עמוד הבית > ממצרים לכנען > משהעמוד הבית > פרשנות המקרא > פרשנות ימי הבניים

תקציר
הפולמוס האנטי נוצרי בפרושו של הרשב"ם לתורה בא לידי ביטוי גם בפירוש על דרך הפשט של כתובים שהנוצרים ראו בהם סמלים נוצרים וגם בסנגוריה על ישראל בפרשיות קשות כמו חטא העגל . מלבד הפרושים לכתובים מסוימים גישתו הכללית של הרשב"ם מהווה תשובה לתפיסה הנוצרית על מקומו של החוק. הרשב"ם סבר כי עיקרה של התורה הוא החוק וכי הסיפורים הובאו רק כדי לבססו. כמו כן הוא מדגיש בפרושיו את היות החוק תורת אלוהים ולא תורת משה.

 
פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם | מחבר: אלעזר טויטו
 

תרביץ

נראה לי, שיש בפירוש הרשב"ם לתורה הפרכה שיטתית ומפורטת של התפיסה הנוצרית. זאת עשה הן על-ידי ביאור פשטי לפרטים שונים הנוגעים לחיי משה והן על-ידי הצעת שיטה כללית המכוונת לפתור שאלות יסוד בהבנת התורה.

לצערנו לא כתב הרשב"ם את הדברים בצורה שיטתית. יהא עלינו אפוא ללקט פירוש לפירוש, לשחזר את דעתו הכללית ולהראות שיש בה משום תגובה, הן לדרשנות הטיפולוגית הנוצרית ביחס למשה והן לרעיונות התיאולוגיים של אסכולות נוצריות פשטיות מסוגן של סן-ויקטור.

משה נולד באורח טבעי ביותר. זהות הוריו ידועה לכול אף כי לא פורשה בסיפור הלידה.28 הפירוש הפשטי לפסוק 'ותרא אותו כי טוב הוא' (שמ' ב, ב) מכוון נגד המדרש על האורה, שמילאה את הבית בשעת לידת משה29 (וישו). לפי פשט הסיפורים לא פרש משה מן האשה, כטענת הנוצרים וכדרשת חז"ל לסיפור האשה הכושית.30 השלכת העץ אל מים במרה אין בה רמז לצלב; זה מעשה טבעי של ריפוי המים ואין במי מרה שהומתקו רמז לתורה החדשה שהופצה על-ידי י"ב השליחים;31 אדרבא – המעשה כולו בא להכין את ישראל לשמירת מצוות התורה ולא לביטולן.32 במלחמה בעמלק הרים משה את 'ידו והמטה', 'שכן דרך עורכי המלחמה...', ואין כאן כל רמז לצלב.33

כל האמור על טבעיות מעשיו של משה אין בו כדי לגרוע ממעלתו של אדון הנביאים. כבדות פיו אינה פגם פיסי: 'וכי אפשר נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו?'34 משה היה שלם גם באמונתו והמפרשים כי היה מהרהר אחר הוראותיו של הקב"ה,35 או כי היה קטן אמנה,36 טועים הם. באותם פסוקי מקרא מדבר משה אל הקב"ה 'דרך שאילה', היינו כדי להבין בדיוק את הוראות ה', 'שכן היה מתיירא על מה שאמר הקב"ה... ושאל מן הקב"ה...'.37 גם דברי משה ליד הסנה הבוער אין בהם לא קטגוריה על ישראל ולא חשש פן ינזק (כסברת רש"י) אלא שאלות ענייניות שהציג משה לה' כדי למלא את שליחותו כהלכה.

בשני מקומות פירש הרשב"ם את דברי משה באריכות לשון וברגשנות. דומני שכאן התכוון הרשב"ם לדחות טענות נוצריות ולחזק את ידי אחיו בעתות צרה. בפירושו לדב' ז, ז-ח מבאר הרשב"ם, כי ישראל מוגנים למרות מספרם הדל בזכות אהבת-ה' אותם, אהבה המובטחת להם בשל קיום המצוות.38 בפירושו לדב' ט, כה דוחה הרשב"ם את פירוש רש"י לפסוק ומבאר, כי 'חכמה גדולה' יש בדברי משה כאן: סליחת ה' לחטא העגל בזכות תפילת משה לא תשמש דגם לבאות. אחרי כיבוש הארץ לא יוכלו בני ישראל לסמוך עוד על תפילת הנביאים. עזיבת ברית-ה' תגרום לגלות מן הארץ ורק שמירת המצוות תבטיח את השארותם בארץ, 'כי הארץ הזאת טובה מארץ מצרים לשומרי מצוות ורעה מכל הארצות ללא שומרים' (פירושו לדב' יא, י). דומה שיש כאן הפרכת טענה נוצרית ידועה, שדחיית ישו היא שגרמה לגלות ישראל מארצו, ועל כן יש כאן 'חכמה גדולה'.39 ושמא יש כאן גם הדי תשובה ללגלוגם של נוסעי הצלב.

לבד מן הפירושים הפשטיים האלה משוקעת בפירוש הרשב"ם לתורה תפיסה שלמה בדבר מיבנה ספר התורה ומגמתו, תפקידו של כל אחד מחלקיו ומעמדו של משה בתהליך מסירת התורה.

התורה מורכבת משני חלקים – הסיפור והחוק. הרשב"ם הראה, כי עיקר התורה הוא החוק דווקא, ומשה לא כתב את הסיפור שבתורה אלא כדי לבאר פרטים מסוימים שבחוק: מעשה בראשית נכתב כדי לבסס את מצוות שבת; סיפורי האבות נכתבו כדי לתת בסיס למצוות מקרא ביכורים; סיפור יוסף נכתב כדי להזכיר לישראל את חסדי ה' עמהם ולבסס על כך את התביעה לשמירת מצוות התורה.40 התפיסה הנוצרית בדבר עליונות הסיפור על החוק אין לה אפוא אחיזה בפשט הכתוב. אדרבא; מגמת ה' בריבוי מצוות היא להביא את האדם לקדושה.41 זאת ועוד: כשאתה בודק סיפור זה לעצמו, אתה מוצא שמגמת משה היתה לתאר בו את תולדות עם-ישראל על רקע קיום הבטחת ה' לתת את הארץ לבני-יעקב. הרשב"ם מדגיש, שסיפורי ישמעאל ועשו נכללו בתורה כדי להבהיר מדוע לא זכו בנים אלה לחלק מן הארץ. ישראל האמיתי הוא אפוא עם בני-יעקב דווקא, והדילוג על-פני הדורות, שהוצע על-ידי אוגוסטינוס, אינו פשט כלל.

החוק ניתן לבני ישראל על-ידי ה' עצמו ולא על-ידי משה. תחילת מתן תורה היתה בסיני, בעשרת הדברות אשר נאמרו מפי ה' באוזני כל ישראל, 'ואלמלי שאמרו [בני ישראל למשה 'דבר אתה עמנו וכו'..'] יש לומר שהיה אומר להם הק' כל המצות מפיו'.42 מתן תורה בסיני היה מעמד בעל אופי משפטי מובהק ומשה היה המתווך בין הצדדים כורתי הברית. כל ישראל 'נתרצו בקיום הברית'43 והצהירו במפורש בהכרזה 'נעשה ונשמע' על הסכמתם לקיים גם מה שיצוום ה' מכאן ולהבא באמצעות משה.44 אין אפוא כל הצדקה להבחנה הנוצרית בין תוקפם של עשרה הדברות לבין תוקפן של יתר המצוות.45

הרשב"ם מטעים חזור והטעם, כי תחילתו של דבר-ה' לישראל היה במעמד סיני ורק מאז והלאה ניתנו מצוות לישראל.46 בשל עמדה עקרונית זו נאלץ הרשב"ם לתרץ את הימצאותן של פרשיות הלכיות לפני מתן-תורה. לדעתו אין פרשיות אלו פוגעות בתפיסתו העקרונית. דיני פסח מצרים (ראה פירושו לשמ' יב, א) נגעו לאפיזודה היסטורית, שקדמה למעמד סיני, והם אפוא יוצאים מן הכלל. אל דינים אלה קשורה אורגאנית פרשת 'קדש לי כל בכור', ועל כן היא נאמרה שם (פירושו לשמ' יב, נא). לפי הפשט, לא ניתנו במרה מצוות לישראל.47 האבות לא קיימו מצוות ומה שהעיד ה' על אברהם, שהוא שמר את חוקות ה' ואת תורותיו, 'לפי עיקר פשוטו [אלו] כל המצוות הניכרות כגון גזל ועריות וחימוד ודינין והכנסת אורחים, כולם היו נוהגים קודם מתן תורה אלא שנתחדשו ונתפרשו לישראל וכרתו ברית לקיימן' (פירושו לבר' כו, ה).

עניין מיוחד לנו בהקשר זה בדברי הרשב"ם לפרשת נדרים. על הכתוב בבמ' ל, א-ב: 'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו'...'. כותב הרשב"ם:

נישאלתי באניוב בכרך לושדון לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור וכו', והיאך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי...

למרות המשפט 'זה הדבר אשר צוה ה' ' אין פרשת נדרים נתפסת על-ידי יהודי העיר לושדון כיתר פרשניות המצוות, הפותחות תדיר בפסוק 'וידבר ה' אל משה לאמר'. על שאלת אנשי לושדון משיב הרשב"ם (שם) לשיטתו.

סיכומו של דבר – לפי הפשט לא חידש משה מפי עצמו שום מצווה, וכל מה שמסר לישראל, מפי הגבורה קיבלו ואחרי מעמד-סיני קיבלו ומסרו. משה אינו מחוקק. התורה היא תורת ה' ולא תורת משה.48

ימים מועטים לאחר מעמד סיני אירע מעשה העגל. הנוצרים נטו לראות במעשה זה מעשה של בגידה בה', כלומר הפרת ברית-סיני. לדעתם כך הבין גם משה את המעשה ורמז בשיבור הלוחות על ביטול הברית.49 המצוות שניתנו לבני-ישראל אחר-כך הן עול שבא לרסן את נטיותיהם השליליות. יש שפרשון כעונש שהוטל על בני-ישראל כדי למרקם מעוונם, ויש אפילו שראו במצוות קללה לישראל.50 לפי זה, כשתגבר האמונה האמיתית החדשה לא יהיה עוד צורך בעול-עונש זה. המצוות יתבטלו ותיכרת ברית חדשה, נצחית, בין ה' לבין ישראל האמיתי.

פרשנות נוצרית זו היתה ידועה לחכמי-ישראל והם התמודדו אתה. אליבא דאמת, חטא בני-ישראל בעגל כשהוא לעצמו הטריד מאוד את חכמי ישראל מאז. שיבור הלוחות על-ידי משה נתפס כמעשה יוצא דופן. מעמדם של בני-ישראל ושל ברית-סיני היו טעונים בירור מחודש בעטיו של חטא העגל. לבד מן הקשיים הללו יש לזכור, שהמעשה נוצל כדי לנגח בו את ישראל. ר' יוסף בכור שור כותב במפורש: 'אומות העולם מלעיגים עלינו לאמור הלוא אתם עשיתם את העגל'.51 בפרשנות היהודית הצרפתית ניכרת בבירור התפתחות בביאור עניין זה. רש"י סבר, כי אכן 'אלוהות הרבה איוו להם' בני-ישראל (פירושו לשמ' לב, א), ואין הוא מנסה למעט מחומרת המעשה. לדעתו שיבור הלוחות נעשה מתוך שיקול-דעת, ומשמעותו היא: 'אמר [משה]: מה פסח שהוא אחד מן המצוות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן [= הלוחות] וכל ישראל משומדים ואתננה להם?!' (פירושו לפס' יט). ישראל החוטא אינו ראוי לקבל את התורה – זו שורת הדין. המרחק בין רעיון זה לרעיון הנוצרי בדבר שיבור הלוחות כרמז לביטול ברית-סיני אינו לכאורה רב, אך דווקא הדגשת ההיבט הפורמלי-משפטי של שיבור הלוחות איפשרה לרש"י לרכך את עמדתו. על הפסוק 'פסל-לך שני לוחות אבנים כראשונים' (שמ' לד, א) הוא כותב: 'אתה שיברת הראשונות, פסל לך אחרות'.

בהמשך מבהיר רש"י את כוונתו על-ידי משל הלקוח ממדרש תנחומא על אתר:

משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר: אם יאמר המלך להרגה – אומר לו: עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמרו שושבינה: כתוב לה כתובת אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך: אתה קרעת אותה – אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי. כן המלך זה הקדוש-ברוך-הוא, השפחות אלו ערב-רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה ישראל.

היחסים בין ה' לישראל משולים לברית-נישואין והלוחות הן הכתובה. הטכס הרשמי של כריתת הברית לא הסתיים, שכן עדיין לא נמסרה הכתובה לידי בת-הזוג. זו אינה במעמד אשה אלא במעמד ארוסה, ומשום כך יכול השושבין לקרוע את הכתובה בלי לבטל את תוקף הברית. גם קניית הנייר על-ידי השושבין דווקא – ולא על-ידי הבעל – מסמלת, כנראה, שאין צורך בקניין חדש, שכן הקניין הראשון עדיין תקף. עד כאן דעת רש"י.

הרשב"ם מצא פשטות חדשים בסיפור העגל. בני ישראל לא בגדו בה' ולא התכוונו לעבוד עבודה זרה, אלא ביקשו 'כעין תרפים העשויין במכשפות שיגידו צרכיהם' (פירושו לשמ' לב, א). אפילו המשפט 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים' אין בו ביטוי לעזיבת ה' – 'וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים?...'52 אין אפוא לדבר על ערעור כלשהו בתוקף ברית-סיני, ושבירת הלוחות על-ידי משה היא תוצאה של תשישות כוחו של משה.53 עם זאת נתערער מעמדו של משה עם העמדת העגל במקומו. לכן ביקש משה שמעמדו המיוחד יאושר מחדש ושאישור זה יעוגן בברית מיוחדת בינו לבין ה' לעיני כל ישראל. מעתה לא יוכל איש בכל דור שהוא לערער על תוקף נבואת משה, ה'נאמן לנביא ולמוכיח'.54

גם הקטע המפורסם בדב' יח, טו-כב פורש על-ידי הרשב"ם פירוש אנטי-נוצרי מובהק. הוויכוח שם ממוקד בביאור תיבת 'כמוני'. הנוצרים פירשו – כמוני בדרגת הנבואה, ואם כן מבשרים משה וה', שבבוא העת יקים ה' נביא המוסמך לתת תורה חדשה תחת תורת משה. שלא כרש"י55 וכר' יוסף בכור שור56 מסכים מסכים הרשב"ם כי המלה 'כמוני' מכוונת לתפקיד הנביא, ולא למוצאו הלאומי או המשפחתי, אך פרשננו מדגיש, שתפקיד זה מתמצה דווקא בזירוז לקיום מצוות התורה ולא בהטפה לביטולם. משמעותיים ביותר בהקשר זה דבריו לפס' כב, המתאר את הקריטריון לנבואת השקר: 'אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא' – ומה הדבר הזה? 'כגון שאין תשובה ומעשים שינחם ה' בשבילם', כלומר, הטפה לביטול ערך המצוות והתשובה היא הקריטריון לנבואת שקר. הרי לפנינו ביקורת ברורה נגד הנצרות, שהעמידה את האמונה במושיע כיסוד חיי הדת.57

מגמתו של הרשב"ם להדגיש את מעמדה המיוחד של נבואת משה היתה משותפת לרוב חכמי-ישראל בימי-הביניים.58 דור אחד אחריו קבע הרמב"ם את האמונה בייחוד נבואת משה כאחד מעיקרי היהדות.59 ובמאה הי"ג ביסס עליה ר' משה מקוצי את הוראת ההלכה בקהילות ישראל השונות, כשכתב בהקדמתו לספר מצוות גדול, שהשרשת האמונה בתוקף נבואת משה היא צורך השעה וצורך הדור.60 מסתבר שפרשנותו הפשטית של הרשב"ם, כפרשנותם של יתר חכמינו הצרפתים, היא תופעה המעוגנת היטב בהיסטוריה של מערב אירופה היהודית-נוצרית במאה הי"ב, ובה משתקף מאבקה של הקהילה היהודית-הצרפתית על שמירת ייחודה הרוחני.

לחלקים נוספים של המאמר:
פשט ואפולוגטיקה בפירוש הרשב"ם לסיפורי משה שבתורה
משה באמונה הנוצרית ובפולמוס האנטי-יהודי
פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם (פריט זה)

הערות שוליים:
28. שמ' ב, א ופירושו על אתר. העלמת שם אביו של משה פורשה כך ב'גלוסה': `Non sine oeconomia pater Moseos praetermittitur; nam et Christus, cujus typum gerebat Moses, sine patre est` (Glossa Ordinaria, PL 113, p. 188)
29. עיין: סוטה יב ע"א, ומובא בפירוש רש"י לפסוק.
30. דרשת חז"ל מובאת ברש"י לבמ' יא, א.
31. ראה לעיל, הערה 15. גם רש"י, בעקבות המכילתא, מייחס למספרים אלה משמעות טיפולוגית. ראה פירושו לשמ' טו, כז.
32. כך יש להבין, לדעתי, את פירוש הרשב"ם לסיפור זה. השווה פירוש ר' יוסף בכור שור על אתר. הוא מדגיש היטב את הטבעיות שבריפוי מי מרה ומפרט את סוגי המצוות שמאורע זה בא להכין לקראתן. מסתבר שאלה מצוות, אשר ניטשו עליהן ויכוחים רבים עם הנוצרים, כגון דיני מאכלות אסורים, דיני טומאה וטהרה ועוד.
33. שמ' יז, יא ופירושו על אתר. ר' יוסף בכור שור מרחיב ומבסס פירוש זה. נעיד כי גם בספרות הוויכוח היהודית יש הדים להשוואה בין ישו למשה, לטובת משה כמובן. עיין ספר יוסף המקנא, מהדורת י' רוזנטל, ירושלים תש"ל, סוף סי' י"ו, עמ' 129: ספר נצחון ישן, סי' מ"ח, עמ' 56-55; סי' קע"ז, עמ' 137-136.
34. שמ' ד, יא ופירושו על אתר. בכור שור לא הלך כאן בעקבות הרשב"ם.
35. שם יט, כג ופירושו על אתר.
36. במ' יא, כא ופירושו על אתר.
37. שם, שם.
38. גם בעל ספר נצחון ישן קובל על 'המינים [ה]מונים אותנו על כי אנחנו המעט מכל העמים ואומה שפלה שבאומות'. תשובתו להם מבוססת על פסוקינו ממש (סי' רס"ו, עמ' 186).
39. על הקשר בספרות הנוצרית בין דחיית ישו לבין גלות ישראל מארצו ראה: M. Simon, Verus Israel, Paris 1964, pp. 196-203
40. ראה על זה בהרחבה במאמרי: 'על שיטתו הפרשנית של רשב"ם', תרביץ מח (תשל"ט), עמ' 273-248.
41. פירוש הרשב"ם לוי' יט, א יש בדברים אלו גם משום תשובה לטענה נוצרית אחרת – ריבוי המצוות הוא קללה לישראל. עיין ספר נצחון ישן. סי' ע"א, עמ' 67, הערה 1.
42. שמ' כ, טז ופירושו על אתר.
43. שם כד, ד ופירושו על אתר.
44. פירושו לשמ' כד, ז ד"ה נעשה ונשמע.
45. הדיו של המאבק היהודי נגד ההבחנה בין מקור עשרת הדברות לבין מקורן של יתר המצוות מצוי כבר בתלמוד: 'בדין היה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין' (י' ברכות א, ח; נוסח הבבלי – 'מפני תרעומת המינין', ברכות יב ע"א). התלמוד הירושלמי ממשיך ומבאר את טיבה של טענת המינים: 'שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני'. הסבר זה עצמו מובא על-ידי רש"י לבבלי שם, בשינויי לשון המכוונים נגד הנוצרים של ימי-הביניים: 'שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני'. למעשה אין הרשב"ם אלא מבסס את דברי רש"י ביסוס פרשני רחב. ספרות הוויכוח נדרשה גם היא להתמודדות זו ותשובתה מבוססת על שמ' יט, ט. עיין: ספר יוסף המקנא, מהדורת י' רוזנטל, סי' כ"ט, עמ' 49.
46. שמ' כג, יג ובמ' טו, כב-כג ופירושיו על אתר.
47. שמ' טו, כה ופירושו על אתר.
48. שמא יש מגמה פולמוסית דומה לזו שתוארה כאן במילים הנאמרות על-ידי קהילות יוצאי אשכנז בשעת הגבהת ספר-התורה בבית-הכנסת: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה'. אתה מוצא כאן צירוף מוזר של פסוק שלם (דב' ד, מד) עם קטע מפסוק הלקוח מהקשר אחר (במ' ד, לז). המשפט 'על פי ה' ביד משה' שייך לקטע המתאר את סדרי מחנות ישראל במדבר ואין לו ולמתן-תורה ולא כלום. הוא הוכנס כאן כדי להשלים את הרעיון המובע בפסוק 'וזאת התורה וכו'...'. השלמה זו אינה מצויה במסכת סופרים ולא בסידורים העתיקים. כמו כן אין היא מוזכרת לא אצל אבודרהם ולא בשולחן-ערוך ואינה נוהגת אצל רוב קהילות הספרדים. ייתכן מאד שרקעה הוא בפולמוס אנטי-נוצרי.
49. ה'גלוסה' כותבת על שיבור הלוחות: `Magno tamen mysterio figurate est iteration Testamenti Novi, quia vetus fuerat abolendum, et Novum constituendum` (ibid. p. 287)
50. ראה לעיל, סוף הערה 41.
51. פירושו לשמ' לב, כה ד"ה לשמצה בקמיהם. רש"י ורשב"ם מרמזים גם הם על לעג זה בפירושם לביטוי 'לשמצה בקמיהם' (שמ' לב, כה).
52. פירושו לפס' ד, שם. ר' יוסף בכור שור ממשיך את מגמת הרשב"ם ואף מרחיבה.
53. בולטת כאן ההתרחקות מן הפשט. הרי כתוב 'וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר' (שמ' לב, יט), ובמשנה-תורה: 'ואתפש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם' (דב' ט, יז). הרשב"ם הרגיש כנראה בזרות פירושו ועל כן הוסי בסוף דבריו: 'וכן ראיתי בפרקים דרבי אליעזר ועיקר פשוטו כך'. אליבא דאמת אין המדרש המוזכר על-ידי הרשב"ם מסייע לו כלל. נאמר בו: 'כשראו [= הלוחות] את העגל ואת המחולות ברחו הכתובים מעל הלוחות ונמצאו כבדין על ידיו ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידו ונשתברו תחת ההר' (פרק מה). האופי הפולמוסי של פירוש הרשב"ם הוא ברור מאוד.
54. מפירושו לשמ' לג, טז. במקומות אחרים מגדיר הרשב"ם עצמו את המושגים הללו: 'נאמן – קבוע ומיוסד כל שעה ביום' (פירושו לבמ' יב, ז). 'נביא – רגיל אצלי ומדבר את דברי ואני אוהב את דבריו ושומע תפילתו' (פירושו לבר' כ, ז). על משמעות המונח 'מוכיח' בפי הרשב"ם ועל ההקבלה בין דעתו לבין דעת הוגו מסן-ויקטור בעניין זה ראה מאמרנו הנזכיר לעיל, הערה 1.
55. רש"י פירש: 'מקרבך מאחיך כמוני – כמו שאני מקרבך מאחיך'.
56. פירושו של בכור שור הוא אנטי-נוצרי חריף: 'מקרבך מאחיך כמוני – מיוחס, מאב ואם, ולא שאמו משתקתו מפני שבא דרך זימה'. רמזים על מוצאו המפוקפק של ישו מצויים כבר בחיבור 'תולדות ישו', שהיה נפוץ בין היהודים בימי-הביניים. ראה: B. Blumenkranz, Juifs et Chrétiens dans le monde occidental, Paris 1960, pp. 169ff.. ועיין שם, הערה 29.
57. השווה, למשל, את הנאמר באיגרת על הרומיים ד, טו ואילך, ועיין מאמרו של דימן (לעיל, הערה 12). על המעטת ערך התשובה במשנתו האנטי-נומיסטית של פאולוס ראה: א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשמ"ט, עמ' 602.
58. ב' אופנהיימר הראה לאחרונה, כי כבר חז"ל הטעימו את חשיבות 'נבואת משה מתוך מגמה אנטי-נוצרית. ראה: 'מעמד סיני, הנבואה ובחירת ישראל בפולמוס חז"ל', מולד ח [לא]. חוברת 40-39 (תש"ם), עמ' 110-91.
59. איני מתכוון להביע בכך דעה על מניעיו של הרמב"ם בסוגיה זו.
60. עיין: י' כ"ץ, בין יהודים לגויים, ירושלים תשכ"א, עמ' 32-31.

ביבליוגרפיה:
כותר: פשט ופולמוס אנטי-נוצרי בפירוש הרשב"ם
מחבר: טויטו, אלעזר
תאריך: תשמ"ב , גליון נ"א
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
הערות לפריט זה:

1. מאמר זה נכתב בתמיכת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – הקרן למחקר בסיסי.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך