עמוד הבית > נבואה > ירמיה

תקציר
בנבואת ההקדשה של ירמיהו משולבים שני מראות נבואיים. המאמר מביא את ההסברים המקובלים למראה "מקל השקד" ומציע הסבר חדש משלו. לפי הסבר זה משמעות המראה היא נחמה ולא פורענות כפי שמקובל לפרש.

 
מקל שקד אני רואה | מחבר: חננאל מאק
 

בית מקרא

נבואת ירמיהו מתחילה בהקדשתו לנביא ובה משולבים שני מראות-נבואיים. שני המראות נפתחים בפניית ה' אל הנביא: 'מה אתה רואה?', כשבפעם הראשונה נלווית אל השאלה פנייה אישית: 'מה-אתה ראה, ירמיהו?'. בשני המראות מתאר הנביא את אשר ראה, ובשניהם הוא זוכה להסבר על משמעותו של המראה. גם בתשובה, ניכרת תוספת קלה במראה הראשון: 'היטבת לראות!' (ירמיהו א', יא-יד), וייתכן שאין זה רק עניין שבסגנון.

רבים ממפרשי המקרא, ישנים וחדשים, מסבירים את הבחירה בענף השקד – כנושא המראה הראשון של ירמיהו – בפריחתו המוקדמת של השקד(1), כבר במחצית הראשונה של עונת הגשמים בארץ-ישראל, לפני פריחתם של עצי-הפרי הנשירים. הסבר זה תואם את הנאמר במטה אהרן הפורח, בתגובה לטענותיהם של קורח ועדתו נגד משה ואהרן: 'ויהי ממחרת... והנה פרח מטה-אהרן לבית לוי, ויצא פרח ויצץ ציץ ויקמל שקדים' (במדבר י"ז, כג). בין אם נפרש את הכתוב כאילו התרחשו כל השלבים המתוארים שם בלילה אחד(2), ובין אם יתפרש הסיפור כך שפריחת המטה התרחשה בלילה, ורק מאוחר יותר הציץ וגמלו השקדים(3) - ברור שגם כאן נבחר השקד לסמל את בחירת אהרן, בשל פריחתו המוקדמת והמואצת(4).

פשר המראה הראשון, מראה מקל-השקד הוא: 'כי-שקד אני על דברי לעשתו'. הפשר אינו מזהה בעליל את דבר ה' שעליו הוא שוקד לעשותו. לפיכך, יכול הקורא לראות במראה ובפשרו דבר-נבואה המאפיין את דרכו של ה' – למהר ולקיים את הבטחותיו בלא להתייחס אל הבטחה מסויימת זו או אחרת. בדרך שונה מעט, בעקבות שד"ל(5) ומלמט(6), מסמל השקד את ההתמדה בביצוע העונש מבלי להרפות, כפי שמתאר ירמיהו את התנהגותו של הנמר הטורף: 'נמר שקד על עריהם, כל-היוצא מהנה יטרף' (ה', ו'). וכך יש להבין גם את נבואת ירמיהו על היהודים היורדים מצרימה, בניגוד לדעתו ולדברי נבואתו: 'הנני שקד עליהם לרעה ולא לטובה, ותמו כל-איש יהודה אשר בארץ-מצרים...' (מ"ד, כז). וכעין זה בכמה מקומות נוספים במקרא כגון: 'וישקד ה' על-הרעה ויביאה עלינו' (דניאל, ט', יד). ומצאנו גם שקידה על דרך החיוב: 'אם ה' לא-ישמר-עיר, 'שוא שקד שומר' (תהילים קכ"ז, א).

על-פי גישה זו מבטאים שני המראות ופשריהם רעיונות נפרדים, שכן אין ספק בדבר פשרו הרע של המראה השני. ואף-על-פי-כן, קושרים רבים ממפרשי המקרא את שני המראות זה לזה ורואים גם במראה הראשון חלק מנבואת הפורענות הפתחת את ספר ירמיהו. כך עולה גם מן התרגום הארמי ומן המדרש השני שהובא בפירושו של רש"י(7), וכך פירשו ר' יוסף קרא, רד"ק, אברבנאל ואחרים. כדוגמה, נצטט את דברי רד"ק בפירושו לפסוק זה: " ...הראה לו האל מקל שקד להיות משל על הפורענות העתידה לבוא על ישראל שתבוא להם במהרה, כמו שעץ השקד ממהר לפרוח יותר מאשר העצים"(8). ויש שמצאו אפילו במקל גופו סמל וסימן לפורענות המתקרבת(9).

השאלה היא: מדוע זכה הזהוי 'מקל שקד אני רואה' לדברי השבח 'היטבת לראות'?

הפרשנות המקובלת היא כי ה' משבח את הנביא אשר היטיב לזהות את המקל על אף היותו חשוף מעלים ומפרחים המאפשרים לקבוע את טיבו(10). וכך כותב הרטום בפירושו לירמיהו: "היטבת לראות – במלים אלה בא ה' לעודד את ירמיהו... שלא תהיינה נבואותיו של ירמיהו על אחרית הימים, ותתקיימנה בימיו"(11). לפי זה, השבח אינו מתייחס למראה עצמו, כי אם אל הנביא שהיטיב לפענחו ואין בכך כדי לבטל את האופי המאיים של הנבואה כולה על שני מראותיה(12).

ואכן, אין ספק בכך שהמראה השני "סיר נפוח אני ראה ופניו מפני צפונה" הנו אות מבשר רע. הסיר הנפוח מייצג, ככל הנראה, את המלחמה והמצור הצפויים. העשן והקיטור מסמלים את התבערה ואת ההרס שיבואו בעקבותיהם. מראה הסיר המופנה(13) צפונה מזכיר את נבואות יחזקאל (י"א, ב, יא; כ"ד, ג-יד) בדבר ירושלים הנצורה הנמשלת לסיר מלא בשר ועצמות והוא רותח עד כלות, כסמל למצור ולחורבן.

בדומה לסיר הנפוח ופניו צפונה, המסמלים את המלחמה והמצור, גם הביטוי 'מצפון תפתח(14) הרעה על-כל ישבי הארץ' הוא כעין פתיחה לנבואות הפורענות הרבות והקשות שבספר ירמיהו. פתיחה זו הולמת גם את הנאמר לנביא במעמד ההתגלות, פסוקים מספר קודם לכן: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות – לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס...' (פס' י). הפסוק "כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול' (ד', ו) הוא ביטוי נוסף לאותה חזות קשה על הרעה הבאה מצפון. ביטויים דומים חוזרים בירמיהו עוד מספר פעמים (ד', ו; ו', א, כב; י', כב; י"ג, כ). על הצפון נקרא ירמיהו לשאת כמה מנבואותיו ודבריו (ג', יב) ומן הצפון עתידים הגולים לשוב בבוא העת (ג', יח; ט"ז, טו; כ"ג, ח; ל"א, ח). זאת ועוד: הצפון הוא גם מקומם של הגויים העתידים לעלות על בבל ועל עמים אחרים ולהרסם (כ"ה, ט; מ"ו, ו, י, כ, כד; מ"ז, ב; נ', ג, ט, מא, מח; נ"א, מח)(15), ואף מלכי הצפון עצמם סופם שישתו את כוס החמה, ככל יתר הגויים (כ"ה, כו).

דיון מפורט במראות ובפשריהן, המשולב בדיון בפרק כולו, עורך א' מלמט בחוברת המוקדשת כולה לפרק א' בירמיהו(16). מלמט דן במבנה הספרותי של המראות ופשריהן כפי שהם מוצגים בספר, מדגיש את המשמעות הרבה של שני המראות, ובמיוחד את זו של המראה הראשון, מבחינת תפיסת הנבואה על פי אסכולות שונות. מלמט מציין כי החפצים המופיעים במראות "אינם אובייקטים יום-יומיים שלפתע נודעת להם מעין השפעה היפנוטית על הנביא", הוא רואה באותם "חפצים" סמלים מוסכמים ומקודשים במסורת הכהנית". מסורת זו ניכרת, לדעתו, במעשה פריחתו של מטה אהרן הנזכר לעיל וירמיהו הנביא, שהיה מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין (א', א) היה אמון עליה. במקל נעשה שימוש סמלי וייחסו לו כוח מאגי גם בחוגים אחרים: בנוסף על מטהו של משה מזכיר מלמט את יעקב הלוקח "מקל לבנה לח ולוז וערמון" ומפצלם "פצלות לבנות, מחשף הלבן אשר על-המקלות" (בראשית ל', לז), וכן הכתובים כהושע (ד', יב), זכריה (י"א, ז, י, יד), ועוד(17). מלמט מציין כי ירמיהו התרחק כבר מהמשמעות המאגית של המקל כשלעצמו. עבורו חשוב במיוחד התואר שנקרא עליו, כמו "נועם" ו"חובלים" של זכריה (שם). במראה מקל-השקד נודעת, איפוא, חשיבות יתרה לשמו של המקל – "שקד". ומכאן השבח 'היטבת לראות!'.

אבל גם מלמט, כיתר המפרשים לדורותיהם, תופס את מראה מקל-השקד כפתיחה לנבואות הפורענות של ירמיהו.

***

לעומת דבריהם של כל המפרשים והחוקרים שהובאו לעיל, ניתן להציע משמעות שונה למראה מקל-השקד ולפשרו. על-פי הצעה זו אפשר להבין את מראה מקל-השקד כדרך שפירשוהו בדרך כלל, כביטוי של שקידת האל על הגשמת תכניותיו, אבל נכון יותר להעמיד את שני המראות כמנוגדים זה לזה וכמבטאים שתי מגמות מנוגדות בנבואת ירמיהו. בעוד שהסיר הנפוח מייצג, כמקובל, את הרעה העתידה להיפתח על כל יושבי הארץ, מסמל מקל השקד את הטובה והבנייה המחודשת של הארץ בבוא העת.

על-פי הצעה זו מקבילים שני המראות ליעדי נבואתו של ירמיהו כפי שהוצגו בפי האל בנבואת ההקדשה: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע" (א', י). הסיר הנפוח מסמל את האבדון וההרס, ואילו מקל השקד מסמל את הבניין ובעיקר את הנטיעה, ובדרך זו נוצרת תקבולת כיאסטית:

את הביטוי 'היטבת לראות' אותו שומע ירמיהו בתום המראה ואחר הפשר של מקל-השקד, יש לפרש, איפוא, לא רק כמחמאה לנביא אשר היטב לפענח את חידת זהותו של המקל החשוף וחסר סימני הזיהוי, אלא גם כאפיון למראה עצמו: היטבת לראות – מראה טוב ראית ועתיד טוב חזית.

ואכן, בניגוד לדימוי המקובל של ירמיהו כנביא החורבן(18) מכיל ספר ירמיהו לא מעט נבואות נחמה – מן היפות ועצומות-המבע שבמקרא כולו. זאת ועוד. גם נבואות החורבן והתוכחה הקשות מלוות פעמים רבות בדברי עידוד ונחמה המרככים את דברי החורבן והפורענות. נבואות נחמה כאלה פזורות במקומות שונים בספר, והן מאזנות במידה מסויימת את האופי המאיים והמדכא של נבואות החורבן(19).

יתרה מזו: בפרק ל"א – פרק הנחמה הגדול שבספר – נאמר: 'והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע' (פס' כז). ברור שפסוק זה מקביל במבנהו ובתוכנו לנאמר בנבואת ההקדשה (א', י), והוא מעמיד את שני הפנים של הספר זה מול זה ומייחד לנבואות הנחמה את המקום הראוי להן. משהתקיימו דברי התוכחה והפורענויות, יבוא תורם של דברי הנחמה המובטחים עוד בתחילת נבואתו של ירמיהו.

מעין דברים אלה נמצא בעוד מקום בספר ירמיהו. בשליחותו הסמלית לבית-היוצר, נאמר לירמיהו: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע. ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (י"ח, ז-י). אין ספק שהמלים לנתוש ולנתוץ ולהאביד, לבנות ולנטוע, מתייחסות במכוון אל לשונה של נבואת ההקדשה. הרי שיעודיו של ירמיהו חוזרים בספר בשלושה מקומות ובלשון דומה, פרט לפועל 'ולהרוס' החסר בנבואה בבית היוצר ולפעול 'ולהרע' המופיע בפרק ל"א בלבד. אם כן, סביר הוא שיבואו שני מרכיביה היסודיים של נבואת ירמיהו לידי ביטוי בהקדשתו לנביא שבראש הספר.

יש לשים לב אל הלשון 'והיה כאשר שקדתי... כן אשקוד' שבפרק ל"א, כז. שקידה זו שני פנים לה: שקידה לרעה ושקידה לבנות ולנטוע. השקד מסמל, איפוא, את המהירות ואת ההתמדה שבהבאת הרעה, כפי שהתפרשה נבואת מקל-שקד בידי רוב המפרשים והחוקרים, אך הוא מסמל גם את נבואת הבנייה והתיקון כשלעצמה, בניגוד לנבואת הסיר הנפוח. הצגת השקד כסמל חיובי תקל להסביר גם שימושים שנעשו בסמל השקד במקומות אחרים במקרא: פריחתו המהירה של מטה אהרן שתוארה לעיל, הקישוטים המשוקדים שבמנורת המשכון (שמות כ"ה, לג-לד; שם ל"ז, יט-כ) ועוד.

ואכן, אין עוד כעץ השקד מתאים לסמל את הפריחה ואת ההיאחזות המתחדשת בארץ. אין זה מתקבל על הדעת שדוקא העץ היציב והעקשן הזה, המנסה ומצליח להיאחז באדמה בכל כוחותיו, דוקא הוא יסמל את החורבן ואת העקירה מן הארץ. עצי השקד מתרבים ללא עזרת אדם; הם נאחזים באדמה – בעיקר באדמת ההר – ומכים בה שרשים, בכל מקום שאליו מגיעים גרעיניהם ופריחתם ניכרת היטב בכל מקום. המתבונן בלבלובם ובפריחתם של עצי השקד בארץ-ישראל מדי שנה בשנה, צריך לתת אל לבו כי רובם של עצים אלה מתרבים ומתקיימים בכוחות עצמם ובזכות עקשנותם, ללא תמיכת יד אדם.

כך נוכל להבין אל נכון את פשר המראה הראשון של ירמיהו ואת בחירת השקד כסמל לקיום ושיקום בנבואת ההבטחה והתקווה: לבנות ולנטוע.

הערות
1) על זיהויו הודאי של השקד עם הלוז ועם העץ והפרי המכונים בשם זה בימינו ראה: י' פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן 1968, עמ' 56-59.
2) כך עולה מתרגום התורה המיוחד ליונתן: "... ואפיק לבלובין ואניץ ניצין ביה בליליא גמר ועביד לוזין".
3) כך מפרש רשב"ם על פי הפשט, ואולי לכך מתכוון גם רש"י בפירושו.
4) היבט אחר על עניין זה עולה ממדרש שהביא רש"י בפירושו: ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות אף המעורר על הכהונה, פורענותו ממהרת לבוא, כמו שמצינו בעזיהו 'והצרעת זרחה במצחו' (דהי"ב כ"ו, יט). מקורו של מדרש זה אינו ידוע, אך הוא מובא
5) שד"ל: אין הכוונה כי ממהר אני לקיים דברי כמו השקד שממהר להוציא פרח... כי אמנם אין שורש שקד מורה על העשייה מהר כי אם על ההשגחה על הדבר בלא התרשלות ובלא שכחה.
6) ראה להלן, הערה 16.
7) המדרש הראשון מפרש את השימוש במשל השקד כעץ הממהר להוציא פירותיו, כדגם למהירות התגשמותה של הנבואה אך מבלי לקבוע את אופיה של התגשמות זו. במשל השני ברור האופי הפסימי של הנבואה: "השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום, כמנין הימים שבין שבעה-עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית". דברי רש"י מבוססים על דבריו של האמורא רבי אבונא בתלמיד הירושלמי, תעניות פ"ד ה"ח (ס"ח ע"ג).
8) בספר השרשים, ערך "שקד", מביא רד"ק מספר דוגמאות מקראיות לשימוש בפועל שקד ומסביר את הפועל: "עניין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר". על השם שקד הוא כותב: "וגם הוא לקוח מהעניין הראשון, כי עץ השקד ימהר להנץ משאר העצים".
9) כך כותב מ' אברניק ב"ביאור" שלו לירמיהו במהדורת ספרי המקרא המתורגמים והמבוארים, וינא 1817: "והראה לו זאת כי מקל מורה על פורענות".
10) רד"ק כותב כאן: "נראה כי ראה המקל בלא עלים ובלא פרחים והתבונן אליו במראה הנבואה והכיר בו שהוא מעץ שקד, לפיכך אמרלו 'היטבת לראות'. שאילו ראה אותו בעלים ובפרחים מה היתה הטבת הראיה – נקל הוא להכיר זה...".
11) עידוד זה נועד למנוע את תחושתו של הנביא ואת רפיון הידים הכרוך בה. תחושה דומה עולה גם מדברי הנביא יחזקאל, בצטטו את "בית ישראל אמרים החזון אשר-הוא חזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא" (י"ב, כז), ואף הוא נזקק לנבואת עידוד דומה: "לא-תמשך עוד כל דברי, אשר אדבר דבר ועשיתיו" (שם שם, כח). וראה גם דברי ש"ל גורדון, המשתמש בלשון זו של יחזקאל להבהרתם של דברי ירמיהו כאן.
12) בניגוד לרוב המפרשים כותב כאן שד"ל: "הכירו בעליהו ובפרחיו" ולא כדעת רד"ק שלא היה בו עלה ובכל זאת הכירו ושעל כן אמר לו היטבת לראות, כי אין היטבת לראות שבח לו על שהבחין והכיר המקל, אלא כאומר יפה הראיתיך מקל שקד כי כן יהיה שאשקוד על דברי, והנה דבר הגון וצודק ראית". וראה גם דברי אהרליך ("מקרא כפשוטו" חלק ג', דברי נביאים, ברלין 1899) הכותב כאן: "כי שוקד – לא נותן טעם לדברי ה' שאמר 'היטבת לראות', כי אם לכל עצמו של המראה. ופירוש הדברים הראתיך מקל שקד כי שוקד אני וכו'".
13) הביטוי הקשה 'ופניו מפני צפונה' עורר את תשומת ליבם של כמה מפרשים וחוקרים. רד"ק בפירושו מציע לראות בביטוי זה משמעות כפלה: גם פני הסיר הנפוח מכוונים אל עבר הצפון, וגם המרתיחים את הסיר באים מארץ צפן. בשם אביו, ר' יוסף קמחי, מציע רד"ק לפרש "שהמבעיר האש יבוא מארץ צפון". שד"ל מפרש אף הוא כדברי רי"ק, והוא מציין כי "מילת מפני לא תתפרש בדיוק, לפיכך נראה לי שהיה כתוב מפני'. כלומר מפנים, כמו מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה" (יחזקאל ט', ב). אהרליך טוען כי נפלו כאן שתי טעויות-סופר והנוסח הנכון של הפסוק הוא "כור נפוח אני רואה ופניו מפנים צפונה". גם אהרליך מביא את לשון הפסוק ביחזקאל כחיזוק לדעתו בדבר המלה 'מפנ'.
14) יש לשמוע במלה 'תפתח' גם את הצורה 'תתפח', המתקשרת אל 'סיר נפוח', כפי שעולה מתרגום השבעים. ראה דברי מ' בולה בפירוש "דעת מקרא" (ירושלים תשמ"ד) והערה 28 שם.
15) על זהותם של מלכי הצפון ועל היחס צפון/בבל ראה: י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג' (ו-ז), עמ' 404-407; 411-412; 415; 421; 424-425. זהותם של מלכי הצפון ההורסים את בבל מפורטת בירמיהו נ"א, כז.
16) א' מלמט, ירמיהו פרק א' – לבעית ההקדשה והמראות הנבואיים, עיונים כ"א, הסוכנות היהודית, ירושלים תשכ"ג.
17) עיין ב. אופנהיימר, חזונות זכריה, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 125-160.
18) ראה, לדוגמה, דברי התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא (דף י"ד ע"ב): "כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסופיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא, סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא. ספר ירמיהו ניצב, איפוא, בין החורבנות המתוארים בסוף ספר מלכים ובראש ספר יחזקאל כיון ש"כולו חורבן".
19) כדוגמאות לקטעים כאלה אפשר לציין את הפסוקים ב', א-ג; ג', יב-כה; ט"ז, יד-טו ואחרים

ביבליוגרפיה:
כותר: מקל שקד אני רואה
מחבר: מאק, חננאל
תאריך: ניסן-סיון תשנ"ד , גליון קל"ח
שם כתב עת: בית מקרא
הוצאה לאור : החברה לחקר המקרא בישראל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך