עמוד הבית > נבואה > שמואל

תקציר
בחלק זה של המאמר מנסה המחבר להסביר מדוע בסיפור הקדשת שמואל לא הופיעו כמה מהמרכיבים הקבועים אותם מזהים חוקרי מקרא בסיפורי הקדשה. לשם כך הוא מציג פירוש ספרותי של תיאור ההקדשה. לדעתו זהו התיאור היחידי במקרא של הקדשת נער רך בעתים לנבואה, והסטיות הניכרות מן המתכונת הבסיסית של ההקדשות מתבארות היטב מתוך צרכיו המיוחדים של צעיר הבא בעולה הכבד של הנבואה.

 
הקדשת הנער שמואל לנבואה : חלק ב | מחבר: אוריאל סימון
 

האיגוד העולמי למדעי היהדות

עד כה הראיתי, שבשמואל א פרק ג מצויים ארבעה מוטיבים, הבאים בכמה מפרקי ההקדשה, אם כי לא בכולם, אך עדיין לא התייחסתי למוטיבים, שהעדרם מנע מבעלי חקר-הסוגים לכלול פרק זה במניין סיפורי ההקדשה. דבר זה ניתן לעשות רק על - ידי פירוש ספרותי הדוק של הסיפור המופלא הזה, אשר ממנו יתברר, שניתן לתלות חלק ניכר מייחודו של התיאור בייחודה של הסיטואציה. זהו התיאור היחידי במקרא של הקדשת נער רך בעתים לנבואה, והסטיות הניכרות מן המתכונת הבסיסית של ההקדשות מתבארות היטב מתוך צרכיו המיוחדים ,של צעיר הבא בעולה הכבד של הנבואה. ניתן לומר, שסיפורנו דומה לשאר סיפורי ההקדשה לא רק בנושאו אלא גם בתכליתו: מתן לגיטימציה לנביא כשליח נאמן של ה', שליח אשר בעצמו לא האמין במיהות השולח עד שזו נתבררה לו מעבר לכל ספק, אשר לא רצה בתפקיד ואף ניסה לחמוק ממנו, ואשר בישר את גזר - הדק מבלי לעשות עצמו דיין לגדולים ממנו. ואילו ייחודה של הקדשת שמואל הוא בכך, שאדונו - מורו - אשר לא היה נביא ולא שמע כלל את קול ה' -- היה מעורב בה במידה יתירה, וכך ניתן לו לסייע בידו של הנער לשמוע את הקול הקורא אליו ולהישמע לו.

באקספוזיציה שבראש הסיפור מתוארות בקצרה נסיבות ליל ההתגלות: במשכן שילה נותרו רק הכהן, שעיניו כהו מזוקן, השוכב במקומו הקבוע, והנער המשרת בקודש השוכב קרוב יותר לארון האלוהים, ככל הנראה כדי לשמור עליו. המספר מציין תוך הבלטה תקבולתית, ש"דבר ה' היה יקר בימים ההם / אין חזון נפרץ", ובכך הוא גם מבהיר לקוראים מראש, שיש לסיפורו נגיעה לנושא הנבואה. כהמשך לכך מרבה המספר לעשות שימוש באירוניה דרמטית: לקורא נודע מייד שה' הוא הקורא לנער, בעוד שהלה סבור לתומו שעלי קראו. שמואל נענה לקריאה כמשרת מושלם : הוא ממהר לומר "הנני" במקומו, רץ אל עלי (כאברהם לקראת אורחיו), ומשהגיע אליו הריהו חוזר ואומר "הנני" ומוסיף: "כי קראת לי", ואין הוא שב למקומו בטרם יתיר לו זאת רבו: "לא קראתי, שוב שכב". בשירות המושלם יש משום פיתוח נוסף של משיב ההתאמה הפרילימינרית, באשר אין שבח גדול מזה לאופיו של הנער; אך יחד עם זאת יש בו גם משום מכשול חיצוני ופנימי בפני הזיהוי הנכון של הקול הקורא אליו ממרום.

הקריאה נשמעת בשנית, וגם תגובת שמואל דומה לכאורה לקודמת, אלא שבאמצעות חמש וריאציות זעירות - שרק אחת מהן משתקפת בתרגום השבעים, ככל הנראה בשל מגמתו האופיינית להאחדה - משרטט המספר קוים לדמותם של הנער והזקן, ומעמידנו על רקמת היחסים העדינה שביניהם.

הסצינה הראשונה (פסוקים ד- ה)
ויקרא ה' אל שמואל
ויאמר: "הנני!"
וירץ אל עלי
ויאמר: "הנני, כי קראת לי"
ויאמר: "לא קראתי, שוב שכב"
וילך וישכב.

הסצינה השנייה (פסוק ו)
ויסף ה' קרא עוד: "שמואל !"
ויקם שמואל וילך אל עלי
ויאמר: "הנני, כי קראת לי"
ויאמר: "לא קראתי, בני, שוב שכב".

דומני שהמרת הדיבור העקיף, שבתיאור הקריאה הראשונה, בדיבור הישיר "שמואל!" שבשנייה, אינה בגדר גיוון סגנוני בלבד, ושהיא נועדה להגביר את מוחשיותה של הקריאה החוזרת ונשנית. לעומת זאת ברור, שהימנעותו של הנער מלומר "הנני" בחדרו משקפת שינוי ממשי בהתנהגותו. שכן המשרת המושלם, אשר למשמע הקריאה הראשונה חרד לקצר ככל האפשר את משך הזמן שבין קריאת אדונו לבין היענותו שלו, לא רק שאינו מודיע הפעם מרחוק על בואו, אלא שאין הוא גם רץ אליו כבראשונה. תחת זאת מצויין במפורש, שהוא קם ממשכבו (פעולה אשר הושמטה בסצינה הקודמת לצורך הבעת המהירות) ושהוא הולך אל עלי. בהגיעו אליו הוא חוזר על דבר- המשרת בדיוק כבפעם הראשונה, אך במענהו של עלי יש תוספת קטנה המעידה, שהזקן הסגי – נהור חש בשינוי שחל בהתנהגות הנער ואף היטיב להבין לנפשו. ההאטה והכבדות לא נתפרשו על ידו כעדות לרפיון במילוי שלם של חובת השירות, אלא כביטוי לסיטואציה האמביוולנטית, שאליה נקלע הנער מכוח הקריאה החוזרת ונשנית. שמואל נקרע בין רצונו העז להישמע במהירות לקריאת אדוניו, לבין חששו הגובר פן יפריענו בטרחנות שוא. עלי מיהר לחלץ אותו מכך באמצעות מלת - החיבה "בני" . ללמדנו, מה רבה הייתה מסירותו של שמואל לעלי, ומה עמוקה הייתה חיבת - האב של עלי לשמואל.

בשלב זה חוזר המספר ומעצים את האירוניה הדרמטית על - ידי הערת הסבר (פסוק ז), לפיה טעה שמואל בזיהוי טיבו של הקול הקורא, משום שבשלב זה של חייו עדיין לא נגלה עליו דבר ה', רוצה לומר: מפני שקריאות אלה הן הן ראשית הקדשתו לנבואה . תגובתו של שמואל לקריאה השלישית דומה כמעט לגמרי לקודמתה , וסטריאוטיפיות זו באה להדגיש, הן שלא יכול היה להימנע מלחזור ולהציע את שירותיו לעלי, והן שלא העלה בדעתו את האפשרות שהקריאה באה ממרום. לשם כך הוא היה זקוק לעזרתו של עלי, אשר הגיע עתה בכח הבנתו למסקנה, שה' הוא הקורא לנער: שלוש קריאות רצופות במקום שאין נפש נוספת, לא סביר שתהיינה פרי אשליה או טעות. אי-לכך הריהו מדריך אותו כיצד עליו להגיב באם ייקרא ברביעית. ודוק: מה שמנע את שמואל מלהבין את אשר הבין עלי לא היה העדר תבונה, אלא מעצור נפשי עמוק - וכי ייתכן שה' קורא לו ולא לעלי הכהן ? ! ואילו מה שאיפשר לעלי להבין מה שלא הבין שמואל לא היה יתרון תבונה או נסיון חיים, אלא העדרו של המעצור הנפשי שבאינטרסנטיות: הוא לא היה מעוכב מלהניח, שה' פונה אל המשרת הצעיר ופוסח על הכהן הזקן ! כך השלימה ענוותנותו של עלי את אשר החסירה ענוותנותו של שמואל!

בסיומה של הסצינה השנייה לא נאמר "וילך וישכב", שכן הקורא יכול להבין זאת מדעתו על סמך ההשוואה עם מה שארע בפעם הקודמת. ואילו בסצינה השלישית מסופר הדבר תוך הדגשה רבה : "וילך שמואל וישכב במקומו" (פסוק ט). ודומה שעיבוי מאיט זה של דרך הסיפור נועד לשקף את האיטיות ההססנית שבה הלך הנער ושכב "במקומו", באותו מקום בו נשמעו שלוש הקריאות, ואשר ככל המצופה תישמע בו עתה הקריאה הרביעית, שכבר אי -אפשר יהיה להישמט מפניה. ואכן, ה' בא וקרא לנער "כפעם בפעם" (פסוק י), אך הלה אזר כוח לענות רק אחרי שהקריאה נשמעה בשנית , וגם אז תוך הימנעות חיישנית מלנקוב בשם ה'. עלי הורהו לומד: "דבר, ה', כי שמע עבדך", ואילו הוא לא הרהיב עוז אלא לומר באורח סתמי: "דבר, כי שמע עבדך!"

גם תוכנה של ההתגלות הצדיק בדיעבד את הרתיעה מעצם העימות עם האל הנורא. שכן הדבר ששמואל שמעו הינו כה איום, עד אשר "כל שמעו תצילנה שתי אזניו" (פסוק יא). והוא איום שבעתיים בעבור שמואל, מפני שעלי אדונו האהוב עליו מוקע בו באוזניו כחוטא. כך הפך הנער באחת ממשרת הממהר להישמע להוראותיו של הכהן הזקן, לנביא הנושא בלבו את המשא הכבד של ידיעת בואו הבלתי - נמנע של העונש, ושל תודעת העוון שגרמו.

יש המתקנים את לשון "והגדתי לו" שבפסוק יג ללשון פקודה : "והגדת לו" ; אך ברי שאין כל רשות להכניס לסיפורנו את עניין השליחות הנבואית באמצעות תיקון מסברא. מוטב אפוא להניח, כי הקדשתו של הנער חורגת מכל פרקי ההקדשה בכך, שהאל הסתפק בעצם גילוי סודו לזה הקרוא להיות עבדו, ולבאר בהתאם לכך את "והגדתי" בהטעמה מלרעית (המורה על העתיד) ובמובן של "והראיתי" . לנוכח העדר זה של צו מפורש להגיד את הדברים לעלי, שואל הקורא את עצמו: הירוץ שמואל אל עלי כבתחילה, ויספר לו בתמימות נעורים, שה' אכן קרא לו ברביעית, כאשר הלה צפה מראש? והמספר משיב: לא זו בלבד ששמואל המשיך לשכב במקומו עד הבוקר, אלא שבקומו פתח את דלתות בית ה'. הקורא חוזר לתמוה, מדוע הוזכרה העובדה הטריוויאלית הזו? ודומה שהתשובה על כך היא, שבאמצעות פתיחת הדלתות מובעת העצמה נוספת של מוטיב הרתיעה מן הנבואה - הנער משתדל לדבוק בתפקיד המשרת, ולהסוות על - ידי פעולת השירות השגרתית את השינוי שנתחולל בו , בקוותו שעלי יסיק מפעלתנות שתוקה זו, שלא הייתה קריאה נוספת בהמשכו של אותו הלילה. נסיון זה להעלים מאדונו את המאורע הכביר שארעהו, כה מפתיע לגבי המשרת הנאמן, עד שהמספר המאופק רואה צורך לצאת מגדרו ולמסור בלשון של הגדה מפורשת את אשר התחולל בנפשו של הנער: "ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי" (פסוק טו). למוטיב הרתיעה הענווה מן הנבואה מצטרף כאן מוטיב הפחד מן העימות המכאיב עם האיש האהוב אשר ה' גזר את דינו.

לרתיעתו מלהיות נושא דבר ה' לא יכול היה הנער לתת כל ביטוי מילוי, ואף ה' נמנע, כאמור, מלהטיל עליו להודיע לעלי את אשר שמע. הזירוז - ושמא מוטב לומר: הכפייה - להינבא בא מצידו של עלי עצמו, אשר הכיר בחוש, שהנער משתמט מפניו ושיש דברים בגו. וכך הוא קורא לו בבוקר בקריאה שלא קראהו בלילה, אלא שהוא מוסיף לשם שמואל את מלת החיבה "בני". בזאת הוא בא לרמוז לו, שהדבר אשר קרהו בינתים לא יחצוץ ביניהם : הוא ימשיך להיות יקירו כמקודם.

שמואל מיהר להשיב במלת הנכונות "הנני", מתוך תקווה קלושה, שהפעם אמנם יקרה מה שלא ארע בלילה: שאדונו קורא לו על מנת לבקש ממנו שיעשה למענו שירות איזה שהוא. אך הזקן האמיץ תבע ממנו בתקיפות, המועצמת על - ידי שבועה, לא לכחד ממנו "דבר מכל הדבר אשר דבר אליך" (פסוק יז). ודוק: כפי ששמואל השמיט את מלת הפניה הישירה "ה'" מנוסחת ההיענות שעלי שם בפיו, כך עוקף עתה עלי את שם ה', כשלבו אומר לו שהמדובר בו ובביתו. בדרך זו נותן המספר ביטוי לאחד המוטיבים המרכזיים שבפרקי ההקדשה : רתיעת האדם מן המגע מטיל האימה עם האלוהות. משה כיסה פניו לנוכח הסנה הבוער; ישעיהו אמר: "אוי לי כי נדמיתי" ; יחזקאל נפל על פניו וגם דניאל לא עצר כח ונפל על פניו ארצה. ואילו שמואל הנער לא ראה מאומה, ואת אשר שמע הטמין עמוק בלבו מבלי להשיב דבר; ואף עלי, בשעה שהרהיב עוז לתבוע ממנו לגלותו, לא יכול היה לפרש בשם ה' אלוהיו.

לשונו המגומגמת של עלי מעידה על מאבקו העז בחששותיו ובפחדיו - פעמיים הוא תובע משמואל שלא לכחד ממנו דבר, כשהוא חוזר ונזקק לשורש הגורלי דב"ר לא פחות מחמש פעמים במשפט אחד . הנער אכן נענה ללחץ כבד זה - "ויגד לו את כל הדברים, ולא כחד ממנו" – מבלי שיוכל לדעת מראש עד כמה אצילית תהיה תגובתו של הכהן למשמע גזר דינו - "ויאמר: ה' הוא, הטוב בעיניו יעשה" (פסוק יח). אמור מעתה: עלי סייע לשמואל להיעשות לנביא לא רק בכך שאילץ אותו לומר את כל אשר שמע, אלא גם בכך שהסיק מתוכנם של הדברים על אמיתותם הכפולה: היותם דבר ה', והיותם צודקים. מכוח הטעות המשולשת בלילה ידע עלי בבירור, ששמואל שומע קול הקורא לו. ומכוח היכרותו העמוקה את נפשו של הנער המשרת אותו באהבה, ידע עלי שהדברים הנוראים אשר שמע לא יכלו לנבוע מלבו, אלא אך ורק מפי ה'. בפרקי ההקדשה האחרים בא בשלב זה האות, המאשר לנביא - ובעקיפין גם לקהל שומעיו - שאכן ה' הוא המדבר עמו. ואילו כאן בא האישור מפיו של עלי, אשר היה מעורב בהתגלות, בתחילה בחינת צופה מן הצד, ובסוף בחינת מען. ובצדקו עליו את הדין, שחרר את הנער מן המועקה שהעיקה תדיר על נביאי התוכחה והחורבן : החשש פן יזהו מאזיניהם את המבשר עם בשורתו, ויראו בו את עוכרם.

בכך תמה פרשת ההקדשה, ולפי שהסירוב הובע בה רק בעקיפי עקיפין בצורת רתיעה, לא היה בה מקום לעידוד ישיר מצד ה' לשליחו. אי-לכך באה כאן נוסחת העידוד "כי אהיה עמך" לא בפי ה' אלא בלשונו של המספר האומר: "ויגדל שמואל, וה' היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו
ארצה" (פסוק יט). רוצה לומר: ה' הוסיף להתגלות לשמואל, והתקיימות כל דבריו הוכיחה בעליל לכל ישראל, "כי נאמן שמואל לנביא לה"' (פסוק כ).


שנינו בשמות רבה (ג, א ; שם, ח): "אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה: בשעה שנגלה הקב"ה אל משה, טירון היה משה לנבואה. אמר הקב"ה : אם נגלה אני עליו בקול גדול, אני מבעתו. אם אני נגלה אליו בקול נמוך - בוסר הוא על הנבואה. מה עשה הקב"ה ? - נגלה אליו בקולו של אביו. אמר משה: 'הנני, מה אבא מבקש?' אמר הקב"ה: 'איני אביך אלא אלוהי אביך, פיתוי באתי אליך כדי שלא תתירא'...". מה שמסופר כאן על דרך הדרש אודות הקדשת משה, תואם את פשוטה של הקדשת שמואל. ה' בא אל הנער שמואל בפיתוי, ונגלה אליו בקולו של אדונו - מורו, ומכוחה של הטעות בזיהויו של הדובר זכה הנער להדרכתו של עלי כיצד להיפתח לקראת דבר ה', וכן לסיועו הפעיל בהגדת דבר ה' הנורא, מבלי לחשוש להכאיב ולפגוע, ולבסוף אף לאישורו הגלוי בדבר היותו שליחו המהימן של השולח הנסתר.



לקריאת חלקו הראשון של המאמר - לחצו כאן.

ביבליוגרפיה:
כותר: הקדשת הנער שמואל לנבואה : חלק ב
שם ספר: דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות : מחקרים במקרא ובמזרח הקדמון
מחבר: סימון, אוריאל
תאריך: 1981
הוצאה לאור : האיגוד העולמי למדעי היהדות
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך