עמוד הבית > תקופת ההתנחלות > שופטיםעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > נשים במקרא

תקציר
ניתוח סיפורה של בת יפתח (שופטים יא) על רקע סיפורים דומים שבהם יש מאבקי בעל- אב על האישה ובייחוד סיפור פילגש בגבעה וסיפורה של מיכל בת שאול.

 
"והיא לא ידעה איש" : על סיום סיפור בת יפתח, על סיום ספר שופטים, על סיום סיפור מיכל בת שאול ועל סיומים אחרים | מחברת: ניצה בן-דב
 

הקיבוץ המאוחד

בת יפתח, האישה שייחוסה המשפחת במקרא הוא בת, ושם אביה, יפתח, הפך להיות שמה, מצטרפת לגלרית הנשים חסרות השם במקרא, שייחוסן המשפחתי או המיני הפך לשמן הבלעדי (בנות לוט, אשת לוט, בנות צלופחד, אם סיסרא, אשת איוב, אשת פנחס, פילגש בגבעה ועוד). סיפור בת יפתח מכיל שנים-עשר פסוקים (שופטים יא, כט-מ) והוא משובץ בתוך סיפורו של יפתח אביה, המכיל שני פרקים שלמים (שופטים יא-יב). יפתח, שופט "גדול", הוא מן השופטים הקונטרוורסליים והצבעוניים שקמו לישראל בתקופת השופטים. בן אישה זונה, שאחיו החוקיים גרשוהו מבית גלעד אביהם ושבו וביקשו ממנו לעמוד בראשם כשחזקה עליהם יד בני עמון, והוא נענה לבקשתם בהציבו להם תנאים. דמותו הציתה את דמיונם של פרשנים רבניים ופסיכואנליטיקנים, של הוגים, סופרים ומשוררים. נדרו הפזיז, שבעקבותיו הוקרבה בתו היחידה, ופרשת ה"סיבולת", שבעקבותיה נהרגו ארבעים ושניים אלף מבני אפרים, הרחיב את אפשרויות האינטרפרטציה של אישיותו הפרובלמטית, ועורר פרשנויות פסיכולוגיות ופמיניסטיות עמוקות ומרתקות (Trible 1978; Trible 1984; Bal 1988).

הסיפור המצמרר של העלאת בת יפתח לעולה על-ידי אביה, מחזיק כמה מהמאפינים המייחדים את סגנון הסיפור המקראי: הצמצום, ההסתפקות בנקודות שיא המכריעות את העלילה, המקום והזמן הסתומים, הרקע האחורי האפל עליו דיבר אריך אוארבך בצלקתו של אודיסיאוס, שמבליע בתוכו רגשות, גורלות, זמן ותודעה (מימזיס [תשכ"ט], החזרות הנוסחאיות, המלים המנחות. על רקע מאפיינים אלה, שעיקרם איפוק וחסכנות של תיאור ודרכי הבעה, בולטים בסיפור בת יפתח שני ביטויים, שהם בבחינת ביטוי עודף. עובדת היותה של בת יפתח יחידה לאביה ("רק היא יחידה") חוזרת ומודגשת בהמשך המשפט במילים "אין לו ממנו בן או בת" (שופטים יא, לד). העובדה שהיא הוקרבה כבתולה ("ואבכה על בתולי", "ותבך על בתוליה") חוזרת ומודגשת במשפט החותם את סיפור הקרבתה: "והיא לא ידעה איש" (פס' לט). הפרט העודף הראשון (יחידותה) נמצא סמוך לתחילת הסיפור, השני (בתוליותה) – סמוך לסופו. לשני פרטים אלה, הממסגרים את הסיפור, יש השפעה רגשית על הקורא: הדגשת יחידותה של הבת מעוררת את רחמי הקורא על האב הערירי; הדגשת בתוליותה של הבת מעוררת את רחמי הקורא על שהוקרבה קודם שהספיקה לממש את נשיותה. על-ידי שני פרטים עודפים אלה הנוגעים באב ובבתו מתאחדים השניים בקשר דם יחיד במינו: היא יחידה לו והוא יחיד לה, לו אין איש מלבדה ולה לא היה ולא יהיה איש מלבדו.

דומה שהמשפט האחרון של פרק יא, המעביר אותנו מהסיפור הפרטי של בת יפתח למנהג שנולד והתקיים בעקבות הקרבתה, "ותהי חוק בישראל. מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה" (פס' מ), נועד לפרוץ את קשר הדם הסגור, שריח זר של גילוי עריות ופגניות אסורה עולה ממנו. חברותיה של בת יפתח המוכנסות למעגל הסגור של יחסי אב-בת מתוך סולידריות נשית והזדהות עם האישה-קורבן, מוציאות מהמעגל את האב שאינו שותף עוד לארבעת הימים בשנה שבהם הן מתנות לבתו. "בנות ישראל אל שאול בכינה", קורא דויד לנשים סמוך לסוף דברי הקינה שלו (שמו"ב א, כד), בכי שנועד לתת מענה לשמחתן של בנות הערלים שנזכרה בפתח הקינה. לבכיין של בנות ישראל מייחסים, אפוא, כוח חתימה גדול. יתרה מזו, אלמנט ההנצחה העולה מהריטואל השנתי של בנות ישראל לזכרה של בת יפתח, הוא בבחינת מענה למשפט החותם את גורלה האישי. המסורת שהתמסדה מנציחה את אובדנה של האישה שלא ידעה איש. האישה שלא ילדה השאירה אחריה זכר. מיקה בל, בפרשנותה העיקבית לסיפור בת יפתח, משבחת את בקשתה של בת יפתח מאביה להשהות את העלאתה לקורבן למשך חודשיים. בחודשיים אלה דאגה בת יפתח, שלא יכלה לנוס מגורלה הפיסי, להנציח את זכרה (Bal 1988). לסיפור בת יפתח יש, אפוא, שני סיומים (שופטים יא, כט-מ): האחד, חותם את האפיזודה של נדר יפתח והגשמתו ("ויעש לה את נדרו אשר נדר והיא לא ידעה איש", פס' לט), והשני, מעביר את הסיפור מהמעגל האישי למעגל הציבורי והעל-זמני ("ותהי חוק בישראל מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה", פס' לט-מ). הקשר בין שני הסיומים ברור: הסיום השני הוא כפרה ונחמה על הראשון; חוק בישראל, ריטואל נשי ממוסד אחת לשנה, כתחליף לאובדנה של בת יפתח שלא הטביעה את חותם נשיותה על הדור הבא. מיקה בל טוענת שהביטוי "והיא לא ידעה איש" כלל לא בא לעורר אצל הקוראים רגש כלפי החיים חסרי ההגשמה של בת יפתח, אלא להבליט את ערכה כמתנה. כעכסה בת כלב שניתנה למנצח לאחר הצהרת אביה "אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה" (שופטים א, יב), כך ניתנה בת יפתח, הטהורה מכל שייכות קודמת, למנצח האמיתי של המלחמה על בני עמון. הנכס – אומר לנו המספר הפטריארכלי לפי מיקה בל – עבר הישר מבעלות האב לבעלות המנצח במלחמה, שהוא במקרה זה האלוהים. גם אם נכונה טענתה של מיקה בל לגבי הבלטת ערכה הקנייני של האישה שלא נוגעה על-ידי איש, הרי שהסיום של הסיום, ה"חוק בישראל", בא להנציח את אובדנה של בת יפתח שיש לו ביטוי גדול ממדים (ארבעה ימים בכל שנה!) אצל בנות מינה, והמספר לא נמנע מלדווח עליו ולחתום בו את הסיפור והפרק.

כולנו מודעים לפזמון החוזר בסוף ספר שופטים, העוטף את כל המסופר בו בנימה קינתית של הסבר: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (Talmon 1975). פסוק זה המסיים את ספר שופטים כולו (כא, כה), הוא גם הסיום הספציפי לסיפור פילגש בגבעה (שופטים יט-כא), אחד הסיפורים המחרידים במקרא, אם לא המחריד מכולם. מעשה פילגש בגבעה ומלחמת האחים הברוטלית בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל נסדר בסוף ספר שופטים, ונסמך למעשה פסל מיכה וכיבוש ליש (שופטים יז-יח), וזאת למרות שהמאורעות נתרחשו לא בסוף ימי השופטים אלא בתחילתם.1 המגמה הפרו-מלוכנית, שביקשה לתלות פלגנות שבטית ומעשי זוועה בעובדת חסרון מלוכה, הכתיבה את סידורו של ספר שופטים כך, שיסתיים בשרשרת מעשים מסמרי שיער שסחפו שבטים רבים, ובעצם את העם כולו, למרחץ דמים. היא גם הכתיבה את החזרה המרובעת של הפזמון בווריאציות שונות באפילוג של הספר. פעמיים, בפתיחה של סדרת האירועים ובסופה, מופיעה הנוסחה במלואה (יז, ו; כא, כה); ופעמיים, בפתיח לכיבוש ליש ובפתיח למעשה פילגש בגבעה, מופיע רק הרישא של הפזמון כדי להתחבר בקשר טבעי, סיבתי-לוגי או אחר, אל המסופר. סיפור כיבוש ליש על-ידי שבט דן פותח במילים: "בימים ההם אין מלך בישראל, ובימים ההם שבט הדני מבקש לו נחלה לשבת" (יח, א); וסיפור פילגש בגבעה פותח במילים: "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל, ויהי איש לוי גר בירכתי הר-אפרים ויקח לו אשה פילגש מבית לחם יהודה" (יט, א). בשני הפתיחים הובלע הסיפא של הפזמון "איש הישר בעיניו יעשה", כדי להופיע במלוא אונו המשמעותי והמכליל בסוף מעשה פילגש בגבעה החותם את ספר שופטים. זוהי החתימה הראויה לספר שהיצר האידיאולוגי של עורכו הפרו-מלוכני גבר על המניע הכרונולוגי שלו: רצונו של העורך להאיר את האנרכיה השוררת בישראל בתקופה הקדם-מונרכית קבע את סיומו המזוויע.

ספר שופטים בנוי ממעגלים חוזרים. בני ישראל עושים את הרע בעיני ה'; ה' נותנם בידי אויב חיצוני הלוחץ אותם והם זועקים אליו לעזרה; ה' מקים לעם מושיע – שופט – המשחרר את השבט מלחץ אויב; הארץ שוקטת לפרק זמן מסוים, וחוזר חלילה.2 מעניין שהמעגל אינו חוזר על עצמו באפילוג. העורך בחר לסיים את הספר במעשים ביתיים, יומיומיים, משפחתיים, שבטיים: איש אלמוני קם להחזיר אליו אישה שחזרה לבית אביה, האירוח אצל אביה מתארך, ולבסוף האיש ופמלייתו קמים ללכת ולעבור בחלקי הארץ המיושבים על-ידי בני עמם אלא ש"היום רד מאוד" (יט, יא). את חלקיק המשפט האחרון אפשר להבין גם מטאפורית ואז השפעתו על הקורא היא רגשית. הם מחפשים מקום לינה ומחליטים לא ללון בעיר היבוסי בשל היותה "עיר נכרי, אשר לא מבני ישראל הנה" (יט, יב) ו'למשוך' עד גבעה. האירוניה זועקת לשמים: גבעה, אשר מבני ישראל הינה, מתגלה כמהדורה משופרת של סדום. מוטב היה אילו נשארו ללון בעיר זרה. היכן כאן האויב החיצוני? היכן העילה החיצונית, הפוליטית אסטרטגית, לדכדוך, לבכי, לזעקה ולמלחמה? בסוף ספר שופטים נעלם הנוגש הזר. לא עוד אויב חיצוני אחראי למלחמה. האויב יושב בפנים והמלחמה היא מלחמת אחים. הכול החל ממתחים בתוך המשפחה, מאנשי בליעל שמבני ישראל המה, ממאבק בין אב לבעל על הבת-אישה המיטלטלת ביניהם ואין לה מושיע. דיויד גן טוען, שבאפילוג לספר לא נזקק עוד המספר לנוסחה "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'" מפני שנוסחה זו מתגשמת בשיא מפלצתיותה (Gunn 1987).

סיפור פילגש בגבעה מביא לקיצוניות את אחד המוטיבים המרכזיים של סיפורי ספר שופטים: התחרות הסמויה בין אב לבעל על הבת-אישה. החל מעכסה בת כלב שניתנה כמתנה לעתניאל בן קנז, דרך בת יפתח שלא ניתנה לאיש אלא לאלוהים לבדו, ולאחר מכן, אשת שמשון שנמסרה על-ידי אביה התמני לאיש אחר, וכלה בפילגש בגבעה העוזבת את בית אדונה ושבה מאיתו אל בית אביה – לובשת התחרות הצרה בין אב לבעל צורות והתממשויות שונות ומזעזעות ויש לה השלכות לאומיות קשות. בשני מקרים מסתיימת התחרות במותה של האישה: בת יפתח שעברה את סף בית אביה חרצה בכך את גורלה מבלי ידיעתה; פילגש ששבה מיוזמתה לבית אביה, לא תיארה לעצמה שתופקר בדרכה חזרה לבית אדונה למשך לילה שלם בידי המון בני בליעל, ותימצא עם בוקר נופלת על סף בית זר בגבעה אשר בבנימין. מאיר שטרנברג מדגיש את הפער האינפורמטיבי המכוון באשר למועד מותה של פילגש. לא ברור אם היתה ללא רוח חיים כשנמצאה עם בוקר "נופלת פתח הבית וידיה על הסף" (יט, כז), או שאולי בתום לילה של התעללות אכזרית ואונס קבוצתי היתה באפיסת כוחות מוחלטת, ולכן לא ענתה לקריאת אדונה, שמסרה בערב הקודם בשרירות לב ובהתעלמות קיצונית מאנושיותה, להתעללות ולאונס של לילה תמים ומצאה עם בוקר נופלת על הסף והיא עודנה חיה (Sternberg 1985). מכל מקום, ביתור גופה לשנים-עשר נתחים ממשיך את המומנטום של ההתעללות המתמשכת בגופה בחייה ובשלבים שונים של גסיסתה. ההכרזה האחרונה של ספר שופטים "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (כא, כח), רומזת באופן ישיר או עקיף להפסקת התחרות האומללה בין אב לבעל, שהופכת את האישה שביניהם לקורבן שדמו מותר, וגורפת המונים אל מוות מיותר.

האומנם נפסקה תחרות זו עם עלות המלך הראשון לשלטון בישראל? עוד לפני שנפנה לבחינת השאלה לגופה, נחזור לקביעתו של הרולד פיש, שסיפורי המקרא וספריו דוחים סיגור. הסיום של ספרי המקרא, אומר פיש, הוא מראית עין בלבד. הסיום הוא נקודת מוצא לחזרה ריטואלית על אותה תבנית. לכאורה, ההגעה לארץ המובטחת אמורה לסיים את סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר, ולהעניק לחומש תבנית אריסטוטלית כמעט. למעשה, עם ההגעה לארץ, שבים ליציאה ממצרים על-ידי חג הפסח אותו חוגגים לראשונה בפיתחו של עידן חדש ואותו יחגגו לעולמים (Fisch 1998). דבריו של פיש עונים, אפוא בעקיפין, גם לשאלתנו, אם תקופת המונרכיה תהיה שונה במהותה מתקופת השופטים. נדמה שהמחזוריות שאיפיינה את תקופת הנדודים במדבר ואת תקופת השופטים, עזיבת האל, הענשתו את העם, ושיבת העם אליו לפרק זמן מוגבל, תהיה המחזוריות שתאפיין גם את תקופת המלכים. ולענייננו, האם נפסקה התחרות בין האב השליט לבין הבעל על נפש הבת?

מיכל בת שאול היא האישה היחידה במקרא שנאמר עליה מפורשות שאהבה איש. אהבתה לדויד בן-ישי, מתחרהו, אהובו ושנוא נפשו של אביה, מודגשת פעמיים בשמואל א', יח, פרק העוסק בקשת הרגשות האמביוולנטית, מזה, והחד-משמעית, מזה, בין שאול, מזה, וילדיו, מזה, לדויד הצעיר. הפרק פותח בהכרזת האהבה המיוחדת במינה של יהונתן בן שאול את דויד, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יהונתן כנפשו" (שמו"א יח, א), וממשיך בהכרזת האהבה יוצאת הדופן של אחות יהונתן, מיכל, את אותו האיש: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד" (שם, כ). הכרזה זו באה מיד לאחר שנאמר שמרב, בכורתו של שאול שהובטחה לדויד, ניתנה לעדריאל המחולתי (פס' יט). דבר אהבתה של מיכל לדויד נודע ברבים ומגיע גם לאוזני המלך אביה, המתכוון לעשות שימוש מועיל ברגשותיה. הוא מבטיח גם אותה לדויד. כשדויד עומד במשימה שהוטלה עליו – מביא מאה ערלות פלישתים לשאול כ"מוהר" ולא נופל בידי פלישתים כמתוכנן למענו על-ידי מלך ישראל, וזאת עושה דויד על מנת להתחתן במלך – ניתנת לו, בלית ברירה, מיכל לאישה. הפרק מסתיים שוב בהכרזה על אהבתה של מיכל בת שאול את דויד, "ומיכל בת שאול אהבתהו" (פס' כח).

נראה שהתחרות אב-בעל על הבת-אישה לא נפסקה לאחר שהוקמה המונרכיה, שתפקידה היה לחסל את האנרכיה בישראל, שביטויה הקיצוני ביותר היה מעשה פילגש בגבעה בו נאנסה ונרצחה אישה על לא עוול בכפה. לכאורה, אהבת מיכל בת שאול לדויד עולה בקנה אחד עם השימוש הציני שעומד אביה לעשות באהבתה: "ותאהב מיכל בת שאול את דויד ויגידו לשאול וישר הדבר בעיניו. ויאמר שאול אתננה לו ותהי לו למוקש ותהי בו יד פלשתים. ויאמר שאול אל דוד בשתים תתחתן בי היום" (שמו"א יח, כ-כב). ואולם, כשמזימתו של האב כלפי האהוב לא עולה בידו, נלקחת בת שאול מבעלה וניתנת לאחר. מיקומה של אינפורמציה זאת, על קריעת מיכל מידי האיש האהוב עליה על-ידי אביה מלמד אותנו פרק מאלף בפואטיקה מקראית.

פרק כה בשמואל א הוא פרק ארוך במיוחד, העוסק בעימות אלים שנמנע בין נבל הכרמלי לבין דויד ואנשיו. האלימות נמנעה הודות לטוב שכלה של אביגיל אשת נבל. מותו של נבל מהתקף לב או מהתערבות אלוהית מצדיק את התערבותה של אישתו החכמה. מטרתו של דויד הושגה מבלי שיהא עליו להילחם ולגרום למותם של חפים מפשע משני צידי המיתרס. הסיפור מסתיים בהצעת הנישואין של דויד לאשת נבל היפה וטובת השכל, הצעה שנענית מיד ונחתמת בזו הלשון: "ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על החמור וחמש נערותיה ההולכות לרגלה ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה" (שמו"א כה, מב). ואולם לפרק עוד שני פסוקים שהם בבחינת סיגור הנושא, ונושאים משמעות שהיא מעבר לסיפור הספציפי על אביגיל אשת נבל ודויד. פסוק מג מביא מידע על עוד אישה שלקח לו דויד בנוסף לאביגיל: "ואת אחינעם לקח דוד מיזרעאל ותהיינה גם שתיהן לו לנשים"; ופסוק מד' מחזיר אותנו, באופן מפתיע למדי, אל מיכל בת שאול: "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש מגלים". שני הפסוקים האחרונים אינם שייכים אומנם לסיפור השתדכותה של אביגיל הכרמלית לדויד, המשתרע על פני ארבעים ושניים פסוקים, ואולם אם נושא נשואתיו של דויד הוא העומד על הפרק, הרי שאחינעם היזרעאלית שנוספה לדויד ומיכל בת שאול שנלקחה ממנו, הן לכאורה מרכיב מידע שהוא מן העניין בפרק זה. יחד עם זאת, רגישות ספרותית תכיר שמניע נוסף, לא רק תמטי, עמד לנגד עיניו של המספר המקראי כשחתם את סיפור אביגיל הכרמלית ואחינועם היזרעאלית בחלקיק מידע על מיכל בת שאול. אופן הבאת המידע על מיכל, בת מלך ישראל, האוהבת את דויד אהבה גדולה עד כדי בגידה באביה המלך, בשולי סיפור ארוך על אישה אחרת, אשת אויבו של דויד, שהדרך אליו נתפנתה לפניה כמעט בדרך נס כשמת בעלה באופן הרצוי לה ולדויד, מאיר את גורלה המר של מיכל הלכודה בין אב לבעל. מה עוד שלפני שהובא דבר לקיחתה ונתינתה לאחר, מובא פריט מידע נוסף על אישה נוספת שלקח לו דויד. אין ספק שלמספר המקראי היו הזדמנויות רבות 'להשחיל' מידע זה על מיכל. יש לשער שמבחינה כרונולוגית נלקחה מיכל מדויד לאחר שסייעה לו בבריחה מפני שאול (שמו"א יט). בכל זאת חיכה המספר לסיפור אביגיל בפרק כה כדי לחתום אותו בלקיחתה של מיכל על-ידי אביה מעל בעלה האהוב, ובדרך של סמיכות פרשיות לומר אמירה משתמעת ועקיפה, על המתח שבין אב לבעל שהופך את האישה שביניהם לקורבן, מתח שלא נס ליחו בתקופת המלוכה, למרות ההבטחה המובלעת בחתימה של ספר שופטים.

חתימת הסיפור המקראי באנטיתיזה הנושאת מטען ריגשי לא מפורש מחזירה אותנו לסיפור יפתח. פרק יב בספר שופטים הוא הפרק השני המוקדש ליפתח, השופט ה"גדול" ששפט את ישראל בסך הכול שש שנים (שופטים יב, ז). באפילוג לפרק יב נזכרים עוד שלושה שופטים "קטנים" שבאו בזה אחר זה לאחר שש שנות שיפוטו הדרמתיות של יפתח. האחד שפט את ישראל שבע שנים ולו מוקדשים שלושה פסוקים (פס/ ח-י); השני שפט את ישראל עשר שנים ולו מוקדשים שני פסוקים (פס' יא-יב); השלישי שפט את ישראל שמונה שנים ולו מוקדשים שלושה פסוקים (פס' יג-טו). על פניו נראה שהקשר הכרונולוגי הניע את העורך המקראי לספח את האינפורמציה המעטה שעמדה כנראה לרשותו על שופטים אלה לפרק יב, העוסק בשלהי ימי שפיטתו של יפתח, שהרי פרק יג פותח שוב בשופט גדול, שמשון. אבל עיון נוס בתוכן האינפורמציה הניתנת על אותם שופטים ייגלה, שמניע אמנותי עמוק הניע את העורך לסיים את הפרקים העוסקים ביפתח דווקא בשופטים אלה. כאמור, שלושה פסוקים בלבד מוקדשים לשופט שבא אחרי יפתח וזה תוכנם: "וישפט את ישראל אבצן מבית לחם ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות שלח החוצה ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ וישפוט את ישראל שבע שנים. וימת אבצן ויקבר בבית לחם" (שופטים יב, ח-י). גם האינפורמציה היחידה הניתנת על השופט האחרון הנזכר בפרק, נוגעת במספר מופלג של בנים ובני בנים שהיו לו: ארבעים בנים ושלושים בני בנים. המידע העודף לכאורה על יפתח ובתו, "ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת" נועד להתנגש בסוף סיפור יפתח עם המספר המיתולוגי של הבנים, הבנות ובני הבנים שבהם בורכו השופטים שבאו אחריו. הם, בניגוד לו, לא השתמשו כנראה בבנותיהם לנגח בעל ומתחרה ו/או הקריבן לאלוהים כתחליף לאיש בשר ודם שיתפוס את מקומם. הם חיו, הולידו ומתו, והיו שופטים "קטנים" בעניין הדרמתי שהם מעוררים ובקונפליקט הפסיכולוגי והמשפתי שהם מעלים, אם כי שפטו את ישראל לא פחות שנים, ובעצם יותר, מיפתח. כל חשיבותם במקרא מתמצית, אפוא, בהיותם אנטיתיזה לו.

ובכן, הפסוק "ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת" המכיל למראית עין אינפורמציה עודפת או הדגשת יתר שאינן אופייניות לפואטיקה המקראית, מתנמק על רקע האפילוג לסיפור יפתח. האינפורמציה הסלקטיבית על השופטים הממוקמים באפילוג מתעמתת עם ההדגשה העודפת הראשונה בסיפור בת יפתח ("ורק היא יחידה אין לו ממנו בן או בת"), מתחדד כתער וזועק לשמים הניגוד בין השופט, שהקריב את ילדו האחד והיחיד, לבין אותם שופטים מרובי בנים, בנות וצאצאים. מעניין שמספר הבנים של איבצן, השופט ששפט אחרי יפתח, זהה למספר בנותיו. במקרים אחרים במקרא ההעדפה המספרית של הבנים על הבנות היא ראי להעדפה הורית וחברתית ביחס למין הילדים. לכן, ליעקב שנים עשר בנים ורק בת אחת (דינה, הבת היחידה שנזכרה), ולאיוב שבעה בנים ושלוש בנות, מספרים טיפולוגיים "נכונים" של ילדים שמטרתם לשדר סימטריה והרמוניה מושלמת בחייו של האיש, קודם שנתרגשו עליו האסונות. ואולם בסיפור שבו מככבת בת כצאצא יחיד אין עוד לבנים עדיפות מספרית על הבנות, ולאיבצן שלושים בנים ושלושים בנות.

כאן המקום להזכיר את אחד העיבודים הספרותיים המודרניים המרתקים שנעשו לסיפור יפתח ובת יפתח, סיפורו של עמוס עוז "על האדמה הרעה הזאת", שאינו מדלג על כל הרגישויות של הסיפור המקראי ועושה בהן שימוש אמנותי. למשל, כבר הכותרת משתמעת לשתי פנים: היא מרמזת כמובן לחייו הקשים של יפתח, אבל אם נזכור שיפתח ברח מפני אחיו אל ארץ טוב, נבין שהכותרת מבשרת את המשחק הטימולוגי, הסמנטי והדיאלקטי שיעשה עוז עם כל פרט ושם שידלה מסיפור יפתח המקורי. עיקר סיפורו של עוז ממצה את המתח הארוטי שבין אב לבתו, את קנאותו המטורפת לה, ואת חוסר מסוגלותו לתיתה לאיש אחר. אלוהים לבדו יוכל לקבל את 'כלתו'. לענייננו חשוב הסיום של הסיפור. עוז אינו מחמיץ את הפוטנציאל האמנותי האצור באפילוג המקראי המדווח דיווח יבש חסר מגמה, כביכול, את המאפיין את השופטים שבאו אחרי יפתח. "על האדמה הרעה הזאת" מסתים בבידוד הגמור שיפתח כפה על עצמו בשנה האחרונה לחייו, ומילותיו האחרונות של הסיפור מחקות את הכרוניקה המקראית הן בתוכן והן במגמה. לאחר מותו של יפתח, "בספר הבית כתב לבלר הבית: 'ואחריו שפט את ישראל איבצן מבית לחם ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות'". (עוז [תשל"ו], 243).

מקובל להשוות בין סיפור הקרבת בת יפתח, שבו כתוצאה מנדר גורלי של אב הוקרבה, הלכה למעשה, בתו היחידה אשר "אין לו ממנו בן או בת", לבין סיפור העקדה (בראשית כב), שבו כתוצאה מצייתנות מוחלטת של אב נמנעה הקרבתו של בנו יחידו, שאיננו אחרי הכול בנו היחיד. ההשוואה בין גורל יצחק בן אברהם, שזכה לחיים ארוכים ונינוחים יחסית, לבין גורלה החתום והמוחלט של האישה הצעירה, שמתה בבתוליה, צובעת את סיפור האישה הקרויה רק על שם אביה, חורץ גורלה הנדיר, בצבע טרגי עוד יותר. ואולם מעניין להשוות גם בין סיום סיפור העקדה לסיום סיפורו של יפתח. כאמור, מספר גדול של בנים, בנות, חתנים, כלות ובני בנים של שופטים שבאו אחרי יפתח, ומיקומם בשולי סיפורו, יוצרים ניגוד אירוני-טרגי בין גורלו של יפתח, שאת בתו האחת והיחידה הקריב, לבין אותם שופטים שזכו לצאצאים רבים. נדמה שאותה כוונה אמנותית סמויה הדריכה את סופר סיפור העקדה בשולי סיפורו. פסוקים כ-כד בבראשית כב אינם נחשבים לחלק מסיפור העקדה, כשם שפסוקים ט-טו בשופטים יב אינם נחשבים כחלק מסיפור יפתח. ובכל זאת, מעניין להיווכח, שאותו סוג של אינפורמציה מכילים ה'נספחים' החותמים שני סיפורים דומים-שונים, שעניינם הקרבת ילד לאלוהים. "ויהי אחרי הדברים האלה", כך מתחיל האפילוג של סיפור העקדה: ויוגד לאברהם הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך. את עוץ בכורו ואת בוז אחיו ואת קמואל אבי ארם, ואת כשד ואת חזו ואת פלדש ואת ידלף ואת בתואל, ובתואל ילד את רבקה שמונה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם. ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה. (בראשית כב, כ-כד)

הבנים הרבים שנולדו, כמו בבת אחת, לנחור אחי אברהם לא באו רק לבשר על לידתה של רבקה, מי שתהיה אשתו של הבן שניצל זה עתה מהקרבה, אלא גם ליצור ניגוד אירוני-טרגי בין אברהם שאת בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, כמעט העלה לעולה לבין הקלות היחסית שביתו של אחי מתמלא בצאצאים.

סיום סיפורה של בת יפתח בהכרזה "והיא לא ידעה איש", ואין בה תוספת של אינפורמציה, משום שבקשתה של בת יפתח מאביה לרדת על ההרים לבכות על בתוליה, כמו גם הדיווח על הליכתה, מביא קודם לכן, פעמיים, את עובדת היותה בתולה. ואולם שניות זו של 'בתולה' ו'לא ידעה איש' נמצאת גם במקומות אחרים במקרא. על רבקה בת בתואל נאמר: "והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה" (בראשית כד, טז), ובאפילוג למעשה פילגש בגבעה נאמר: "וימצאו מיושבי יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש למשכב זכר ויביאו אותם אל המחנה שילה אשר בארץ כנען" (שופטים כא, יב). אם בשגרת לשון מדובר, והתואר 'בתולה' גורר אחריו אוטומטית את מטבע הלשון "ואיש לא ידעה" או "ולא ידעה איש", הרי שבסיפור בת יפתח קרע המספר לשניים את הצירוף הלשוני הכלוא על מנת לסיים את הסיפור באותה הכרזה שמטרתה – תלוי באינטרפרטציה – להדגיש את ערכה הקנייני של האישה או את חוסר המימוש שלה כאישה שלא ידעה איש ולא ילדה בנים, גורל אחרון ומוחלט החותם באקורד חזק סיפור בלתי נשכח.

מעניין לבדוק את סופה של מיכל בת שאול, האישה הראשונה בתקופת המלוכה הנקלעת למאבק בין אב לאיש. המשפט האחרון אודותיה מכריז גם הוא על חוסר מימושה הנשי: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמו"ב ו, כג).3 הכרזה זו, החותמת את סיפור החזרת ארון ה' אל עיר דויד, כשדויד המלך מפזז ומכרכר לפני הארון ומיכל בת שאול בזה לו על כך, נועדה לסיים את הסיפור בקביעה חד-משמעית שש עימה כדי להוסיף אינפורמציה. מאיר שטרנברג דיבר על הסיגור המחזיק הכרעה סופית, ומידע אחרון בסיפור השומר לכל אורכו מהלך דו-משמעי (Sternberg [1985] 259). אם במקרה קרובה התבוננותו של הקורא בדויד המכרכר בכל עוז לפני ה' בחוצות העיר להתבוננותה המרוחקת של מיכל המשקיפה מהחלון, הרי שהסיגור נועד להכריע בעד המלך וכנגד מיכל הנענשת. ואולם במכלול השלם של סיפורה הטרגי של מיכל ועל רקע הנשים האחרות שהיו קורבן למתח הקבוע שבין אב לאיש, אין לקבל את חסרון הבנים של מיכל כעונש על דברי הבוז שחשה בלבה ולא התאפקה להשמיעם באוזני אישה. התואר "בת שאול" הנלווה לשמה בסיגור לפרק ובסיום של סיפורה אולי לא בא כלל לסמן את מקור הבוז שלה, היותה בת מלכים עיליתיסטית שומרת מרחק מההמון הוולגרי החוגג ומתפלש בככרות העיר. בעיקר, הוא בא להזכירנו שאביה חיבל ביחסיה הטבעיים עם האיש אותו אהבה ואליו לא הגיעה. מבחינה מהותית אין הסיגור "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" שונה מההכרזה האחרונה של סיפור בת יפתח, "והיא לא ידעה איש". שתי ההכרזות האחרונות מעידות על קורבן וחוסר הגשמה של נשים, שמאבק בין אב לבעל, הנתפס על-ידי האב כמתחרה, מתחולל על גבן.

הערות שוליים:

  1. מאורעותיו של האפילוד בספר שופטים (פרקים יז-כא) המכיל שתי אפיזודות, סיפור פסל מיכה וכיבוש ליש על-ידי שבט דן (פרקים יז-יח), ומעשה פ]ילגש בגבעה (פרקים יט-כא), התרחשו כנראה בתחילת ימי השופטים ולא בסופם. זאת ניתן להסיק משמות שני הכוהנים הנזכרים בשתי הפרשות: בפרק יח, פס' ל נזכר יהונתן נכדו של משה, ובפרק כ, פס' כח נזכר פנחס נכד אהרון.
  2. מחזוריות זו אופיינית גם לסיפורי במדבר ובמידה רבה לסיפורי מלכים. על המחזוריות הנצחית של סיפורי המקרא וחסרון הסיגור שלהם ראו אצל הרולד פיש (Fisch 1988).
  3. אומנם בשמואל ב כא, ח נזכרו "חמשל בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעריאל בן ברזלי המחולתי", אבל הכוונה היא למרב בת שאול אשר ניתנה מלכתחילה על-ידי אביה לעדריאל המחולתי לאישה (שמו"א יח, יט).

מראי מקום :

אוארבך, אריך. (1946) "צלקתו של אודיסיאוס", מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב (ירושלים: מוסד ביאליק [תשכ"ט]), בתרגומו של ברוך קרוא

עמוס, עוז. (תשל"ו) "על האדמה הרעה הזאת", ארצות התן (תל אביב: עם עובד)

Bal, Mieke. (1988) Death & Dissymmetry: The Politics of Coherence in the Book of Judges (Chicago and London: Chicago University Press)

Gunn, David M. (1987) "Joshua and Judges", The Literary Guide to the Bible, Edited by Robert Alter and Frank Kermode (Cambridge, Massachusetts: The Belknap of Harvard University)

Fisch, Harold (1988) Poetry with Purpose: Biblical Poetics and Interpretation (Bloomington: Indiana University)

Fish, Harold. (1998) New Stories for Old: Biblical Patterns in the Novel (New York: St. Martin's Press)

Sternberg, Meir. (1985) The Poetics of Biblical Narrative: Ideological Literature and the Drama of Reading (Bloomington: Indiana University Press)

Talmon, S. (1975) "In Those Days Was No King in Israel". Immanuel 5:27-36 Trible, Phyllis. (1978) God and the Rhetoric of Sexuality (hiladelphia: Fortress Press) Trible, Phyllis. (1984) Texts of Terror: Literary-Feminist Readings of Biblical Narratives (Philadelphia: Fortress Press)

ביבליוגרפיה:
כותר: "והיא לא ידעה איש" : על סיום סיפור בת יפתח, על סיום ספר שופטים, על סיום סיפור מיכל בת שאול ועל סיומים אחרים
מחברת: בן-דב, ניצה
תאריך: חורף 2002 , גליון 48
שם כתב עת: עלי שיח
עורך הכתב עת: ידעיה, משה
הוצאה לאור : הקיבוץ המאוחד
בעלי זכויות: הקיבוץ המאוחד
הערות: 1. מערכת: אברהם אדרת, אברהם ארנון, זיסקינד כרמל.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך