עמוד הבית > השירה המקראית

תקציר
המאמר מפרש את מזמור קמ בתהילים לפי השלבים הבאים: הוא מברר ענייני לשון ונוסח במזמור; מציג את המשקל, המקצב והבתים של המזמור; דן ברעיונות העולים במזמור ומסדרם לפי סדר. המאמר מתקשה להכריע בשאלת זמן חיבורו של המזמור.

 
מזמור קמ | מחבר: משה גרינברג
 

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה

מורנו הפרופ' ח"א גינזברג האיר את עינינו רבות בהבנת לשונם, עניינם והשתלשלותם של מזמורי תהלים. ברחשי תודה הנני מגיש לו ניסיון זה של פירוש מזמור קמ.

עיקר מלאכתו של הפרשן הרי זה לעמוד על טעמי מלותיו, קשרי משפטיו, ויחסי-הגומלים של חלקיו של הכתוב הצריך פירוש. עזרי הפרשן הם לשונות וכתובים הדומים לכתוב שלו, המבהירים את תעלומותיו והמשלימים נתונים החסרים בו. מזמורי תהלים כתובים בלשון וסגנון מיוחדים,1 ולפי עניינם כך מתכונתם – עניין עניין ומתכונתו.2 הרבה סתומות מתפרשות מהשוואת מקראות ומליצות הבאים במזמורים בעלי מתכונת אחת; מאידך גיסא, המעקב אחר רעותיהן של מליצות קשות עשוי לגלות קרבת עניין במקום שלא הורגשה. שלבי הפירוש הם אפוא בירור מלות ומליצות וקביעת משמעות המשפטים והתקשרותם, ולבסוף הבנת מהלך רעיונותיו של הכתוב והתייחסות חלקיו זה לזה. המטרה היא להגיע ל'מסר' של המזמור ולסוד פעולתו על השומע, הגנוז הן באופן הבעת רעיונותיו והן כסדרם.

נקדים ונביא את נוסח המזמור וחלוקתו בצורה המציגה את מסקנותינו. הצעות לתיקון מובאות בסוגריים מרובעים ליד הנוסח המסור; מה שנראה כתוספת על עיקר המזמור בא בסוגריים עגולים. לא נרשמו יסודות טפלים לשיר – כותרתו 'למנצח מזמור לדוד', והתיבה הסתומה 'סלה' הבאה בו שלוש פעמים (בסוף הפסוקים ד, ו, ט).3 סימנו את שלושת המפסיקים העיקריים – סילוק עולה-ויורד ואתנח – כפי שהם בנוסח המסור.4 משמאל לכל טור רשמנו את מספר הטכמותיה והברותיה של כל צלע שבו (בשיטת הסוגריים הנ"ל)5 (ראה טבלה 1).

טבלה 1


ב
ג
ד

חלצני ה' מאדם רע
אשר חשבו רעות בלב
שננו לשונם כמו-נחש
(בית א)
מאיש חמסים תנצרני
כל-יום יגורו מלחמות
חמת עכשוב תחת שפתימו
הטעמות
3/4
3/4
3[4]/4
הברות
9/10
8/9
10/10

ה

שמרני ה' מידי רשע
(בית ב)
מאיש חמסים תנצרני

/3/4

/9/9

אשר חשבו לדחות פעמי

4 10
ו טמנו-נאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד-מעגל /3/4 /9/11

מקשים שתו-לי

2 6

ז
י
ט

אמרתי לה' אלי אתה
ה' אדני עז ישועתי
אל-תתן ה' מאויי רשע
(בית ג)
האזינה ה' קול תחנוני
סכתה לראשי ביום נשק
שממו אל-תפק

4/4
4/4
2/4

10/10
10/10
6/11
יא
יב

ירומו [יוטט מי-] ראש מסבי
ימיטו עליהם גחלים באש
איש לשון בל-יכון בארץ

(בית ד)
עמל שפתימו יכסומו
יפלם במהמרות בל-יקומו
(איש-חמס) רע יצודנו למדחפת
(בית ה)


[3]/3
3/4
4/(4)[3]

[7]/10
12/11
9/(12)[9]
יג ידעת כי-יעשה ה' דין עני משפט אבינים 2/2/3 5/3/9
יד אך צדיקים יודו לשמך

ישבו ישרים את-פניך

3/4 10/10

ענייני לשון ונוסח

א. איש חמסים] בא רק במזמורנו (כאן ובפסוק ה) ובשמ"א כב, מט (אולם במקבילה תה' יח, מט 'איש חמס', וכן במזמורנו פסוק יב, ובמש' ג, לא; טז, כט). בשמות מופשטים הריבוי רומז אולי להתגלמויות רבות של המידה: 'יין חמסים' (מש' ד, יז) = יין הבא במעשי חמס רבים; 'איש חמות' (מש' כב, כב, לעומת 'איש חמה' טו, יח) = מרבה להתלקח. ה'חמסים' כאן הם ה'רעות' וה'מלחמות' שבפסוק ג, אף הן בריבוי להדגיש את ריבויין.6

ב. תנצרני] הגיית הנו"ן השרשית בעתיד של 'נצר' נמצאת בשירה בהפסק מפני האטת הקצב (דב' לג, ט; תה' סא, ח; עח, ז; ועוד).7 צורה פיוטית ישנה זו מוחלפת בצורה הרגילה 'תצרני' בנוסח מזמורנו שבמגילת התהלים מקומראן.8

ג. חשבו] 'אדם' ו'איש' שבפסוק הקודם נתפסים כשמות קיבוציים; כך גם למטה בפסוק ה. השווה 'בגאות רשע ידלק עני, יתפסו במזמות זו חשבו' (י, ב).

כל-יום] ביטוי יחידאי. על-פי תיאורי המצוקה שבמזמורי תפילה אחרים, משמעו כל היום, תמיד (לח, ז; מב, ד; מד, טז, כג; נו, ב, ג, ו; פח, יח; קב, ט), ולא 'בכל יום', שאינו משמש בהקשר זה (השווה ז, יב; פח, י; קמה, ב; אסתר ב, יא). העדר ה"א הידיעה רק כאן מתמיה הוא, ואם אינו טעות, הרי זה שימוש לשון עתיק, שבו אין ה"א ברגיל אלא להצבעה בשירה.9 במגילת קומראן הגירסה 'כל היום' וכן מתורגם בע' בפש' ובת"י.

יגורו] יזומו, כמוכח מרעהו 'חשבו'; בדומה '... עלי כל מחשבתם לרע / יגורו יצפינו (קרי: יצפונו) המה עקבי ישמורו' (נו, ו-ז); 'כי הנה ארבו לנפשי, יגורו עלי עזים' (נט, ד). בשלושת המקראות נתקשו המתרגמים, ובעקבותם פקפקו האחרונים. כאן תרגמו הע': 'ערכו מלחמה'; הפש': 'גרגו הרתא' (וכן 'מגרה מדון' במש' טו, יח – מגרג הרתא); ת"י: 'מגרגין קרביא' (מגרים מלחמות); לפי זה הוצע לגרוס כאן 'יגרו', ואכן סימנים מטושטשים של גירסה כזו נראים במגילת קומראן. אולם מכיוון ש'גור' בא שלוש פעמים בתיאורי מצוקה, קרוב לשער שהוא שייך ללשון סוג זה של מזמורים, ורחוק 'לתקנו' כל פעם. המשמע 'זמם להרע' הולם את כל המקראות.10

מלחמות] לשונות מלחמה וקרב משמשים במזמורים האלה במשמע התנכלות לרע והתקפה אישית; ראה למשל לה, א, יא, כ; קכ, ב, ז.

ד. שננו וגו'] לשון שנינה נופלת על חידוד חרב (דב' לב, מא) או חץ (תה' מה, ו; קכ, ד); ומשום שדימו כי הנחש הורג בלשונו ('תהרגהו לשון אפעה' איוב כ, טז), תפסו את תנועותיה רצוא ושוב כלטישה קודם פגיעה. ומה הנחש הורג בלשונו אף הרשע בשקריו ודברי מרמתו.11 לפיכך ניתן לדמות את הרשע המלמד את לשונו דברי בלע כלוטשה כמו נחש (כבפסוקנו) או כלוטשה כחרב ('שננו כחרב לשונם' תה' סד, ד), ואין הדימויים שווים.12 לפי דרכנו נעיר כי לשון הרשע מדומה גם לחץ, שהרי היא פוגעת מרחוק: 'חץ שחוט לשונם' (יר' ט, ז), 'שננו כחרב לשונם, דרכו חצם דבר מר' (תה' סד, ד; עם 'דבר מר' השווה 'מרורת פתנים' באיוב כ, יד – שוב עניין ארסו של נחש).

חמת עכשוב] לפי ההקשר עכשוב (יחידאית) הוא מין נחש, וכן תרגמוהו הע' והפש' (asp) ועקילס (basilisk), וכן פירש רד"ק. גירסת מגילת קומראן (המפשטת, כפי שכבר ראינו) היא 'עכביש', וכן ת"י, וכן פירש רש"י, 'ואינו נראה כי ארס הנחש קשה מארס העכביש' (המאירי). השווה 'חמת למו כדמות חמת נחש' (נח, ה).12*

תחת שפתימו] בפיהם. שווה הוא ל 'תחת לשונם' (ש'תחת לשון-' = 'בפי-' מוכח מן 'אלה פיהו מלא ומרמות ותוך, תחת לשונו עמל ואון', תה' י, ז), ומשום שכבר השתמש ב'לשון' בדלת נקט את זוגתו 'שפתיים' בסוגר. הפך הדבר בשה"ש ד, יא: 'נופת תטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך'.

סיומת –מו ככינוי לנסתרים היא עתיקה ומיוחדת לשירה.13 ראה גם פסוק י.

ה. לדחות פעמי] לדחוף רגלי שאפול. דחה=דחף להפיל: 'דחה דחיתני לנפול' (קיח, יג); 'קיר נטוי, גדר הדחויה' (= דחופה ונוטה לנפול, סב, ד). בלשון חכמים: 'דחאו' (לשעיר המשתלח ביום-הכיפורים) מתחלף עם 'דחפו' (מש' יומא ו, ו; תוספתא כיפורים ד, יד).

ו. טמנו וגו'] כמושאי 'טמן' מצאנו 'פח' (קמב, ד; ירמ' יח, כב), 'רשת' (ט, טז; לא, ה; לה, ח), 'מוקש' (סד, ו), וגם 'חבל' – 'טמון בארץ חבלו, ומלכודתו עלי נתיב' (איוב יח, י). הפח עשוי שתי מסגרות ועליהן מתוחות רשתות, וטומנים אותו באדמה. בפח יש פתיון (הקרוי 'מוקש' בעמוס ג, ה), ומן הפח נמשכ(ים) חבל(ים) אל המארב ששם מחכים היקושים. העופות מתלקטים סביב הפתיון בפח והיקושים מושכים בחבל(ים) וסוגרים עליהם.14 כיוון ש'חבלים' מתאימים להקשר, לא נראה להחליפם ב'חובלים' או 'מחבלים' (כפי שהציעו לגרוס, וכנושא ל'פרשו') – מונחים שאינם שייכים לאוצר המלים של המזמורים האלה.15

גאים] הגאים-הרשעים מתוארים בהתנשאותם בתה' צד, ב-ו; זו כרוכה בדחיקת רגלי האל ('לא יראה יה, ולא יבין אלהי יעקב', שם ז) ומחייבת אפוא את תגובתו. עשוקי הגאים הם לעולם קשי-יום – עניים יתומים ואלמנות (שם; מש' טו, כה) – ולהם זכות מיוחדת לחסות באל; ראה פס' יג למטה.

ליד מעגל] ליד הדרך שמנהגי ללכת שם, למען איתקל בה; השווה: 'באורח זו אהלך טמנו פח לי' (קמב, ד).

ז. אמרתי לה' אלי אתה] שמתי את ה' מבטחי בעת צרה. זו משמעותו של 'אלי אתה', כפי שמתברר מן לא, טז: 'ואני עליך בטחתי ה', אמרתי אלהי אתה, בידך עתותי הצילני'. והשווה: 'אומר לה' מחסי ומצודתי, אלהי אבטח בו' (צא, ב).

אפעלפי שבעל המזמור מדבר בנסתר ('לה' ') כוונתו לנוכח ('לך'), אלא שמנהגם היה לומר 'אמרתי' בלבד בהקשרים כאלה (ראה לא, טז; קמב, ו), וכאן לא הזכיר את ה' אלא מפני ריחוק אזכרתו האחרונה בפסוק ה; והוא דינה והוא טעמה של האזכרה למטה בפסוק יג (יעשה ה' = תעשה). כיוצא בו הרבה בתפילות: 'אשר הוכיח ה' ' = אשר הוכחת (ברא' כד, מד), וגם בקרבת שם או כינוי: 'למען אדני' = למענך (דנ' ט, יז); 'ובה' (= בך) בטחתי' (תה' כו, א); 'אל ה' (= אליך) אתחנן' (ל, ט); והשווה ה, ז ודנ' ט, ט-י. כיוון שדרך זו נוהגת גם במלך – 'אויבי המלך' = אויביך (תה' מה, ו) – נראה לומר כי דרך כבוד הוא. איני יודע אם יש משמעות לסכום שבעה, שאליו מגיעות האזכרות במזמור זה.

האזינה ה'] בפש' חסרה האזכרה, ויש מוחקים אותה. אולם בלעדיה תחסר ל'האזינה' קריאת-שם של פנייה, שהרי מה שקדם (הדלת) הוא חיווי בטחון ולא פנייה, נימוק לבקשה הבאה כאן בסוגר. ובקשה זו עם האזכרה שבה מנוסחת כדין, לפי שאין במקרא 'האזינה' בלי קריאת-שם של פנייה דבוקה לה או בקרבתה.

ח. סכותה] כבר, בעבר, ובכך נתת לי מקום לבטוח בך כי גם היום תסוך. כן משמע חיווי ישועת ה' בתה' ג, ח; ד, ב; לא, ו; סא, ד.16 ומשמע סכותה: 'היית סוכך ומגן' כלשון 'ושכותי כפי (= בכפי) עליך עד עברי' (שמ' לב, כב). יפה פירש המאירי 'היית כובע ישועה לראשי' (על-פי ישע' נט, יז ובעקבות 'עז ישועתי' שבדלת). ביום נשק] ביום מלחמה (השווה סוף פסוק ג).

ט. מאויי ...זממו] יחידאיות,17 ובלשון רגילה 'תאוות', 'מזימתו'; השווה 'יתפסו במזימות זו חשבו / כי הלל רשע על תאוות נפשו' (י, ב-ג); 'מגורת (=מזמת) רשע היא תבואנו, ותאוות צדיקים יתן' (מש' י, כד). השורשים זממ, חשב, אוה וגור, שנגזרותיהם באות בשני הפסוקים הנ"ל, כולם מצויים במזמורנו.

אל תפק] אל תמציא, אל תצלח בידו. השורש פיק בקל = מצא: 'אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק (על משקל 'ישים') תבונה' (מש' ג, יג); בהפעיל = המציא, נתן: 'מזוינו מלאים מפיקים מזן אל זן' (נותנים בשפע מכל מיני זנים, תה' קמה, יג). השורש פק מצוי גם באוגריתית ובפניקית במשמעות 'מצא'.18

ירומו] פירשוה: 'וירומו = עי אז ירומו ויתגאו' (רס"ג, רש"י, המאירי). ראב"ע משך אליה את כוח 'אל' של 'אל תפק' ופירש 'זממו אל תפק אל ירומו... – הוא (הרשע) והדומה לו (לפיכך 'ירומו' בריבוי)'.19 קשיי פתרון זה הם: (1) חסרון מלת קישור לפני 'ירומו'; (2) אי-ההתאמה במספר של הפועל לכינוי-היחיד של 'זממו'.

קיטועה של דלת פסוק י – הרי חסר בו פועל – כבר רמז לראב"ע למשוך אליה את 'ירומו': 'ובא ירומו תחת ירום' (כלומר, יש להבינו כלשון יחיד); ככה תתפרש הדלת 'אל ירום ראש מסבי', פתרון נועז הזהה כמעט עם הצעת תיקון של זמננו.20 בכך נתמלא חסרונה של דלת פסוק י והוקל לסוגר של ט, אולם עדיין קשה אי-התאמת המספר (שלהטוט ראב"ע לא העבירה מן העולם), ויותר קשה היא משיכת 'אל' מטור אחד לרעהו, דבר שלא ראינו.21

להצעה אחרת נגיע בדיוננו על דלת פסוק י.

י. ראש מסבי] כינויי 'שפתימו' ו'יכסומו' שבסוגר מורים כי מדובר באוייבים רבים, ולא באחד שהוא 'ראש הסובבים לי ללוכדני' (רד"ק, וכן המאירי): 'מסבי' הם אפוא נושאי הדיבור.

מסבי] מקיפיי; השווה דה"ב יד, ו: 'נבנה את הערים האלה ונסב (= נקיף אותן) חומה ומגדלים'; וכן 'ויסב ארון ה' את העיר הקף פעם אחת' (יהו' ו, יא). כשם שביהו' ו, ג משמש 'סבב' בקל באותה משמעות, כך בלשון המזמורים מצאנו בכל מקום אחר את הקל בהקשר דומה: 'סבוני כמים כל היום, הקיפו עלי יח' (פח, יח).

כעת מהו 'ראש'? לפי פיסוק הטעמים הצירוף 'ראש מסבי' הוא ביחס תלוי אל כינוייהן של מלות הסוגר; לפי תפיסה זו הטור כולו תורגם May the heads of those who beset me/ be covered with the mischief of their lips (JPS) והוא על דרך 'ישוב עמלו בראשו' (ז, יז), והרי זה הטוב שאפשר להוציא מן הנוסח המסור – והוא דחוק. הדלת של י נשארת חריגה גם מצד קיצורה גם מצד מבנה. לפיכך חוזרים אנו להצעה המשייכת את תיבת 'ירומו' לתחילת הצלע.

לשון 'שפתימו' מחזירה אותנו לפסוק ד, שם נמצאה לראשונה, והנה שם הוסמך לה הצירוף 'חמת עכשוב'. מתוך עיסוקנו במשמעות 'ראש' אנו נזכרים בצירוף 'חמת תנינים יינם, וראש פתנים אכזר' (ראש=ארס; דב' לב, לג). אם הסוגר של י הוא מין הד לסוגרו של ד, שמא דלתו החבולה של י טומנת מין הד לדלתו של ד המדבר בנחש? והנה באיוב כ, טז מתואר עונשו של הרשע כך: 'ראש פתנים יינק, תהרגהו לשון אפעה'. מה קרוב מלשער שאם הסוגר של י מדבר בכיסוי הרשעים בעמלם (//חמתם/ארסם) אף דלתו מדברת בהלקייתם בראשם (ארסם). כמה לשונות שתייה נופלות על ראש: יניקה (איוב כ, טז) והשקיה ('וישקנו מי-ראש', יר' ח, יד). בכמה מקומות 'האכיל לענה' מצטרף אל 'השקה מי-ראש' (יר' ט, יד; כג, טו), ובמקום אחד אנו קוראים 'הרוני לענה' (איכה ג, טו). נתונים אלו מספיקים לביסוס הצעת גירסה זו בדלתו של פסוק י: 'ירוו מי-ראש מסבי'.

כיצד נשתבשה גירסה המאזנת את הפסוק22 וההולמת את סגנונו ועניינו של המזמור? מי שהטיל 'סלה' בין 'ירוו מי' ל'ראש' חייב היה לתפוס את 'ראש' במשמע 'לראשי' של פסוק ח, וכעין מקבילה לו; לראשי סכותה, ואילו ראש מסבי – עמלם יכסהו, בחינת 'ישוב עמלו בראשו'.23 את 'ירוו מי' היתום אפשר היה ליישב בדוחק לאור 'מקבילה' כגון 'הסוררים אל ירומו (ק') למו סלה' (סו, ז).

עמל... יכסומו/יכסמו24] חמס (//עמל, ז, יז) שפתיהם יעטפם, ושני דברים במשמע: ידבק בהם לעונשם וייראה עליהם לחרפתם. כמוהו 'חמס לבנון יכסך' (חב' ב, יז) = חמס שעשית ללבנון ידבק בך ויעטה אותך במקום כבודך שהופשט מעליך (פסוק טז). למשמע העטה של 'כסה' בנושא מופשט השווה 'ותכסני פלצות' (תה' נה, ו) עם 'חרדות ילבשו' (יח' כו, טז); 'כסה שמים הודו' (חב' ג, ג) עם 'אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם' (יש' נ, ג); 'נשכבה בבשתנו (ככסות לעורנו, שמ' כב, כו) ותכסנו כלמתנו' (יר' ג, כה). מקבילה לטור כולו, עם דלתו המשוחזרת, היא 'ויאהב קללה ותבואהו... וילבש קללה כמדו (//עמל שפתימו יכסמו) ותבא כמים בקרבו (//ירוו מי-ראש מסבי) ...תהי לו כבגד יעטה' (תה' קט, יז-יט).25

יא. ימוטו] לפי הע' = יפלו; הפש', ירדו – והוא שימוש חריג של 'נמוט' שמשמעו הרגיל הוא התנועע. קרוב הוא שימוש ההפעיל 'ימיטו (= ינחיתו) עלי און' (נה, ד). הישנות פעלי 'מוט' במשמע חריג דומה בהקשר של מזמורי תפילה צריכה להרתיענו מהנחת שיבוש השורש (אפעלפי שקיום קרי וכתיב כאן מצדיק ספק ביחס לצורה) ומתיקון-נוסח הכרוך בשורש (הציעו 'ימטר' על-פי יא, ו). אכן 'ימיטו עלי' של נה, ד נותן מקום לסבור כי כנגד מעשה הרשעים שם נאמר כאן 'ימוטו עליהם' דווקא, לשון פורענות כנגד לשון הפשע. דין הכתיב 'ימיטו' שנושאו 'שפתימו' (פסוק י) הוא כדינו של הכתיב 'יכסומו' שבאותו פסוק (ראה הערה 24). הוצע לגרוס 'ימיט' (נושאו 'עמל שפתימו') במקביל ל'יפילם' שבהמשך.

גחלים] עונש זה הוא כעין החטא. גופים בוערים נופלים על שתי כיתות של רשעים: 1) על אלה אשר 'ידרכון קשת, כוננו חיצם על יתר, לירות כמו אופל לישראי לב' – עליהם 'ימטר (ה')... פחים (=פחמים) אש וגופרית' (יא, ב, ז) (2) על בעלי לשון הרע, ככתוב 'מה יתן לך (=מה גמול תקבלי) ...לשון רמיה? חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים' (קכ, ג-ד). עונשם של אלו דומה לשל אלו בגלל דימיון חטאם; ראה לעיל, סוף ההערה ל 'שננו' שבפסוק ד והשווה 'כמתלהלה (=כמשתולל) היורה זקים חיצים ומוות / כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני' (מש' כו, יח-יט). והרי רשעי מזמורנו הם 'אנשי לשון' (ראה פסוק יב), לפיכך 'ימוטו עליהם גחלים'.

באש] לפי פיסוק הטעמים מתחילה כאן הצלע השנייה של הטור, שהוא שלישיה. 'יפילם' אפוא 'משמש לפניו ולאחריו' (כדברי המאירי); היינו 'באש יפילם, יפילם במהמרות' וגו'. שני חספוסים יש כאן: (1) 'יפילם במהמרות בל יקומו' הוא משפט שבו מתחברים יפה תולדת הצמד הידוע 'נפל – לא קם' ושימוש 'נפל ב-' (=בתוך; בבור, בפח וכו'); לעומת זאת, 'באש (= בתוך האש) יפילם' הוא לא רק מושג-עונש זר,26 הוא אינו לשון במקרא; את המושג cast into the fire מבטאים בעברית מקראית 'השליך באש' (שמ' לב, כד).27 (2) שלישיה בין שני טורים זוגיים (פסוקים י [משוחזר], יב), ועוד כזאת שצלעה האמצעית כה קצרה, היא חריגה במזמורנו. החספוסים נעלמים בהתחלק הפסוק אחר 'באש'. לצירוף 'גחלים באש' שהוא תוצאת החלוקה הזאת אמנם אין רע – וזה מסיבותיו של פיסוק הטעמים – אך יש כדוגמתו (כפי שציין אהרליך): 'עתות בצרה' = עתות צרה (ט, י); 'כבש בזהב' = כבש זהב (דה"ב ט, יח). משמע הבי"ת בצירוף כזה 'עם' או 'מן'; 'גחלים באש' שווה אפוא ל'גחלי-אש'.28

יפילם] הנושא הוא 'עמל שפתימו' שבפסוק הקודם (לתפיסה זו נוחה יותר הגירסה המוצעת 'ימיט' בתחילת פסוקנו שהיא מקיימת את רציפות הנושא) או 'המפיל' – סתמי. השתנות התרגומים – הע' 'תפילם' (מופנה לה' שלא לפי מטבע הבית), הפש' 'יפלו' – מאששת את הרושם כי תחבירו של הנוסח המסור מאולץ. שמא עיקרה של תיבה זו היה 'יפל-מ' (יפלו-מה), ב'-מ הטפילה' הידועה בשירה השמית העתיקה, ואשר מורנו היה בין ראשוני מגליה בשירה המקראית. תצורה זו כבר נעלמה ממוסרי הנוסח בימי הבית השני והם פתרוה, בין השאר, גם ככינוי לנסתרים; ראה 'וירקיד-מ' (כט, ו);29 'כל(ו)-מ' (איוב יז, ז).30

במהמרות] יחידאית במקרא. מאמר בן-סירא על האויב אשר 'בלבו יחשב מהמרות עמוקות' – לשונות שאובות מפרקנו – תורגם חופשית ליוונית 'להפילך בבור' (יב, כ [טז ביוונית]), ומשמע 'בור-קבר' יוצא משימוש התלמוד: בראשונה היו מלקטין את העצמות (של הרוגי בית-הדין) וקוברין אותן במהמורות. נתאכל הבשר היו מלקטין אותן וקוברין אותן בארזים (גירסת רד"ק: בארונים; ירוש' סנהדרין פ"ו הי"ב; עיין ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, חלק ה' [סדר מועד], עמ' 1235).

בשירת אוגרית עירו של האל מות קרויה 'המרי', ומדובר בירידה 'בנפש' ו'במהמרת' של אותו אל. המלומדים חלוקים אם הכוונה לגרונו או לשוחתו (חדרו-קברו), ואין להכריע; השווה 'לכן הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה לבלי חוק' (יש' ה, יד). ממשמע הפועל הערבי המר 'שפך' שיערו כי במושג 'מהמורות' כרוך עניין מים ובוץ, והוא מדימויי השאול כ'בור שאון, טיט היון' (מ, ג).31

יב. איש לשון] צירוף יחידאי, שלפי פסוק ד משמעו בעל לשון ארסית, ויפה תרגמוהו ת"י ורס"ג: בעל לשון הרע. תימה שהע' והפש' הבינוהו: דברן, מרבה במלים.

בל יכון בארץ] לא יתקיים, לא ישב בישוב (ראב"ע); השווה 'לא ישב בביתי עושה רמיה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני' (קא, ז).

איש חמס] יש להרהר על צירוף זה: (1) שבניגוד ל'איש חמסים' (פס' ה),ף הוא שגרתי; (2) שהוא ביחס תלוי לכינוי של 'יצודנו', מבנה תחבירי שאינו מצוי במזמור (מן הדין לשים את האתנח ב'חמס', כפירוש כל המפרשים, ולא זכיתי לעמוד על דעת המפסק); קרובלומר כי הוא תוספת פרשנית ל'איש לשון' שבתחילת הפסוק אשר משמעו עלול היה להסתלף, כעדות הע' והפש' המובאת לעיל.

רע יצודנו] רע (= רעה, וכן בתה' לו, ה; קט, כ) שהוא עושה יצוד אותו (כנגד רדפו אותי); דימוי דומה הוא 'חטאים תרדף רעה' (מש' יג, כא).

למדחפות] יחידאית; נופלת על לשון 'לדחות פעמי' בפסוק ה. הע' והפש': לאבדן, לכליה; ת"י: בגיהנם.32 בלשון המשנה 'צד ל-' משמעו 'רדף והבריח לתוך'; למשל 'הצד ציפור למגדל וצבי לבית' (שבת יג, ה). לפי זה 'מדחפות' היא לשון מלכודת, שאליה היו דוחפים (= מבהילים, השווה אסתר ח, ד; דה"ב כו, כ) את הניצוד ברדיפה; השווה 'ומלאך ה' דוחה // ומלאך ה' רודפם' (תה' לה, ה-ו). ידועות שתי שיטות: באחת הקימו גדרות של רשתות בשטח פתוח והציידים צדו את החיות למבוי סתום עשוי רשתות. בשנייה, המכונה בפי החוקרים 'עפיפון', הקימו גדרות אבנים בצורת משפך ארוך שפתחו הצר נפתח לחצר; גדר החצר היתה נמוכה במקומות אחדים, וסמוך להם כרו שוחות. הציידים הבהילו את החיות לתוך המשפך, משם נדחקו לחצר וממנה קפצו ונלכדו בשוחות. מדברות ארץ-ישראל הטרשיים מתאימים לשיטת ציד זו, ואמנם שרידי 'עפיפונים' נתגלו בנגב, ולפיכך קרוב לשער שמיתקן כזה הוא הנקרא כאן 'מדחפות'.33 וייתכן שלא טעו המתרגמים, אלא כשם ש'בור' ו'שחת' הושאלו לכנות את שאול, כן גם 'מדחפות', ואם כך 'מדחפות' ו'מהמורות' הן מושגים נרדפים.

יג. ידעת34] = יודע אני – מבע של ביטחון.

כי יעשה וגו'] הרבה מאמרים מבליטים את חובתו המיוחדת של המלך להגן על החלשים ולהצילם מיד עושקיהם: 'פתח פיך שפט-צדק ודין עני ואביון' (ממוסר אמו של למואל מלך משא, מש' לא, ט); 'אביך ... דן דין עני ואביון אז טוב' (שבח יאשיהו בפי ירמיהו, כב, טו-טז); 'ידין (המלך) עמך בצדק וענייך במשפט... / ישפוט עניי עם יושיע לבני אביון וידכא עושק / ...כל גויים יעבדוהו / כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו / יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע' (ממזמור עב – 'לשלמה'); 'מלך שופט באמת דלים / כסאו לעד יכון' (מש' כט, יד). ה' שהוא 'מלך גדול על כל הארץ' (תה' מז, ג) מהולל במידת עזרתו לחלשים: 'הללוהו כל זרע יעקב... כי לא בזה ולא שקץ ענות עני... ובשועו אליו שמע' (כב, כד-כה); 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו' (לה, י). מפני שחובת המלך ותהילתו היא הגנת הדלים, המתפללים מכנים עצמם עניים ואביונים, ואת אוייביהם גאים ועשירים (תה' י; נב, ט), כדי לזכות בחסותו המיוחדת להם. השתייכותו של המתפלל לשכבת הדלים היא מטענותיו לתשומת-לבו ולישועתו של האל.

יד. אך] אכן, בוודאי. על משפט-צדקו מודים הצדיקים לה'; השווה למשל: 'אודה ה' מאוד בפי ובתוך רבים אהללנו / כי יעמוד לימין אביון להושיע משפטי נפשו' (קט, ל-לא).

ישב וגו'] ישרים // צדיקים לעניין תהילת ה' בפיהם השווה גם לג, א. לשון הצלע מוארת משמ"א א, כב: 'ונראה את פני ה' וישב שם (= בהיכלו) עד עולם'. מכיוון שהישיבה בבית-ה' היתה מלווה בהלל ('אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך', פד, ה) נמצא הסוגר כרוך אחרי הדלת, אלא שמוציאה לעניין נעלה יותר (השווה כז, ד).35

משקל מקצב ובתים

עיוניו של ד"נ פרידמן הוכיחו את תועלתה של ספירת הברות, שהן קבועות וברורות, בצידה של ספירת הטעמות, שהן על-פי רוב משוערות, לשם גילוי המתכונת המשקלית של שירת המקרא. השימוש בשני המודדים, כשהאחד מסייע לחבירו ומבקר אותן, נותן בסיס יותר מוצק לקביעות. ככל שמתרבות היחידות הספורות, כן מתמעט משקלה של כל יחידה בספירה ושל כל טעות במנייתה. בהתחשב בכל הנעלמים והספקות הקשורים בקביעת המשקל השירי, מידת העקיבות שהשיטה חושפת ביצירה מסוימת מרשימה למדי (הפרש של הברה אחת בין שתי צלעות אינו נחשב כמפר האיזון ביניהן).36

הבתים נקבעים על-פי חזרות וחילופי עניין ומקצב (טורים הבנויים צמדי-צלעות או שלישיות).

תחומו של בית א' (פסוקים ב-ד) הוא פסוק ה, החוזר בשינויים קלים על פתיחת המזמור אלא שבצלעו השלישית נרמז עניינו של בית ב' (המלכודות); לפיכך אי-אפשר לתפוס את פסוק ה כחתימתו-מעין-פתיחתו של בית א'.

תחומו של בית ב' (פסוקים ה-ו) הוא פסוק ז הפותח בתפילה שאינה המשך תיאור הרשעים של הבית הזה.

תחומו של בית ג' (פסוקים ז-ט) הוא תחילת הדיבור בנסתר, בנוסח המשוחזר ('ירוו' וגו') שבסוף פסוק ט.

תחומו של בית ד' (פסוקים טי-יב) הוא פסוק יג שבו המתפלל עובר מאיחולי רעה לרשעים אל הבעת ביטחון.

בית ה' (פסוקים יג-יד) נמשך עד סוף השיר.

בתים א', ב', ג', ד' בנויים שש צלעות שש צלעות. בבתים א', ג', ד' הצלעות סדורות בשלושה זוגות, דלת (בת 4 הטעמות37 ו-11-9 הברות) וסוגר (בן 2 38 – 4 הטעמות ו-12-6 הברות). בבית ב' הצלעות סדורות בשלישיות ובשני טורים. למרות הבדל זה שבמקצב, אין צלעותיו של בית ב' שונות במספרן או במשקלן משל שאר הבתים. הדימיון ביניהם מומחש במניין הברותיהם: א' – 56, ב' – 54, ג' – 58, ד' – 58.

הבית האחרון הוא בן שני טורים, שלישיה וזוג; משקלו הכולל הוא 2/3 שאר הבתים (37 הברות).

מבחינת סידורם ומשקלם בתי-המזמור שווים למדי.

סדר הרעיונות

שני הבתים הראשונים פותחים בקריאה לה' שיציל מן הרשעים (יש לציין את נועם החיאזמוס בטורי הפתיחה) אבל המשכם שונה. בראשון, תיאור הרשעים הוא ללא זיקה למתפלל; במשפטים משועבדים ל'אדם רע' ו'איש חמסים' (כי יש למשוך את 'אשר' לכל המשפטים הבאים בבית) מתואר אופיים הרע: ליבם חורש מזימות ופיהם מלא ארס. השימוש בדימויים לתיאור לשונם הרעה, לאחר הביטויים הכלליים, החיוורים, שקדמו, מצביע על התרגשות יתירה לעניין זה.

בבית השני מתוארת זיקתם של הרשעים למתפלל במעשיהם (שים לב: 'מידי רשע') שנועדו להפילו. השינוי במבנה הבית מבליט את חידושו. הצלע השלישית של הטור הראשון ('אשר חשבו לדחות פעמי') מתגלה בהמשך ככלל שכל הבא אחריו פרטיו הם (שלא כמקבילתו לעיל, הדלת של פסוק ג). שלוש צלעותיו של פסוק ו אינן המשך משועבד ל'אשר חשבו' וגו', כי אם משפט חדש המצוין בנושא חדש – 'גאים'. ההפסקה בזרימת השיר בסוף פסוק ה שוברת את מטבע המקצב שנטבעה בבית הראשון, והופכת בדיעבד את הפסוק לשלישיה. זרימת השיר מתחדשת בפסוק ו בתיאור התנכלות הרשעים למתפלל: ביתר שלוש הצלעות של הבית מגובבות שפע לשונות ציד בתקבולת משולשת של דימויים היוצרים תמונה עזה של 'נרדפות'.

הפיכת הבית השני לשני טורים של שלישיות נעשית בעיקר על-ידי הנושא החדש 'גאים' ומסתייעת בתקבולת המשולשת שלאחריו. ככה נמנעת מה שלכתחילה נראית כחזרה שיגרתית על מטבע הבית הראשון. שבירת השיגרה חשובה במיוחד בשני בתים אלו, שמבחינת לשונם ומליצתם נושאים הם את חותם סיגנונם של מזמורי תפילת היחיד כמעט ללא חידוש.39

אחר תיאור המצוקה בא הבית השלישי והוא כולו תפילה. דחיפות התפילה נרמזת בריבוי אזכרות ה' וכינוייו: 4 אזכרות השם המפורש ו-3 כינויים (אלי, אדני, עז ישועתי). הטור הראשון (פסוק ז) הוא תפילה שתתקבל התפילה: הדלת היא חיווי – קביעת האל כמבטחו של המתפלל, והיא משמשת נימוק לבקשה שבסוגר. אותה מתכונת – נימוק ואחריו בקשה – חוזרת בשני הטורים הבאים שהם עיקר בקשת המתפלל על אודות אויביו.

בדלתו של פסוק ח פונה המתפלל בקריאה לאלוהיו, וזה סידרה: תחילה קריאת שם ה', אחריה הכינוי 'אדני' המורה על כפיפותו של המתפלל למרותו ולחסותו של האל-האדון-המלך, אחריו התואר 'עז ישועתי' שבו מוזכרת מידת התגלותו בעבר למתפלל, שאליה הוא גם נצרך בשעה זו. הסוגר מוסיף על כך חיווי על ישועה שכבר היתה. טור זה כולו משמש נימוק לבקשה שבטור הבא.

עצם הבקשה (פסוק ט) מפתיעה בקיצורה אחר הקדמותיה הארוכות פי-שניים; אכן גם הבית הבא, על אף הבדל סיגנונו, הוא בקשה, וגם עליה חלות ההקדמות הללו. בקשת פסוק ט היא כי תימנע הצלחת הרשע; כי יתערב האל למנוע את ביצוע מזימתו. התפילה מסירה את מעמסת החרדה מפני האויב המתבטאת באריכות הדברים שבשני הבתים שקדמוה; בעוצמת הבקשה של פסוק ט חרדה זו מתנקזת, ומיד פורצים רגשי התרעומת והזעם שהיו כבושים תחתיה.

בבית השלישי שמענו תפילה על מה שלא יהיה; בבית הרביעי נשמעים איחולי המתפלל על מה שצריך להיות. בית זה שהוא ספק קללה ספק הודעת פורענותם של הרשעים מצוין בהעדר שם שמים. הרע חוזר אל עושהו. העונשים השונים המגובבים בבית רובם אינם אלא גלגולים של המידות והמעשים שתוארו בשני הבתים הראשונים: כנגד ארס פיהם – '[ירוו מי] ראש'; כנגד 'חמת עכשוב תחת שפתימו' – 'יכסמו עמל שפתימו'; כנגד לשונם השנונה, הנרמזת כאן ב'איש לשון', 'ימוטו עליהם גחלים באש'; כנגד מחשבתם 'לדחות פעמי' וכנגד הפח והרשת והמוקשים באים כאן ההפלה במהמורות והציד למדחפות. 'עמל שפתימו' ו'רע' הם פועלי העונש המפורשים בבית הזה, מה שמזכיר את ההשקפה החכמתית 'כורה שחת בה יפל, וגולל אבן אליו תשוב' (מש' כו, כז). אולם במסגרת מזמור התפילה הזה, התאמת העונש לחטא – בייחוד עונש הגחלים שיש בו מדרך הנסתר – מצביעה על כוונת מכוון העומד מאחורי המאורעות. לבעלי האמונה של המזמורים עונש 'מידה כנגד מידה' הוא אות להשגחה האלוהית: 'נודע ה' משפט עשה, בפועל כפיו נוקש רשע' (תה' ט, יז). יפה תרגם רס"ג הצהרת-אמונה זו: 'וכאשר יטבעו אותם אנשם בשוחה שעשו ותילכד רגלם ברשת אשר טמנוה (פסוק טז) ייוודע ה' שהוא אשר עשה בהם דין ולכד את הרשע במעשה ידיו'.

סיגנון איחולי רעה על רשעים בהעדר שם שמים – והוא שכיח למדי במזמורי התפילה – הובן כהשתקפות האמונה הקמאית בכוח דיבור הקללה להזיק מאליו.40 ייתכן שיש קשר-מוצא בין הקללה לסיגנון זה, אולם במסגרת המזמורית אי-אפשר לנתק את איחולי הרעה ממסכת האמונה המפעמת את כלל המזמור, כי ה' לבדו פועל ישועות ואליו לבדו פונה המתפלל. באיחולי הרעה מעורר המתפלל את פעולת הגמול על הרשעים, אך מובן לו כי פעולה זו היא התגלות רצונו של אלוהי המשפט. אם כן למה נמנע הוא במקרים כה רבים מלייחס את הפעולה במישרין לאלהים? השאלה מתחדדת כשמביאים בחשבון את ההבדל בין גמול טוב לרע, שהרי בהבאת גמול טוב לאדם הכלל הוא שה' עצמו הוא הפועל. הבדלה זו מעלה על הדעת את הסברה כי יש כאן מגמה לזכך ולהאציל את מידות האל: לצדיקים הוא מברך וגומל טוב באהבה ובגילוי ישיר של מידת חסדו שהיא עיקר; הרשעים משוקצים ומתועבים, ואין כבודו שיעסוק בהם בעצמו, ולפיכך מידת דינו מתגלמת בשליחיו, שהם מעשי הרשע השבים על ראשו או שליחי חבלה ממש – גחלים, אש, או חרון אפו וחמתו – הנאצלים ממנו כמעין הוויות נפרדות.41

לאחר השתפכות הזעם המטהרת, מתיישב ליבו של המתפלל וגוברים בו הביטחון וודאות הישועה. הבית החמישי, האחרון, מצרף שני נושאים השייכים להלך-רוח זה, לכל אחד טורו ולכל אחד מיקצבו. פסוק יג הוא שלישיה בת צלעות קצרות – בשתי האחרונות מצויה התקבולת האופיינית לשלישיות – שמשקלן הכולל שווה לשל טור זוגי רגיל (7 הטעמות, 17 הברות). לאחר שהבית השלישי והרביעי בנויים על טהרת הזוגות, שינוי מיקצבי זה הוא גם מרענן גם מסמן מפנה ענייני. הטור מביע את בטחונו של המתפלל כי ה' יריב את ריב החלשים (שהוא נמנה עמהם). בטור הבא (פסוק יד) צופה המשורר את קהל הצדיקים (שהוא נמנה עמהם) כשהם מודים לה' ונהנים מזיו פניו בהיכלו.

במעבר כזה מחרדה לרגיעת-ביטחון מסתיימים כמה מזמורי תפילה (למשל ז, יח; כח, ו-ז; מא, יג; נו, י-יד; סט, ל-לד). הסברה במחקר היא כי מטבע זה משקף רצף מעשים שנהגו לפנים בפולחן, והם: התפילה, מענה ה', הודיית המתפלל. ביקשו למצוא רמזים לרצף כזה ביר' כ, ז-יג; יא, יח-כג,42 אולם ראיות משכנעות שמזמורי תהלים שבידנו התבצעו בפולחן בשלבים כאלה אינן. ראוי לציין כי רד"ק כבר שם ליבו למעברים חדים אלו, וסברתו לגביהם התקרבה לסברת החוקרים: '(אמר 'ויענני' בלשון עבר) ... כי בטוח היה בזה; או רוח-הקודש הופיעה על לשונו, והוא הנכון, כי ברוח-הקודש נאמרו כל המזמורים' (פירושו על ג, ה). במקום אחר רד"ק מבקש לגשר בין בטחונו של בעל המזמור, שלפי סברה זו נבע מהופעת רוח-הקודש עליו, לבין בטחונו של האומר את המזמור בימים אחרונים אלו: 'או (אמר 'כי שמע ה' קול בכיי') בחליו, ומדבר על העתיד ברוח-הקודש. וכל אדם חולה המתפלל בזה המזמור יוכל לומר זה, כי האל ישמע תפילתו אם יתפלל בלב נשבר ונדכה' (פירושו על ו, ט). אכן הבטחה שאפשר להמליץ עליה לאחרוני המתפללים במזמור ללא סיועה של רוח-הקודש, לא מן הנמנע להניחה אף בראשון המתפללים בו, וגם הוא ללא הופעת רוח-הקודש עליו. לפי פשוטם של המקראות, עצם התפילה משפעת ביטחון וודאות הישועה על המתפלל המאמין. פ' היילר היטיב לתאר את התהליך: 'ההרגשה הצורבת הכואבת, הכמיהה הזאת, עוברת. בזינוק פתע נמצאת הנשמה רוגעת... ובוטחת. חוסר הוודאות וחוסר היציבות מתחלפים בהרגשת האושר של מי שדואגים לו... התקווה המועטת, שמתחילה נטפלה אל היגון ושיחררה את התפילה, עכשיו כובשת את הדאגה ונהפכת לוודאות גמורה.' היילר מביא את מאמר קלווין: 'כשאנו שרויים בדאגה, פחד ורטט, עלינו להכריח את עצמנו להתפלל עד כי נחוש ברווחה המרגעת אותנו'.43 הדברים האלה הם פירוש קולע למזמור נו בכלל ולפאראדוקס המשתמע מפסוקים ד-ה שבו: 'יום אירא אני אליך אבטח / ...באלהים בטחתי לא אירא, מה יעשה בשר לי'.

סיכום הדברים: המשורר פותח בתיאור מצוקתו בשני בתים – בראשון גוברת הסתמיות, בשני ההתייחסות הפרטית. אחר-כך הוא שוטח את משאלות ליבו בשני בתים – בראשון תפילת 'אל יהי', בשני איחולי ' 'יהי'. הוא מסיים בבית שכולו רגיעת-ביטחון – ושוב הסתמיות גוברת בו.

חלקי המזמור מתקשרים יפה זה עם זה. בולט היחס שבין תיאור המצוקה ובין משאלותיו של המשורר. ראויה לציון גם הקבלת הסתמיות של הבית הראשון לזו של האחרון: מבחינת הבלטת פרטיותו של המשורר המזמור פותח במעט, מגיע לשיא בתפילה, ומסתיים שוב במעט.

ייחודו של המזמור ומידת כפיפותו למתכונת

במבוא לתהלים של גונקל-בגריך נמנים המרכיבים האלה במזמורי תפילת היחיד (זהו צירוף נתונים מלוקטים מכל הדוגמאות):

1. קריאה בשם ה', לרוב במלים הראשונות; זו עשויה לחזור בהמשך; עתים היא משובצת בקריאת עזרה מוקדמת; עתים היא מלווה תיאור המתפלל.
2. תיאור המצוקה.
3 + 4. הבקשה והמשאלה – לטובת המתפלל, לרעת אויביו.
המרכיבים אינם באים בסדר קבוע, אלא לפי רצונו של המשורר; כן עשויים הם לחזור כמה פעמים לפי מידת התרגשותו; אמנם הבקשה באה על-פי-רוב בסוף. לתיאור המצוקה והבקשה נסמכים המניעים להתערבותו של האל, כולל הבעת אמונו של המשורר בו. לעתים קרובות חלוקת המרכיבים חדה וברורה ואף מצוינת במלות מעבר.
5 + 6. יש מזמורים המסתיימים בהבעת ודאות-הישועה ובנדר תודה או בציפיית הודאה הכוללת לפעמים פסוקי תודה.44

רשימה זו ערוכה לפי הגיונם וכושר-ניתוחם של מלומדים בני-זמננו, והם מודים שסדר הגיוני זה אינו מתגלם בהכרח למעשה במזמורים. והנה במזמורנו הוא מתגלם בדיוק. אין בילבול דברים בו, אין חזרות ללא תפקיד מבני (כמעט שאין חזרות בכלל), אין קפיצות בין עניין לעניין, אלא הכול משתלשל לפי הגיונם של המרכיבים. מידת השתלטותו של המשורר על רגשתו היא שלמה: הוא שיעבדה לא רק למשקל ולמיקצב ולבתים, אלא להגיון יחסי-הגומלים של מרכיבי ביטוייה המסורתיים. מבחינת מבנהו וסדר חלקיו המזמור הוא אפוא שילוב מרשים של מסורת (עצם המרכיבים) ומבע אישי של משורר בעל חוש מידה וסדר.45

מה מידת השתעבדותו של משוררנו למטבעות לשון ומליצות מקובלות? אי-אפשר להשיב בוודאות על שאלה זו, משום שאין אנו יודעים מה חסר לנו מאוצר הפיוט הישראלי בתקופת המקרא. אפילו נאמר כי בידנו מבחר מייצג של מיטב יצירותה תקופה, לעולם לא נוכל להגיע לידי קביעה כי ביטוי יחידאי או נדיר היה באמת כזה על רקע כלל יצירת התקופה. אין לנו אלא להשוות את מזמורנו לשאר המזמורים שבידנו, ולקבוע את היחס שבינו לבינם; קווים אחדים בכיוון זה נשרטט.

את המשותף בין מזמורנו לבני סוגו מצד לשונותיו, מליצותיו ודימוייו עשינו יסוד לפירושנו. אין סיכוי להבין את עומק פשוטו של שום מזמור ללא היזקקות לאוצר המשותף שממנו דלו כל המשוררים, ושאותו אפשר לשחזר במידה רבה על-ידי ליקוט הנתונים המפוזרים. לדימוי הגחלים בפסוק יא, למשל, אין הסבר מניח את הדעת אלא באמצעות השלשלת לשון הרע – חיצים – גחלים, שאי-אפשר להעמידה אלא מתוך השוואת מזמורים אחים לשלנו.

אולם מלבד האוצר המשותף של לשונות מזמורי תפילה, יש סיגנון מזמורי כללי, כפי שתיארו מ' צבת.46 שגם הוא מצוי במזמורנו. ואלה הפרטים השייכים לו לפי סידרם במזמור: חלץ, הסיומת "מו, בשמות ובפעלים, דחה, פעם (= רגל), גאים, עז, ישועה, תחנונים, בל, הודה. לפי ממצאיו של צבת, יש לחשב מציאות 7-6 פרטים כממוצע במזמורי תפילת היחיד; נמצא מזמורנו משופע מעל הממוצע במטבעות הסגנון המזמורי.

עוד מודד לשיגרתיות הוא מספר צמדי המלים הידועים ממקום אחר; עצם התקבולת היא שיעבוד לדפוס, וכשהיא עומדת על צמד שגור משמעה תלות מירבית במסורת. ואלה צמדי-המלים במזמורנו (= מרכיבי תקבולת); צמד הידוע ממקום אחר מסומן ב-+: חלץ/נצר, אדם רע/איש חמסים, (+אדם/איש), חשב/גר, רעות/מלחמה, + לשון/שפתים, נחש/עכשוב, + שמר/נצר, רשע/איש חמסים, טמן פח / פרש רשת / שת מוקשים (+ פח/מוקש), נתן/הפיק, מאוי/זמם, + דין/משפט, + עני/אביון, + צדיקים/ישרים, הודה / ישב את פני-. סכום מקרי התקבולת 15, ובהם 7 צמדים שגורים; גם לפי מודד זה, מספר היסודות השגרתיים במזמור ניכר הוא.

לעומת זאת מפתיע מספר המלים היחידאיות והנדירות (שיש ספק בפירושן), והצירופים היחידאיים שבמזמור:

צירופים יחידאיים

מלים נדירות

מלים יחידאיות

לדחות פעמי
עז ישועתי
סכותה לראשי
יום נשק
[ירוו מי] ראש
גחלים באש
איש לשון

יגורו
תפק
מסבי
ימוטו
יצודנו ל-

עכשוב
מאוי
זמם
מהמורות
מדחפות

אם נעלה על טבלה את כל הנתונים הלשוניים האלה, כשככל שמימינים מן הקו המאונך הכפול מתחזקת עדות השיגרתיות, וככל שמשמאילים ממנו מתחזקת עדות הייחוד הלשוני, תצא תמונה זו (ראה טבלה 2).

טבלה 2

אלה המסקנות העולות מן הטבלה:

  1. הואיל ופרטי הסגנון המזמורי מפוזרים לאורך המזמור, מחברו שייך לאסכולתם של מחברי המזמורים בישראל. אוצר לשונות הפיוט היה שגור בפיו, והוא ביקש להתבטא בו. לפיכך היה מזמורו עשוי להיקלט בתוך העדה שהשתמשה ביצירות האסכולה, ויש לשער שלכך התכוון.
  2. בתיאור מצוקתו הרבה המחבר להשתמש בלשונות ובמטבעות המשותפים לתהלים בכלל ולמזמורי תפילת היחיד בפרט, אפעלפי שתיבל קצת את סגנונו במלים נדירות. יש לשער שהוא מבטא בכך את חוויית המצוקה כמשותפת לו ולשאר 'עניים ואביונים' כמוהו. כיוון שאינו מיוחד בסבלו, רגשתו מתפרקת די צורכה במבעים המשתפים אותו עם אחיו הסובלים כמוהו. ושמא יש בחוויית שותפות הסבל אפילו חצי-נחמה.
  3. בתפילה כמעט שווים היסודות, אולם אם נדייק נמצא שבהקדמות מרובה השיגרתי – חוץ מחיווי הישועה האישית שנתנסה בה המשורר בעבר. בעצם הבקשה בולטים היסודות הייחודיים, כנראה כדי למנוע חזרה על-מה שכבר נאמר בתיאור המצוקה ולשוות עוצמה של רעננות למבע.
  4. ביותר מתרבים יסודות הייחוד באיחולי הרעה – בקטע הזה התמונה היא הפך זו שבתיאור המצוקה, ולא בכדי. השימוש במטבעות לא-שחוקות, בצירופים נדירים ויחידאיים, משקף עוצמת רגשות התובעת מלים טריות שאפשר להטעין אותן מטען רענן. גירוי מיוחד לתור אחרי נדירות נתן גיבוב לשונות ההתנכלות בתיאור המצוקה; כדי לבטא 'מידה כנגד מידה' בלשון רעננה אחרי הגיבוב הזה, חייב היה המשורר להפליג. והנה בקטע זה לא די שמועטות ביותר חזרות על מלים שכבר באו בשיר, אין אף צמד-מלים אחד ידוע, אין בכלל תקבולת; גלי רעות עוברים על הרשע ואין אחד דומה לחברו.
  5. הפכו של דבר בבית האחרון, המביע ביטחון ותודה. כאן מסתפק המשורר לגמרי בשיגרה – זהו הקטע היחיד שאין בו אפילו פרט אחד מן הייחוד. אם בחוויית המצוקה עוד ביקש מבע-מה לפרטיותו, הרי בחזון הישועה הוא מבליע את עצמו לגמרי בציבור העניים והצדיקים. לשונו היא כולה של העדה המתפללת והמודה, ובכך מביע הוא את הרגשתו כי אושרו השלם יכול לבוא רק בתוך קהל הנושעים.

נספח לשאלת זמנו של המזמור

קשה לייחס את לשון מזמורנו לתקופה מסוימת (שלא כדעת דאהוד, הלמד ממנה על 'תאריך-חיבור מוקדם'). אין בה מסימני הלשון המקראית המאוחרת – 'לשון בית שני' המתוארת במחקרו הבסיסי של א' הורביץ, בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני, ירושלים תשל"ב. אולם צירוף הנתונים הלשוניים שבמזמור מונע כל קביעה חיובית.

(א) העדר ה"א הידיעה ב'כל-יום' הוא סימן לקדמות – אך אולי הוא טעות.
(ב) הסיומת –מו היא קדומה, אך שייכת לסגנון המזמורי בכללו ומשמשת במזמורים רבים (אף במזמורנו) בצד הסיומת הרגילה –ם כסממן ארכאי בלבד. אין מציאותה כשלעצמה מציינת עתיקות; ראה רוברטסון (לעיל, הערה 1), עמ' 69-65. הוא הדין לגבי 'מ-הטפילה' ששחזרנו דרך השערה ב'יפלם'; רוברטסון, עמ' 109-108.
(ג) היחידאית 'מהמורות' באה באוגריתית, אולם גם בבן-סירא (שם הובנה כראוי, ולא כעירפול שבתרגומים למזמורנו) ובלשון חכמים; זוהי עדות לשימוש חי של המלה כמעט אלפיים שנה (יש מקום להרהר אם השימוש במזמורנו נוטה למשמעות המיתית הקדומה – גרונו / שוחתו של שאול – או לחיוורת המאוחרת – בור-קבר; ואין להכריע).
(ד) 'צד ל-' מצאנו רק כאן ובלשון המשנה.
(ה) 'מדחפות' היחידאית נגזרה משורש 'דחף' ששאר נגזרותיו המועטות במקרא באות בספרים מאוחרים: אסתר (3 פעמים) ודברי-הימים (פעם אחת).

סעיפים ד ו-ה לכאורה מטים לאחר, אולם מכיוון שאין ללשונות האלה לשונות מוקדמות כנגדן, ושיטת ציד רווחת וקדומה היא שמכונה בהן, אין לראות בהיעדרן מיצירות שזמנן מוקדם בוודאי, ראיה לאיחור מזמורנו. קרוב לומר כי העדר רמז לעניין מסוים זה ולמונחיו מחוץ למזמורנו הוא מקרה בלבד.

בסיכום: לשון המזמור משופעת תופעות מיוחדות ומעניינות, אך אין בהן כדי להוציאו מחזקת רובם של המזמורים שהם מימי בית ראשון (השווה רוברטסון, עמ' 152); על יותר מחזקה זו – אין לדבר.

עם ההגהה. – הגיע אלי מכתב מחברי משה וייפלד ובו הערה מאלפת זו:

'אגב ליבון הכתובים המתארים את שחיתות האדם לפני המבול הקבלתי את הכתובים בברא' ו, ה לתה' קמ והתיחסתי להם בפירושי המקוצר לבראשית (הוצאת של"ג, תשל"ה), עמ' 34. לפי דעתי, הרעה של דור המבול היא בעיקרה מרד ופריקת עול והדבר בא לידי ביטוי בברא' ו ומקבל סימוכין מתה' קמ (ושמא בשאילה מסיפור המבול מדובר?).

ברא' ו

תה' קמ

רבה רעת האדם בארץ (ה)
וכל יצר מחשבות לבו
רק רע כל היום
ותמלא הארץ חמס (יא)

(חלצני) מאדם רע
אשר חשבו רעות בלב
כל יום יגורו מלחמות
מאיש חמסים

לפי דעתי, מדובר במזמור זה והדומים לו (סד, נו ועוד) במלך ... הלוחם נגד אויב ובעיקר נגד מורדים ומתקוממים...'.

מסתבר כי בסגנון השגרתי של פתיחת המזמור (ראה טבלה 2) משתקף תיאור הרשעה שקדמה למבול; קרוב לומר כי אותו תיאור היה לדוגמה ספרותית. האם הנפש המדברת היא מלך? השאלה היא מתי פשטו דפוסים שבית-יוצרם היה חצר המלך את ייחודם ונעשו נחלת הכלל; לא נוכל להתיחס אליה כאן.

הערות שוליים:

  1. כבר במאה יח דיבר הבישוף לות' בהרצאתו השלישית 'על השירה הקדושה של העברים' על 'ניב פיוטי מיוחד', וראה גם תחילת ההרצאה הרביעית (R. Lowth, Lectures on the Sacred Poetry of the Hebrews); מחקר יסודי בתחום זה הוא של מ' צבת M. Tsevat, A Study of the Language of the Biblical Psalms, Phila., 1955); בסוף הכרך השלישי של פירושו לתהלים אסף מ' דאהוד את הערותיו הלשוניות המרובות ב'דקדוק ס' תהלים'; כפירוש עצמו אף זהו אוצר בלום שתבן ובר מעורבבים בו: M. Dahood, Psalms III, Anchor Bible, New York 1970, pp. 361-456; על קיומם של יסודות עתיקים בלשון השירה, ראה מסקנותיו המסוייגות של D.A. Robertson, Linguistic Evidence in Dating Early Hebrew Patry, Missoula 1972
  2. חקר מתכונות המזמורים יוסד על מכונו ב'מבוא לתהלים' של גונקל-בגריך (H. Gunkel, J. Begrich, Einleitung in die Psalmen, Göttingen, 1933) ומעלתו מוכחת ממעלת הפירוש לס' תהלים שכתב גונקל על-פיו, שהוא עד היום הטוב שבפירושי האחרונים. (השגותיו הצודקות של מ' וייס, המקרא כדמותו, עמ' 249-245, נוגעות לכפיית חוקיות בדויה, ולסברות בתולדות הספרות ובפרשנות של יצירות פרוזה גדולות. חקר המתכונות הוא במהותו תיאורי ולא היסטורי ונורמטיבי, ויפה כוחו במיוחד ביצירות קטנות). – פירושי ס' תהלים שהיו לפניי הם: ר' סעדיה גאון (מהד' קאפח); רש"י (מהד' מאהרשען), ראב"ע (מק"ג), ר' מנחם המאירי (מהד' הכהן), רד"ק (מהד' בוזניאק), צ"פ חיות (בסדרת א' כהנא); A. Ehrlich, Berlin 1905; H. Gunkel, Göttingen 1929; H. Schmidt, HAT 1934; H.J. Kraus, BK 1961; E. Kissane, Dublin 1964; A. Weiser, OTL 1962; M. Dahood, AB 1968-70; נעזרתי גם בתרגום האנגלי The Book of Psalms: A New Translation…, Phila.; Jewish Publication Society of America, 1972
  3. טפילות הכותרות לגוף השיר (מבלי להתייחס לערכן ההיסטורי) היא ברורה כטפילות כותרות ספרי הנבואה לגופן של הנבואות; לגבי 'סלה' כבר הרגיש רד"ק שאינה 'מלת עניין' (ראה סיכום הדעות בהערה לערך במילון בן-יהודה). במקרים רבים למדי באה 'סלה' בפרק במזמור, וכן במזמורנו; ראה: N. Snaith, VT 2 (1952), 43-56
  4. הנוסח ומסורה לפי קונטרס 11 (ס' תהלים) של Biblica Hebraica Stuttgartensia המחודשת, הכינו H. Bardtke (1969). על הכרת הראשונים בצורך לפרש שלא כפיסוק הטעמים ראה שד"ל, הקדמה לפירוש התורה, ת"א תשכ"ו, עמ' יד-טז.
  5. אין הניקוד הטברייני משקף את הגיית העברית בתקופת חיבור המזמור, אולם הלכנו אחריו בהיותו שיטה, ובהניחנו כי סטיותיו משיטת ההגייה העתיקה הן פחות או יותר עקיבות, ולפיכך נשמרו היחסים הכמותיים בין מרכיבי המזמור (צלעות וטורים) פחות או יותר כפי שהיו. ההטעמות נמנו לפי טעמי המקרא (בהתחשב עם המקף); כל תנועה, שוא נע וחטף נחשב הברה.
  6. G-K § 124e; Joüon, Grammaire, § 136g
  7. G-K § 66f; Joüon, § 32g
  8. J.A. Sanders, The Psalms Scroll of Qumran Cave 11, Oxford, 1965, col. xxvii, line 13
  9. ראה למשל שירת הים (שמ' טו) – בהתעלם מן הידוע המתבטא בניקוד בלבד.
  10. כך במילון בן-יהודה ובאוצר לשון המקרא (בלאו-ליונשטם) וכן מתרגם דאהוד conspire. ייתכן כי 'יתגוררו' בהו' ז, יג-טו = יחשבו רעה תמיד (על-פי תפיסת ספייזר את התפעל כמקביל לבניין – תנ – באכדית: E.A. Speiser, 'The Durative Hithpa'el A tan-Form', JAOS 75 (1955), pp. 118-121 וזו משמעות הקטע: '...ואנכי אפדם – והמה דברו עלי כזבים / ולא זעקו אלי בלבם כי (= כאשר) יילילו על משכבותם (לניגוד 'כזב' / זעק בלב' השווה תה' עח, לו-לז) / על דגן ותירוש (= על השובע שהשבעתים) יתגוררו יסורו (=יפשעו) בי / ואני יסרתי חזקתי זרועותם (על דגן ותירוש) ואלי יחשבו רע (יתגוררו וגו').' הרעיון החוזר כאן שלוש פעמים – היטבתי להם והם גמלו לי מזימות רעות – חוזר בסוף י, א. למורנו דרך אחרת במקראות הללו, ראה: Hebräische Wortforschung, Festschr. Baumgartner = SVT 16(1967), pp. 75-77; 'מגורה' / 'תאוה' במש' י, כד: 'מגורת רשע היא תבואנו, ותאות צדיקים יתן' ומשמעה: מזימת הרשע תשוב אליו (לשימוש זה של 'תבואנו' השווה תה' קט, יז), וראה תקבולת 'מאויי רשע' // 'זממו' במזמורנו, פסוק ט. מגורה = מזימה גם ביש' סו, ד: 'וגם אני אבחר במעלליהם (= אנהג בהם כמנהגם בי), ומגורתם אביא להם'. – עוד יש לעיין ב'מגור' בתה' לא, יד: 'כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב, בהוסדם עלי יחד לקחת נפשי זממו'; הלא משמע 'מגור מסביב' מזימה רעה סבבתני כלשון 'סבבוני בכחש ובמרמה' (הו' יב, א), 'ודברי שנאה סבבוני' (תה' קט, ג; ושים לב לשרשרת זו: 'מגור מסביב' – 'מגורה // מעללים' ביש' סו, ד – 'עתה סבבום מעלליהם' (הו' ז, ב). – ושמא אין 'מגורי מסביב' באיכה ב, כב אלא זוממי דעתי, ו'מגורים' הוא מופשט המשמש מוחשי (=גרי); עם הרעיון, השווה איכה ג, נט-ס. ייתכן כי גם 'מגורות' בתה' לד, ה: 'מכל מגורותי הצילני' = גריי, זוממי רעתי (מופשט במקום מוחשי), והם 'שונאי צדיק' שבפסוק כב, שם. אף תה' נה, טז: 'רעות במגורם בקרבם', עם כל המעורפל שבו, מתפרש כעניין מחשבה רעה. – אין גור = זמם דוחק את רגליו של גור=פחד; כנראה, 'מגור מסביב' של ירמיהו (ו, כה; כ, ג ועוד) נצטבע בצבעו של גור=פחד.
  11. בארמית יהודית 'לישנא תליתי' (לשון שלישית, משולשת) = לשון הרע; שביטוי זה מעיקרו הוא כינוי ללשון הנחש 'שתנודות לשונו המהירות עושות על המסתכל רושם שהיא שסועה לשלוש' הראש ש' ליברמן, יוונית ויוונות בארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ג, עמ' 293-292. 'איש לשון' שבפסוק יב של מזמורנו תורגם 'גבר דמשתעי (=המספר) לישן תליתי'.
  12. ומכל שכן שאינם מבולבלים בפסוקנו, כדעת חיות.
    12*. שנינו בתוספתא פרה ט, ו: נפל לתוכן (לתוך מי החטאת) עכשוב, שיבאו ביכאי דגה וצפרדע ונתבקעו (ויצא לחלותם) ונשתנו (מראיהם של המים) הרי הן פסולין... ר' יהודה אומר אע"פ שלא נתבקעו ולא נשתנו מראיהן פסולין מפני שהם מודין (צ"ל מוררין, מלשון רר בשרו). הר"ש משנץ, בפירושו המובא בחיבורו של הר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, ג, עמ' 246, מסביר כי 'כל הני מיני שקצים הן'. על נחש שנפל לתוך המים אומר רבן גמליאל (משנה פרה ט, ג) שהוא פוסלן 'מפני שהוא מקיא (מה ששתה)'. לכאורה הבחינו אפוא בין עכשוב לבין נחש, ואפילו בפעולותיהם במים. גם שמענו על מין חולי מסוכן בשם 'עכשבוניתא' שנגזר מן המלה עכשוב (ירוש' ע"ז, פ"ב, דף מ, ד), עד שנראה להחליט כי בימי חז"ל היתה מלה זו חיה. אולם אין בידנו להגדירה בדיוק על סמך עדויות מעטות אלו, ועדיין אפשר לומר כי היא כינוי למין נחש השונה ממה שכינו נחש סתם. מודה אני למורי הר"ש ליברמן שעזרני ללבן עניין זה.
  13. את האופי השירי של סיומת זו כבר הראה לות' בהערה ארוכה בהרצאתו השלישית (לעיל, הערה 1); על עתיקותה, ראה: F.M. Cross, Jr., Studies in Ancient Yahwistic Poetry, Baltimore 1950, pp. 52, 110 והדיון המפורט והמתון של רוברטסון (לעיל הערה 1), 69-65.
  14. ראה: J. Pritchard, Ancient Near in Pictures, Princeton 1954, no. 189 ופירוש התמונה בעמ' 271; על ציד בכלל, ראה: G. Gerleman, wContributions to the OT Terminology of the Chase', Bull. de la societe royale des letters de Lund, (1945-6), pp. 79-90 ושם גם הערות למזמורנו.
  15. עם סדר-המלים 'פח לי וחבלים' (במקום 'פח וחבלים לי' '(JPS: wtraps with ropes for me) השווה תלמידי שאול שטמפפר 'זכר רחמיך ה' וחסדיך' (כה, ו), ובפרוזה: 'אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך' (דב' כו, יא). 'ייתורה' של התיבה 'וחבלים' הקשה על התרגומים: בע': וחבלים פרשו רשת לרגלי, ליד מעגל וגו'; בפש': וחבלי רשתם פרשו על שבילי. – גרלמן (לעיל, הערה 14) פירש: 'חבלים שנטו פרשו רשת', היינו באמצעות חבלים מתחו רשתות ועשום גדר להבריח לביניהן את החיות הניצודות. מלבד הזרות שבעשיית חבלים נושא לפועל 'פרשו', ההצעה כולה נראית מיותרת, מאחר שאיוב יח, י די בו להסביר את מציאותם של חבלים בדימוי הציד.
  16. ולא כפירושו של רד"ק: 'תסך לראשי... סכתה עבר במקום עתיד וכמוהו רבים'; עדיין תקף משפטו של דרייבר על משמעותם של פעלי עבר אלו S.R. Driver, A Treatise on the… Tenses in Hebrew, Oxford 1892 §20; ראה הערתי, אשל באר-שבע א (תשל"ו), עמ' 36-35.
  17. ולא הובנו בע' שתרגמו 'מתאוותי' ו'זממו' (פעל, עבר, רבים).
  18. על כך העיר מורנו לפני שלושים שנה, The Legend of King Keret, BASOR, Supp. St. 2-3, KRT A, line 12, p. 33 לאחר שטעו הע' ב'זממו' (ראה הערה 17) טעו גם ב'תפק' ותרגמוהו 'תעזבני'.
  19. בדרך דומה הלכו הע' כשתרגמו 'פן ירומו', ואין בכך עדות לנוסח עברי שונה. מי ששם 'סלה' אחר ירומו, אולי זכר את סד, ז: 'הסוררים אל ירומו למו סלה'.
  20. ב-BH מוצע לגרוס כאן 'אל ירימו ראש(ם)'. כבר התחכמה הפש' למזג את הסוגר של ט עם הדלת של י: ותרעיתה לא תסק לרש (= ותאוותו לא תעלה לראש, לא תצליח).
  21. רפאל וייס ז"ל הראה (בכתובים שבעזבונו, ומסר לי אביו, מאיר וייס) כי אין למשך 'אל' מפועל אחד לחברו בשירה אלא אם כן נושאם אחד, כגון 'אל בקצפך תוכיחני, ובחמתך תיסרני' (לח, א). לא צדק רד"ק אפוא בשמ"א ב, ג כשמשך אל של 'אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה' אל 'יצא עתק מפיכם'; יש בזאת טענה נוספת כלפי תפיסת ראב"ע.
  22. יחסית – שהרי עדיין הדלת קצרה במדה ניכרת משאר הדלתות, ואפילו מסוגרה, שלא כמנהגו של המזמור. להטעים את 'מי-' הטעמה בפני עצמה (ללא תקדים) כדי להגיע למשקל הטעמות ¾ בטור הוא להטוט; לא ייתכן כי דלת בת 7 הברות תארך מסוגר בן 10. אמת כי דלתו של פסוק יא פחותה בהברות ויתרה בהטעמות על סוגרו, אולם שם ההפרש בהברות אינו משמעותי (ראה הלאה: 'משקל מקצב ובתים', בסעיף הראשון. – מצאתי שצ"פ חיות הקדימני בתפיסת 'ראש'=ארס ואף הציע לגרוס: 'ירוו ראש'; נמצאו דבריי משלימים ומבססים את הצעתו. גם דאהוד תפש 'ראש'=ארס, אולם איבד את הטובה הזו בפירוש מתמיה לכלל הטור.
  23. 'צריך להיות עיוור', טוען אהרליך, 'שלא לראות כי "ראש מסבי" מקביל ל"ראשי" כשם ש"יכסמו" הוא כנגד "סכתה" שבאותו פסוק. 'ואמנם יש דמיון צלילים כאן אך ממנו אין להסיק בהכרח דמיון במשמעות. ד' ילין, לתורת המליצה בתנ"ך, כתבים נבחרים ב (ירושלים תרצ"ט), עמ' 122-110 דן בכפילת מלים בהוראות שונות; אל רשימתו אפשר להוסיף 'ראש' שבמזמורנו. למשמעויות של 'ראש' ראה ח' רבין, לשוננו מ (תשל"ו), עמ' 91-85.
  24. הקרי 'יכסמו' שנושאו 'עמל-' עדיף על הכתיב 'יכסומו' שנושאו 'שפתימו' (G-K §146.1 Joüon, §150 n.)
  25. 'כסה חמס על לבושו' (מלאכי ב, טז) הוא גיבוב = כסה את כסותו; כלומר, נתגלה ברשעתו לעיני כל (השווה פירוש ר' אליעזר מבלגנצי למקום). על-פי הדימוי שב'עמל שפתימו יכסמו' יתפרשו המשלים הסתומים במש' י, ו, יא:
    ו ברכות לראש צדיק
    ופי רשעים יכסה חמס
    יא מקור חיים פי צדיק
    פירוש הסוגר המשותף הוא: החמס אשר יהגו רשעים בפיהם יכסה את פיהם – כלומר, באבר החוטא ישוב ידבק החטא ('ישוב עמלו בראשו'). שני רעיונות מקופלים בסוגר זה: (1) פי רשעים יהגה חמס; (2) פיהם יתכסה חמסם. הדלת של פסוק יא אומר כי הפכו של (1) הוא בצדיק; הדלת של פסוק ו אומר כי הפכו של (2) הוא בצדיק; היינו שהברכות שפיו של הצדיק משפיע על העולם (כי פיו 'מקור חיים' ואין חיים אלא ברכה, ראה דב' ל, יט) שבות על ראשו.
  26. על כך יעידו לבטי האחרונים לפרשו: שמידט מציע בהיסוס: 'מין מבחן אש... צעידה מעל שוחה אשר בה אש בוערת'; קראוס משער שה'גחלים' מתייחסים להר געש, ואם כן 'אולי יש לראות את "באש" כרמז ללועו'; דאהוד, הנמשך אחר דימויים נוצריים (ויהודיים) במה שנוגע למושגי גמול בס' תהלים, מוצא כאן את 'אשו של גיהנם' (= ת"י, רש"י – אך לא המאירי, לא ראב"ע, ולא רד"ק); 'ראייתו' כי מושג זה הוא מקראי היא דרשה בעלמא.
  27. זוהי הערתו הצודקת של אהרליך. אפשר היה לפרש 'באש יפלם' מובן 'ביד האש, באמצעות האש יהרגם' שהוא שימוש רגיל של 'הפיל ב-' (הפיל בחרב, הפיל ביד פלוני; יש' לז, ז; שמ"א יח, כה), והוא צירוף נאה ומתאים לתחילת הפסוק, אולם זו הצרה שאז לא יכול 'פלם' לשמש לפניו ולאחריו כדרוש.
  28. הבעיה שבנוסח העברי המסור משתקפת בתנודות בין התרגומים ביחס לשייכות 'באש' למטה או למעלה. גירסות כתבי-היד של הע' מתחלפות: A – יפלו עליהם גחלים, באש תפילם; B - ... גחלי אש ארצה, ותפילם...; S – גחלי אש, ותפילם ארצה... הוולגטה ('מן העברי') – גחלי אש, תפילם. גירסות B ן-S של הע' אינן בהכרח עדות לנוסח עברי 'גחלי אש' אלא יכולות לבטא תפיסה פרשנית; השווה תרגום JPS: coals of fire. – גירסת הפש/ היא אחרת – ירדו עליהם גחלים, ויפלו באש.
  29. ח"א גינזברג, כתבי אוגרית (ירושלים תרצ"ו), עמ' 130; סקירה מקפת וביקורתית אצל רוברטסון (לעיל, הערה 1), עמ' 110-79.
  30. כסברתו היפה של סרנא: N. Sarna, wSome instances of the enclitic – m in Jobw, Journal of Jewish Studies vi (1955), p. 110; רוברטסון, עמ' 92, מסתייג ממנה. על העדות לכתיב חסר בצורת הפועל בעבר נסתרים, ראה: S.R. Driver, Notes on… the Book of Samuel, Oxford 1913, Lxii-Lxiii
  31. גינזברג, כתבי אוגרית, עמ' 41, הערה לשור' 49-48; 47, שו' 8-7; 49, שו' 15; J. Pritchard, Ancient Near Eastern Texts…, p. 138; G.R. Driver, Canaanite Myths and Legends, Edinburgh 1956, pp. 103, 157 fn. 21
  32. השווה לשון מדרש תנחומא, מצורע א: 'בלעם על-ידי לשונו נדחף לגיהנם'.
  33. שיטת גדרות של רשתות מצוירת בתבליט אשורי המובא בערך 'ציד ודיג', אנציקלופדיה מקראית ו, עמ' 716-715 ועיין גם מאמרו של גרלמן (לעיל, הערה 14); שיטת ה'עפיפון' מתוארת, בשילוב הממצא הארכיולוגי והעדויות הספרותיות (מבלי להזכיר את מזמורנו), על-ידי זאב משל (Z. Meshel, 'New Data about the "Desert Kites", Tel Aviv 1 (1974), pp. 129-143. אני מכיר טובה לד"ר ישראל אפעל שהסב את תשומת-לבי למאמרו המאלף של משל.
  34. קרי 'ידעתי'; כנראה שריד של כתיב קדמון מלפני הכנסת אמות-הקריאה G-K §44i; השווה דרייבר, לעיל, הערה 30.
  35. עוד לא עמדנו על המשמעות המדויקת של ביטויים כגון 'ישב את פני ה' ', 'ישב בבית ה' לאורך ימים / כל ימי החיים', וכיו"ב; בינתיים ראויים לעיון דבריו של וון רד על החוויה 'הגובלת עם המיסטית' המתבטאת בהם G. von Rad, "Righteousness" and "Life" in the … Psalms', The Problem of the Hexateuch … Edinburgh … 1966), pp. 253-266). דאהוד, כמשפטו, פותר לשונות אלו על החיים במחיצתו של האל לאחר המוות – ממש כבמסורת הפרשנית של היהדות והנצרות (M. Dahood, The Psalms, iii [AB, New York 1970] xli-lii)
  36. לשיטתו של פרידמן, ראה מאמרים אלו: D.N. Freedman, wArchaic Forms in Early Hebrew Poetry', ZAW 72 (1960), pp. 101-107; wThe Structure of Psalm 137', Near Eastern Studies in honor of W.F. Albright, H. Goedicke, ed. (Baltimore 1971), pp. 187-205; 'Psalm 29: A Sturctural Analysis' with C.F. Hyland), HTR 66 (1973), pp. 237-256; wStrophe and Meter in Exodus 15', A Light unto my Path: OT Studies in honor of J.M. Myers, H.N. Bream et al., eds. (Phila. 1974) pp. 163-203. אפעלפי שאני מודה בעיקר השיטה – והוא בעיני צירוף ספירת ההברות לספירת ההטעמות – איני נמשך אחר מידת ההשערה שבה. לפיכך איני מחזיר שמות סגוליים להיות בני הברה אחת, ומכל שכן שאיני הולך אחרי פרידמן לעבור את הסייג שבראשונה קבע לעצמו כשהדיר עצמו מלעסוק בכמותן (אורכן וקוצרן) של הברות. משהחל לאחרונה לשער כמויות, החזיר עצמו לאותה בצה של ספקות שממנה נמלט בראשית דרכו.
  37. הטעמנו 'כמו' בפסוק ד (וכך היא בתה' נח, ט) כדי להשוות את משקל הצלע לשל שאר הדלתות; הליקוי במשקלה של הדלת המשוחזרת של פסוק י מניח מקום לספק-מה באמתות השחזור.
  38. שינוי משקל בסוף בית (למשל, הפחתה במשקלו) סימן הוא לשומע שהגיע פרק בשיר.
  39. דברים של טעם על תפקידן ואופיין של שלישיות במסגרת של זוגות נמצאים בחיבורו של מובינקל: S. Mowinckel, Real and Apparent Tricola in Hebrew Psalm Poetry, Olso 1957, pp. 15-22
  40. ראה המבוא של גונקל-בגריך (לעיל, הערה 2), עמודים 228-226, 251-250; אכן מודים הם כי נעלמו עקבותיה של אמונה זו במזמורי תפילת היחיד.
  41. נושא זה צריך עיון שיטתי, ואין דבריי בו אלא השערה שנתעוררה למקרא מאמרו של G. MacGregor, 'The Wrath of God in the NT', New Testament Studies vii (1960-1), 101 ff. במאמרו על תה' א (דרכה של התורה במזמור 'אשרי האיש', מעינות ו [ירושלים תשי"ז], עמ' 210-187) מציע מאיר וייס הסבר אחר: 'הצדיק מרגיש... שנושא חייו ה' הוא, הוא הוא הפועל...
    [ו] האדם עצמו אינו אלא המושא של פעולה אלוהית זו. ואילו הרשע אינו מבחין בעין הרואה והיד המכוונת, בעיניו הוא בעצמו הפועל... ואם תאונה אליו הרעה, הרי לפי תפיסתו נעשתה ונשתלשלה מעצמה' (שם, עמ' 209).
  42. ראה המבוא של גונקל-בגריך, עמ' 247-245.
  43. F. Heiler, Prayer (Eng. trans. and ed., S. McComb, J. Park), London… 1932, pp. 260-264; מובא גם בגונקלבגריך, עמ' 247.
  44. שם, עמ' 240-212, 250-240.
  45. להבהרת נקודה זו תרמה במיוחד שיחה עם מאיר וייס שהואיל לשמוע את דבריי על המזמור כולו ולהאיר את עיני בהערותיו.
  46. ראה לעיל, הערה 1.
ביבליוגרפיה:
כותר: מזמור קמ
מחבר: גרינברג, משה
שם ספר: ארץ ישראל : מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כרך י"ד ספר ח"א גינזברג
תאריך: תשל"ח
הוצאה לאור : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה
בעלי זכויות: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה
הערות: 1. מתוך הסידרה : ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך