עמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפור הבריאהעמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים

תקציר
סיפור הבריאה הבבלי מתאר כיצד נברא העולם כתוצאה ממאבק בין האלים. דפי המידע מספרים את סיפור המיתוס ודנים במשמעותו , במקורו, ובקשר בינו לבין הסיפור המקראי.

 
'אנומה אליש' : סיפור הבריאה הבבלי | מחברים: אבי ורשבסקי; אביבה לוטן; רוני מגידוב; אילה פז
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

אחת התגליות המרתקות שנמצאו בהריסות העיר בבל העתיקה, הייתה שורה של לוחות שמספרים את סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נפתח במילים 'בעֵת מִמַעַל', או באכדית עתיקה - 'אֶנוּמָה אֶלִישׁ'. המיתוס נכתב כנראה במאה ה-18 לפני הספירה, והוא אחד הסיפורים הקדומים והשיטתיים ביותר של בריאת העולם. עיון ב'אנומה אליש' יכול לספק לנו כלים להבין מרכיבים אחדים בסיפור הבריאה שלנו, ובהם המקום המיוחד שהמים תופסים.

כמו מיתוסים רבים, גם 'אנומה אליש' לא היה סיפור שנח לו על מדף הספרים. הוא מילא תפקיד חשוב בחייהם של תושביה הקדומים של מסופוטמיה. ארכאולוגים החוקרים את התחום סבורים שעוד לפני שהסיפורים האלה הועלו על הכתב, הם סופרו בעל-פה במשך מאות שנים והיו גם חלק מן הפולחן הדתי.

כדי לדעת איזה תפקיד המיתוס ממלא בפולחן דתי, נבדוק איך חגגו הבבלים הקדומים את ראש השנה. ראש השנה הבבלי, 'חג האכיתו', חל ב-א בניסן. ככל הנראה לא נהגו הבבלים הקדומים לטבול תפוח בדבש בראש השנה, והם גם לא שלחו אגרות ברכה פרחוניות איש לרעהו לקראת השנה החדשה. על פי עדויות מהמאה ה-7 לפני הספירה, חגיגת ראש השנה של הבבלים הייתה הפקת ענק שנמשכה 11 יום. בין השאר המחיזו בה מלחמה בין שני אלים: בין תִיאַמַת, אֵלת מֵי התהום המלוחים, ובין מַרְדוּך, האל המרכזי בפנתאון הבבלי. לפי השקפתם של הבבלים הקדומים התחוללה מלחמה זאת לפני היווצרות העולם, והיא נמשכת בכל שנה. המשתתפים במחזה סייעו למרדוך לנצח את תיאמת שוב ושוב. ביום הרביעי של החגיגות נהגו לקרוא את המיתוס 'אנומה אליש'.

המלחמה המתוארת ב'אנומה אליש' בין אֵלת מי התהום והאל המרכזי, קשורה באופן הדוק לשאלה שפרק זה נפתח בה: מדוע המים תופסים מקום חשוב כל כך בסיפור הבריאה המקראי. כדי להבחין בקשר זה עלינו לעיין ב'אנומה אליש'.

משפחת האלים

'אנומה אליש' נפתח בזיווג בין תִיאַמַת, אֵלת מֵי התהום המלוחים, ובין אַפְּסוּ, אל מֵי התהום המתוקים. הכינוי 'אל מי התהום' אינו מדויק לגמרי - האלים הקשורים בכוחות טבע בפנתאון הבבלי הם בדרך כלל גם הכוחות עצמם. למשל, תיאמת היא ספק גוש מֵימִי ספק מפלצת-ים קַמָאית. מהזיווג של תיאמת עם אפסו נוצרו האלים של כוחות הטבע בפנתאון הבבלי.

התרשים שלפניכם מציג כמה מבני המשפחה המסועפת הזאת:

משפחת האלים התרחבה במהירות ונעשתה משפחה גדולה אך לא שלווה במיוחד. כמו בכל משפחה צעירה - הילדים, האלים החדשים, הפריעו את מנוחת ההורים בהמולה שהקימו. אפסו לא היה יכול להשלים עם ההפרעות בשנת הלילה שלו. הוא פנה אל בת-זוגו תיאמת והציע לה להרוג את האלים, צאצאיה, כדי שהשקט יחזור על כנו. תיאמת חמלה על צאצאיה ולא שיתפה פעולה עם אפסו. האלים חשפו את המזימה והקדימו רפואה למכה - הם הרגו את אפסו.

המלחמה נגד תיאמת

לאחר שהומת אהובה נותרה תיאמת בודדה. בני בריתה מקרב האלים המריצו אותה לנקום את מות אפסו. בנה, אנו, אל השמים, העניק במתנה לנכדו מרדוך את ארבע הרוחות. מרדוך שם את הרוחות בים, שהוא גם גופה של תיאמת אלת המים המלוחים. המעשה הזה גרם לסערות בים - בתיאמת, וכך ניטלה שלוותה של תיאמת.

עם מותו של אפסו, האלים מחרחרי הריב ורוחות השמים המטרידות גרמו לתיאמת לפעול. היא אספה את בני בריתה ובראה חבורה ססגונית של מפלצות: תנינים חדי-שיניים, דרקונים, נחש בריח, כלב פרא, אריה ענק, איש דג, היפופוטם ועוד מיני שדים מעוררי חלחלה. תיאמת הכריזה מלחמה על שאר האלים, צאצאיה, והפעם גם היא רצתה להשמיד אותם.

האלים נבהלו מעוצמתן של תיאמת וחבורתה המבעיתה והיו אובדי עצות. מרדוך התנדב להילחם בתיאמת בתנאי שימליכו אותו למלך האלים. התנאי קוּיַם ומרדוך, מלך האלים, יצא חמוש בכלי נשק שהוא יצר לעצמו לקרב נגד תיאמת:

אזי תיאמת ומרדוך, יועץ האלים, התעמתו;
קמו לקרב, התקרבו למלחמה.
האדון פרש את רשתו והקיף אותה בה.
את הרוח העזה שהחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה.
כשתיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו,
הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה.
הרוחות העזות מלאו את כרסה;
קרביה נאחזו ונפער פיה.
הוא ירה חץ והוא קרע את כרסה.
הוא ביתר את תוכה ובקע את ליבה.
הוא הביס אותה ושם קץ לחייה.
הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.
(מתוך: אנומא אליש, לוח ד, שורות 93-104)

תיאמת, סבתא-רבא של מרדוך, לחמה בו בגבורה, אך בתום המאבק ביניהם הוא הרג אותה.

בריאת העולם

הריגתה של תיאמת אינה סופו של הסיפור אלא תחילתו של סיפור חשוב לא פחות - סיפור בריאת העולם. מרדוך המנצח ברא את העולם מגווייתה של תיאמת:

האדון נח ובדק את גווייתה.
את הפגר חצה בכדי לברוא מופלאים;
הוא ביתר אותה לשניים כמו דג מיובש.
(שם, לוח ד, שורות 135-137)

מרדוך ביתר את גופתה של תיאמת לשניים, ומחֵלק אחד הוא יצר את השמים:

חציה הוא כונן כרקיע השמים;
הוא משך את הבריח והציב שם משמר,
שלא ירשו למֵימֶיהָ לצאת.
(שם, לוח ד, שורות 138-140)

תיאמת הייתה גם גוש גדול של מים, וכדי שהשמים לא ידלפו היה צורך לקשור תחתיהם יריעה. מרדוך שיכן בשמים כמה מהאלים, וקבע את הכוכבים וגם את מערכת הזמן והמזלות.

לאחר בריאת הכוכבים תלה מרדוך את הירח והפקיד בידיו חלק חשוב בקביעת הזמן. אחר כך הגיע גם תורה של השמש. מרדוך יצר את יחידות הזמן - שנים, חודשים, שבועות, ימים ולילות, ולאחר שסיים הוא פנה למחצית השנייה של גופת תיאמת ובה בנה את הטופוגרפיה של הארץ - ההרים והעמקים. כשהסתיים מעשה הבריאה, היללו האלים את מרדוך. בתמורה הוא ברא יצור שתפקידו לשרת את האלים ולאפשר להם לנוח:

אקריש את הדם ואיצור ואצור עצמות,
אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש'.
אברא אדם קדמון, אנוש -
תוטל עליו עבודת האלים, והם - שינוחו!
(שם, לוח ו, שורות 5-8)

מרדוך ברא את האדם, ולאות תודה בנו האלים את העיר בבל והקימו בה מקדש לכבוד מרדוך.

על המשמעות של מיתוס הבריאה הבבלי

סיפור הבריאה הבבלי הוא סיפור צבעוני ודרמתי מאוד. אולם איזו משמעות יש לו בשביל הקורא המודרני? במאה ה-18 ובמאה ה-19 סברו הוגים רבים באירופה כי בעידן התבונה איבדו המיתוסים האלה את משמעותם, וכי לאדם המודרני אין עניין בהם. לטענתם של ההוגים האלה היו המיתוסים ביטוי לפרימיטיביות של העמים הקדומים, ואילו האדם המודרני יודע לתת הסברים מדעיים לתופעות ולכן הוא מתבונן במיתוסים בזלזול.

בדורנו החלו שוב למצוא עניין רב במיתוסים הקדומים. הוגי דעות וחוקרים בתחום הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, האנתרופולוגיה והפילוסופיה מרבים לחקור מיתוסים של עמים קדומים. חלקם חלוקים בדעתם באשר לתפקיד שמילא המיתוס בחברה העתיקה. יש הטוענים כי תפקידו העיקרי היה פולחני. על פי השקפה זאת סיפור המיתוס או המחזתו היו חלק מהפולחן. אחרים סבורים שהיה לו תפקיד אטיולוגי, שהוא הסביר כיצד נוצרו תופעות למיניהן - מתופעות טבע ועד מנגנונים חברתיים. גישות אחרות רואות במיתוסים מעין מאגר של השקפות על האדם ועל עולמו הרוחני. ננסה לבחון כמה מהגישות האלה.

כיצד הנסיבות שבהן קראו את 'אנומה אליש' יכולות לחזק את הדעה שלמיתוס יש תפקיד פולחני?

יש הסבורים כי מגמתו העיקרית של 'אנומה אליש' הייתה לבסס את מעמדה של העיר בבל מבחינה מדינית. דעה זאת מתבססת על כך שהאלים בונים למרדוך מקדש לאות תודה, וכחלק מבנייתו של מקדש זה הם מייסדים את העיר בבל. אחרים סבורים שהמיתוס נועד להצדיק מנהגים וסדרים חברתיים כמו חלוקת הזמן לימים ולחודשים.

יש הסבורים כי 'אנומה אליש' מבטא סיפור של מאבק בין כוחות של שמרנות וסטאטיות ובין כוחות של דינאמיות וחדשנות.

מרד הים - מיתוס כנעני

רבים מהאלים בפנתאון הבבלי מזוהים עם כוחות טבע או מייצגים אותם. משום כך נטו חוקרים לראות במיתוסים רבים ביטוי למפגש של האדם עם איתני הטבע. ואולם הם התקשו להסביר מדוע דווקא המיתוס המכוֹנֵן, הראשיתי, של בבל מתאר מאבק במים, שהרי מאבק כזה אופייני יותר לאזורים השוכנים ליד חופיו של ים גועש, ובבבל רוב המים באים משני הנהרות, הפרת והחידקל. ואכן, חוקר המזרח הקדמון, ת' יקובסן, סבור כי מקורו של המיתוס הזה אינו בבבל עצמה אלא בחופי הים התיכון. לדעתו, בני האדם שהתגוררו לחופי הים התיכון חששו שהגלים המתנפצים אל החוף יעברו את קו המים ויציפו את היבשה. חרדה זאת הייתה הבסיס לתפיסה שכוחות הים, התהום, שואפים להשמיד את היקום.

מנקודת מבטם של האנשים שעל החוף, התחוללו הסערות מעל הים התיכון ולא בים עצמו. אלי הסערה נחלצו לעזרת בני האדם, היכו את הים בברקים וברעמים ואילצו את הים לא לחרוג מגבולו. לדעת יקובסן אלה היו האנשים הראשונים שעיצבו את המיתוס. עם השנים הם היגרו לבבל ולסביבתה והביאו עמם את המיתוס הזה, אשר במשך הזמן הותאם לאזור החדש.

דבריו של יקובסן אינם מבוססים רק על השערותיו הפרועות אלא גם על ממצאים המורים שעל שפת הים התיכון אכן סופרו מיתוסים ובהם מוטיבים דומים מאוד לאלה הידועים לנו מ'אנומה אליש'.

בשנת 1929 יצאה משלחת של ארכאולוגים צרפתים לתל ראס שמרה, בחופיה הצפוניים של סוריה. המשלחת חפרה בתל כעשר שנים וחשפה שרידים של העיר הקדומה אוגרית. באוגרית חי באלף השני לפני הספירה עם ממוצא שמי-מערבי, כמונו. שפתו הייתה אוגריתית. מן המחקרים התברר שהשפה הזאת קרובה מאוד לעברית. עם התעודות שמצאו הצרפתים היו גם כמה לוחות ובהם קטעים משיר ארוך המתאר את עלילות אל הסערה הכנעני, בעל, ואחותו, האלה ענת. בעל וענת נלחמו ב'זבל ים', האל המופקד על הים. לצידו של זבל ים חבורה של מפלצות ים כמו לווייתן נחש בריח, נחש עקלתון ותנין בעל שבעה ראשים. ענת ובעל הכניעו את האלים המורדים ומנעו ממקורות המים את האפשרות לחרוג מגבולם ולהטביע את העולם.

כדאי לקרוא גם קטעים מתוך "אנומה אליש".

ביבליוגרפיה:
כותר: 'אנומה אליש' : סיפור הבריאה הבבלי
שם ספר: עלילות הראשית : פרקי לימוד במקרא עם מדריך הכנה לבגרות
מחברים: ורשבסקי, אבי ; לוטן, אביבה ; מגידוב, רוני ; פז, אילה
עורכי הספר: אלרואי, נורית ; נחום-לוי, נירית
תאריך: תשס"ג,2003
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. על פי תכנית הלימודים החדשה לחטיבה העליונה.
2. נורית אלרואי ערכה את פרקי הספר, נירית נחום-לוי ערכה את הנספחים והמקורות.
3. הספר פותח במסגרת היחידה להוראה מותאמת במרכז לטכנולוגיה חינוכית.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך