עמוד הבית > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה

תקציר
"צרי יהודה ובנימין" הנזכרים בעזרא , הם מנהיגי בני יהודה ובנימין שלא יצאו לגולת בבל, כלומר "שרי יהודה ובנימין". המאמר מציע כי השינוי מ"שרי" ל"צרי" מבטא את האופן שבו התיחסה מנהיגות שבי הגולה ליושבי הארץ.

 
מי הם "צרי יהודה ובנימין" | מחבר: בן ציון לוריא
 

החברה לחקר המקרא בישראל

חמשת הפסוקים שבתחילת פרק ד' בס' עזרא דנים במאורע שקדם לעזרא, ולפי הכתוב מיוחסים הדברים לזרובבל ולראשי האבות. זוהי פסקה ששובצה שלא במקום הנכון והיא מעוררת כמה וכמה בעיות:

מה מקומו של זרובבל במעשה הנדון? מי הם צרי יהודה ובנימין? מה הקשר ביניהם לבין המתישבים שהובאו ע"י אסר חדן? מדוע לא במקום לו? ומדוע נאמר בתשובה השלילית של זרובבל "אנחנו יחד נבנה".

צרי יהודה ובנימן1 מבקשים לשתף אותם בבניין בית המקדש, זרובבל וראשי האבות מסרבים ותשובתם היא, כורש הטיל משימה זו רק עליהם, על שבי הגולה, ככתוב: "...מי מכם מכל עמו... ויעל ויבן את בית ה' ".

התגובה היתה בשני כיוונים:
(א) פסק ה – "ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות"; הכתוב מבדיל בין עם הארץ והם צרי יהודה ובנימין, לבין עם יהודה שהם שבי ציון.
(ב) פס' ו – "וסכרים עליהם יועצים להפר עצתם כל ימי כורש מלך פרס ועד מלכות דריוש..." וכורש קיבל את דברי המלשינים.

המדובר בראשית הבנייה, והאישים הפועלים הם: ששבצר שהספיק כבר להניח את היסודות וכורש שהזדרז להפסיק את העבודה. הזמן של המעשים הללו הוא, בערך, שנת 537/6. הפחה הוא ששבצר ולא זרובבל, אתו מתנהל המשא והמתן. נאמר איפוא שבפסוק ב יש לקרוא ששבצר במקום זרובבל2.

לשון הכתוב "צרי יהודה ובנימן" אינה ברורה: האם הם רשעים משבט יהודה ובנימין או שהם מציקים לבני יהודה ובנימין?

כדי לברר זאת נעיין תחילה בשאלה מה קרה בארץ יהודה ובנימין לאחר החורבן. כאן היה המצב שונה מן המצב שנתהווה בשמרון לאחר חורבנה. משמרון הוגלו 27,000 איש לארצות רחוקות ובמקומם הובאו נכרים מן הארצות שכבש מלך אשור. ביהודה לא היה צורך בחילופי אוכלוסין. כפי שהסברתי במקום אחר3, הגליית בני יהודה רק פינתה מקום לאדומים, שגורשו מארצם בהר שעיר באותו זמן שחיל כשדים צר על ירושלים. פליטי אדום פלשו ליהודה וסייעו לחיל כשדים במלאכת החורבן וההרג. בזכות מעשיהם אלה הם הפכו למתנחלים הנכרים, במקום הגולים. האדומים התנחלו בחלק הדרומי של הרי יהודה, עד קו עין גדי, בית צור ומראשה, ובני יהודה שלא הלכו לגולה ישבו בחלק הצפוני של הרי יהודה ובארץ בנימין.

הוויכוח בין "זרובבל" וראשי האבות לבין "צרי יהודה ובנימן" מתנהל בירושלים, בחצר בית המקדש. מה עושים שם נכרים? אסר חדן מלך בשנים 669-680, שנים אלו חלות בחמשים ושתיים שנות מלכותו של מנשה. מנשה היה ואסאל של אשור, אבל בשום מקום לא מצאנו זכר או רמז להבאת אוכלוסיה זרה לתחומי מדינתו של מנשה4. ואם היה מקום לפעולה כזאת מצד מלך אשור – זה נעשה בשמרון, ולא "פה", ביהודה ובירושלים.

בספרי דברים5 לכתוב "אשיב נקם לצרי" נאמר: "אלו כותים שנאמר 'וישמעו שרי יהודה ובנימן כי בני הגולה בונים ההיכל'...". 'שרי' במקום 'צרי'.

לפי נוסח זה לא יהיה כל קושי בפסוק ד: מנהיגי היישוב שלא הלכו לגולה ביקשו לשתף עצמם בבנין ביהמ"ק ונדחו, ואז פנו בתלונה לשלטון העליון. זוהי המלשינות הראשונה, שהוגשה לכורש. המלשינות השנייה הוגשה לאחשורוש (465-486) ואף היא – כמו הראשונה – סתמית ולא נרשמו לדורות שמותיהם של המלשינים. רק במלשינות השלישית, שהוגשה לארתחששתא, נזכרים השמות והם בלשם, מתרדת, טבאל ושאר כנותו. ואלה הם שרי יהודה ובנימן, הנשארים בארץ, שלא שותפו בבניין בית המקדש בימי ששבצר6. בספר עזרא החיצוני נאמר עוד: ומאת היושבים ביהודה ובירושלים.

הרצון הטוב והכן של הנשארים בארץ, יושבי יהודה ובנימין, נתקל בהתנגדות תוך התנשאות של שבי הגולה; אין המדובר כאן בנכרים – שמרונים או כותים או בליל עממים שהובאו מרחוק – כי אם יהודים יושבי יהודה ובנימין שלא הלכו לגולה. לפיכך נקרא בפסוק א: וישמעו שרי יהודה ובנימן... שרי ולא צרי!

סופר, או עורך מאוחר, מתלמידי עזרא, שדגל ברעיון של "זרע קודש", והושפע מתנועת ההתבדלות, שהתגברה בימי נחמיה, מצא לנכון להנציח את הפער גם בכתובים. לדעתו, שבי ציון הם העם הטהור וכל האחרים הם טמאים ופסולים לעבודת הקודש. הקנאה והשנאה העבירו אותו על דעתו והוא שינה מן הכתוב, אבל הזרויות בולטות לעיני כל קורא. ואלה הם ששת השינויים שהכניס בפרקנו:
א. צרי במקום שרי.
ב. זרבבל במקום ששבצר.
ג. לאלהיכם במקום לאלהינו.
ד. לא7 במקום לו.
ה. אנחנו יחד נבנה – החסיר לא – אנחנו לא נבנה יחד.
ו. וכדי להכפיש את היריבים הפך אותם לנכרים, שהביא מלך אשור.

למרות כל הקשיים שגרם לנו להבנת הכתוב נאמר: יהי זכרו ברוך, כי רשם לדורות פרשה של מאבקים פנימיים בדורם של שבי ציון.

אדוארד מאיר כותב8 שהמתנגדים לקהל שבי ציון באו מחוץ לפחות יהודה; מדבריו מתקבל הרושם שכבר מראשיתו היה זה מאבק בין יהודים לכותים. ואין הדברים כן. הוא מתעלם מן הכתוב: "...וישמעו צרי (או שרי) יהודה ובנימן... ויגשו אל זרבבל..."9 והרי אז, בשנת 520, עוד לא נבדלו השומרונים משאר ישראל, עוד לא נוצרה החלוקה של יהודים וכותים.

המאבק היה במקום, בירושלים, כאן נחלקו הדעות בין שבי ציון לבין שרי יהודה ובנימין. נוצר קרע: מצד אחד עמדו שבי ציון, שהגו בתורה לפי הפירושים שהביאו אתם מבתי האולפנא בבבל, הם זרע קדש10, יראי ה'11, חמדת כל הגוים12, ובראש דאגתם לבל יתערבו זרע הקדש בעמי הארצות, ולעומתם – השארית שלא הלכה לגולה, היא לא התנכרה לתורת משה אבל לא קיבלה את כל הפירושים והנוהגים שהביאו אתם שבי הגולה.

העובדה שבית המקדש הוקם בידי שבי הגולה ונוהל על ידם הקלה עליהם למשוך את מרבית העם לצדם. המאבק נמשך זמן רב, אנו יודעים את ראשיתו – לפי עזרא ד' – ואנו יודעים את סופו, כאשר הוקם המקדש על הר גריזים, אבל על מה שהתהווה בינתים אין אנו יודעים כלום. לכן אנו תאבי דעת ושמחים על כל פירור של מידע על הימים הללו. אנו שומעים הדים למאבק זה מפי הנביא המנחם, שבא לעודד את שבי הגולה בשעת מצוקתם. הוא קורא13:

שמעו דבר-ה' החרדים אל-דברו
אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם
"למען שמי יכבד ה'"
ונראה בשמחתכם והם יבשו.

אחיכם – אלה שלא הלכו לגולה שונאים אתכם, את שבי הגולה; מנדים ומחרימים אתכם; הם מסתמכים על כך שהם נקראים בשם ישראל, להם לא תאונה כל רעה כי אלהים ימנע חלול שמו, אלהי ישראל, בעמים. אבל אנו נראה בשמחת החרדים לדבר ה', והם – המנדים אתכם ומלעיגים עליכם, הם יתאכזבו ויבושו.

עוד מקור של דברי עדוד לחרדים לדבר ה' אנו מוצאים בתהלים ק"א, ו-ח, שהוא מזמור שהושר ע"י חוגי כהנים ולויים המסתופפים בבית המקדש:

עיני בנאמני-ארץ
הלך בדרך תמים
לא ישב בקרב ביתי
דבר שקרים לא יכון

לשבת עמדי
הוא ישרתני
עושה רמיה
לנגד עיני

הפגישה הראשונה של שבי ציון, כאשר ששבצר הניח את היסודות לבנין בית המקדש (שנת 537, בערך) לא היתה עם השומרונים, אלא עם עם הארץ, עם אלה שלא הוגלו על ידי חיל כשדים; גם הפגישה השניה, פגישתו של זרובבל (בשנת 520), שעליה מסופר בס' עזרא ד', א-ג, לא היתה עם השומרונים, כי אם עם צרי (=שרי) יהודה ובנימן.

לא היו פגישות עם השומרונים, כי לא היה עם שומרוני, היה פחה שעמד בראש הפחוה בשם שמרון.

את ראשיתם של השומרונים כעם מציינים שני מאורעות: גרושו של מנשה מירושלים והקמת מקדש על הר גריזים.

אין כללים או חוקים להקמת עם, כל עם חדש נוצר מטעמים שלו ובתנאים המיוחדים לו.

יש לציין, כי התנועה ליצירת עם זה לא באה מן התושבים שחיו בהר אפרים, בזה בא לידי בטוי הזעם על עלבונות שנצטברו במשפחת הפחה של שמרון והשאיפה לנקמה, לאחר שנחמיה אמר להם: אלהי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם. ניתן לאמר שזה היה ענין פרטי-משפחתי של בית סנבלט והקרובים לו.

מראשיתו ובמשך תקופת בית שני לא התפשט העם השומרוני מחוץ לתחומי פחוות שמרון. התנועה להתבדל מיהודה וירושלים לא כללה את כל השטחים שהוו בעבר את מדינת ישראל, הא לא כללה את הפחוות שהוקמו ע"י תגלת פלאסר (בשנת 732) וע"י סרגון (בשנת 712), הלא הן גלעד וחורן וקרנים ממזרח לירדן, ומגידו ודור במערב. רק בפחוות שמרון, שהיתה בשלטונו של סנבלט, ישבו שומרונים. שאמנם, ברבות הימים התפשט העם השומרוני מערבה ודרומה, אולם להבנת פרק זה של שיבת ציון חשוב להדגיש את האופי המצומצם-המשפחתי של התנועה ואת גבולותיה המוגבלים.

הערות שוליים:

  1. לאורך כל הספר מבדיל ס' עזרא בין שבי הגולה לבין הנשארים בארץ, למעשיהם של שבי ציון מתלווה התאור "בני הגולה" (ד', א; ו', יט; ח', לט; ד', ז ו-טו) פעם אחת "העולים משבי הגולה" (ב', א) ואילו לנשארים בארץ מתוסף היחס השבטי – יודה ובנימין (ד', א) ופעם אחת (א', ה) באה התייחסות זו לשבי ציון. ולמה? יתכן שביקש הסופר להדגיש שעלו רק כשרים, מחשש שבני עשרת השבטים פסולים לבנין ביהמק"ד. היחס של התרחקות מעם הארץ, הנותרים ביהודה, ובהתנשאות עליהם באו לכלל בטוי בדברי חגי א', יב הקורא לשבי הגולה "שארית העם". רק הם הנאמנים לתורה (לפי פירושיהם הם) ורק הם ראויים להקרא העם, עם ה'.
  2. בתרגום ה-ע' נוסף לשמו של זרבבל גם שמו של ישוע, וכן בעזרא החיצוני ה', סג. הסופר-העורך העביר את המנהיגות משנת 520 לשנת 537.
  3. דיון מפורט על אדום ביהודה ראה בפירושי לס' עובדיה.
  4. זיגפריד (D. S. Siegfried. Com. Nowack. Göttingen, 1901) קורא לצרי יהודה ובנימין Nordisraelitische Bevölkerung. מאירס (Jacob B. Myers, Ancor Bible. 1965) מדגיש שאין לנו ידיעה כלשהי על הבאת נכרים לישראל בימי אסר חדן. אולם כיוון שלאחר חורבן יהודה נתהווה חלל ריק פלשו ליהודה צאצאיהם של המתישבים שהביאו מלכי אשור לשמרון.
  5. לפרשת האזינו, סימן של"א. מאיר איש-שלום מביא את נוסח שרי בגוף המדרש. פינקלשטיין מעדיף את הנוסח המסורתי – 'צרי' ורושם בהערותיו שהנוסח 'שרי' נמצא בדפוס ויניציה ש"ה ובקטע מן הספרי על האזינו שבספרית לאנדבערג.
    הנוסח 'שרי' במקום 'צרי' נמצא גם בפירושו של ר' סעדיה גאון לס' עזרא במהדורת הרב יצחק צבי בערגער, שיצא לאור ע"י חברת מקיצי נרדמים, כרך ז', ברלין תרנ"ו-נ"ז, על פי כתב היד של ספרית מינכען וכתב היד של הסמינר לרבנים בברסלאו.
  6. הדברים מתרחשים בירושלים והתלונה, או המלשינות הראשונה. היא מאת בשלם. מתרדת, טבאל וכנותו. לגבי בשלם וטבאל אין קושי, אלה הם שמות עברים, הקושי מתגלה בשם מתרדת. זהו שם פרסי Mithra dāta ופירושו מתרה (האל) נתן, בדומה ליונתן, נתניה, נתניהו או אלנתן וכדומה. כשם שלא נטיל ספק ביהדותם של ששבצר וזרובבל בגלל שמותיהם הנכריים, כן אין יסוד להטיל ספק באותו איש יהודה נתניה, שקיבל גם שם שהיה מקובל בימים ההם ושאינו אלא תרגום שמו העברי.
  7. לא במקום לו בא להדגיש את השקפתו של הסופר-העורך כי לכותים לא היה חלק ונחלה בעבודה לאלהי ישראל.
  8. בספרו הנ"ל, עמ' 124.
  9. חוקרי המקרא מרבים לתקן את הנוסח המסורתי של ספר עזרא על-פי עזרא החיצוני, אבל לא כאשר זה נוגד את דעותיהם. במקרה דנן כתוב בעזרא החיצוני "משבט יהודה ובנימין".
  10. עזרא ט', ב.
  11. מלאכי ג', טז.
  12. חגי ב', ז. זהו נוסח קדום של "אתה בחרתנו".
  13. ישעיהו ס"ו, ה.
ביבליוגרפיה:
כותר: מי הם "צרי יהודה ובנימין"
שם ספר: בימי שיבת ציון
מחבר: לוריא, בן ציון
תאריך: 1983
הוצאה לאור : קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל
בעלי זכויות: החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. יצא בשיתוף עם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך