עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > עמוד הבית > ממצרים לכנען > משהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > עמוד הבית > ממצרים לכנען > יציאת מצרים

 
שמות ז'-ח' | מחברת: רוני מגידוב
 

מכון שלום הרטמן
חזרה3

מהלך נרטיבי של שיעור מאפשר למורה להקנות לפרטי המידע המגוונים ולשאלות מסוגים שונים לכידות ומסגרת משמעות. הוראה משמעותית תתרחש כשהעלאת שאלות (ע"י התלמיד או המורה) ומתן מענה להן יתקיימו במסגרת הקשר שיש לו "סיפור" – התחלה אמצע וסיום - המעניק לשיח הכיתתי משמעות.
להשקפתנו, ה"סיפור" של השיעור, המהלך הנותן משמעות ללמידה, הוא הדבר הראשוני והבסיסי ביותר לו נזקקים המורים בבקשם רעיונות להכנת שיעוריהם. ביחידה זו אנו מבקשים לתרום למורים אותו תנאי הכרחי להוראה משמעותית: הצעה לנרטיב וקו מוביל לשיעור.

משה ברקע - מה משמעות הדבר?

בפרקים ג'-ד' סופר כי משה הדף בעקביות את השליחות להנהיג את עם ישראל, ובסופו של דבר השליחות נכפית עליו. מעניין לראות כיצד משה יתפקד כמנהיג.

בתחילת השליחות משה איננו מופיע לבד אלא רק עם אהרון אחיו, ולמעשה אהרון הוא זה שמבצע את המעשים המרשימים – האותות - בפני הקהל: כך כאשר אספו את הזקנים בשמות ד' 30, וכך בפני פרעה בשמות ז' 10. אפשר שמשה עדיין מרגיש כבד פה ומתקשה להיכנס לתפקיד הגדול. עם זאת, אפשר שעמידתו מן הצד, בעוד אהרון הוא הפועל, דווקא תורמת להופעתו כמנהיג. גם המלך פרעה איננו עושה הלהטים, אלא החרטומים שנקראים על ידו עושים אותם, כך עומד משה בפני שליט מצרים כמנהיג שפועלים בשמו ומכוח פקודתו.

רק בפרק ח' פועל משה לבדו וללא הנחיה אלוהית. מה השתנה? מדוע משה מדבר עם פרעה בפרק ח' 5 ללא תיווכו של אהרון? מה קרה שהפעם המעשה מעורר ההשתאות – הסרת הצפרדעים – נעשה על ידי משה, ולא על ידי אהרון (על פי פס' 8 – 10)? נבקש לנסות ולהבין מה הפעיל את משה.

אותות, ושוב אותות

בפרק ז' 8 – 12 לא מתוארת שיחה בין אהרון ומשה לבין פרעה. משה ואהרון נכנסים אל פרעה ומיד פותחים במעשים - הופכים את המטה לתנין. למחרת מתרחשת מכת הדם על היאור. האם אין דין ודברים בין משה ואהרון לבין פרעה?

אפשר שהכתוב איננו מספר שמשה מילא אחר הצו האלוהי לדבר אל פרעה, זוהי תופעה חוזרת בשתי המכות הראשונות – יש הנחיה אלוהית לדבר אל פרעה, אך לא נמסר על קיומה. כך לפני מכת הדם: לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא-שָׁמַעְתָּ עַד-כֹּה (ז' 15 - 16), וכך לפני מכת צפרדע: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כז וְאִם-מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת-כָּל-גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים (ז' 26 - 27). אולם המספר אינו מדווח שמשה דיבר עם פרעה, אלא מספר רק על תחילת המכה בעזרת הטיית המטה.

ייתכן שזהו מקרא קצר – ההנחיה האלוהית מתבצעת, אבל הכתוב לא חוזר על כך. אפשר גם שמשה לא ביצע את ההנחיה האלוהית כלשונה, ואהרון פתח במעשי האותות. נידרש לעניין זה בהמשך.

בין כך ובין כך, האותות והמכות הם ללא ספק עיקר עניינו של הסיפור. מדוע?

ראשית, נזכור כי בפרק ה' (שאיננו בתכנית הלימודים), דווקא דיברו משה ואהרון אל פרעה ללא כל אות או מכה. אולם תגובת פרעה לפנייתם הייתה הכבדת עול השיעבוד על העם. אפשר שלאחר ניסיון ההידברות, הפעולה המרכזית מול פרעה היא האותות. מדוע? נראה כי משה ואהרון מדברים אל פרעה בשפה המוכרת לו – שפת הכישוף ושפת הכוח.

מהי המטרה? האם אלוהים איננו יכול להוציא את בני ישראל ממצרים ללא עשר המכות ולהטים שונים?

בפרק ו' ובתחילת פרק ז' מגלה ה' למשה מהי מגמת תכניתו. בפרק ו' הוא מציג את ההיבט של בני ישראל ואת המגמה הקשורה בהם בתכנית הגאולה: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (ו' 6 – 7). בפרק ז', ה' מציג בפני משה את ההיבט המצרי ואת מגמת התכנית בנוגע לפרעה: וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם (ז' 4 - 5). התכלית הזאת חוזרת בפרק באמצעות השורש המנחה י.ד.ע – בפרק ז' 17, ובפרק ח' 6, 18, המלווים את מכות דם, צפרדע וערוב. הכוונה האלוהית היא שהמצרים ידעו מיהו ה', ושהעובדה הזאת תנוצל על ידי משה כאשר יחלה את פני ה' לאחר חטא העגל (שמות ל"ב 11 – 12).

מה אפשר ללמוד על פרעה מהתנהלותו ומתפקודו?

איך מגיב פרעה למכות? מהי השפעתן עליו? האם יש התפתחות בתגובותיו?

פרעה מגיב בצורה דומה לכל אחת מארבע המכות שעליהן מסופר בפרקים ז'-ח' – הוא מכביד את לבו ומסרב לשחרר את בני ישראל (ז' 22, ח' 11, 15, 28, וראו עוד ז' 13 – לאחר האותות הראשונים). ובכל זאת, יש הבדלים בתגובותיו והן אינן חוזרות בדיוק על עצמן. כדאי לבדוק עניין זה משום שמההבדלים שבתגובותיו אפשר ללמוד על פרעה לא מעט.

ראשית, נברר מהם ההבדלים בתגובותיו.

  • לאחר מכת דם אין שום תזוזה בעמדת פרעה – וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת (ז' 23).
  • לאחר מכת צפרדעים נראה שהוא מוכן להתגמש. הוא קורא למשה ואהרון, מה שלא עשה במכת דם, ומבקש מהם: הַעְתִּירוּ אֶל-ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת-הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה' (ח' 4). אלא שמיד לאחר שמשה מסיר את המכה הוא חוזר בו: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (ח' 11).
  • מכת כינים, כמו מכת דם, שוב איננה מוציאה את פרעה משלוותו, ולמעשה נראה כי אף שחרטומיו מודים בהכוונה האלוהית העומדת מאחורי מכת הכינים: וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, בכל זאת: וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (ח' 15).
  • במכה הבאה, מכת ערוב, נדמה כאילו פרעה נכנע והוא עומד לשחרר את בני ישראל: וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (ח' 21), ולאחר המענה של משה (בפס' 22) הוא מוותר כמעט לגמרי על תנאיו: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי (ח' 23). אך הוא שוב חוזר בו: וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד. כח וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם (ח' 27 – 28).

מה מפעיל את פרעה? מדוע לעתים הוא נענה ולעתים הוא אדיש למכה?

נזכיר כאן שני מניעים מרכזיים בהתנהגותו:

א. המניע הראשון בולט מאוד בסיפור – כל עוד המכה קיימת (במקרה של צפרדע וערוב) ונזקיה ניכרים – מבקש פרעה להפסיקה. הוא אף מוכן להיענות לבקשת משה ואהרון ולשלח את העם לעבוד את אלוהיו. אולם כשהמכה סרה, מתחרט פרעה וחוזר בו מהסכמתו. זוהי התנהגות שאפשר לכנותה ילדותית.

שלב ידוע בהתפתחות של תינוק בן כתשעה חודשים הוא שלב הקרוי קביעות האובייקט. לפני השלב הזה, התינוק אינו מבין שאדם או חפץ ממשיכים להיות קיימים בעולם גם כשהוא איננו רואה אותם. בגיל 9 חודשים וחצי יש קפיצה התפתחותית בנושא הזה: התינוק מבין שגם אם חפץ או אדם שמופיעים בפניו נעלמים, הם בכל זאת ממשיכים להיות קיימים מחוץ לטווח ראייתו, והוא אפילו מנסה לחפש אותם. אחד המשחקים הידועים בשלב קביעות האובייקט הוא "קוקו" - המבוגר מסתיר את פניו, ואז מגלה אותם. התינוק מבין שאף על פי שהוא לא רואה את האובייקט, הוא עדיין קיים, והוא שש לאשש זאת בכל פעם מחדש עם קריאת ה"קוקו".

אם לאחר המכה השנייה היה פרעה מנסה להערים על משה ולהפר את תנאי ההסכם שלפיו ישלח את העם לאחר מכת הצפרדעים, ייתכן שגם היה אפשר לראות בו אדם שמנהל משא ומתן ערמומי ולא נכנע ללחץ. אבל לאחר המכה הרביעית – האם פרעה כבר לא הבין שבכוחו של משה לחזור עם מכות נוספות, ושזהו הדפוס שלפיו משה פועל? בשלב הזה כבר היה עליו להסיק שגם אם המכה נעלמה, הכוח של משה להכותו עדיין קיים.

נראה שפרעה רואה את עצמו במאבקי כוחות עם משה ועם אלוהים. הכוחנות באה לידי ביטוי לאחר מכת כינים. לאחר שנכשלו בהסרת הכינים אומרים החרטומים לפרעה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא. פרעה, אולי דווקא בשל האמירה הזו, מגיב בהקשיית לבו (ח' 15). הוא איננו מוכן להיכנע לאלוהי משה! אפשר שעמדה כוחנית זו היא זו שמוציאה מפרעה התנהגות ילדותית.

ב. כפי שראינו לעיל, לא על כל מכה מגיב פרעה בהבטחה רגעית לשנות מעמדותיו - יש מכות שפרעה אדיש אליהן – דם וכינים, ויש מכות שהוא מוכן להיכנע, לפחות כל עוד הן קיימות – צפרדע וערוב. איך נסביר זאת? נברר מה משותף לשתי המכות האלה ומה מבדיל אותן מהשתיים האחרות.

כך מתוארת מכת צפרדע: כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ (ז' 27). כשמבקש פרעה להסיר את המכה הוא אומר: הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי (ח' 4). ראוי לשים לב לסדר – קודם מִמֶּנִּי ואחר כך מֵעַמִּי.

וכך מתוארת מכת ערוב: וַיַּעַשׂ יְהוָה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב (ח' 20).

בשתי המכות שבהן מגלה פרעה התגמשות זמנית, הוא עצמו נפגע. תיאור זה של פגיעה בפרעה ובביתו, איננו מצוי במכת דם או במכת כינים.

יתרה מזאת, ריחוקו של פרעה מהסבל של עמו בא לידי ביטוי גם בסיפור הסרת מכת הצפרדעים. נשים לב למתח הסאטירי (או הגרוטסקי) שבין פס' 10 לפסוק 11 בפרק ח': וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ. יא וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה. הסרת מכת הצפרדעים מלווה בתיאור מעורר גועל, אנו כמעט חשים את הסירחון המתפשט במצרים כתוצאה ממותן של הצפרדעים. נראה כי מטרת התיאור, הנדיר למדי בסיפור המקראי היא הדגשת הרווחה שרואה פרעה בפס' 11.

פרעה איננו קשוב לסבל עמו ומוכן לסגת מעמדתו רק כשהדברים נוגעים בו באופן אישי. זהו מאפיין מדאיג, במיוחד כשמדובר במנהיג, ומצייר את פרעה מלך מצרים באור שלילי במיוחד.

ראינו שפרעה מתאפיין במאבק כוחני שבו הוא מתגלה כילדותי ואגוצנטרי. מה מפעיל את משה? האם הוא עובר שינוים ומתפתח במהלך הסיפור?

מה אפשר ללמוד על משה, תפקודו והתנהלותו? הצלחה וכישלון כמניעים את האדם

משה מתפתח במהלך שליחותו. בפרק ח' 5 משה מדבר אל פרעה, לראשונה בלי אהרון, ומילותיו אינן כתוצאה מהנחיית אלוהים. נהפוך הוא – לאחר שהוא מתגרה בפרעה לקבוע מועד להסרת מכת הצפרדעים, משה צועק אל ה' כדי שאכן יעמוד במועד זה (ח' 8 – 9). מה הניע את משה לדבר, ולא רק לדבר אלא להפעיל את ה' כדי שיקיים מה שהוא, משה עצמו, קבע מיוזמתו? איך יצא משה מעמדת שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח ונשאב לתפקיד?

הכישלון מרפה ידיים

כבר עסקנו באופן שבו ה' מתייחס לסירובו של משה ולחששותיו – מצד אחד אין הוא מוותר, ומצד שני מספק למשה פתרונות לחששותיו. כך עוצב דגם העבודה שהציב ה' למשה - הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ... טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים (ד' 14 – 16). ואמנם ראינו כי לאהרון תפקיד מוביל מול הזקנים ומול פרעה (ד' 29 – ה' 1).

בפעם הראשונה שמשה חורג מדגם זה ופונה בעצמו ישירות אל העם הוא נכשל – וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (ו' 9). משה מסרב להמשך ההנחיות של ה', וה' חוזר אל דגם שותפותו של אהרון:

י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

תגובת ה' היא שיתופו של אהרון במשימה: יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ו' 10 – 13).

אלוהים חוזר, אפוא, לדגם המוכר: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (ז' 1). וכך פועל אהרון עם משה בפרק ז' 8 – 10.

בפרק ז' 14 מנסה ה' לשאוב את משה אל התפקיד ומבקש לשבור את הדגם הרגיל ולהפעיל את משה ורק אותו: יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי... הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (ז' 14 - 17). אולם כנראה שמשה לא פעל או הביע הסתייגות כי ה' צריך לחזור אל הדגם שבו אהרון שותף דומיננטי במהלך: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ-דָם וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר לְדָם (ז' 19 – 20).

הרווח שבין פס' 18 ל-19 מסמן אולי פער של וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר שבו עסקנו בדיון בפרק ג (14 – 15). קשה להסביר שמדובר כאן במקרא מקוצר – כלומר שמשה קיים את דברי ה' והמספר לא דיווח על כך – כי לשם מה חוזר ה' ומנחה את אהרון בפס' 19 הנחיה שכבר ניתנה למשה בפס' 17?
הדפוס הוא, אפוא:

ה' פונה אל משה לפעול,
משה מהסס או מסתייג,
ואז ה' מפעיל את אהרון באמצעות משה.

הדפוס הזה חוזר גם לפני מכת צפרדע – ז' 26 – ח' 2. נשים לב לשתיקת המספר שוב לגבי ביצוע הנחיית ה' למשה שבפס' 26 – 29 ולהשלמת הפער הנדרשת בשל תופעת וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר בפרק ז' 26 ובפרק ח' 1.

אם כך, מה גרם למהפך בתפקודו של משה בפרק ח' 5? הצלחה מניעה לפעולה

כשם שלעתים הכישלון מניע בני אדם, כך ההצלחה היא גורם מניע. אפשר שבדרך זו יש להסביר את אמירתו היזומה של משה לפרעה בח' 5.

אהרון הצליח באותותיו, הצפרדעים מכסות את כל ארץ מצרים, ופרעה מגיב עתה באופן שונה ממכת הדם. הוא קורא לאהרון ולמשה ומבקש מהם: הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, ואפילו מבטיח: וַאֲשַׁלְּחָה אֶת-הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה (ח' 4). כשנוכח משה בהצלחת האותות ובשינוי הלך רוחו והתנהגותו של פרעה – הוא חש בטוח מספיק כדי לנקוט פעולה עצמאית משלו.

איך מדבר משה אל פרעה? מכת צפרדעים

נשים לב לדברי משה בפס' 5: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. מילים אלה עשויות לרמוז על תחושת כוח שמפעמת עתה במשה. כיצד אנו לומדים זאת? נזכיר שוב את חיפוש הפרטים שתמונת הסבלים מייצגת ונרכיב את "משקפי המיקרוסקופ".

הִתְפָּאֵר עָלַי אומר משה. למה כוונתו? וכך מפרש רש"י:

... השתבח להתחכם ולשאול דבר גדול ולומר שלא אוכל לעשותו

לפי פירושו של רש"י נראה כי יש כאן התגרות של משה בפרעה – 'נסה אותי, נסה לראות אם לא אצליח לעמוד במה שתגיד - אתה תגיד מתי ואני אעשה'. נשים לב לשימוש בפועל בגוף ראשון יחיד - אַעְתִּיר לְךָ כאילו אומר משה: 'אני הוא שאעתיר לך, בי אתה תלוי'.

גם האריכות שבה מתאר משה את הסרת מכת הצפרדעים על שילוש מושאיה הישירים ושילוש מושאיה העקיפים מעמידה אותו כאדם שמרגיש בטוח מאוד בכוחו והוא מנופף בו אל מול פרעה:

לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ
מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה

איך מדבר משה אל פרעה? מכת ערוב

במכת ערוב, שרבו הפירושים על טיבה, חלה כנראה עליית מדרגה – זו הפעם הראשונה שיש הפרדה בין ארץ גושן שאיננה סובלת מהערוב לבין שאר ארץ מצרים (ח' 18 – 19). אפשר שהדבר מעיד על חוזקה של המכה שבני ישראל, היושבים בארץ גושן, זכו לחסדי ה' והם פטורים ממנה.

בפס' 22 מדבר משה אל פרעה לאחר שפרעה קרא לו ולאהרון כי התקשה לשאת את כובד המכה. פרעה מציע שהעם יעבוד את ה' בארץ מצרים: לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ (ח' 21) ועל כך עונה משה:

לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן
כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ
הֵן נִזְבַּח אֶת-תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (ח' 22).

מדוע אנו חשים כי בדברי משה יש יותר מקורטוב של לעג והתנשאות?

ראשית, משה מסביר לפרעה מה נכון לעשות ולא נכון לעשות.

נוסף על כך, הוא מסביר לו את מנהגי ארצו שלו – הוא מסביר לו מהן תועבות מצרים.

ולבסוף – הוא מצייר תמונה שלפיה המצרים יראו את בני ישראל הזובחים את תועבת מצרים, ומפנה שאלה רטורית לפרעה - וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?! בשאלה רטורית יש משהו מן העלבון. חוץ מזה, קשה להניח כי פרעה באמת דואג אם יסקלו את בני ישראל או לא. זוהי, אם כן, גם שאלה רטורית וגם שאלה בלתי רלוונטית לפרעה. ייחוס דאגה לפרעה, שגם לבני ארצו לא גילה דאגה או אמפתיה, הוא לעג כשלעצמו.

נראה כי דברי משה לפרעה בפס' 25: רַק אַל-יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת-הָעָם לִזְבֹּחַ לַיהוָה, רומזות להיתול שמהתל משה בפרעה.

מה גרם למשה שתיאר עצמו כערל שפתיים וכבד פה להיות דברן מושחז ובטוח בעצמו?

על פי הקריאה שהצענו, המהלך שהביא לכישלון הרתיע את משה והעצים את חששותיו, ולעומת זאת מהלכים של הצלחה חיזקו אותו ואת ביטחונו בכוחו ובכוח של ה' שבשליחותו הוא פועל. אפשר שיש כאן עוד גורמים אנושיים:

ייתכן שמשה קצת קינא באהרון אחיו שעמד במרכז הבמה והפגין את כוחו מול פרעה.

אפשר שמשה מתוודע אל הכוח הרב שניתן בידיו ומרגיש רצון לנקום בפרעה ולהראות את עליונותו עליו. משה ברח ממצרים, נס על נפשו והיה רועה צאן רחוק ממשפחתו. הוא חוזר עתה אל מול פרעה, שאפשר וזהו האיש שעמו גדל בארמונו של פרעה הקודם, ואם אכן כך, ודאי כילדים ונערים היה פרעה, הנסיך יורש העצר, בכיר ממשה. עתה ייתכן שמשה מרגיש את יכולתו להראות את כוחו אל מול פרעה זה – גם מסיבות לאומיות ותיאולוגיות ואולי גם ממקום של משקעים אישיים.

דיון בכיתה בשאלת הכותרת נראה לנו משמעותי ומחיה את הכתובים (וראו להלן). עם זאת, חשוב להביא למודעות הלומדים כי חלק גדול מההצעות הן השלמת פערים. אמנם זוהי השלמה המתייחסת להקשר של הכתובים, אך ללא אמירה מפורשת של המספר, המותיר עבורנו, הקוראים, את מלאכת ההשלמה והמילוי.

זהירות, הצלחה!

"זהירות, כישלון" היא אזהרה מובנת – שכן אפשר שתחושת כישלון שיתקה את משה ולא אפשרה לו לתפקד במלוא עוצמתו בשליחותו אל מול פרעה. אבל מה הסכנה בהצלחה?

הסכנה בהצלחה היא יכולתה לסנוור, לחולל תחושת כוח בלתי מידתית ולחסום את הרגישות ואת הקשב אל המציאות.

האם קרה למשה משהו מכל זה?

תחושת הכוח של משה איננה מלווה בביקורת - עתירתו לאל נענית, אף כי מעניין שהכתוב ציין כי היה על משה לצעוק אל ה' (8). הנעת תהליך הסרת הצפרדעים איננו כה פשוט וחלק כפי שתיאר משה לפרעה ואולי גם לעצמו.

זאת ועוד, ה' ממשיך להפעיל את אהרון דווקא במכת כינים, ואת מכת ערוב הוא מכה בעצמו, ללא מטה – לא בידי אהרון ולא בידי משה. האם יש כאן מסר המכוון למשה? קשה לדעת. דבר אחד ברור – משה שהחל את השליחות באמירה שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח, מעורב עתה היטב בשליחות. ואנו הקוראים, ניסינו לעקוב אחר תהליך כניסתו לתפקיד.

כמה הצעות לדיונים העוסקים בשאלות רלוונטיות לכיתה ז' שיכולות לעלות מהעיסוק בפרקים ז'-ח'

העיסוק בפרקים ז'-ח' באופן המוצג כאן מעלה כמה כיוונים שראוי להיות מודעים אליהם ולהחליט אם לאפשר ואולי אף לעודד דיון עליהם בכיתה:

א. ביחידה הצענו כי הכישלון הרפה את ידי משה והסיג אותו לדגם המוכר. לפי הדגם המוכר, משה מתקשה בדיבור ו"איננו עובר מסך", ועל כן אהרון יהיה הפועל המרכזי. אפשר להתבונן בהצלחה ובכישלון כמשפיעים בדרכים שונות על חיי אנשים, על דימוים בעיני עצמם ועל נכונותם לפעול. כישלון עשוי גם להיות מניע משמעותי להתקדמות ולפריצת דרך, כמו שההצלחה עשויה לעתים להביא לידי אטימות ותחושת כוח המשתקת את הרגישות לסובבים. נראה כי עם הכניסה לחטיבת הביניים, ההיכרות עם חברים חדשים, עם מסגרת אחרת ועם דרכי למידה שונות, השאלה של תחושת הצלחה וכישלון והשפעתם על חיינו היא רלוונטית יותר מתמיד, והדיבור עליה עשוי לסייע לאקלים בכיתה החדשה שזה עתה נוצרה.

ב. בעיסוק במשה הצגנו לא רק היבט אידיאולוגי, אלא הצענו להתבונן בו ובמניעיו מעבר למניעים תיאולוגיים ולאומיים. העלינו אפשרות להבין את מעשיו מתוך רגשותיו, צרכיו וחולשותיו כאדם. אפשר להתייחס לנקודה זו מתוך עמדה שמתחשבת בדרך הלימוד השונה בחטיבת ביניים לעומת הסיפורים המוכרים מגן הילדים ומבית הספר היסודי. זוהי צורת לימוד הרואה במשה, הנתפס כמנהיג קדום ורב עוצמה והשפעה – אדם עם חולשות ומניעים אנושיים שכל אחד מאיתנו מכיר. לדעתנו, חשוב לקיים בשלב כלשהו בלימוד בירור עם הלומדים אם דרך לימוד זו מעצימה את המקרא או מחלישה ומקטינה אותו בעיניהם.

למהלכים נרטיביים נוספים:

מבוא ושמות א
שמות ב
שמות ג-ד
שמות ז-ח (פריט זה)
שמות יא
שמות יב
שמות יד
שמות טו- שירת הים
שמות טו- מרה
שמות טז
שמות יח
תהלים קיד
במדבר יג-יד
במדבר כב- כג

ביבליוגרפיה:
כותר: שמות ז'-ח'
שם פרסום מקורי: ספר שמות- הצעות הוראה
מחברת: מגידוב, רוני
תאריך: 2011
הוצאה לאור : מכון שלום הרטמן
בעלי זכויות: מכון שלום הרטמן