עמוד הבית > תקופת המלוכה > שלמה

תקציר
המאמר דן בתיאור חטאי שלמה במלכים א' י"א. ניתוח ספרותי של הקטע מלמד שיש לתיאור החטאים קשר לחוק המלך בספר דברים, אך התיאור אינו תלוי במקור מדברים. בנוסף נבדק במאמר הקטע בתוך ההקשר של קורות שלמה ושל ספר מלכים כולו. בהקשר קורות שלמה: חטאו של שלמה מאיר באור שלילי את השגיו הקודמים והוא ההסבר התיאולוגי לפילוג הממלכה.  בהקשר בספר מלכים כולו: דמותו של שלמה החוטא מנוגדת לדמותם של חזקיהו ויאשיהו - המלכים העושים תיקוניםבתחום הפולחן.

 
תיאור חטאי שלמה (מל"א יא א-ח) : ניתוח ספרותי - תיאולוגי | מחבר: עמוס פריש
 

שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום

פרשת מלכות שלמה בספר מלכים, שעיקרה תיאור אוהד של דמות המלך ומעשיו, משנה את צביונה בעליל בראשית פרק יא של מלכים א,1 ביחידה ספרותית שעניינה תיאור חטאי שלמה והודעה על עונשו (יא א-יג). לניתוח ספרותי-תיאולוגי של חלקה הראשון (פס' א-ח), שבו מפורטים החטאים, מוקדש מאמר זה.

[א] ההרכב והמבנה

הדעה המקובלת היא, שתיאור חטאי שלמה, המבטא ביקורת דתית על מעשיו, הינו בעיקרו מקולמוסו של העורך. בתוך התיאור משולבים שקיעים ממקורות קדומים שעניינם בעיקר בדיווח עובדתי, אולי אף מתוך נימה אוהדת, ולא בהערכה דתית ביקורתית,2 אלא שבזיהוים המדויק של שקיעים אלה נחלקים החוקרים. נזכיר שלוש דעות מייצגות:
(א) על פי ר"ה פייפר, גרעין החומר נלקח מ'ספר דברי שלמה', שתיאר את הישגיו של המלך. המחבר הדויטרונומיסט אחראי לפס', אב, ב, גב, דב, ה-ו והוא אף עיבד את היחידה הספרותית כולה כך שתתאר את הפרת דבר ה'.3
(ב) לדעת ג"א מונטגומרי, לפנינו צירוף של שני תיאורים – אחד שהוא מגדירו 'older, simpler account' ואחר – 'a late Deuteronomistic and extravagant explanation of the king's fall from virtue' לתיאור הקדום הוא משייך את פס' ו-ז, ואת שאר החומר – לתיאור המאוחר.4
(ג) לדעת מ' נות, שולבו בתוך המגבש העריכתי שתי ידיעות קדומות – האחת בפס' גא, ידיעה על מספר נשות שלמה, שמקורה כנראה בסדרת הערות על רווחת שלמה ותפארתו, בדומה למקורם של תיאורי השפע שב-י כג-כז; והאחרת בפס' זא, ידיעה על מספר נשות שלמה, שמקורה כנראה בסדרת הערות על רווחת שלמה ותפארתו, בדומה למקורם של תיאורי השפע שב-י כג-כז; והאחרת בפס' זא, המספרת על בניית הבמה על ידי שלמה ודומה באופיה לדיווחים הרשמיים על מפעלי הבנייה של המלך (ט כדב.)5

בניגוד לדעה מקובלת זו רואים חוקרים אחדים את הטקסט כולו כקדום ללא כל מעשה עורך. י' קויפמן מציין את העדר חטא הבמות (לעבודת ה'), את הרחבת היקף איסור ההתחתנות בעמים לעומת ספר דברים ואת ההבדלים שבין הטקסט לבין דב' יז, ומסיק מכך 'שההערכה המובעת במל"א י"א א-י היא בת זמנו של שלמה'.6 לעמדה זו מצטרף ב' אופנהיימר בהטעימו ביתר שאת הבדלים אידיאיים בין היחידה לבין דב' יז (באשר לריבוי הסוסים ולריבוי כסף וזהב) ואת הנושא השונה בכל אחד מן המקורות (נשים נוכריות לעומת ריבוי נשים כשלעצמו).7

לקמן יתברר כי למרות ההבדלים הטקסט מגלה זיקה עניינית ולשונית לספר דברים, וכך נשמט הבסיס מטענתם של קויפמן ואופנהיימר. יתר על כן, קשה להתעלם מן הסגנון העריכתי הניכר בטקסט, והדוגמה המובהקת לכך היא אולי נוסחת הגינוי 'ויעש שלמה הרע בעיני ה'' (פס' ו) אשר בכל הופעותיה המרובות בספר מלכים מיוחסת לקולמוסו של העורך.8 יש לקבל אפוא את דעת רוב החוקרים, כי הטקסט הינו פרי עטו של העורך. מסתבר שהוא הסתמך על חומרי מקורות, ולהם נראה לייחס את פס' גא, את גרעינו של פס' ז ואולי גם את פס' א. אולם אין כל הכרח להניח שבכל מקרה ציטט העורך את דברי המקורות כלשונם, וייתכן שבעיבוד שלו מופיעים כאן פסוקים נוספים מן המקורות שעמדו לפניו, גם אם זיהוים המדויק אינו אפשרי.

התיאור כפי שהוא לפנינו במקרא נחלק לשני קטעים שכל אחד מהם סוקר חטא מסוים של שלמה. הקטע הראשון (פס' א-ג) מוקדש לחטא הנשים הנוכריות, והשני (פס' ד-ח) – לזניחת ה' ולנהייה אחר אלילים. היחס שבין שני החטאים מוצג כקשר של השתלשלות סיבתית9 בחינת 'עבירה גוררת עבירה' – החטא של נשיאת הנשים הנוכריות הביא את שלמה ליד החטא החמור הימנו של נטיית הלב אחר אלוהים אחרים. לחלוקתם העניינית של שני הקטעים נלווה גם סימן פורמלי מובהק – פס' ד נפתח בנוסחה לציון זמן: 'ויהי לעת זקנת שלמה'.

הקשר הסיבתי בין שני חטאיו של שלמה מבוטא בכתוב הן במפורש והן במרומז. הוא מפורש בהיגדים 'ויטו נשיו את לבו' (פס' גב), 'נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים' (פס' ד), והוא רמוז על ידי שלושה אמצעים ספרותיים, מלבד עצם הסמכת הפרשיות:

(א) בתוך הקטע הדן בחטא הנשים מובאת אזהרת ה' מפני חטא האלילות כחטא משתלשל צפוי: 'לא תבאו בהם, והם לא יבאו בכם, אכן10 יטו את לבבכם אחרי אלהיהם'(פס' ב). ואכן בתיאור חטא האלילות ייסקרו מעשיו של שלמה ממש על פי לשונה של האזהרה: 'נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים' (פס' ד).
(ב) העמים ברשימת הנשים חוזרים ונזכרים (בחלקם) בסדר מהופך ברשימת האלילים שעבדו להם בירושלים: 'מואביות, עמניות, אדמית, צדנית,11 חתית' (פס' א) - 'צדנים... עמנים' (פס' ה), 'מואב... בני עמון' (פס' ז).12
(ג)
הלשון 'לכל נשיו הנכריות' (פס' ח), המופיעה בסיום הקטע השני, מזכירה את הלשון המצויה בתחילת הקטע הראשון: '...נשים נכריות רבות' (פס' א). כך נוצרת חתימה מעין הפתיחה (inclusio) והיא מלכדת את שני קטעי החטא.

[ב] הביקורת על שלמה – דרכים וערכים

נבחן עתה כיצד מתאר המספר את שני החטאים ונעמוד על ההאשמות הגלויות והסמויות בתיאורו.

  1. נשיאת נשים מעמים אסורי חיתון
    בפס' א נמסר בלשון עובדתית על נשיאת הנשים הנוכריות. רק בפס' ב מעומת מעשה שלמה עם צו ה' שאסר על בני ישראל נישואין כאלה. אמנם על רקע המניעים המדיניים לנישואין שאינם אלא נישואין דיפלומטיים13 מתבקש ניסוח המתמקד בקשר עם מלכי העמים ולא באהבת הנשים. ניסוח כזה אכן מופיע בפרקי שלמה בדיווח הראשון על נשיאת בת פרעה: 'ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח את בת פרעה' וגו' (ג א). לעומת הניסוח ההוא דומה שהניסוח בפרקנו, 'והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות', טומן בחובו ביקורת על שלמה. בעניין זה גם מסתיים פס' ב: 'בהם דבק שלמה לאהבה', וכך נוצרת מסגרת של שני הפסוקים: 'והמלך שלמה אהב' – 'דבק שלמה לאהבה'.

    יתר על כן, את הפועל 'אהב' דהכא יש לראות כמלה מנחה14 היוצרת קשר של ניגוד להערכה הדתית של שלמה בראשית מלכותו: 'ויאהב שלמה את ה'' (ג ג).15 בראשית מלכותו עת שמר אמונים לברית ה' 'אהב' שלמה את ה' והרבה לזבוח לו, ואילו באחרית מלכותו שלמה 'אוהב' נשים נוכריות ובהשפעתן הוא פונה לעבודת אלוהים אחרים. הקבלה ניגודית זו מחוזקת על ידי כמה וכמה לשונות נוספות המשותפות לשתי יחידות המשנה ג א-ג ו-יא א-ח (בת פרעה, דוד אביו, הל"ך, בנ"ה, במה/במות, זב"ח וקט"ר).16

    לניסוחו המדויק של איסור ההתחתנות בעמי נכר המצוטט בפס' ב ('לא תבאו בהם' וגו') אין מקור אחר במקרא. עצם העניין נזכר בכתובים אחדים: שמ' לד יא-טז; דב' ז א-ד; יהו' כג ז-יג. אולם למרות הדמיון הענייני הרי בקטע שלנו מבוטאת תפיסה ייחודית. באמצעות דברי הקישור 'מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל' המוקדמים לאיסור המצוטט מסמיך הכותב את האיסור לרשימת העמים שבפס' א ('... ואת בת פרעה, מואביות, עמניות, אדמית, צדנית, חתית). כך נוצר תחום רחב של איסור התחתנות, לעומת ההצטמצמות בשבעת עמי כנען בכל הכתובים הנזכרים.17

    לדעתנו משתקפת בכתוב זיקה אל ספר דברים אשר רק בו מכלל חומשי התורה ניתן למצוא את הבסיס החוקי לאיסור ההתחתנות מעבר לשבעת עממי כנען, כולל אזכור עמון ומואב (כג ד-ז), אדום ומצרים (שם ח-ט),18 ואלה סדורים אף כאן במקובץ כפותחי הרשימה;19 אולם אין בזיקה זו כדי תלות. אי התלות ניכרת הן בהערכה השלילית של נישואי צידוניות, שלא נאסרו בספר דברים, והן בשוני בטעמו של איסור ההתחתנות בארבעת העמים, שבדברים הוא היסטורי-לאומי וכאן הוא דתי – מניעת השפעה אלילית.20 נמצא הכתוב דילן שעון על ספר דברים לגבי הרחבת היקף האיסור על העמים הנוספים, ואילו באשר לטעם האיסור נקוט בו ההסבר הדתי, אשר מוסב בספר דברים – וכן בספר שמות - דווקא על שבעת העמים. עם קביעת הטעם הדתי כבסיס האיסור נפרשות יריעות האיסור על כל העמים עובדי האלילים, כולל הצידונים.21
  2. היצמדות לעמים עובדי האלילים
    מתן הדעת למשמעו של כתוב כצורתו עשוי לחשוף אפיק נוסף שבו נמתחת הביקורת על שלמה. הלשון 'בהם דבק שלמה לאהבה' (פס' ב), המוסבה על 'נשים נכריות רבות' (פס' א), מתפרשת בדרך כלל במישור הטקסטואלי (שיבוש של 'בהן' ל'בהם', אולי בהשפעת 'לא תבאו בהם' שברישא)22 או במישור הדקדוקי (חילופי זכר – נקבה).23 לדעתנו ייתכן שראוי לפרשה במישור הספרותי.

    מצד המבנה התחבירי של פס' א-ב ברור ש'בהם' מוסב על 'נשים נכריות רבות'. אולם הופעתה של הצורה הזכרית 'בהם' אחרי שם עצם ממין זכר במספר רבים ואחר כינוי גוף ('והם') ושני כינויים חבורים המתייחסים לאותו שם עצם ('לא תבאו בהם', 'אחרי אלהיהם') עשויה להורות על כך שאף היא מתייחסת לשם עצם זה. לתופעה זו אנו מציעים לקרוא 'כינה הכתוב ורמז', כלומר תיבה מסוימת מופיעה בצורה מיוחדת שאינה הולמת את הקשרה, ובצורה זו היא מרמזת לשם עצם השונה מזה המתבקש על פי ההקשר:24 'בהם' – כביכול בגויים.25 נמצא שלמה מואשם לא רק באהבת נוכריות אלא גם בהיצמדות לגויים, בהתערות בתרבות האלילית של נשותיו. התחכום ברמיזה שבכתובנו נעוץ בכך שיש לה אחיזה סמנטית איתנה, שכן השורשים דב"ק ואה"ב משמשים לא רק בהקשר של אהבת אישה אלא גם בהקשר של ברית, הן במישור המדיני, דהיינו נאמנות לשליטים, והן במישור הדתי, דהיינו הנאמנות לה'.

    הזכרנו לעיל את נאום הפרידה של יהושע (בפרק כג) כאחד הכתובים הקרובים בעניינם לפס' ב. מבדיקת ניסוחו מתברר שיש לו גם קירבה לשונית רבה לפסוקנו – איסור ההתחתנות בגויים מובע בו בלשון 'לבוא ב-(גוים)': 'לבלתי בוא בגוים האלה' (פס' ז) ואף בניסוח כפול המבטא הדדיות: 'ובאתם בהם, והם בכם' (פס' יב), כמו בפסוקנו: 'לא תבאו בהם, והם לא יבאו בכם'. גם השורשים אה"ב ודב"ק המשמשים בפסוקנו ('בהם דבק שלמה לאהבה') מופיעים שם ומבטאים את העימות בין ההתערות בעממי הארץ לבין הנאמנות לה' ('בה' אלהיכם תדבקו... לאהבה את ה' אלהיכם... כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה' [פס' ח-יב](. בין שני הטקסטים ישנה אפוא קירבה לשונית-רעיונית. לאור קירבה זו יש חשיבות להופעתה של הלשון 'דבק ב-(גוים) 'בנאום יהושע (בפס' יב). ויש בה משום אישוש לתפיסתנו ש'בהם דבק' במל"א יא ב יכול לרמז על ה'גוים'.
  3. עבירה על 'חוק המלך' שבספר דברים
    עד כה הצבענו על האשמת שלמה בעבירות על איסורים שכל אדם מישראל הוזהר עליהם – נשיאת נשים מעמים אסורי חיתון והיצמדות לגויים עובדי האלילים. דומה שבעיצובו של הכתוב מובעת האשמה נוספת – עבירה על החוק המיוחד לשלמה, ו'חוק המלך' (דב' יז יד-כ).

    מי שעניינו ביצירה המקראית בגיבושה הסופי ולא רק במקור המשוער שקדם לה אינו רשאי להתעלם מהופעתם של שלושת האיסורים הבסיסיים ב'חוק המלך', ריבוי סוסים, ריבוי נשים וריבוי כסף וזהב, בסמיכות זה לזה בפרשת מלכות שלמה. טענתו של אופנהיימר ש'הסופר... מספר בהערצה על הישגיו הכלכליים'26 – בניגוד לתפיסה שב'חוק המלך' – נכונה ככל הנראה לגבי המקור שממנו נלקח מל"א י כו-כט, אולם היא מתעלמת לחלוטין מהסמכת העניינים בידי העורך-המחבר (אופנהיימר אמנם מודה בזיקתם של פסוקים אלה ל'חוק המלך', אלא שהוא מצמצם את הזיקה למישור הסגנוני). הסמכתו של חטא הנשים, שגנאו של שלמה מפורש בו, לריבוי הסוסים ולריבוי הכסף חוזרת ומאירה אף את אלה באור שלילי,27 וכך נבנה כאן מערך שלם של הפרת שלושת האיסורים שב'חוק המלך'.28

    העבירה על 'חוק המלך' מובעת לא רק באמצעות סמיכות הפרשיות שבין הטקסט שלנו לבין קודמו אלא גם באמצעות רכיבים תוכניים ומבניים בתוכו: תיבת 'רבות' (פס' א) מכוונת כנגד 'ולא ירבה' (דב' יז יז) ועניין הטיית הלב בעקבות נשיאת הנשים הנוכריות מכוון כלפי 'ולא יסור לבבו' (שם).29

    ההיגד 'ויטו נשיו את לבו' (פס' גב ), המופיע בסופו של הקטע הראשון, חורג למעשה מנושא הקטע, חטא הנשים; הוא עוסק בחטא האלילות, אשר לו מיוחד הקטע השני, המתייחס לזמן שונה ('לעת זקנת שלמה'). לפריצה זו של גדרי העניין והזמן מתלווים שני חריגים סגנוניים משאר הופעותיה של לשון 'הטה/נטה לב' ביחידה הספרותית (בפס' ב, ד, ט): העדר משלים לפועל (אחרי אלהים אחרים' וכיוצא בזה או 'מעם ה'') ונקיטת הצורה 'לב' במקום 'לבב'. מנתונים אלה ניתן להסיק מסקנה בדבר אי שייכותו הראשונית של גב לסביבתו, ואפשר שהוא או פס' ג כולו משקפים גרסה אחרת של האשמת שלמה, אולי ממקור נבואי.30 אולם עלינו גם לנסות להבין את הטקסט אשר לפנינו – האומנם ניתן למצוא שיקול דעת בהוספת גב במקום זה הנראה כה בלתי הולם? ברי שבאמצעות מיקם ההיגד 'ויטו נשיו את לבו' תיכף לפירוט מספר הנשים מהודק ביותר הקשר בין שני אלה, שכביכול תיכף לנשיאתו אותן נטה לבו של שלמה בלא הפרש זמן (בעוד שהקטע השני נפתח בציון זמן חדש: 'ויהי לעת זקנת שלמה' [פס' ד]). וכן מובלטת מכוח מיקומו של היגד זה התגשמותה המידית של האזהרה שבפס' ב: 'לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם, אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם'.31 אנו משערים כי מול המגרעות שבמיקומו הנוכחי של גב פעל שיקול זה של הדגשת מידיות החטא המשתלשל מן העבירה הראשונה.32 בדרך זו נעשה פס' ג מעין סיכום מקוצר של כלל היחידה (פס' א-ח): נשיאת נשים ובעקבותיה הטיית הלב.33 על ידי צירופם של שני נושאים אלה נמצא פס' ג כולל את שני חלקיו של האיסור שב'חוק המלך' – 'לא ירבה לו נשים' וכן 'ולא יסור לבבו'.34

    גם בהתייחסות אל 'חוק המלך' ניכרת דרכו של הכותב – זיקה ולא תלות. ברצותו לגנות את שלמה על עניין נשיאת הנשים הנוכריות הוא נדרש לחוק של ספר דברים, האוסר על המלך ריבוי נשים בכלל, ומתאים אותו לעניין המיוחד שבו הוא דן. נקודת אחיזה נאותה לקישור זה מצויה בזהות החטא המשתלשל – הן ב'חוק המלך' והן בקטע הנדון זהו חטא נטיית הלב מה'.
  4. מעורבות בעבודת אלילים
    הקטע השני (פס' ד-ח) דן בחטאו החמור יותר של שלמה – הפניית העורף לה' והמעורבות בפולחן האלילי. בתחילת הקטע מובאים היגדים המדברים בהכללה על גילוי נאמנות כלפי אלילים, בהמשכו נזכרות פעולות מסוימות.

    ההיגדים מן הסוג הראשון, 'נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים' (פס' ד) ו'ילך שלמה אחרי עשתרת' וגו' (פס' ה), מורים על קבלת עול עבודה זרה ויוצרים ציפייה לפירוט תוכף אודות 'עול מצוות' – מעשים פולחניים מוגדרים. ואכן מסופר על שלמה שהוא בונה במות לאלילים, וכל שנותר הוא לשמוע על זביחתו שלו בבמות. והנה בא פס' ח ויוצר מפנה. חלקו הראשון של הפסוק מציג את בניית הבמות כפעולה למען הנשים ('וכן עשה לכל נשיו הנכריות'), וחלקו השני, העוסק בענייני הפולחן, מייחס את הפעולות לנשים ולא לשלמה: 'מקטירות ומזבחות לאלהיהן'.35 לפי האמור בפסוק זה מעורבותו של שלמה בפולחן האלילי מסתכמת באחריותו לעצם הקמת הבמות ולקיומן,36 בלא שהוא עצמו יסגוד בהן בפועל.37

    לתיאור החטא ולגינויו משמשים בקטע זה כמה וכמה היגדים. יש שהדברים אף נראים כגיבוב וככפל (כגון 'ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו' [פס' וב] לעומת 'ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דויד אביו' [פס' דג].38 לא מן הנמנע שכפל הלשונות יש בו כדי לרמז על דרך התהוותו של הטקסט,39אולם כהווייתו בעיצובו הסופי אנו מבחינים במבנה מאורגן המקיף את הקטע השני כולו (איננו כוללים כאן את ציון הזמן הפותח: 'ויהי לעת זקנת שלמה' [פס' דא], שהוא כהקדמה לכל הקטע; אמנם ניתן לצרפו לפס' דב כשורה אחת):40



    כל צמד היגדים עוסק בעניין אחד ומזכיר בכל אחד משני חלקיו שתי דמויות מלבד שלמה: הצמד החיצוני דב-ח מזכיר את נשות שלמה ואת אלוהיהן (בלי לפרטם); הצמד דגב מעריך את יחסו של שלמה לה' בהשוואה לדוד אביו; הצמד ה-ז מזכיר שני אלילים מסוימים. במבנה זה נזכרות הנשים הנוכריות כגורם בחטא האלילות דווקא בחוליות החיצוניות. יתר על כן, ממש בקצות החוליות החיצוניות מתפקדות הנשים אף כנושא הדקדוקי: 'נשיו הטו את לבבו', 'מקטירות ומזבחות לאלהיהן'. לעומת זאת בחוליות הפנימיות הן כלל אינן נזכרות, ובהן מוצג שלמה ביחסו לה' וביחסו לאלוהים אחרים, תוך ציון החטא והבעת הערכה בדבר אי שלמותו של שלמה.41 במוקדו של המבנה הקונצנטרי עומדת הנוסחה 'ויעש שלמה הרע בעיני ה'" ומיקומה מבליט ביתר שאת את הגינוי. כשפונים מן המוקד אל המחצית השנייה של הטקסט מוצאים שההיגדים הבאים בה משלימים ומפרטים את ענייניהם של מקביליהם שבמחצית הראשונה, אלא שבעוד שבמחצית הראשונה ההיגדים הם כולם בתחום האמונה, הרי במחצית השנייה שולט תחום המעשה, והריהי כמעין 'תרגום' ביצועי של המצב האמוני הנזכר תחילה.42 מבחינה זו אמורה המחצית השנייה להיות החרפה ניכרת של החטא, אולם לאחר דיווח על פעולת בניית הבמות ישנה ירידה בעוצמת החטא לאור המפנה המפתיע בלשון 'מקטירות ומזבחות לאלהיהן' שעליו עמדנו לעיל. 'נשיו הטו את לבבו', אך בפועל הצליחו רק לגוררו להקמת הבמות; לאלוהיהן הן העובדות, ולא הוא.

תרשים המבנים המסגרתיים במל"א יא א-ח

(I) קטע א: חטא הנשים הנכריות (פס' א-ג)
(א) גוף הקטע (פס' א-ב)
פתיחה: והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות
ויהי לו נשים... ויטו נשיו את לבו
חתימה: בהם דבק שלמה לאהבה
חתימה: וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לאלהיהן

(ב) סיכום (פס' ג)

(II) קטע ב: חטא האלילים (פס' ד-ח)
פתיחה: ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים

מראי מקומות לדיון במאמר: (1) א3 (2) ב1 (3) ב4

[ג] התפקוד וההשתלבות במכלול

רכיב חשוב בחקר הספרותי הוא בירור השתלבותה של יחידה במכלול. גם אם מדובר במכלול שאינו ראשוני והוא מעשה ידי עורך, יש להתבונן ולברר מה תפקידה של היחידה בתוך המכלול שבו שובצה. נעמוד לקמן על השתלבותו ועל תפקודו של התיאור בתוך ההקשר המידי – הקטעים הסמוכים לו; בתוך ההקשר הקרוב – פרקי מלכות שלמה; ובתוך ההקשר הרחוק – ספר מלכים השלם.43

(א) תיאור חטאי שלמה, שראשיתו בחטא הנשים, יוצר יחס של השלמה עם הקטעים שקדמו לו. כפי שנתברר לעיל תיאור חטא הנשים חוזר ומאיר באור שלילי את תיאור שפעת הכסף והזהב ואת תיאור רכש הסוסים הנראים לכאורה כמספרים שבחו של המלך בלא כוונת גינוי. על ידי צירוף שלושת הנושאים הללו מודגשת הטוטליות של העבירה – שלמה עובר על כל שלושת איסורי 'חוק המלך' שבספר דברים.

(ב) התיאור הנדון מציג את חטאו של שלמה, בחינת 'ויעש שלמה הרע בעיני ה'' (פס' ו), ועל פי התפיסה המקראית צפוי עליו עונש. ואכן תיאור החטא הוא המסד לכל תיאורי העונש שיתכפו, החל בתיאור כעס ה' (פס' ט-י) והודעת האל לשלמה (יא-יג), עבור דרך מרידותיהם של הדד ושל רזון (יד-כה) וכלה בעליית ירבעם (כו-לט) ובפילוג הממלכה (יב א ואילך). בכך ממלא אפוא התיאור תפקיד של הכנה.

(ג) התיאור הנדון ניצב בהקבלה ניגודית מובהקת לתיאור נאמנות שלמה לה' בראשית מלכותו (ג א-ג). בשני התיאורים ניתנת הערכה דתית על המלך ומעשיו – בזה הערכה שלילית קיצונית, ובזה הערכה חיובית מופלגת. שתי הערכות אלה הן למעשה פיצולה של ההערכה הכוללת של המלך ומעשיו המופיעה לגבי כל מלך בספר מלכים. אצל שלמה נחלקת ההערכה לשתיים: נוסחת ההערכה החיובית מצויה בתיאור שב-ג א-ג ונוסחת ההערכה השלילית – בתיאורנו. כך מוצג הצד השלילי של מלכות שלמה, באמצעות ביקורת על מעשיו בתחום שבין אדם למקום.

(ד) מלבד השתלבותו של התיאור בהקשר המידי ובהקשר הקרוב של פרקי שלמה יש לראות גם את השתלבותו בתוך ספר מלכים השלם. עניין זה זוקק מחקר בפני עצמו וכאן לא נוכל לעמוד אלא על היבט אחד שלו. דומה כי בתיאורו של שלמה ביחידתנו טוויים חוטים המכוונים את הקורא להשוות את שלמה אל שלושת המלכים הגדולים, דוד (אשר על אחריתו מסופר בראש הספר), חזקיהו ויאשיהו.44

ציון זקנתו של שלמה ('ויהי לעת זקנת שלמה' [פס' ד]) מזכיר לקורא את זקנת דוד אביו המצוינת בפתיחת הספר: 'והמלך דוד זקן בא בימים' (א א) וכן 'והמלך זקן מאד' (שם פס' טו). המצב הפיסי הזהה ושיתוף מוטיב הנשים (אבישג ובת-שבע; נשות שלמה) אך מחדדים את השוני: אצל דוד מדובר בחולשה פיסית אבל אמונתו בה' איתנה, את החלטותיו הוא מאשש בשבועה בשמו (שם פס' כט) ואותו הוא מברך עם הגשמת תוכניתו (שם פס' מח); ואילו שלמה לא בחולשה פיסית הוא לוקה אלא בחולשה רוחנית. ואכן הניגוד בין האב לבין בנו יורשו45 מוצג פעמיים: 'ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו כלבב דוד אביו' (פס' ד), 'ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו' (פס' ו).

על חזקיהו נאמרת ההערכה הדתית המפליגה: 'ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו' (מל"ב יח ג), וזאת בניגוד לאמור אצלנו על שלמה: 'ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו' (פס' ו). לאחר ההערכה הכוללת בא פירוט שבו נזכרים מעשי טיהור הפולחן של חזקיהו בהסרת הבמות, היפוכו של המסופר על שלמה כמכונן במות. חזקיהו מתואר כמפסיק את מצב החטא: 'כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו' (מל"ב יח ד), ואילו שלמה מואשם ביצירת מצב חדש של חטא: 'וכן עשה לכל נשיו הנכריות, מקטירות ומזבחות לאלהיהן' (יא ח). לאחר הפירוט חוזרת הערכת חזקיהו ללשון כוללנית: 'וידבק בה', לא סר מאחריו' (מל"ב יח ו), בניגוד ל'בהם דבק שלמה לאהבה' ולשימוש החוזר ונשנה בפועל 'נטה' – מקבילו של 'סור' – בתיאור שלמה.

בראש פרשת מלכות יאשיהו נאמר: 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו, ולא סר ימין ושמאול' (מל"ב כב ב). גם כאן ניכר הניגוד לכתוב הנזכר: 'ויעש שלמה הרע בעיני ה', ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו' (פס' ו). ואף זאת, 'ולא סר ימין ושמאול' הוא מימוש הציפייה שב'חוק המלך' בספר דברים ('ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול' [דב' יז כ]), ואילו שלמה מתואר כאמור כעובר על כל שלושת האיסורים שבאותו חוק.

שלמה אף נזכר במפורש בפרשת מלכות יאשיהו: במסגרת הרפורמה הפולחנית יאשיהו 'מתקן' את חטאו של שלמה ומנתץ את הבמות שהלה הקים (מל"ב כג יג), ומיד אחר כך מצוין שהוא 'מתקן' גם את מעשי ירבעם. כך מוצמדים המלך שחטא ומחליפו, שחטא אף הוא, ויאשיהו מטהר הפולחן הוא בבחינת האנטיתיזה לשניהם.

הערות

* יסודו של מאמר זה בתת פרק מעבודת דוקטור בשם 'פרשת מלכות שלמה בספר מלכים', שנכתבה במחלקה לתנ"ך של אוניברסיטת בר-אילן בהדרכת פרופ' אוריאל סימון ואושרה על ידי סינט האוניברסיטה בשבט תשמ"ז. המאמר הוא עיבוד מקוצר של תת הפרק בתוספת דיון בכמה עניינים ותוך עדכון פרטים, על פי מה שנתחדש לכותב בינתיים. הריני מודה לפרופ' סימון גם בהזדמנות זו על הנחייתו המסורה ועל הערותיו-הארותיו. בשל הזמן שחלף מאז נשלח המאמר הוא עודכן בתשנ"ג.

  1. גם אם קיימת ביקורת על שלמה לפני פרק יא אין היא גלויה. לדיון מקיף על רמזי הביקורת על שלמה קודם לפרק יא ראה: פריש (לעיל, הערת כוכב), עמ' 53-61.
  2. על הבדל זה בין הספר המוגמר לבין מקורותיו העמיד כבר דון יצחק אברבנאל בהקדמתו לפירושו לנביאים ראשונים: 'אין ספק שמצאו הנביאים דברים נכתבו באותם הזמנים בספרי דברי הימים שנזכרו בספר מלכים... והיו בהם דברים נכתבו כפי הרצון ולא כפי האמת... כי זהו דרך הסופרים ומגידי הדברים לשבח ולגנות יותר מהראוי כפי אהבתם ושנאתם... לכן נחה רוח ה' על הנביאים ההם ויצום לחבר על ספר כל הספורים ההם בשלמות ואמת...' (דון יצחק אברבנאל, פירוש על נביאים ראשונים, ירושלים תשט"ו, עמ' ח; והשווה דבריו בהקדמתו לפירושו לספר מלכים, שם, עמ' תכח).
  3. R.H. Pfeiffer, Introduction to the Old Testament, New York 1948S, pp. 384, 389
  4. J.A. Montgomery, The Books of Kings (ICC), Edinburgh 1951, pp. 231ff.
  5. M. Noth, Könige (BKAT), I, Neukirchen-Vluyn 1968, p. 246
  6. י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: מימי קדם עד סוף בית שני, ב, תל-אביב תש"ב (תשכ"ט), עמ' 36.
  7. ב' אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, ירושלים תשל"ג, עמ' 165-167. משום מה אין הוא מזכיר את קויפמן.
  8. ראה: C.F. Burney, Notes on the Hebrew Text of the Books of Kings, Oxford 1903, p. 152.
  9. לדיון במבנה ההשתלשלות עיין: מ' פרי ומ' שטרנברג, 'זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633-635.
  10. בתרגום השבעים, בתרגום יונתן ובפשיטתא משתקפת 'פן' במקום 'אכן', אולם כבר ציינו ברני ונות, שיש לראות את תיבת 'אכן' כמקורית, והיא משמשת להבעת הוודאות שבהשתלשלות החטא, ראה: ברני (לעיל, הערה 8), עמ' 155-156; נות (לעיל, הערה 5), עמ' 241.
  11. בתרגום השבעים אין נזכרות 'צדנית' ברשימת נשות שלמה, אמנם אלוהי צידונים נזכרים ברשימת האלילים, כך נוצר בתרגום השבעים מצב מלאכותי, ששלמה בנה במה לאלוהיו של עם שמקרבו כביכול לא נשא לו אישה.
  12. לפני פירוט העמים ברשימת הנשים נזכרת בת פרעה בדרך היוצרת חציצה בין הכלל 'נשים נכריות רבות' לבין הפירוט שברשימה. אזכור נפרד זה יש תולים בחשיבות נישואיה (השווה: BDB, עמ' 85), אולם לפי זה תמוה ביותר העדר אזכור פולחן מצרי ברשימת האלילים. ייתכן שהאזכור הנפרד מבטא הערכה דתית שונה – בנישואין אלה לא היה חטא, ראה: K.F. Keil, Commentary on the Books of Kings (translated from German by J. Murphy), I, Edinburgh 1857, p. 186; והשווה: ברני (לעיל, הערה 8), עמ' 154. ואכן, באזכורים החוזרים ונשנים של נישואין אלה בפרשת מלכות שלמה (ג א; ז ח; ט טז, כד) איננו מוצאים כל גינוי. אפשרות אחרת להסביר את אי ההתאמה לגבי בת פרעה והפולחן המצרי, והיא נקוטה בידי רבים מהחדשים, היא בראיית התיבות 'ואת בת פרעה' כגלוסה.
  13. לנישואין הדיפלומטיים של דוד ושלמה ראה: א' מלמט, 'פרקים במדיניות החוץ של דוד ושלמה', בתוך: א' מלמט (עורך), בימי בית ראשון, ירושלים תשכ"ב, עמ' 33-36 (ובנוסח מורחב: ישראל בתקופת המקרא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 207-211). לדיון כללי על הנישואין הדיפלומטיים במזרח הקדום ובחברה המקראית עיין: ד' אלגביש, 'מלחמה ושלום ביחסי ישראל-יהודה: דגמים ביחסים הבינלאומיים בתקופת המקרא', עבודה לשם קבלת התואר מוסמך במדעי הרוח, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשל"ח, עמ' 161-164.
  14. הפועל 'אהב' חשוב ומשמעותי בתיאור המקראי על שלמה, לפי שהוא מלה נרדפת לשמו האחר של המלך – ידידיה. למדרשי שמות המיוסדים על שמה השני של הדמות או על מלה הנרדפת לזו הנשמעת בשם עיין: י' זקוביץ, 'מעמדם של המלה הנרדפת והשם הנרדף ביצירת מדרשי-שמות', שנתון, ב (תשל"ז), עמ' 100-115, ושם בעמ' 106-107 דיון במדרשי שם של שלמה מסוג זה.
  15. על קשר זה עמד קרלסון, ראה: R.A. Carlson, David, the Chosen King: A Traditio-Historical Approach to the Second Book of Samuel, Stockholm 1964, pp. 161f.. הניגוד שבין הטקסט שלנו לבין הקטע שבראש פרק ג מוקהה אצלו משום שהוא רואה ב-ג ג – Positive though reserved, judgment. אולם ייחוס נימה ביקורתית כלפי שלמה ל-ג ג מיוסד לדעתנו על הבנה מוטעית של הקטע; ראה בהרחבה: פריש (לעיל, הערת כוכב), עמ' 234-240.
  16. על אחדות מלשונות מותפות אלה, כולל אה"ב, כבר עמד פורטן בהצביעו על ההקבלה הניגודית בין ג א-ג לבין יא א-ח, ראה: B. Potren, 'The Structure and Theme of the Solomon Narrative (I Kings 3-11)', Huca, 38 (1967), pp. 112ff. הקבלה מסועפת זו אינה באה לידי ביטוי בהצעת המבנה של פרקר, שכן ל-יא א-יג הוא מקביל בדרך מלאכותית את פרקים ו-ח ול-ח א-טו הוא מקביל את ט א-יא. ראה: K.I. Parker, 'Repetition as a Structuring Device in 1 Kings 1-11', JSOT, 42 (1988), pp. 19-27
  17. ייחוד זה מוקהה על ידי אבן עזרא (בשני פירושיו לשמ' כא ד), שכן לפיו ההיגד 'מן הגוים אשר אמר' וגו' מתייחס רק ל-'צדנית חתית' שבסוף פס' א. תפיסה דומה ניכרת גם ב'מצדות דוד' על אתר, ולפי פס' ב מוסב רק על 'חתית', והוא העם היחיד מהנזכרים ברשימתנו הכלול ברשימות עממי כנען שבתורה (אבן עזרא, שכלל גם את הצידונים, נשען אולי על בר' י טו, והשווה: שופ' א לא). אמנם בכתובנו אין סמך מספיק להבחנה כזו בין העמים.
  18. אמנם בדב' כג הלשון הנקוטה היא 'לבוא בקהל', ורבים מהחדשים מפרשים אותה שלא לעניין הנישואין; ועיין עוד: ז' פלק, 'האסורים לבוא בקהל', בית מקרא, כ (תשל"ה), עמ' 342-351.
  19. הרצף של ארבעת העמים הללו אינו קיים בתרגום השבעים, לפי שבו מופיע לאחר 'עמנית,Καί Ίδουμάιας Σύραςί ('ארמית, אדומית'). חוקרים נפלגים בהערכת טיבה של גרסה זו, אם נשתמר בה נוסח מקורי או שהיא כפל גרסה. בלא להכריע כאן בשאלה הטקסטואלית יש לציין, שמבחינה ספרותית נפגם בנוסח השבעים הרצף של ארבעת העמים. מאידך גיסא יש לנוסח זה משמעות לעניין הגמול, שהרי אם חטא שלמה גם בנשיאת ארמיות נמצאו כל הארצות שבהן פועלים יריביו (אדום ואדם שבהן מתחוללות מרידות ומצרים שבה מוצאים יריביו מחסה) קשורות במעשי החטא שלו. ולעניין מצרים, ראה דברינו לעיל, הערה 12.
  20. השווה: קויפמן (לעיל, הערה 6), ד, עמ' 292-293.
  21. הרחבה נוספת של האיסור אנו מוצאים בימי שיבת ציון, עיין: עז' ט א ואילך; נחמ' יג כג-ל; וראה: קויפמן (שם), עמ' 291 ואילך. לדעת זר-כבוד, המציאות של נישואי תערובת אף בקרב גדולי יהודה בראשית תקופת שיבת ציון נבעה מתפיסה מקילה של מורי תורה, שהבינו את האיסור שבתורה כמוגבל בהיקפו (חל על עממי כנען בלבד) ובתכליתו (מניעת השפעה אלילית). לעומתה התפיסה המחמירה ראתה בעמים המפורטים בתורה דוגמאות גרידא ולא פירוט דווקני. ראה: זר-כבוד, 'עניין נישואי תערובת אצל עזרא ומלאכי', בתוך: ספר בן-ציון לוריא, ירושלים 1979, עמ' 162-165.
  22. השווה: B. Stade and F. Schwally, The Books of Kings (SBOT) (translated from German by R.B. Brunnow and P. Haupt), Leipzig 1905, p. 121
  23. לדוגמאות לתופעה זו עיין: GKC §135o.
  24. מתח זה, שבין צורת מלה לבין ההקשר שהיא מופיעה בו, הוא לדעת פארן אחד המאפיינים האפשריים של 'משנה הוראה', ראה: מ' פארן, 'למשנה הוראה במקרא', באר-שבע, א (תשל"ג), עמ' 153 ואילך. דוגמה נוספת לתופעה הנדונה מצויה לדעתנו בפס' לג בפרקנו: "יען אשר עזבוני וישתחוו לעשתרת... ולא הלכו בדרכי לעשות הישר בעיני וחקתי ומשפטי כדוד אביו'. ההקשר כולו, ובפרט הלשון 'כדוד אביו', מורים על כך שהדברים אמורים בשלמה, ואילו צורתם של הפעלים מכוונת לרבים כלשהם. אם לא נראה בכך שיבוש גרידא, אפשר שיש לפנינו הרחבה מכוונת של מעגל החוטאים – לא שלמה לבדו, אלא גם בני-ישראל.
  25. מיעוט שבמיעוט מן המפרשים והחוקרים סבורים שתיבת 'בהם' מוסבה על הגויים ולא על הנשים: '"בהם" – בגוים ההם דבק ובא שלמה מאהבת נשים', מ"י אשכנזי (טרסקי), הואיל משה: נביאים ראשונים, גוריציה תר"ל; נות מעיר שהתיבה מוסבה מבחינה פורמלית על הגויים אולם היא מכוונת לנשים הנוכריות, ראה: נות (לעיל, הערה 5), שם. ויינפלד מביא את הפסוק בנספח שלו על הפרזיאולוגיה הדויטרונומיסטית אצל הלשון 'דבק בגוים', ראה M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, Oxford 1972, p. 341, n. 11. לדעת ואליס התיבה מוסבה על 'אלהיהם', ראה ,TDOT, III Grand Rapids 1978, p. 83 'דבק' G. Wallis
  26. אופנהיימר (לעיל, הערה 7), עמ' 166.
  27. להארתו הרטרוספקטיווית של הטקסט בתהליך קריאתו ראה: מ' פרי, 'הדינאמיקה של הטקסט הספרותי – איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו", הספרות, 28 (אפריל 1979), עמ' 18-20.
  28. לתפיסה זו ראה: ויינפלד (לעיל, הערה 25), עמ' 168, הערה 4; י' ליוור, חקרי מקרא ומגילות מדבר יהודה, ירושלים תשל"ב, עמ' 97, הערה 44. תפיסה זו עולה כבר מדרשתו של רשב"י על תלונתו של ספר משנה תורה על שלמה לפני הקב"ה, ראה: ויקרא רבה יט ב, מהדורת מרגליות, עמ' תכ-תכא.
  29. הפועל 'נטה' מוחלף כאן בנרדפו 'סור', ראה: סורו//הטו (יש' ל יא); וכן השווה: במ' כ יז // דב' כ כז; תה' קיט נא, קנז//שם, פס' קב; ועיין עוד: ר' ויס, מחקרי מקרא: בחינות נוסח ולשון, ירושלים תשמ"א, עמ' 98-99.
  30. והשווה דעתה של צ' טלשיר, הרואה בפס' 2 כולו נטע זר בסביבתו. ראה: צ' טלשיר, 'לדמותה של מהדורת ספר מלכים המשתקפת בתרגום השבעים – הערכות כלליות וניתוח פרק הצללים במלכות שלמה (מל"א יא)', תרביץ, נט (תש"ן), עמ' 268-270. בחיבורה מצוי ניתוח מעמיק של דרך צמיחתו של התיאור המקראי הנדון במאמר זה. אמנם בניגוד לדעה הנזכרת ניתן אולי לא לייחס חשיבות להבדלי לב-לבב, תוך הצבעה על חילופי שתי הצורות בהקשרים סמוכים ביותר, כגון: 'והתברך בלבבו... כי בשררות לבי אלך' (דב' כט יח), 'והשיבו אל לבם... ושבו אליך בכל לבבם' (מל"א ח מז-מח), 'האמרה בלבבה... ותאמרי בלבך' (יש' מז ח-י).
  31. בניגוד להנחה שביסוד הסברנו כי גב הוא כפל דיווח סבורים אכן כספי ומלבי"ם כי הפסוק משקף עבירה נפרדת שהתרחשה בצעירותו של שלמה, אלא שהם מבחינים בין חומרת חטאי שלמה בשתי התקופות (במינוחו של אבן כספי: 'חטא' לעומת 'עוון').
  32. הקפדה זו על תכיפות האירועים דומה לתופעה שחשף גודינג בתרגום השבעים לספר מלכים, ראה: 166-153 D.W. Gooding, wPedantic Timetabling in 3rd Book of Reignsw, VT, 15 (1965), pp. 153-166 בדחיית הנאמנות לסדר הזמנים בשל שיקול ספרותי-תיאולוגי משמש פסוקנו דוגמה בזעיר אנפין למה שמתרחש בהקשר הרחב שלו, והדברים אמורים במיקומם של תיאור נשיאת הנשים הנוכריות ושל הדיווח על מרידותיהם של הדד האדומי ורזון הארמי שהתרחשו כמסתבר בפרק זמן קדום יותר ממיקומם בתיאור המקראי.
  33. הקשר שבין שני חלקי האיסור מהודק בניסוחו של האיסור במגילת המקדש: 'ולוא ירבה לו נשים, ולו יסירו לבבו מאחרי' (מגילת המקדש נו שו' 18-19, מהדורת ידין, ב, עמ' 178).
  34. ויושם לב כי בנוסח האיסור ב'חוק המלך' אין משלים ל'לא יסוד לבבו'. האומנם זיקתו של פס' ג ל'חוק המלך' כה ניכרת עד שגם החריג הסגנוני שהזכרנו לעיל – העדר המשלים ל'ויטו נשיו את לבו' – כרוך בהכוונה לשונית אל ניסוחו של חוק זה?
  35. בנוסח הלוקיאני של תרגום השבעים משתקפים 'מקטיר ומזבח' כפעלים המוסבים על שלמה. ברם פתיחתו של הפסוק בלשון 'וכן עשה ל- ...' מורה על כך שבא להשלים פרטים ולא לציין פעולה חדשה. מכיוון שקודם נאמר 'אז יבנה שלמה במה לכמוש... ולמלך...' (פס' ז), הרי שפס' ח בא להוסיף על מספר הבמות – לא רק לאלוהי מואב ועמון, אלא 'לכל נשיו'. לאור דיוק זה בלשון הכתוב סבורים אנו אפוא שצודקים אותם חוקרים הרואים כאן את נוסח המסורה כמקורי.
  36. השווה: נות (לעיל, הערה 5), עמ' 250.
  37. שטרנברג הצביע על מגמה לריכוך חטאו של שלמה כבר בפס' ד-ז בהשוותו את דרך תיאור חטא שלמה לתיאור חטא העגלים של ירבעם (יב כו-כח); עיין: M. Sternberg, 'Proteus in Quotation-Land: Mimesis and the Forms of Reported Discourse', Poetics Today, 3q2 (1982), pp. 117-119
  38. לקירבתן של שתי הלשונות השווה: ויינפלד (לעיל, הערה 25), עמ' 78, הערה 1.
  39. יש לציין שאין הדבר מפריע לחוקרים לייחס היגדים כפולים אלה לאותו קולמוס. כך למשל כל שלוש הדעות המייצגות שהזכרנו לעיל בסעיף [א] רואות בהיגדים אלה את לשון העורך.
  40. בתרגום השבעים נעדר הפסוק 'וילך שלמה אחרי' וגו' (פס' ה; 'עשתרת' מצורפת לפס' ז), ויש בו סדר שונה של ההיגדים. המבנה המאורגן שנצביע עליו אינו קיים בתרגום השבעים. אפשר שצודק בארנס בהעריכו שהסדר בתרגום השבעים הוא W. M. Barnes The First Book of Kings (CBSC), Cambridge 1908, p. 98 אולם דווקא אפיון זה מורה כנראה על היותו תנייני, וראה בהרחבה: גודינג (לעיל, הערה 32), שם; טלשיר (לעיל, הערה 30), עמ' 280-282.
  41. ההערכה 'ולא היה לבבו שלם' וגו' (פס' ד) יש בה משום דרישת שמו של שלמה הנזכר בתחילת הפסוק. למדרשי השם 'שלמה' עיין: י' זקוביץ, 'שלמה – [ב] השם', א"מ, ז, ירושלים תשל"ו, טורים 699-700; M. Garsiel, Biblical Names: A Literary Study of Midrashic Derivations and Puns, Ramat-Gan 1991, pp. 49-50, 191-192, 204-207. שמו השני של המלך, ידידיה, נדרש בפס' א-ב; וראה לעיל, הערה 14.
  42. דומה שהבחנה זו תקפה גם לגבי הצמד דב-וג; לעומת 'לב שלם', שעניינו בתחום האמונה וההכרה, 'מלא אחרי' מצטייר כמשתייך יותר לתחום המעשה, והשווה ההנגדה בין העם לבין כלב: 'ולא שמעו בקולי' – 'וימלא אחרי' (במ' יד כב-כד).
  43. לבחינת תפקידיו של סיפור בהקשרים השונים שהוא נתון בהם השווה: י' זקוביץ, "עלה קרח עלה קרח" – מעגלי פרשנות בסיפור המקראי', מחקרי ירושלים בספרות עברית, ח (תשמ"ה), עמ' 7-23.
  44. קישור ניכר לעין בין שלמה לבין חזקיהו ויאשיהו נעשה בספר – בלא קשר לתיאור הנדון – באמצעות נוסחת ההפלגה הכפולה, האמורה רק לגביהם: ג יב; מל"ב יח ה; כג כה; G.N. Knoppers, "The Was None Like Him": Incomparability in the Books of Kings', CBQ, 54 (1992), pp. 411-431
  45. לתפקודן של הזיקות הראשוניות אב-בן ומנהיג-יורש כאמצעי קישור המכון את הקורא להעמדת מערכי השוואה ראה: מ' גרסיאל, ספר שמואל א: עיון ספרותי במערכי השוואה באנלוגיות ובמקבילות, רמת-גן תשמ"ג, עמ' 17-18.
ביבליוגרפיה:
כותר: תיאור חטאי שלמה (מל"א יא א-ח) : ניתוח ספרותי - תיאולוגי
מחבר: פריש, עמוס
תאריך: 1997 , גליון יא
שם כתב עת: שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום
עורכי הכתב עת: ויינפלד, משה ; גרינפלד, חיים יונה
הוצאה לאור : תנ"ך ישראל ע"י מ' ניומן
הערות: 1. יצא לאור בסיוע קרן פרי לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי, האוניברסיטה העברית בירושלים.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך