עמוד הבית > תקופת המלוכהעמוד הבית > נבואה > אליהועמוד הבית > תקופת המלוכה > ישראל ויהודה


 
כרם נבות היזרעאלי – מלכים א' כ"א | מחברת: שלומית מעגן
 

ישראל. משרד החינוך

לצפייה במאמר בגרסת word לחצו כאן

תיקים באפלה

כמו במשטרה, כך גם בין דפי התנ"ך ישנם תיקים פלילים שנסגרו אך לא באמת נפתרו. סיפור כרם נבות במל"א כ"א הוא דוגמה מובהקת למקרה כזה.

אחאב, מלך ישראל, חושק בכרמו של נבות ומנהל עמו משא ומתן. נבות מסרב למכור את נחלת אבותיו ואחאב שב לביתו בכעס רב. בשלב זה משתלבת בסיפור המלכה איזבל, והעלילה מקבלת גוון פלילי. בסופו של דבר, אליהו הנביא מתערב, חושף את המזימה ואף מחלק עונשים. אולם, למרות הופעתו של אליהו, נראה כי לא כל המעורבים בפרשה באו על עונשם. כך לדוגמה:

* החורים והזקנים אשר שיתפו פעולה עם איזבל, הפכו משפט למשפח1 סילפו משפט וגרמו עוולה – לא נענשו.

* גם שני בני הבלייעל, שהפלילו את נבות על לא עוול בכפו, יצאו נקיים.

* אפילו איזבל האכזרית לא מוזכרת בגזר הדין שמסר ה' לאליהו.

* היחיד שהואשם באופן חד-משמעי היה אחאב. דווקא הדמות הפחות אסרטיבית ודומיננטית בפשע היא ששילמה את המחיר. היכן הצדק? מדוע אין הלימה בין החטא לעונש?

לשם פתרון התעלומות יש לצלול לעומק הסיפור ולאסוף כל פיסת מידע רלוונטית. לפני ניתוח הסיפור מומלץ לצפות בסרטון2 המסייע להמחשתו:

http://www.youtube.com/watch?v=SFhzB65YnqE.

כרטיס הביקור של הדמויות

הֶצֵג (אקספוזיציה) פסוק 1: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. לפנינו הקדמה המתארת את פרטי המסגרת של השיחה. הפתיחה באמצעות הביטוי "כֶּרֶם הָיָה לְ..." יוצרת אווירה לירית ורומנטית (העתידה כמובן להתבדות בהמשך), בדומה לכֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בישעיה ה' 1

שתי הדמויות הראשיות מוצגות גם הן בפתיחה. ראשון מתואר נבות באופן המדגיש את מוצאו ואת חיבורו השורשי ליזרעאל – נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי, אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. אחריו מוזכר אחאב בכינוי הייחודי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן. תואר זה נועד להדגיש כי נחלתו החוקית של אחאב היא שומרון ושלא כנבות אין לו אחיזה באדמת יזרעאל.

כבר בהצג ניכר הפער בין נבות בעל הכרם ובין אחאב בעל ההיכל. כרם הוא קניין בסיסי בחברה חקלאית ואילו היכל מסמל שפע ופאר. כפי שמסביר אלכסנדר רופא: "הניגוד שבין החיוני ביותר ובין המותרות, מונח בתשתית הסיפור"3.

מניין לנבות האומץ?

במערכה הראשונה, פס' 2-4, מובאת השיחה בין אחאב לנבות. שיחה זו חשובה ביותר וכך גם הטונים העולים ממנה. פנייתו של אחאב נשמעת סבירה ואף הגונה. הוא מתנסח באדיבות: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ, מנמק את בקשתו: וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, מציע תמורה: וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ ואף מגלה גמישות: אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה. טון דיבורו, כפי שטוען בנימין אופנהיימר, אינו של מלך, מפקד ומצווה, אלא של חבר המבקש לשכנע את זולתו ומשדלו בנימוקים אישיים להיענות לו.4

לעומת זאת תשובתו של נבות בוטה וחסרת גינוני כבוד ונימוס למלך. נבות נשבע בה' שלא ייתן את נחלתו. אוזן רגישה תתעכב על המילה "לָךְ" בדברי נבות. תיבה שאפשר לפרשה כעקיצה אישית לאחאב. עם זאת, ייתכן כי עיקר המשקל בדברי נבות אינו על תיבת לָךְ אלא על ההגדרה "נַחֲלַת אֲבֹתַי". בעיני נבות הקרקע אינה סתם כרם, כפי שכינה אותה אחאב, אלא נחלת אבותיו. מעבר לקשר הרגשי כלפי הנחלה נשען נבות על החוק המקראי ומבסס עליו את סירובו להצעת אחאב: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ל"ו 9). מכאן שהסירוב של נבות אינו נובע מזלזול במלך או מאיבה אישית, אלא מבוסס על חוק ועל עיקרון מהותי: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כ"ה 23).

שביתת רעב מלכותית

בתגובה לסירוב החד-משמעי של נבות, אחאב שב לביתו סַר וְזָעֵף, עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי; וַיִּשְׁכַּב, עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם (פס' 4). כפי שמנתח בנימין אופנהיימר5, החזרה על דברי נבות מיותרת לכאורה, אך היא משקפת את עולמו הפנימי של אחאב ואת כעסו ומעידה על האופן שבו הצטייר הסירוב בעיניו. הקדמת תיבת "לְךָ" מעצימה את הממד האישי בסירובו של נבות לאחאב. כך כנראה הסביר לעצמו אחאב את הסירוב על רקע אישי והתנגדות למלך. ואף על פי כן, תגובתו של אחאב מסתכמת בשביתת רעב אומללה. תגובה חסרת אונים זו משקפת דווקא את הגדולה המוסרית של המלוכה הישראלית אשר אינה מאפשרת למלך שימוש בכוח הזרוע להשגת תאוותו ומאפשרת לו רק להתעצב.

הצצה אל חדר השינה המלכותי

פסוקים 7-5 מובילים אל חדר השינה של אחאב וחושפים את מערכת היחסים בין בני הזוג המלכותי. בדו-שיח ביניהם מצטיירת איזבל כאישה תקיפה, בטוחה בעצמה וביכולותיה כמלכה. לעומתה אחאב מוצג כיללן חדל אישים.

המשותף ביניהם הוא חוסר היכולת להבין את סירובו של נבות וכן הכינוי "כרם" שהם מתעקשים להדביק לנחלת אבותיו של נבות. מבחינתם מדובר בנדל"ן.

ההבדלים ביניהם בולטים על רקע האופן שבו בוחר אחאב לשחזר בפני איזבל את שיחתו עם נבות. אחאב משמיט את הנימוק הארוך שהציג לנבות - וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי. הצורך לנמק עלול להתפרש בעיני איזבל כביזוי עצמי, משום שמלך אמיתי אינו חב לעבדיו הסברים. גם בתמורה שהציע אחאב ניכר שינוי שנועד אף הוא להרשים את איזבל ביכולותיו כסוחר ממולח. והוא ודאי לא מציג עצמו כמי שמוכן היה לתת כרם טוב יותר מכרמו של נבות. איזבל מצדה מתנדבת ללמד את אחאב שיעור במלוכה - אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי. מה שלא ניתן לך במשא ומתן ידידותי יינתן לך חינם אין כסף.

הפער בין אחאב לאיזבל מהותי. מלך ישראל נכשל במשא ומתן עם נבות אך ידיו כבולות. אין לו עדיפות משפטית על פני בעל הקרקע והוא מסתפק בכעס. לעומתו בת המלך הנוכרייה – רואה בסירובו של נבות צידוק לרצח ולעושק.

"תן לאצבעות ללכת במקומך..."

פסוקים 8-10 משקפים כיצד מזימה שפלה נרקמת לעתים באמצעות מכתב בלבד. שלא כמו אחאב, שיצא מההיכל, נפגש עם נבות, שוחח עמו וניסה לשכנעו, איזבל נשארת ספונה בביתה ושולחת מכתב.

וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת. איזבל אפילו לא טורחת לשכור בעצמה את עדי השקר. היא סומכת על הזקנים והחורים שיבצעו את המשימה בעבורה. ואכן בפסוקים 14-11 מתואר ביצוע המשימה ובסיומו הודעה בת שלוש מילים בלבד: סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת. מהיר, יעיל וקר.

השורש המנחה של"ח מעיד על הקלילות שבה בוצע העוול הנורא – איזבל שלחה מכתב והזקנים שולחים הודעה. פשוט וקל! אולם, עיון רגיש ומעמיק בפסוקים מלמד כי דווקא בעבור בני הבלייעל המשימה לא הייתה פשוטה כלל וכלל.

אפילו לבן בלייעל– יש גבולות

אלכסנדר רופא מצביע על ההבדל הדק בין ההוראות שנתנה איזבל לאופן ביצוען בפועל. איזבל כתבה: וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ (פס' 10). לעומת זאת בתיאור ההתרחשות נאמר: וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ (פס' 13). במקום שהעדים יפנו אל נבות בלשון נוכח הם מדברים עליו בגוף שלישי. אלכסנדר רופא6 מסיק מכך שאפילו שני אנשי הבלייעל לא העזו להביט לנבות ישר בעיניים ולשקר לו בפניו. לכן פנו אל העם וסיפרו להם על הפשע המדומה של נבות.

אופס! נבות מת...

עם קבלת המסר מהזקנים מצווה איזבל על אחאב: קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת (פס' 15). כמה מפתיע, איש חי מסרב למלך ולפתע מת. האירוע מצטייר כסוג של קסם: "רגע אחד נבות חי, הוא נכנס לכיס, והוקוס-פוקוס נבות מת!" אין ספק שאיזבל היא קוסמת אמיתית. אחאב לא שואל שאלות, הרי שאלות היו הורסות את כל הקסם...

זירת הפשע מוצפת בטביעות אצבע – למה ביימה איזבל משפט?

פרשנים רבים מסבירים כיצד איזבל הקפידה לביים משפט המבוסס לכאורה על חוקי התורה; על רקע הכרזת צום ואווירת משבר לאומי, הואשם נבות שבירך כביכול אלוהים ומלך. האשמה זו מבוססת על החוק בשמות כ"ב 27: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר. גם במהלך המשפט ניכרת הישענות על חוקי התורה: איזבל פקדה להושיב שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, כמקובל בחוק בדברים י"ז 6: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד. ביצוע גזר הדין (שניתן לפני המשפט) מקביל גם הוא לחוקי התורה בספר ויקרא כ"ד 16: וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. ואכן גזר הדין של נבות הוא: ִסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת.

השימוש של איזבל בחוקי התורה הוא דוגמה קיצונית לביטוי "נבל ברשות התורה". היא ביימה את המשפט מתוך הקפדה מושלמת על חוקי התורה, שתאפשר לה לזכות בכרם נבות באופן "לגיטימי" וללא התמרמרות בקרב העם.

האבסורד הוא שלמשפט המבוים שתכננה היו יותר מדי שותפי סוד. איזבל שלחה לכל אחד מזקני עירו של נבות מכתב ובו כתוב במפורש: קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת (פס' 9).

כפי שאמר בנג'מין פרנקלין: "על סוד יכולים לשמור שלושה אנשים רק אם שניים מהם מתים". סביר להניח שגם העם ידע שהמשפט מבוים ולכן הוא איבד את תוקפו ומשמעותו.

נודה על האמת - המלכה איזבל לא ממש הוטרדה מדעת הקהל. היא לא הקפידה על חשאיות ואף חשפה את מהלך המזימה בספרים עם חותמת המלך. לוּ חששה מוועדת חקירה כלשהי, הייתה שוכרת בעצמה שני עדים זוממים ולא מפזרת את טביעות אצבעותיה המלכותיות בכל פינה.

בכל עריץ אכזר יש פחד קיומי – למה ביימה איזבל משפט?

אם כך נשאלת השאלה - מדוע איזבל טורחת בכלל לביים משפט? לכאורה יכלה להפקיע את כרם נבות ללא הצגה משפטית הנשענת על חוקי התורה. היא ממילא עושה מה שמתחשק לה וכולם מצייתים לפקודותיה. הרי בתקופה שבה הכריתה את נביאי ה' לא נזקקה לאישור ולא טרחה להפלילם לפני החיסול.

אגב, בשלב זה חשוב לזכור שמותר למורה לזרוק לחלל הכיתה שאלה שגם הוא לא יודע לענות עליה... הלא זוהי מהותה של שאלה, לא כן?!

ובכל זאת, אם ניכנס לרגע לנעליה של בת מלך צידון נבין שמבחינתה היא הולכת על בטוח. מחד גיסא, היא עובדת כמו שרק היא יודעת - מסמנת מטרה ומרגע זה כל החיצים כשרים להשגתה. מאידך גיסא, היא עובדת לפי חוקי המקום. שילוב בין עולמות אינו זר לה, אדרבה, זהו לחם חוקה. היא המלכה, אך תמיד תהיה זרה ונוכרייה. איזבל היא שולטת, אך גם שורדת. איזבל יודעת כי לעת עתה מעמדה חזק ותקף, הזקנים יצייתו לפקודתה גם אם אינה חוקית בעליל. עם זאת, ברור לה כי היא מוקפת בשונאים שיזדרזו להפקיר אותה ברגע שרק תינתן הפקודה שִׁמְטוּהָ, כפי שמתואר במל"ב ט פס' 34-30: וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן. וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו. וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶלהַ חַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים. וַיֹּאמֶר שמטהו (שִׁמְטוּהָ) וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה. וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא.

קשה להימנע מהתחושה שאיזבל כמו התכוננה לרגע הזה ולא הופתעה ממנו.

נזכיר כי בטרם הריגת איזבל, התנקש יהוא בחיי המלך יהורם, בנם של איזבל ואחאב. וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת יֵהוּא וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם יֵהוּא וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים. וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה. וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ (מל"ב ט, פס' 22- 25).

בת מלך יודעת כי אחרי חיסול המלך מגיע גם תור הגבירה ויתר פמליית המלוכה. אפשר שבשל החשש מרגע ההפיכה הקפידה איזבל לרתום את חוקי התורה לטובתה. היא חששה שביום מן הימים מעמדה יתערער ותסריט המרד יתממש7. תקוותה הייתה כי לעת משבר יהיו אלה חוקי התורה שיעמדו לצדה ויסייעו לה לשמור על הכרם שהשיגה בעבור אהובה בכוח השררה.

לפנינו דוגמה מובהקת של אישה חזקה המודעת לכוחה, אך בה בעת חוששת מארעיותה. אישה הרוקמת מזימות אפלות, אך שוזרת בהן חוטי חוק ותורה כדי שישמשו לה לכיסוי ולהגנה8.

איזבל ותפיסת המלוכה בישראל

איזבל היא אישה של תקנות וחוקים. ליתר דיוק, היא החוק. מה שאיזבל לא הבינה הוא שהמלך בישראל, על פי התורה והשקפת הנביאים, צריך להיות כאחד האדם. הוא אינו מורם מעם ואינו מעל החוק, כפי שמודגש בחוק המלך: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם [...] לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים י"ז 20-14).

מבחינת איזבל המלך הוא האחראי על הסדר החברתי. לכן הוא חייב לכבות כל ניצוץ של חוסר משמעת – כמו זה שהפגין נבות. איזבל הנוכרייה לא הפנימה את העובדה שלמלך בישראל יש תפקיד אחר: רדיפת האמת והשכנת משפט צדק. אלה הם הערובה ליציבות שלטונית ולעליונות של בית המלוכה בישראל, ככתוב: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו (ישעיה י"א 5-4).

הניסיון של איזבל להשריש בישראל מודל מלוכה אבסולוטי ומושחת, מחד גיסא, ולהישען על חוקי התורה, מאידך גיסא, נכשל. יהוא דהר בשיגעון בשם חוקי ה' צבאות והשמיד את בית אחאב בשיטתיות. הוא טרח לקשר את רצח יהורם לרצח נבות ובניו, ככתוב: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה. אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם ה' וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה' וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה' (מל"ב, ט' 26-24).

יהוא, כמו איזבל, הוא איש של חוקים. לכן לאחר מסע החיסולים, ציווה על חייליו לקבור את איזבל על פי חוק פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא. אירוני להכאיב להיווכח עד כמה החוק אכן עמד לצד איזבל בשעתה האחרונה.

המודל שהציעה איזבל - שילוב בין חוקי התורה לשלטון מושחת – הפך לה לחרב פיפיות.

אמנם, כלפי חוץ שקדה לשוות למעשייה אופי חוקי, אך בפועל לא הצליחה להכשיר את השרץ. כל זה הודות לאופוזיציה הלוחמת בדמותו של אליהו הנביא.

מדוע עיוותו החורים את הצדק והמשפט?

בהקשר לסיעת האופוזיציה ראוי לשאול מדוע הזקנים והחורים שיתפו פעולה עם המשפט המבוים והעניקו לו את חסותם? חשוב להבין כי חורים זה מלשון בני חורין, אנשים חופשיים בני המעמד העליון. מתוקף תפקידם, היינו מצפים שינסו למחות ולהתנגד לפשע, אם לא בשל מעמדם הרם אזי לפחות בשל קרבתם אל נבות – כפי שמעיד הכתוב: הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת (פס' 8).

אם כך, מדוע הפכו "משפט למשפח" וגרמו לעוולה בחסות בזויה של החוק המקראי?

ייתכן כי דווקא קרבתם לנבות והיכרותם עמו דרבנה אותם לשתף פעולה עם הגזֵרה של איזבל. עיון חוזר בדברי נבות מעורר הרגשה שזהו אדם יהיר ובוטה. הרי אפשר להתנגד להצעתו של אחאב באופן מכובד יותר, כראוי לנתין בפני מלכו. נבות לא היה חייב להטיח בפני אחאב: חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ (פס' 3). מדוע היה נבות תוקפני ומנוכר? מדוע התבטא בחריפות שיכולה להתפרש כחתרנות עקרונית נגד המלך? עם מעט טאקט וכישורים חברתיים בסיסיים אפשר להעביר את המסר מבלי לפגוע במלך. בנקודה זו רצוי להיעזר בסרטון שצפייה בו הומלצה לעיל, ולראות כי נבות משתחווה לפני המלך. אמנם נבות מסרב לבקשה, אבל עושה זאת בחיוך מבויש ובטון מרוכך ומלא חשש. אפשר גם להציע לתלמידים תרגיל בדרמה יוצרת ולאפשר להם לקרוא את תגובת נבות במל"א כ"א, 3 בנימות שונות.

כאמור, לא לחינם מצטיירת דמותו של נבות כיהירה ומרוחקת. דמות של אדם שאינו משתדל להתחבב על הבריות, כפי שעולה גם ממדרש חז"ל בילקוט שמעוני9. אפשר לטעון שנבות הוא איש ערכי ואמתי אשר אינו נכנע ומתחנף למלך אלא מביע את דעתו באופן גלוי, אבל עם זאת הניסיון מלמד כי לעתים לא די להיות צודק, חשוב להיות גם נבון ומעשי ולהתאים את התנהגותך למציאות ולמגבלות הקיימות. כפי שדרשו חכמים בתנחומא פרשת ויצא, ה':

בשעה שאתה רואה השעה חצופה10, לא תעמוד כנגדה אלא תן לה מקום...

שכל מי שעומד נגד השעה נופל בידה, וכל מי שנותן מקום לשעה השעה נופלת בידו11.

נבות עמד כנגד השעה ונפל בידה.

פרשנות מדרשית זו יכולה להסביר מדוע הזדרזו הזקנים לשתף פעולה עם העוול ולא מחו. ייתכן שנבות עורר התנגדות בקרב גורמים שונים. בעבור הזקנים והחורים אשר בעירו, שיושבים עם נבות ומכירים אותו מקרוב, שימש משפט השדה הזדמנת פז לחיסול חשבונות עמו.

מדוע לא הושת עונש על הזקנים והחורים?

בשלב זה שוב עולה ומתחדדת השאלה: מדוע הזקנים והחורים לא הורשעו ונענשו על מעורבותם בפשע?

ובכן, ייתכן כי הזקנים והחורים הענישו את עצמם בעונש הגרוע מכול. ברגע ששיתפו פעולה עם איזבל הם איבדו את תוקף סמכותם ובעצם "ירו לעצמם ברגל". כשנותנים לשחיתות דריסת רגל בחסות המשפט הציבורי שוב אין מוצא. הזקנים העניקו לאיזבל הזדמנות לערער את סמכות החוק ויסודות משפט הצדק ובכך פגעו בסמכותם שלהם כיושבי השער ושומרי החוק. מעתה הכול פרוץ ואפילו להם אין חסינות.

מה רוצים מאחאב? הוא בסך הכול שכב במיטה

מדוע הוכיח אליהו את אחאב באשמה הבלתי נשכחת הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ? (פס' 19) הרי איזבל היא היוזמת הראשית של הרצח. אחאב אפילו לא תכנן לרצוח את נבות. הוא בסך הכול התאכזב וכעס. אמנם רבי יצחק אברבנאל סבר כי אחאב היה ער למתרחש וידע על המזימה – "אין ספק שמיד הגידה לו מה שהיה בלבה לעשות שכתבה ספרים בשם אחאב אל הזקנים". אולם, כפי שטוען אלחנן סמט, אם אכן שיתפה איזבל את אחאב במזימתה, הכתוב לא היה מעלים חוליה חיונית כזו ממהלך הסיפור, בפרט בשל חשיבותה כרקע לתוכחת אליהו12.

נכון הוא שאחאב אינו שה תמים והיה עליו לגלות מעורבות ולברר כיצד זה נבות התפוגג ומת ואף הותיר לאחאב את הכרם שבו חשק. אך זוהי "אחריות-על" של אחאב על המעשה ולא מעורבות ישירה המצדיקה האשמה כה בוטה וחמורה ברצח. מדוע אם כך אליהו מאשים את אחאב?

תמונה שווה אלף מילים

גם פה, כמו בבילוש, רישום מסודר של מהלך העניינים יכול לסייע לנו בהבהרת תמונת המצב. תרשים מבנה העלילה, שהציע סמט ויוצג להלן, מוביל למסקנה כי הנפשות הפועלות בעלילה התאמצו להותיר את אחאב "מחוץ לתמונה" דווקא ברגע המכריע של ביצוע הרצח.

במחצית הראשונה של העלילה, פסוקים 16-1, יש חמש תמונות הנקבעות על פי הנפשות הפועלות ומקום העלילה:

המבנה שמתקבל בתרשים, המוכר גם כתקבולת כיאסטית, ממחיש שתמונה ג' היא הציר הראשי בעלילה. תמונות א-ב הן הכנה לתמונה ג, ואילו תמונות ד-ה הן תוצאות ההכנות ומימושן והן מקבילות להכנות. מתברר כי החוליה הראשונה בשרשרת היא תאוותו של אחאב וממנה מונעת כל העלילה. אולם, מתרשים המבנה עולה כי דמותו של אחאב נעדרת מהתמונה המרכזית. עובדה זו משמשת לכאורה אליבי מושלם לאחאב. עם זאת, חוקר רגיש ומיומן מרגיש מיד כי משהו פה מסריח... העובדה שאחאב דומיננטי ופעיל בכל ארבעת התמונות ונעלם בתמונה המרכזית חשודה. אפשר שעובדה זו מעידה על מגמה מכוונת של הנפשות הפועלות (אחאב, איזבל הזקנים והחורים) להשאיר את אחאב נקי. סמט מציין כי העובדה שהזקנים דיווחו לאיזבל על ביצוע המשימה, אף על פי שהמכתב היה חתום בחותמו של אחאב, מחזקת את המסקנה שאחאב הושאר במכוּון "מחוץ לתמונה", ולא היו מחזירים תשובה לשולח, כלומר, לאחאב החתום על המכתב. המטרה היא שאחאב ייהנה רק מן ההישג הסופי, ללא מעורבות בתהליך המלוכלך. מכאן, משער סמט, נראה כי חוסר הידיעה של אחאב על רצח נבות, היה מכוון ומתוכנן; כי הייתה הסכמה שבשתיקה להסיר מעליו אחריות פורמאלית לרצח.

אולם, השלב שבו הופך אחאב לשותף מודע לרצח מתרחש בפסוק 16: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ. ירושת הכרם אפשרית רק מתוקף הפללתו של נבות כמורד במלכות. מוות סתמי לא היה מאפשר לאחאב לזכות בכרם13. תאוותו של אחאב היא שהובילה לרצח נבות, משום שהדרך היחידה להשגת הכרם היא באמצעות הנתיב הפתלתל שסללה איזבל. אחאב ידע זאת ובחר לשתוק. לקום ולרשת מבלי לקום ולשאת באחריות למעשה.

כפי שמדגיש סמט, הפשע הנתעב של אחאב הוא בעצם הניסיון הערמומי לחמוק מאחריות ממשית, לשתוק ולהעלם כשנוח ומתאים.

"ניסיון זה לזכות בפירות הפשע, בלי ללכלך את הידיים בעשייתו בפועל, ובכך להתחמק מן האחריות ומן העונש, נוהג רווח הוא במעשי בני האדם, וביותר, במעשי מלכים וראשי עם. ואף שעשוי הוא להצליח ביחס לבני האדם השופטים רק למראה עיניהם, לא יצלח הדבר בחשבון האמיתי שבין האדם לאלוהים. שכן לפנימי שאין נסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב... גלויה אחריותו האמיתית של החוטא, וגלוי גם ניסיונו להסתתר ולהימלט מעונשו". 14

תשובה, ולא שתיקה, מעבירה את רוע הגזֵרה...

האדם ידוע בניסיונו השיטתי ועתיק היומין לחמוק מאחריות. ניסיון זה עבר בירושה מאב לבן. אדם הראשון התחמק והאשים: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג, 12). האישה גם היא גלגלה את האחריות הלאה ואמרה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (בראשית ג, 13 ). לא פלא שבנם טען בעזות מצח: לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד, 9).

אחאב בחר להתנער מאחריות באמצעות שתיקה. הוא נמנע מלענות לשאלתה הנלעגת של איזבל אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?! ואף המשיך לשתוק בהמשך העלילה. אך ה' לא התרשם מהשתיקה וענה בשמו: כן, אתה תעשה מלוכה! כשם שידעת לקום ולרשת את הכרם, כך תקום ותעמוד לפני בדין. כשם שביטלת את כיסאך ומלכותך, כך אבטל את ביתך וזרעך.

ביבליוגרפיה

  • בנימין אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, מאגנס 1973, עמ' 220- 230.
  • יגאל אריאל, מקדש מלך - עיונים בספר מלכים, מדרשת הגולן, חיספין 1994, עמ' 181- 198.
  • אהובה אשמן, "איזבל אשת חיל", בתוך: הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  • http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10813
  • אלחנן סמט, "הרצחת וגם ירשת?! – אחריותו של אחאב", בתוך: אתר דעת, מכללת הרצוג http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet3/11-2.htm.
  • אלכסנדר רופא, "כרם נבות: מקור הסיפור ומגמתו" בתוך: הספרייה הווירטואלית של מט"ח http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13289.

הערות שוליים:

  1. "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט - וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה - וְהִנֵּה צְעָקָה" ישעיה ה' 7. משפח – דין מעוות ומסולף. משחק המילים "משפט – משפח" מדגיש כיצד נכזבה התקווה לצדק ולמשפט.
  2. הסרט הופק באולפני אתרוג ב-1997 וצולם בסבסטיה. במהלך הצפייה בסרט חשוב להיות מודעים לממד הפרשני ולפערים הקיימים מטבע הדברים בין הסרט ובין הטקסט המקראי.
  3. אלכסנדר רופא, "כרם נבות: מקור הסיפור ומגמתו", עמ' 1 בתוך: הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  4. אופנהיימר בנימין, הנבואה הקדומה בישראל, מאגנס 1973, עמ' 220.
  5. שם.
  6. אלכסנדר רופא, "כרם נבות: מקור הסיפור ומגמתו" בתוך: הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  7. ההתנקשויות בממלכת ישראל נהיו לעניין אפנתי ומקובל. היה זה חמיה של איזבל – עמרי, אשר התנקש בזמרי "אבי המתנקשים". אין זה בלתי סביר לדמיין את תסביך זמרי "המלך הארעי ביותר" בהיסטוריה המקראית –המלווה את איזבל עד יום מותה.
  8. ראו מאמר מרתק של אהובה אשמן, בספריה הווירטואלית של מט"ח. במאמר נערכת השוואה בין איזבל ובין "אשת החיל" המתוארת במשלי ל"א http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10813.
  9. ראו ילקוט שמעוני, מל"א כ"א רמז רכ"ב, שם מצטייר נבות כיהיר וכמתבדל ולא כאזרח תמים וחסר ישע.
  10. הביטוי "שעה חצופה" פירושו תקופה קשה ומסוכנת שאינה נוחה לאדם, תקופה של חוסר מזל.
  11. המדרש שלפנינו רומז כי יש תקופות שבהן עדיף לא להתגרות במזל. מי שיידע להיכנע ולהתאפק בתקופה הרגישה והבעייתית, יגיע למועד המוצלח והשעה תיפול בידיו לטובה.
  12. אלחנן סמט, "הרצחת וגם ירשת?! – אחריותו של אחאב", בתוך אתר דעת, מכללת הרצוג, עמ' 1.
  13. תנו רבנן: הרוגי מלכות נכסיהן למלך. הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין (סנהדרין מח ע"ב).
  14. אלחנן סמט,"הרצחת וגם ירשת?! – אחריותו של אחאב", בתוך: אתר דעת, מכללת הרצוג, עמ' 3.

ביבליוגרפיה:
כותר: כרם נבות היזרעאלי – מלכים א' כ"א
מחברת: מעגן, שלומית
שם פרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך
בעלי זכויות: ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך