עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > פולחן

תקציר
דף מידע המסביר מהו אוב וידעוני, מהי התפישה הדתית העומדת מאחורי פולחן הדרישה אל המתים ומדוע נאסר פולחן זה בישראל.

 
אובות וידעונים | מחברת: רוני מגידוב
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

למילה "אוֹב" (ברבים: אוֹבוֹת) כמה משמעויות במקרא וכולן קשורות לפולחן המתים:
1. רוח המת.
2. הקוסם או המכשף המעלה את רוחו של המת. מכונה במקרא גם "שואל או דורש באוב" ו"בעל/ת אוב".
3. בור המשמש פתח שדרכו יוצאת רוחו של המת ממנוחתה בשְאוֹל ועולה מעל פני האדמה.
4. נֹאד מים או יין, כלי שבו משקים את המת העולה מקברו.

המילה "אוֹב" באה בדרך כלל בצירוף המילה "יִדְעוֹנִי" - "אוב וידעוני". ביטוי זה הוא הֶנְדִיאָדִיס (ביטוי אחד שמורכב משני שמות המחוברים ב-ו' החיבור ושם אחד אחד מתאר או מחזק את משנהו, כגון: אורים ותומים, אמת וצדק, חִיל ורעדה).

יש שני פירושים למילה "ידעוני":
1. כינוי לרוח המת, שלפי האמונה העתיקה יודעת את צפוּנוֹת העתיד ויכולה לגלותן למי ששואל בעצתה.
2. כינוי לקוסם המעלה את רוח המת מן השְאוֹל.

טקס ההעלאה באוב

טקס העלאת רוחות המתים נערך בלילה או לפני עלות השחר. המשתתפים בטקס היו חופרים בור באדמה, שדרכו תוכל רוחו של המת לעלות מן השְאוֹל. נראה שהבור הזה נחפר בסמוך לקברו של המת וייתכן שנעשה בו שימוש חוזר להעלאת רוחות מתים אחרות.

לאחר חפירת הבור הקריבו מעליו קורבן לכבוד המתים. דם הקורבן ניגר אל הבור או שנאסף בכלי מיוחד והונח על שפת הבור. על פי האמונה העממית במזרח הקדום, דם הקורבנות היה המאכל האהוב ביותר על המתים.

לאחר הקרבת הקורבן הורידו אל הבור מאכלים ומשקאות שונים לכבוד המת כגון לחם, יין, דבש, חמאה וחלב. ייתכן שהמאכלים הונחו על שפת הבור ולא הורדו לתוכו כדי לפתות את רוח המת לעלות מקברה. נראה שהמשתתפים בטקס האמינו כי בשעת עלייתו של המת מקברו נשמעים צפצופים ומלמולים (למשל, על פי ישעיהו ח 19: "... הָאֹבוֹת וְ...הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים ..." ). אז החלה ההתייעצות עם רוח המת או בקשת עזרה ממנה, ולאחריה שבה הרוח אל קברה והבור כוסה, כדי למנוע מרוחות המתים לנדוד בעולם החיים ולהזיק לבני האדם.

השאילה באוב על פי המקרא

השאילה באוב, כלומר העלאת רוחו של המת לצורך בקשת עזרה, אסורה על פי התורה - "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם:" (ויקרא כ 27). על פי תפיסת מחוקקי המקרא ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כיוון שנשבע להיבדל ממנהגי העמים הסובבים אותו ולהימנע מעבודה זרה.

השאילה באוב היא סוג של ניחוש וקסם הנחשבים לעבודה זרה והיא מטמאת את הארץ - "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם..." (ויקרא יט 31). כך גם בחוקי ספר דברים: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף: וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים: כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:" (דברים יח 10-12).

העמים ששכנו בכנען גורשו מן הארץ כי עסקו במעשים שטימאו את הארץ, ביניהם השאילה באוב, ולכן זכותו של עם ישראל לשבת בארץ תישלל ממנו גם כן, אם יחקה את מנהגי הגויים.

בכתובים אחרים במקרא מוצגת השאילה באוב בניגוד לשאילה באלוהים: "וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים:" (ישעיהו ח 19).

נראה שעל פי האמונה העממית שרווחה בישראל, כמו במזרח הקדום כולו, העלאת רוחות המתים הייתה כרוכה בהעלאת אלֵי שְׁאוֹל ויצורים אלוהיים למחצה, כגון רְפָאִים. גם בעלת האוב, המעלה את רוחו של שמואל, אומרת: "... אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:" (שמ"א כח 13).

המקרא מספר על שני מלכים ששאלו באוב:

שאול, המלך הראשון בישראל, שנאלץ להעלות באוב את רוחו של שמואל מכיוון שעמד לצאת למערכה כבדה מול הפלישתים ורצה לדעת מה יהיו תוצאותיה. הוא ניסה לשאול בה' אך ה' לא ענה לו: "... גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם:" (שמ"א כח 6).

העובדה ששאול השמיד בצעירותו את האובות והידעונים ועתה הוא עצמו נזקק להם, מאירה אותו באור אירוני ומדגישה את שפל המדרגה שאליו הידרדר בערוב ימיו. שמואל, המועלה באוב, נוזף בשאול: "... לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי..." (שם, שם 15). בדבריו הוא רומז, שאדם המעלה את רוח המת חוטא פעמיים: פעם אחת - הוא חוטא לה', ופעם שנייה - הוא חוטא למת.

"הַרְגָּזַת" רוח המת נזכרת גם בתעודות ובממצאים ארכיאולוגיים אחרים מן המזרח הקדום, האוסרים להפריע את מנוחת המתים. למשל, בכתובת תבנת כוהן עשתורת מלך צידונים נאמר:

"אַל תִּפְתַּח עלתי וְאַל תַּרְגִזֵנִ כִּ תֹּעֵבַת עַשְתֹּרֶת הַדָּבָר הֻא
וְאִם פָּתֹחַ תִּפְתַח עלתי וְרָגֹז תַּרְגִזֵנִ אַל יִכֹּן לְךָ זֶרַע בַּחַיִם תַּחַת שֶמֶש וּמִשְכָּב אֶת רְפָאִם."

שמואל, שהועלה מן האוב, חזה את מות שאול ובניו בקרב שהתרחש למחרת וחזיונו התממש. גם מאות שנים לאחר מותו, דרישתו של שָאוּל באוב נחשבה לאחד מחטאיו הגדולים ולאחד הגורמים העיקריים לנפילת מלכותו: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ: וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי:" (דב"א א י 13-14).

עוד מלך מקראי שחטא ושאל באוב היה מנשה מלך יהודה. נאמר עליו: "...וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים..." (מל"ב כא 6), כלומר, הוא השתתף באופן פעיל בהפצתו של הפולחן הזה. יאשיהו, נכדו של מנשה, בֵּיער נוהג פולחני זה במסגרת הרפורמה שערך (ראו מל"ב כג 24).

הדרישה אל המתים במזרח הקדום

הדרישה אל המתים בישראל הושפעה מפולחן המתים במזרח הקדום. הפולחן הזה התפתח מתוך האמונה כי המת משפיע על גורלם של החיים, ולכן יש לדאוג לרווחתו בעודו בשְׁאוֹל, ולהתייעץ בו או לבקשו להשפיע בעזרת כוחו לטובתם של החיים. בתעודות מסופוטמיות מן האלף הראשון לפני הספירה, העוסקות בכישוף ובלחשים, אנו מוצאים קריאות לאלוהויות שונות להבטיח את טובתו של המת ואת קיומו השלֵו בשְׁאוֹל.

המילה "אוב" מצויה גם בשׁוּמֶרית, באַכָּדית, באוּגָרית ובחִתית ומשמעותה זהה בכל השפות - הבור, ששימש ליצירת תקשורת עם המתים. באותו אופן, בעלת אוב - היא אישה שאחראית לחפירתו ולתחזוקתו של בור כזה. בעלילות גִלְגָמֵשׁ הכתובות בשוּמרית (1800 לפנה"ס בערך) מסופר, שהאל נֵרְגַל חופר בור באדמה כדי להוציא את רוחו של אֶנְכִּדוּ, ומתוך הבור עולה קול האוב, מצפצף ומַהְגֶה (וּמְמַלְמֵל).

ביבליוגרפיה:
כותר: אובות וידעונים
מחברת: מגידוב, רוני
שם פרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך