עמוד הבית > ממצרים לכנען > משהעמוד הבית > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים

תקציר
הגישה הנוצרית לדמותו של משה הייתה דו ערכית: מצד אחד הוא דמות מופת שיש מקבילות בולטות בינה ובין ישו ומצד שני- הופעתו של ישו מבטלת את מתן תורה שהוא פועלו המשמעותי של משה. הגישה הפרשנית המרכזית לסיפורי משה הייתה הגישה הטיפולוגית- כלומר פרוש הסיפור באופן סמלי ולא על דרך הפשט.

 
משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי | מחבר: אלעזר טויטו
 

תרביץ

גישת הנצרות אל דמותו של משה ואל פעולתו היתה דו-ערכית כמעט מראשיתה. אישי המקרא, חייהם ומעשיהם היו מאז ומתמיד מופת ודוגמא לחיים נוצריים טהורים. בין אישים אלה תפס משה מקום מיוחד. הוא שימש דוגמה למסירות נפש במילוי תפקיד; הוא פרש מן האשה כדי להיות ראוי להתגלות ה';6 קיבל ייסורין למען שמו; נלחם למען החלשים והנדכאים; הירבה להתפלל למען החוטאים וספג בענווה עלבונות אפילו מקרוביו. אין פלא אפוא, שאבות-הכנסייה הציגו את משה כדוגמא לחיקוי.7 ברם לבד מן ההיבטים הדידקטיים הללו מצאו אבות-הכנסייה במשה – או לפחות, בכמה ממאורעות חייו ומתכונות אישיותו – טרום-הדמיה (= פריפיגורציה) למושיעם:8 לידת משה אפופת מסתורין כלידת ישו, שהרי אפילו שמות הוריו אינם מוזכרים בפרק המספר על לידתו; ביתה של מרים נמלא אור כשנולד ישו, כשם שקרה בלידת משה;9 משה וישו הם בנים לשבטים מיוחסים; סבלותיו של משה (כסבלות עבד-ה') מרמזים על סבלות ישו; משה דיבר עם ה' פנים אל פנים, 'ותמונת ה' יביט', וישו היה בן האל; משה נתן תורה לישראל, ישו בא לתבוע את קיומה; מותו של משה היה מסתורי כמות ישו. סיכומו של דבר: משה הוא התגלמות מוטרמת של ישו, והאל עצמו מבשר זאת בפסוק מפורסם: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו' (דב' יח, יח).

במקביל לטיפולוגיה סינתטית זו (ישו = משה) קיימת בנצרות גם טיפולוגיה אנטיתטית (ישו עדיף על משה; ישו כנגד משה).10 הדיאלקטיקה הנוצרית כאן הגיונית ופשוטה בהחלט. ישו הוא אל ועל כן הוא עליון על כל אדם, ויהי צדיק ושלם כמשה.11 ישו הופיע ברגע היסטורי מוגדר ובישר בהופעתו סיומה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה.התקופה המסתיימת התאפיינה על-ידי החוק שניתן רק לישראל על-ידי משה בסיני, זו 'תקופת התורה'; התקופה החדשה היא תקופת החסד המובטח לכל עמי העולם על-ידי האמונה בישו. הברית החדשה באה תחת הברית הישנה וביטלה את תוקפה. חוק התורה אינו מחייב עוד את המאמינים ומעתה יש לפרשו פירוש סמלני בלבד. סיכומו של דבר: 'ישראל האמיתי', Verus Israel, הם אלה המאמינים במשמעותם הרוחנית של הכתובים ולא אלה שנשארו דבקים במילוליותם.12

דילמה זו ביחס למשה ולתורתו, אשר אינה אלא היבט אחד של הדילמה הנוצרית הגדולה ביחס לעם-ישראל וליהדות בכלל, ליוותה את הנצרות לאורך כל הדורות וגדולי חכמי הנוצרים נדרשו לה, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. כלפי פנים – היינו כלפי קושיות שהוצגו על-ידי נוצרים כשרים או כיתות הרטיות, כגון המניכאים, אשר שללו כל ערך דתי-נוצרי מן התנ"ך. כלפי חוץ – היינו כלפי פאגאנים, שרצו לעזוב את האלילות והתקשו לבחור בין הנצרות ליהדות, וכן כלפי היהודים, אשר נלחמו על אמונתם ולעיתים גם ניסו להשפיע על פאגאנים ועל נוצרים. במשך הדורות, לפי צורכי הזמן והמקום ולפי מזגו והשכלתו של החכם הנוצרי, הודגשה נקודה זו או אחרת של הדילמה או אף נוספו עליה נקודות חדשות. מטבע הדברים השתמשו חכמי הנוצרים בדרשותיהם ובוויכוחיהם בחומר המקראי ועיבדו אותו בדרכים שונות. כבר במאה השנייה לספירה הסביר מחבר איגרת בר-נבא, כי שיבור הלוחות על-ידי משה היה אות לביטול ברית סיני,13 ואת הרמת ידיו של משה במלחמה בעמלק הבין כטרום- הדמיה לצלוב.14 הליטורגיה הנוצרית ראתה בהשלכת העץ במי מרה טרום-הדמיה של הטבילה לנצרות.15 גם העברת ישראל בחרבה פורשה כטרום-הדמיה לטבילה, שכן מצויים בסיפור קריעת ים-סוף כל סממני הטבילה: העם נטבל על-ידי רוח-הקודש (= 'רוח קדים', היא רוח אפו של ה'); הישועה גורמת לאמונה, שנאמר 'ויאמינו בה' ' (שמ' יד, לא) ואחר-כך זוכים המאמינים החדשים לראות את זיו האל, ככתוב 'זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו' (שמ' טו, ב).16

יש עוד להזכיר בעניין זה שני חידושים גדולים שחידש אוגוסטינוס. אחד מהם היה הרעיון, כי קיומם הפיסי של היהודים כעם מפוזר ומושפל הוא צורך הנצרות. כן הטעים, בעקבות פאולוס, כי הנוצרים הם צאצאים-ברוח של אברהם דווקא ולא של בני-יעקב.17

הרעיון הראשון בא ליישב את התמיהה המקופלת בעצם קיומם של היהודים, למרות שדחו את ישו ולמרות שחרב מקדשם. הרעיון השני הוא מעין ביסוס היסטורי לאי-קיום מצוות התורה: מצוות אלו חייבו את בני-יעקב ולא את כל העמים ועל-כן תוקפן מוגבל לבני-יעקב בלבד. משהופיע ישו ופתח את שערי הישועה בפני כל העמים – תם תוקף בחירת ישראל, ומעתה כל בני אברהם-איש-האמונה הם נבחרים. יש כאן מעין דילוג מכוון על-פני ההיסטוריה היהודית במגמה להראות נאמנים לתנ"ך בלי לקבל עול מצוות.

פרט אחר במפעלו של משה הוטעם על-ידי הנוצרים בדרך המשרתת את מגמותיהם. הלוא הוא עניין מסירת התורה לישראל. הנוצרים תיארו את משה כמחוקק18 וראו בתורה שניתנה לישראל את תורת משה.19 משקם מושיע גדול ממשה והורה תורה חדשה פג תוקפה של 'תורת משה'. החוק שניתן על-ידי אדם לא היה אלא הכנה לתורה שתינתן על-ידי בן-האל והחוק עתיד אפוא להתבטל.20 (רעיון זה בא לביטוי גם באיקונוגרפיה הנוצרית.21) נראה כי מגמה זו היא המבארת את יחסם המיוחד של הנוצרים אל עשרת הדברות: אלה ניתנו מפי ה' עצמו ועל כן תוקפם ממשיך לחייב (פרט למצוות שבת, כמובן) גם אחרי ביטול תוקפה של 'תורת משה'.

בעיקרו של דבר המשיך הטיעון הנוצרי במאה הי"ב את המסורת הארוכה של הדורות הקודמים. ההוראה בבתי-הספר הנוצריים התבססה על הפרשנות המסורתית, וזו היתה אלגוריסטית ביסודה. במאה הי"ב היה ככל הנראה ספר-היסוד של הלימודים הדתיים ה-Glossa Ordinaria ,22 אשר שימש 'לחם חוקם של התיאולוגים של ימי-הביניים', כהגדרתו של ש' ברנר.23 ספר זה נערך בתחילת אותה מאה על-ידי אסכולה פרשנית, שבראשה עמד אנסלמוס מליאון. ה'גלוסה' חוזרת, בביאוריה לסיפורי משה, כמעט על כל הפרשנות הטיפולוגית, אשר יצאה מבית-מדרשם של ראשוני הנוצרים. משכיל נוצרי שהתווכח עם משכיל יהודי באותם דורות, הציג מן הסתם דעות אשר שאב מן ה'גלוסה'. עדויות לכך מצויות בספרות הוויכוח היהודית לרוב. לפיכך מסתבר, שפירוש סיפורי משה לפי הפשט הוא הדרך הטובה ביותר לדחות את הפרשנות הטיפולוגית הנוצרית, ואמנם הרשב"ם הלך בשיטתיות בדרך זו, כפי שנראה להלן.

ברם לצד זרמים פרשניים שמרניים אלו התפתח במאה הי"ב זרם פרשני פשטי, אשר נציגיו הבולטים הם חכמי סן-ויקטור.24 הוגו מסן-ויקטור, ראש וראשון לאסכולה הויקטורינית, ניסח כללים ברורים לפרשנות פשטית (ad litteram) וגם ניסה ליישם אותם בפירושיו. התמודדות עם גישתו של הוגו מסן-ויקטור ותלמידיו היתה עשויה לשמש אתגר גדול לחכמינו. חכמי סן-ויקטור מעידים במפורש על התייעצויותיהם עם חכמי ישראל שבזמנם. גם הרשב"ם כותב כמה פעמים על פגישותיו עם 'מינים' לשם בירור עניינים מקראיים, אך אין לדעת בביטחון אם נפגש הרשב"ם עם חכמי סן-ויקטור. מכל-מקום הפרשנים מסן-ויקטור, ובמיוחד אנדרי מסן-ויקטור, הציעו לפסוקים בודדים ולעניינים שונים ביאורים, אשר יכלו בלא ספק להתקבל על ליבם של פרשנינו הפשטיים. לעומת זאת, כשדיברו הוגו ותלמידיו על תפיסתם המקראית הכללית, הביעו כמובן תיזות נוצריות מובהקות והעמידו את המשכיל היהודי במבוכה. הוא טען, כי המקרא כולו, ותורת משה במיוחד, שייכים לספירת החוק.25 ההיסטוריה האנושית ידעה שלושה עידנים: הראשון הוא עידן החוק הטבעי; השני הוא עידן החוק הכתוב, היינו עידן תורת ישראל על מצוותיה. ואילו העידן השלישי הוא עידן החסד, שהחל עם הופעתו של ישו ואינו בטל לעולם.26 העידן השלישי אינו פוסל את העידן השני ואינו מבטלו, אלא מממשו, הוא בחינת תכליתו. הילכך העיון הפשטי במקרא הוא לגיטימי, שכן הוא מטפל ביסוד אשר עליו נבנה אחר-כך הבניין המפואר. התיאולוגים הנוצרים סברו, שבתחום זה של ראייה כוללת ורחבה של המקרא תהא ידם על העליונה בכל ויכוח עם יהודים.27

לחלקים נוספים של המאמר:
פשט ואפולוגטיקה בפירוש הרשב"ם לסיפורי משה שבתורה
משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי (פריט זה)
פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם

הערות שוליים:
6. רעיון זה מובא בספרי ומוזכר על-ידי רש"י בביאורו לפרשת האשה הכושית, במ' יב, א. ראה גם הברייתא בבבלי שבת פז ע"א וסוגיית הגמרא שם. על פרשת האשה הכושית ועל המוטיבים שהתלוו אליה ראה: א' שנאן, 'מארטאפאנוס עד "ספר הישר": לתולדותיה של אגדת משה בכוש', אשכולות 2-3 (תשל"ז – תשל"ח), עמ' 67-53. על דמותו של משה בספרות חז"ל ראה: Renée Bloch, `Quelques aspects de la fïgure de Moïse dans la tradition [להלן... rabbinique`, in: Moîse l`home de l`Alliance, Paris 1955 [Moïse ... pp. 93-167 . ר' בלוך דנה במאמרה גם בברית החדשה ומרמזת על המוטיבים ששאלו ראשוני הנוצרים מאגדת חז"ל.
7. עיין: Moïse... (כנ"ל בהערה 6), פרק רביעי, עמ' 316-245. עיין גם: M. Simon, `Les saints d`Israel dans la de`votion de l`église ancienne`, RHPR 1954, pp. 98-128
8. ראה: Moise..., עמ' 282-276.
9. עניין זה מובא במקורות נוצריים אפוקריפיים ומוזכר גם בספר נצחון ישן. עיין מהדורת מ' ברויאר, רמת-גן 1978. סי' רל"ד (עמ' 161) ועיין בספרות הרשומה שם.
10. ראה: Moïse..., עמ' 162 ואילך.
11. טענת הנוצרים בדבר עליונות ישו על פני משה נשמעה גם בדורות שלאחר מכן. השווה דברי רשב"ץ: 'ותלמידיו [= של ישו] חשבו כי הוא מבחר המין האנושי למעלה ממשה רבנו עליו השלום, כי משה רבנו עליו השלום היה אצל טעותם כמו העבד כמו שכתוב עבד ה' ויש"ו במדרגת בן החביב' (קשת ומגן, מהדורת צילום ירושלים תש"ל, ז ע"א).
12. עיין על זה: P. De`mann, `Moïse et la Loi dans la pense`e de Saint Paul`, in: Moïse..., pp. 189-244
13. איגרת בר-נבא 4, 8 וכן שם 14, 4-1. רעיון זה מצוי גם בכתבי אוריגינס.
14. איגרת בר-נבא 12, 2.
15. מובא אצל יוסטינוס, שיחה עם טריפון, 769, PG, VI.
16. ראה על כך בהרחבה: J. Daniélou, Sacramentum Futuri, Etudes sur les origins de la typologie biblique, Paris 1950, p. 152 passim
17. עיין: B. Blumenkranz, `Augustin et les Juifs, Augustin et le Judaisme`, in: Recherches augustiniennes, I, Paris 1958. מחקר זה הופיע גם באסופת מאמריו של בלומנקרנץ: Juifs et Chrétiens, Patristique et Moyen-Age, Londres 1977
18. ראה על כך מאמרו הנ"ל של דימן (לעיל, הערה 12), עמ' 197, 203 ועוד. ראה גם מאמרו של א' לונו באותו קובץ, עמ' 297, הערה 96. רעיון זה מצוי גם אצלנו; ראה, למשל, רש"י לדב' לג, כא: 'מחוקק הוא משה' (על יסוד המובא בבבלי סוטה יג ע"ב). כבר פילון, כידוע, ראה במשה מחוקק. על דעתו בסוגיה זו עיין: י' עמיר, 'משה כמחבר התורה אצל פילון', דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ו/5, ירושלים תש"ם. מעניין מאוד, שהפרובלימטיקה של הנושא אצל פילון דומה בכמה מהיבטיה העיקריים לזו המצויה אצל הרשב"ם.
19. כבר במקרא מדובר על 'תורת משה' (מלאכי ג, כב) וכן עיין דב' לג, ד. על השימוש בפסוק זה בתפילה היהודית ראה עוד להלן, הערה 48.
20. דימן (לעיל, הערה 12), עמ' 197, מביא בהקשר זה מקומות אחדים באיגרות פאולוס (אל הגלטיים ג, יט; שם ד, כא-לא; השנייה אל הקורנתיים ג, ז-יח).
21. ראה על כך: J. Leroy, `Sur quelques images de Moise dans la tradition juive et chrétienne`, in: Moïse... pp. 365-366; E. Mâle, L`art religieux en France au 12ème siècle, Paris 1924, pp. 159 passim
22. ראה: Paré, Brunet, Tremblay, La Renaissance du 12e`me siècle. Les Ecoles et l`Enseignement, Paris-Ottawa 1933, pp. 231-233; Ph. Delhaye, `L`organization scolaire au 12e`me siècle`, Traditio 7 (1947)
23. S. Berger, Histoire de la Vulgate pendant les premiers siècles du Moyen-Age, Paris 1893, p. 184 על ה'גלוסה אורדינריה' ראה: E. Bertola, `La "Glossa Ordinaria" biblica ed i suoi problemi`, RTAM 45 (1978), pp. 34-78. לענייננו כאן אין חשיבות רבה לבירור זהותם של מחברי ה'גלוסה'. די לנו בעובדה שחיבור זה נלמד בשקידה על-ידי פרחי הכמורה במאה הי"ב.
24. על אסכולה חשובה זו, על שיטתם הפרשנית של חכמיה ועל קשריהם עם יהודים בני זמנם ראה: B. Smalley, The Study of the Bible in the Middle-Ages, Indiana 1970, chap. III-IV
25. `Sicut omnis scriptura Veteris Testamenti lex appellari potest, specialiter tamen libri Moysis quinque lex dicantur` (PL 176, p. 784)
26. Novus autem dicitur propter innovationem vitae humanae, quae per gratiam Christi facta. est usque ad finem saeculi. Item tempus naturalis legis dicitur... Tempus scriptae legis dicitur... Tempus gratiae quia Christus gratis dedit implore quod lex praeceperat` (De scripturis et scriptoribus sacris, PL 175, p. 24)
27. ראה על כך במבוא לספר: of Chronicles, edited S. Langton, Commentary on the Book by A. Saltman, Ramat-Gan 1978. עיין גם: Henri de Lubac, Exégèse médiévale, 2ème partie, Vol. I, Paris 1961, P. 137

ביבליוגרפיה:
כותר: משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי
מחבר: טויטו, אלעזר
תאריך: תשמ"ב , גליון נ"א
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
הערות לפריט זה:

1. מאמר זה נכתב בתמיכת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – הקרן למחקר בסיסי. תודתי על כך נתונה להנהלת הקרן.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך