה שהה בחצר מלך פרס, גברה ההתנגדות לתקונים של עזרא ונחמיה והמפלגה "השומרונית" הרימה ראש; מאבק זה בין המפלגות השתקף בתחרות של בני יוידע – מי מהם יירש את הכהונה הגדולה.

בספר נחמיה י"ב, יב נאמר כי יוחנן נמנה עם "ראשי האבות והכהנים" ומכיון שהרשימה היא מאת סופרי בית המקדש היא כוללת את ראשי מפלגת "המתבדלים". אשור נוסף על השתייכותו של יוחנן על מפלגה זו ישמש יחסו לבקשתם של יהודי יב, שפנו אליו ובקשו לסייע בידם לקבל רשיון מאת המלך להקים מחדש את המקדש שלהם, שהחריבו כהני חנוב. יוחנן – ככל "המתבדלים" – התנגד לכך כי חשש שמא יתחרה המקדש ביב במקדש בירושלים.

מנשה היה המועמד לכהונה הגדולה מצד המפלגה "השומרונית", שצידדה בהתקרבות בין ירושלים לשמרון והתמזגות שתי הקהילות לעם אחד. מנשה היה הבכור וטענתו הסתמכה על המסורת שהכהונה עוברת אל הבן הבכור. אולם מפלגת "המתנגדים" ראתה בו אויב מוחלט, כי הוא עשה מעשה המבליט את השקפתו, הוא נשא את בת סנבלט לאשה והוכיח ברבים את השקפתו על מיזוג של יהודה ושמרון לחטיבה לאומית-דתית אחת.

הריב בין המפלגות ומועמדיהם התחיל עוד בחיי יוידע הכהן הגדול, והוא החריף והלך כאשר קרבה שעת החלפתו. כפי שעולה מהסיפור בס' קדמוניות קרה וביום חג, אולי ביום הכפורים, לא יכול היה הכה"ג הזקן לקיים את העבודה. מנשה ומפלגתו החליטו להעמיד את יריביהם בפני עובדה מוגמת: כשהגיעה שעת הקרבן יצא מנשה לפני העם וניסה לקרב אל המזבח. אנשי הכת היריבה לא נרתעו מפני מעשי אלימות וגרשו את מנשה ומנעו ממנו להקריב את קרבן היום. מנשה נשאר בירושלים וחיכה להזדמנות לתפוס את הכהונה. ואולם הופעתו של נחמיה, שחזר מחצר המלך, שמה את תקוותו של מנשה לאל. נחמיה גרש את מנשה מתחומי ירושלים וטיהר את הכהונה "מכל נכר"4. לאחר שנפטר יוידע נתמנה יוחנן כהן גדול. זה היה סמוך לשנת 425.

הריב בין המפלגות לא פסק. "המתבדלים" טענו שמנשה פסול משום שנשא אשה נכריה ולעומתם טענו "השומרונים" שיוחנן נטל את הכהונה שלא כדין, כי הוציא את הכהונה מידי הבכור בעזרת נחמיה ואנשי מפלגתו. בשניהם נמצא פסול. מפלגת "השומרונים" חפשה מועמד חדש, שימשיך במאבק נגד יוחנן ושמה את עינה בבן השלישי של יוידע, הלא הוא ישוע.

הפחה ביהודה לאחר נחמיה היה בגוהי5. וכפי שמספר יוסף בן מתתיהו הוא היה ידיד של ישוע והבטיח להעביר את הכהונה לו. בידוע שמלכי פרס נקטו כלל זה בידם שלא להתערב בעניני הדת של נתיניהם, אלא לנהוג בהם בסובלנות גמורה ובכבוד. ואולם כשם שנחמיה נטל לעצמו את הרשות להתערב בכל עניני המקדש והכהונה, כן רשאי היה גם הפחה היהודי החדש לעשות כן, ואין לראות בזה התערבות זרה6. בגוהי השתתף בפועל בריב המפלגות בירושלים ותמך ב"מתקדמים", היא המפלגה "השומרונית" של מנשה והנוטים אחרי הסכם עם שרידי הישוב בשומרון, נגד השמרנים "המתבדלים" שתמכו ביוחנן.

מחליפת המכתבים בין אנשי יב עם דליה ושלמיה בני סנבלט עולה שנוצר קשר של רעות בין בגוהי לסנבלט ומאליו מובן שהידידות כללה גם את מנשה וסיעתו. בה במדה שבגוהי הכיר את סיעת "המתבדלים" ודרכם, התרחק מהם, בה במדה התקרב אל הסיעה "השומרונית" ואל ראשיה. ואם אנו קוראים שישוע היה ידיד לבגוהי, סביר שישוע היה מראשי המפלגה "השומרונית". תמיכת הפחה במפלגה "השומרונית" שינתה את מאזן הכוחות ועוררה חששות כבדים במפלגת "המתבדלים". היריב החדש, ישוע, היה קשה ממנשה, כי נתמך על ידי הפחה. לכן החליטו "המתבדלים" להגותו מן המסלה.

אבל לא יוחנן הכה"ג הוא שביצע את הרצח כפי שכותב יוסב"מ; הרצח בוצע על ידי בני מפלגתו שלא בלי ידיעתו. הוא נשאר על כנו והוריש את הכהונה הגדולה לידוע בנו. בגוהי הטיל בצדק גמור את האחריות לרצח על העם, כלומר על מפלגת "המתבדלים", אשר מתוכם יצאו הרוצחים.

הרצח הפר את כל התכניות של מפלגת השומרונים ושם קץ לתכניותיהם להשתלט על בית המקדש בירושלים. מנשה הבין כי מפלגת השומרונים בירושלים חוסלה עתה לחלוטין והגיע לכלל מסקנה להקים מקדש משלו בחסותו של סנבלט. ודאי שגם בגוהי תמך בתכנית זו, כשם שתמך בהקמתו מחדש של המקדש ביב.

הקמת המקדש על הר גריזים גרמה להתפוררותה המוחלטת של המפלגה "השומרונית" בירושלים ופירושו – פילוג לאומי-דתי בין ירושלים לשומרון, שתוצאותיו היו מרות מאד במשך דורות רבים.

ג

בראשונה, כאשר הובאו גולי יהודה לבבל, היו לעבדים, ככתוב1: "ויגל (נבוכדנאצר) השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס". זהו נוסח כללי, שבא לבטא את גודל העונש על אנשי יהודה וירושלים על שחטאו בע"ז ולא שמעו לנביאים, שהזהירום השכם והערב.

כאשר הובאו הגולים לבבל העסיקו אותם בעבודות כפיה – חפירות של תעלות השקיה, סכרים להכוונת ההשקיה וכיו"ב. יתכן שמצב זה נמשך שנים מספר בימי נבוכדנאצר, אבל ספק אם האריך ימים כל ימי נבוכדנאצר וימי בניו עד שנת 539. מתעודות בית העסק מורשו עולה תמונה שונה – הם חפשים, עוסקים בדיג ובמקצועות אחרים ומקיימים קשרי מסחר עם המלוים מבית מורשו. במשך הזמן הם הגיעו למעמד כלכלי נכבד, וכאשר כורש מכריז על העליה לירושלים הוא פונה אל אלה מבני ישראל שאינם עולים ואומר2: "חזקו בידיהם (של העולים) בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות...".

העולים אף הם היו בני מעמד עשיר; בהגיעם לירושלים תרמו כל אחד לפי יכלתו, ובסך הכל אספו לאוצר המלאכה של בית המקדש 61,000 דרכמונים (זהב), 5,000 מנים (כסף) ומאה כתנות לכהנים3. גם מארגון השיירה ניתן ללמוד שנעשתה ביד רחבה ובנוחיות רבה עם בהמות משא ובהמות רכיבה במספרים גדולים – 736 סוסים, 245 פרדות, 435 גמלים ו-6,720 חמורים4.

רצונם ותקותם של העולים מתבטאת בשני ענינים, כדברי הנביא המנחם5: "הוא (כורש) יבנה עירי וגלותי ישלח". במלים יבנה עירי הכוונה לעיר ולמקדש כאחד, כפי שאמר הנביא בנבואה קודמת6: ולאמר ירושלים – תבנה! והיכל – תוסד!

זמן מועט לאחר הצהרת כורש חל מפנה לרעה: הופסקה עבודת בית המקדש ונאסרה היציאה מבבל. הרשימה המפורטת של העולים שבכתובים7 היא מימי זרובבל, כלומר משנת 522/21, בערך. על העולים שעלו בראשונה עם ששבצר מדובר רק באופן כללי, ללא שמות ומספרים8: "ויקומו ראשי האבות ליהודה ובנימן והכהנים והלוים לכל העיר האלהים את רוחו לעלות לבנות את בית ה' אשר בירושלם". עליה זו הופסקה לפי גזרת כורש: "די עבר פרת – עבר, ודי לא עבר – לא יעבור". לא נאמר במקורותינו מתי בטלה גזרה זו, אולם הרשימה המפורטת של שבי הגולה עם זרובבל מעידה שממשלת פרס לא מנעה עליית המונים זו של ארבעת אלפים איש.

המשימה הראשונה הושגה ביוזמתם של חגי וזכריה, שהאיצו לבנות מבלי לחכות לרשיון המלכות. אל שבי הגולה הצטרפו אט אט גם הנשארים בארץ9: "כל הנבדל מטמאת גויי-הארץ", הם הכירו בעליונות הדתית של הנביאים וקיבלו את מרותם של זרובבל וישוע. אבל כל אלה עוד לא יכלו להוות את העם שנטל על עצמו לבנות את המדינה מחדש בתנאים קשים, כאשר העממים מסביב מתנכלים להם. היתה דרושה עליה, אבל יהודי בבל כבר היו מאורגנים בישוביהם, מבוססים מבחינה כלכלית, ולא קל היה להם לנטוש את הכל ולעלות ליהודה10:

זכריה ראה את הסכנה שבמצב זה ויצא בקריאה לעליה.

"הוי הוי, ונסו מארץ צפון! נאם ה'.
כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, נאם ה'.
הוי, ציון המלטי יושבת בת בבל!"

אולם יהדות בבל לא שעתה לקול הנביא, הצבור הרחב נשאר שם, רק בודדים היו עולים לציון. נותר רק לקוות, ואת תקוות העם בציון הביע זכריה בחזונו11:

"פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה בתוכה".

זכר לאחת העליות המאוחרות מן הגולה נשתמרה בפירוש למגילת תענית ליום כ"ה בחשון, וזו לשונה:

"ומה היא אחידת שמרון? מפני שכשעלתה גלות בראשונה הלכו להם למטלית של כותיים ולא הניחום באו לים בוסטי12, וישבו אותה והקיפוה ערי חומה, ונסמכו לה עיירות רבות בישראל והיו קורין אותה ערי נברכתא"13.

מתי היתה התישבות זו, מאיזו גולה באו לכאן - לא ידוע. העובדה שהכותים מנעו מן העולים להתנחל בהר שמרון (מטלית של כותים) מוכיחה שהמדובר לאחר הקרע בין נחמיה לבין בית סנבלט. מכל מקום - כאן ישבו יהודים עוד לפני ימי החשמונאים14.

הערות שוליים: א

  1. שמות ל"ד, טז.
  2. דברים ז', ג.
  3. דברים כ"ג, ד. בתורה ניתן ההסבר בלשון נקיה. מסתבר שהכעס על מואב ועמון נובע מן האמצעים שנקטו כלפי ישראל כאשר חנה בשטים, שם הכשילו זקני מואב את העם בזנות עם בנות מואב. העונש על ישראל היה קשה, פשטה מגפה בעם "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (במדבר כ"ה, א-ט). ראה דיון מפורט בשאלה זו במאמרי, בית מקרא צ"א, עמ' 191. במשך הזמן מצאו חז"ל דרך והתירו גם עמוני ומואבי, ועל כך נאמר (ידים פ"ד, מ"ד) בא גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש (בלוד). אמר להם: מה אני לבא בקהל. אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה. אמר לו רבי יהושע: מותר אתה... כבר עלה סנחריב (נ"א נבוכדנאצר) מלך אשור ובלבל את כל האומות... והתירוהו לבא בקהל.
  4. דברים כ"א, י-יא.
  5. בראשית ל"ה, ב.
  6. דבהי"א ד', יח.
  7. דבהי"א ד', כב.
  8. דבהי"א ח', ח.
  9. עזרא ט', ב. במקביל ל"זרע קדש" אלא בצורה מנוגדת, בא רעיון זה בתפילתו של עזרא המדבר על טומאת הארץ בנדת עמי הארצות בתועבתיהם.
    אמנם בדברים י"ד, א מדובר על התבדלות שמטרתה היא טהרה, שם קוראת התורה לבני ישראל "בנים אתם ל-ה' ". בדומה לכך הכינוי לישראל בפי הושע ב', א – "בני אל חי". אבל כל זה בא לשם התרחקות מעבודה זרה. ואילו בדורו של עזרא לא נשקפה כל סכנה של ע"ז ולהתבדלות יש אופי אחר: טהרת הגזע.
  10. קידושין ס"ט, ע"ב.
    הרעיון של זרע קודש מצוי כבר בפי ישעיהו (ו', יג), "ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבתם זרע קדש", אבל רק כרעיון ערטילאי הרומז על טיהור בעם יהודה מע"ז, ולא על הבדלות מבחינה גזעית.
  11. נחמיה ט', ב.
  12. עזרא ב', נט. קשה להניח שאנשים אלה נטשו את בתיהם ושדותיהם ועלו בדרך קשה ומסוכנת לארץ והם לא מבני ישראל. יתכן שלא היו בידם כתבי יוחסין, כפי שחסרו כתבי היוחסין לכהנים המנויים בפס' סא ולכן נפסלו.
  13. עזרא ב', סב. בנחמיה ז', סה נוסף: ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד הכהן לאורים ותומים. אולם מסתבר שהדחיה לא היתה סופית, כי לאחר זמן אנו מוצאים את בני הקוץ במשמר רשמי משמשים בבית המקדש.
  14. זכריה ג', ג.
  15. סנהדרין צ"ג, ע"א.
  16. עזרא ז', יט.
  17. נחמיה ב', יט.
  18. נחמיה ג', ל.
  19. זכריה ד', יב.
  20. על זמנו של מלאכי חלוקות הדעות, ונראים לי הטעמים שמביא יחזקאל קויפמן (ח', ע' 366) ומוסיף עליהם ב. אופנהיימר (בפירושו בסדרת פירושי של"ג), שלפיהן יש לקבוע את זמנו של מלאכי אחרי נחמיה, סמוך לשנה 400 לפנה"ס.
    יתכן שדברי מלאכי על הכהנים, שהוא מכנה אותם "בוזי שמי" (א', י) הוא בטוי לכעסו עליהם בגלל התנגדותם לשיטתו של עזרא על איסור החיתון עם עם הארץ.
    20* לכתוב "בשנת אחת לכורש מלך פרס" מוסיף ר' סעדיה גאון: "ובימיו נדרשו הייחוסין על ידי עזרא...".
  21. ישעיהו ב', ב-ד.
  22. ישעיהו נ"ו ו-ח. ראוי להדגיש שאין זכר ברשימות העולים עם זרובבל ועם עזרא "לסריסים אשר ישמרו את שבתתי", "ומחזיקים בבריתי" ו"הנלוים על ה' לשרתו", שעליהם מדבר בהתלהבות כה רבה נביא הנחמה. האם לא בקשו לעלות, או שמא בקשו ונדחו?
  23. אמנם, לאחר כיבוש פומפיוס השתחררו מעולה של ירושלים ורבים חזרו לדתיהם הקודמות.
  24. עזרא עזב את בבל לאחר שעשה אותה "כסלת נקיה" ומכיון שהיתה מיושבת ישוב יהודי צפוף לא עמדה בפני הסכנה של "דם זר", אולם הגולה הגדולה לא יכלה לעמוד בפני מציאות החיים; בתפוצות שבמזרח ובדרום של הגולה המזרחית היוו היהודים מיעוטים, שם לא יכלו לקיים את הצו של עזרא.
  25. חז"ל ראו בגר – יהודי לכל דבר; הם הסתמכו על דברי התורה: שמות י"ב, מט – תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם. וכן במדבר ט', יד ועוד: חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ.

הערות שוליים: ב

  1. נחמיה ו', יז-יח.
  2. ובתחילת המאה הרביעית, בספר יוחנן לוי, תש"ט, ע' 252.
  3. קדמוניות היהודים, ספר א', י"ז, א' (301-297), בתרגומו של שליט.
  4. נחמיה י"ג, ל.
  5. בטעות קורא לו יוסב"מ שר צבא; בגוהי או בגוי היה פחה בן העם היהודי, ככל הפחות ביהודה בימי השלטון הפרסי. על היותו יהודי ר' ההסבר של יוחנן אהרוני בספרו ארץ ישראל בתקופת המקרא, תשכ"ג, ע' 334.
  6. בזה שונה דעתי מדעתו של שליט במאמרו הנ"ל, הטוען שלא היתה לבגוהי סמכות להדיח את יוחנן. סמכות אולי לא, אבל תקדים היה בידו.

הערות שוליים: ג

  1. דבהי"ב ל"ו, כ.
  2. עזרא א', ד-ו.
  3. עזרא ב', סט.
  4. שם שם, סו.
  5. ישעיהו מ"ה, יג.
  6. שם כ"ד, כח.
  7. עזרא ב' ונחמיה ז'.
  8. עזרא א', ה.
  9. עזרא ו', כא.
  10. ב', ו-יא.
  11. שם, ה.
  12. חוף סבסטיה.
  13. דיון מפורט ר' בפירושי למגילת תענית, מוסד ביאליק, תשכ"ד, ע' 119. (1) הבאתי ידיעה זו כאן מפני שיש לה נגיעה בעליה, אבל היא נראית לי מאוחרת. במאמרי האם היתה מדינת החשמונאים מדינה חילונית, ספר היובל לד"ר ברוך בן יהודה, ת"א תשמ"א, עמ' 386, העליתי השערה שזמנה של התנחלות זו הוא לאחר שעבר השלטון על יהודה מן התלמיים לידי הסלבקים, כלומר – זמן מועט לאחר שנת 199 לפנה"ס.
  14. ר' מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזאנטיון, ירושלים תש"ו, עמ' 3.
ביבליוגרפיה:
כותר: "זרע קדש" או "עם עולם" : חלוקי דעות בין שבי הגולה
שם ספר: בימי שיבת ציון
מחבר: לוריא, בן ציון
תאריך: 1983
הוצאה לאור : קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל
בעלי זכויות: החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. יצא בשיתוף עם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך