עמוד הבית > נבואה > שמואל

תקציר
חוקרי מקרא טוענים כי סיפור הפיכת שמואל לנביא אינו "מעמד הקדשה" מפני שאינו כולל מרכיבים יסודיים החוזרים בתיאורי ההקדשה הקלאסיים. מחבר המאמר מסתייג מעמדה זו. בחלק זה של המאמר הוא מראה כי סיפור שמואל אמנם אינו כולל את המרכיבים כפי שניסח אותם חוקר המקרא הבל, אך כולל מרכיבים אחרים החוזרים בתיאורי הקדשה כמו התאמת השליח לשליחות, העובדה שהשליח מופתע מהטלת השליחות, והטלת השליחות "בחוזק יד".

 
הקדשת הנער שמואל לנבואה : חלק א | מחבר: אוריאל סימון
 

האיגוד העולמי למדעי היהדות

מטרתו של מאמר זה היא לעמוד על גבולותיו ומגבלותיו של חקר - הסוגים, באמצעות דיון בסיווגה של פרשת התגלותו של ה' לנער שמואל בשילה, המתוארת בשמואל - א פרק ג. לכאורה ברור לגמרי, שלפנינו הקדשה לנבואה, שכן התיאור פותח בציונו של שמואל כ"משרת את ה' לפני עלי" (ג, א) ובקביעה שבימים ההם "אין חזון נפרץ", והוא מסיים בכך, שכל ישראל מדן ועד באר שבע ידע "כי נאמן שמואל ל נביא לה"' (ג, כ) ובקביעה, שמעתה הוסיף ה' להראות בשילה (ג, כא). הקבלה ניגודית זו שבין הפתיחה והסיום מגדירה את נושאו של הסיפור: המהפך שחל במעמדו של שמואל ממשרת לנביא, ובעקבות זאת גם במצבה של הנבואה מנדירה לרווחת. על אף עדות פנימית חד- משמעית זו, אין הסיפור מסווג כהקדשה לנבואה על - ידי החוקרים, אשר בדקו סוג ספרותי זה ותרמו את התרומה העיקרית להגדרתו : צימרלי, קוטש, הבל וריכטר. ארבעתם חתרו להעמיד דגם ספרותי ברור, הניכר ברכיביו ההכרחיים, אשר מופיעים תדיר בסדר קבוע או כמעט קבוע, באשר הם מותנים על - ידי התכלית הספרותית המשותפת. הבל ראה בהקדשות לנבואה יישום של המתכונת של שליחת שליח בתחום החילוני, ומצא בהן את ששת הרכיבים, שעליהם עומד תיאור שיגורו של עבד אברהם לחרן שבבראשית כד. הראשון שבהם הוא העימות שבין השולח והשליח : ה' מתגלה במפתיע לאדם, הנתון באמצעיתה של פעולה שגרתית (רעיית הצאן או חביטת חיטים). הרכיב השני הוא 'כניסה בדברים', והשלישי - ההפקדה: מתן השליחות תוך שימוש במילות - המפתח הל"ך ו-של"ח ("ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" - שמות ג, י; או: "לך בכוחך זה, והושעת את ישראל מכף מדין, הלא שלחתיך" - שופטים ו, יד). הרכיב הרביעי הוא הסירוב: השליח נרתע מן התפקיד ומביע את התנגדותו לקבלו על עצמו. בעקבות כך באים דברי העידוד והבטחת העזרה: "כי אהיה עמך" (שמות ג, יב; שופטים ו, טז); "כי אתך אני להצילך" (ירמיהו א, ח). הרכיב הששי הוא האות הניתן לשליח על מנת להסיר כל ספק מלבו, שהוא אכן נשלח על - ידי ה'. הבל מצא תבנית זו בטהרתה בהקדשות של משה, גדעון וירמיהו, ותוך פיתוח ושינויים גם בהקדשות של ישעיהו, יחזקאל וישעיהו השני (מ, א - יא). ואילו ריכטר, שעדין לא טיפל בנביאי הכתב, הוסיף על משה וגדעון גם את פרשת משיחת שאול לנגיד (שמואל- א ט - י). לדעתו, הדגם היסודי אינו זה של שיגור שליח, אלא של מינוי מושיע לישראל, ובהתאם לכך הוא מוצא חמישה רכיבים, המנוסחים בלשונות כמעט זהים. הראשון שבהם הוא תיאור המצוקה בה נתון ישראל: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו..." (שמות ג, ז) או: "כי ראיתי את עמי [בתרגום השבעים : את עני עמי] כי באה צעקתו אלי" (שמואל - א ט, טז). יתר ארבעת הרכיבים דומים למדיי לאלו שמצא הבל: ההפקדה, ההתנגדות, העידוד והאות.

נקל לראות, מדוע לא נכלל פרק נ שבספר שמואל - א בסוג הספרותי המתואר באופן כזה - מששת הרכיבים של הבל מצויים בו רק שני הראשונים : העימות והכניסה בדברים. ואילו מחמשת הרכיבים של ריכטר אין בו אפילו אחד: אין בו תיאור מצוקה אלא בשורת חורבן; על הנער לא הוטלה שום שליחות, ואי-לכך לא הייתה כל עילה להבעת התנגדות, ולהתגברות עליה על - ידי דברי עידוד ומתן אות. לפיכך אנוס ריכטר להידחק ולקבוע, ש"אין לפנינו כאן הקדשתו של שמואל, אלא תיאור החוויה הנבואית הראשונה שלו. אם אמנם הייתה הקדשה כזאת מאוחר יותר ומתי - דבר זה לא נמסר לנו" (עמ' 175). הבחנה משונה זו, הנוגדת, כאמור, את העדות הברורה שבגוף הסיפור, מדגימה כיצד יוצא שכרו של חקר – הסוגים בהפסדו, כאשר הוא מבוסס על ההנחה, שסוג ספרותי פירושו דפוס קבוע ואחיד, אשר כמעט אין סוטים ממנו. לא זו בלבד שגישה נוקשה זו מביאה לאי - הכללתם של סיפורי הקדשה מובהקים - כגון אלה של יהושע, שמואל ואלישע - אלא שהיא נוטה לכפות על הרכיבים הדומים אחידות יתר, ואף גורמת להתעלמות גמורה מרכיבים הבאים רק בחלק של סיפורי ההקדשה ולא בכולם. ואילו כאשר נוטשים גישה פורמליסטית זו, ניתן לעמוד גם על רכיבים אלטרנטיביים, המביעים רעיון דומה באמצעים שונים, וכן על רכיבים מנוגדים, המקבלים את מלוא משמעותם מן העובדה, שהמתכונת המסורתית משמשת לעיתים כרקע ניגודי לסטייה המכוונת ממנה. כך, למשל, ניתן לראות בשאלתו של ישעיהו "עד מתי אדני?" (ו, יא) ביטוי להירתעותו ואף להסתייגותו מן התפקיד של הכבדת לב העם שהוטל עליו ; אך אי – אפשר להסכים עם הבל, שיש לראות במלים "זרע קודש מצבתה" את מוטיב העידוד והחיזוק (עמ'312). נכון יותר יהיה לומר, שעל רקע טיהור שפתיו של ישעיהו על - ידי הרצפה, והתנדבותו לקבל עליו את השליחות מרצון, אין בהקדשה זו מקום וצורך לשני הרכיבים "דברי חיזוק" ו"מתן אות".

יתירה מזו: לשם הבנה נאותה של הקדשת שמואל יש להרחיב את קשת הרכיבים ולהתחשב גם במוטיבים הבאים רק בחלק מפרקי ההקדשה. אחד מהם הוא ההתאמה הראשונית של השליח לשליחות, הבאה לידי ביטוי בלידתו (או בהצלתו הנסיית), המייעדת אותו מבטן לתפקידו (מצינו זאת אצל משה, שמשון, שמואל וירמיהו), וכן בתכונותיו החיוביות: משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, לגדעון החובט חיטים בגת חורה גורל עמו הנתון בכף מדין, שאול גבוה מכל העם משכמו ומעלה "ואין איש מבני ישראל טוב ממנו" (שמואל - א ט, ב), והנער שמואל "הולך וגדל וטוב, גם עם ה' וגם עם האנשים" (שמואל - א ב, כו). אלא שהתאמה ראשונית זו מאוזנת על-ידי מוטיב אחר, כמעט הפוך, הבא להבהיר, שהנבחרים לתפקיד לא ציפו כלל לבחירה, ועל כן טעו בתחילתו של העימות עם ה' בזיהויו של הדובר אליהם. כך פנה גדעון אל מלאך ה' בלשון "בי אדוני" (שופטים ו, יג); כך ניאות שאול אך בקושי להיוועץ באיש האלוהים, ומשנתקל בו בשער העיר לא עמד כלל על טיבו ושאל אותו: "הגידה נא לי אי זה בית הרואה ?" (שמואל - א ט, יח), ועל דרך זו חזר וטעה שמואל שלוש פעמים בזיהוי בעליו של הקול הקורא בשמו, כפי שעוד נראה להלן. הטעות הפרילימינרית אינה אלא צד אחד של ענוותנותו של האיש, שההתגלות באה עליו בהפתעה גמורה , ואילו צידה האחר - בנוסף לספיקותיו לגבי התאמתו לתפקיד - הם חששותיו הכבדים מפני העימות עם אלה שאליהם הוא שלוח. כך טען משה: "והן לא יאמינו לי, ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו: לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א) כך הובטח ליהושע: "לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך" (א, ה); וכך נאמר לירמיהו: "אל תירא מפניהם" ירמיהו א, ח; והשווה גם פסוקים יז - יט), וליחזקאל - "אל תירא מהם" ףחזקאל ב, ו; והעךוה גם ג, ט); ואף על שמואל הנער מסופר, שהוא "ירא מהגיד את המראה אל עלי" (ג, טו).

לא אוכל למנות כאן את כל המוטיבים הנוספים המאפיינים את פרקי ההקדשה, ואסתפק בחשוב שבהם : השליחות מוטלת על השליח "בחזקת היד" (ישעיהו ה, יא) והוא חטאי רק להסתייג מתוכנה ולהכרת כירמיהו יום אנוש לא התאויתי" (ירמיהו יז טז) או לשאול כישעיהו "עד מתי אדני?" ("ישעיהו ו, יא), אך לא להשתחרר ממנה, כעדותו של עמוס: "אריה שאג - מי לא יירא?, אדני צבאות דיבר - מי לא ינבא ?" (עמוס ג, ח). על דרך זו השביע אברהם את עבדו שיקח אישה לבנו מחרן, וגם שמואל לא הגיד לעלי את אשר שמע בלילה, עד שלא השביעהו הלה לעשות כן (ג, יז).



לקריאת המשך המאמר - לחצו כאן.

ביבליוגרפיה:
כותר: הקדשת הנער שמואל לנבואה : חלק א
שם ספר: דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות : מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון
מחבר: סימון, אוריאל
תאריך: 1981
הוצאה לאור : האיגוד העולמי למדעי היהדות
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך