עמוד הבית > תקופת המלוכה > שאולעמוד הבית > תקופת המלוכה > דוד


 
שמ"ב כ"א: רצפה בת איה | מחברת: רוני מגידוב
 

ישראל. משרד החינוך

לקריאת המאמר בגרסת word לחצו כאן

ב-1 לדצמבר 1955, רוזה פארקס, שעבדה כתופרת בכלבו במונטגומרי, אלבמה, שינתה את פני ארה"ב לעד באמצעות פעולת מחאה פשוטה. רוזה פארקס עלתה לאוטובוס בשדרת קליוולנד והתיישבה בשורה החמישית, שהייתה שורת הישיבה הראשונה באזור המיועד לשחורים. לפי חוקי ההפרדה הגזעית במונטגומרי צריכים היו השחורים לשלם את דמי הנסיעה לנהג בקדמת האוטובוס, ואז לרדת ולעלות מחדש לאוטובוס בדלת האחורית ולהתיישב באיזור המותר להם. אם אזור הישיבה באוטובוס שהיה המיועד ללבנים היה מלא, נדרשו נוסעי האוטובוס השחורים לקום ולפנות את מקומם ללבנים. זה גם מה שקרה לרוזה פארקס, והיא סירבה.

נהג האוטובוס הזהיר אותה: "אני אביא למעצרך", והיא השיבה "אתה יכול לעשות זאת". היא לא תכננה את המחאה שלה מראש: "לא עליתי לאוטובוס כדי להיעצר", היא אמרה "עליתי לאוטובוס כדי להגיע הביתה".

רוזה פארקס ידעה בדיוק מה לעשות, לא להזעיף פנים, לא להיאבק, לא לצעוק.

היא נעצרה ביום חמישי. הבקשה לשחרורה בערבות הוגש על-ידי קליפורד דור, עורך דין לבן, בעלה של המעסיקה שלה. לאחר התייעצות עם אימה ובעלה, שהיה פעיל לזכויות השחורים בעצמו, החליטה רוזה פארקס לצאת ולהתמודד נגד חוקי ההפרדה הגזעית של מונטגומרי. משפטה ארך 30 דקות והיא הורשעה ונדרשה לשלם קנס.

בעקבות המשפט נוסד הארגון לשיפור מונטגומרי. החברים בחרו כנשיא הארגון כומר צעיר שהגיע לשם זמן קצר לפני כן. שמו היה מרטין לותר קינג. באותו ערב, בכנסיה הבפטיסטית המקומית, פנה לותר קינג לקהל המאמינים ואמר: "מגיע זמן שבו אנשים מתעייפים" בסוף הדרשה פארקס נעמדה כך שכולם יוכלו לראות אותה. היא לא אמרה מילה; לא היה צורך בכך.

בעקבות המשפט כל קהילת השחורים במונטגומרי החרימה את הנסיעה באוטובוסים המקומיים משך 381 ימים. אף שחור לא עלה לאוטובוס במונטגומרי. השחורים הלכו ברגל או נסעו במוניות של שחורים, שעצרו בכל תחנות אוטובוס וגבו דמי נסיעה של 10 סנט בדיוק כמו האוטובוסים. עשרות אוטובוסים הושבתו במשך חודשים עד אשר חוק ההפרדה הגזעית באוטובוסים בוטל ב- 13 בנובמבר 1956, על-ידי בית המשפט העליון בארה"ב, בטענה שהוא נוגד את החוקה. אירוע זה הביא בעקבותיו עוד פעולות מחאה נגד האפליה הגזעית בכל רחבי ארה"ב.

פארקס הפכה לסמל של תנועת זכויות האזרח, אך היא סבלה כתוצאה מכך. היא איבדה את משרתה, ובעלה נאלץ להתפטר מעבודתו אחרי שהבוס שלו אסר עליו לדבר על פארקס או על המשפט שלה.

באוטוביוגרפיה שלה כתבה פארקס על הרגע בו החליטה לא לקום:

" אנשים תמיד אומרים שלא ויתרתי על המושב שלי כי הייתי עייפה, אבל זה לא נכון. לא הייתי עייפה פיזית, לא הייתי עייפה יותר מכל סוף יום עבודה אחר... העייפות היחידה שהייתה לי הייתה מלוותר."

רוזה פארקס, מרטין לותר קינג, מאהטמה גאנדי (שהיה הנושא של עבודת הדוקטוראט של קינג) הם אנשים שלימדו את העולם את כוחה של המחאה הלא אלימה1.

לפנינו סיפור מקראי על עמידה של אישה אחת מול כוחות רבים ועצומים ממנה ועל דרכי התמודדותה.

הקדמה

רצפה בת איה היא דמות משנית הנזכרת רק בשני מקומות בספר שמואל ב': בפרק ג' פסוק 6 ובפרק כ"א פסוקים 8, 10 ו־11. אף שהיא דמות משנית, מעשיה המתוארים בפרק כ"א, הפרק שבו ניתן לה מקום חשוב, עשויים לעורר בתלמידים עניין רב. התלמידים עשויים למצוא עניין גם במניעים האנושיים של הדמויות בפרק: דוד פועל מתוך עוצמה, ואילו רצפה בת איה מתוך חוסר אונים.

הסיפור נפתח בבעיה

כבר בפסוק הראשון בסיפור אנו נתקלים בקושי: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד. אחרי ציון התקופה – בִּימֵי דָוִד – מובא תיאור זמן נוסף: שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. תיאור זמן מורחב זה רומז למצוקה הקשה שהייתה מנת חלקה של האוכלוסייה בישראל: שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה לא ירד הגשם שציפו לו.

על משמעותה של בצורת בת שלוש שנים אפשר ללמוד מסיפור הבצורת בימי אחאב:

ג וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ לְהֵרָאוֹת אֶל אַחְאָב וְהָרָעָב חָזָק בְּשֹׁמְרוֹן ... ה וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד וְלוֹא נַכְרִית מֵהַבְּהֵמָה (מל"א י"ח 1–5).

היובש והמצוקה גרמו למלכים לפעול: אחאב חיפש בכל האזור את מי שאחראי לדעתו לבצורת – אליהו (ראו מל"א י"ח 10) – ויצא עם אחד מפקידיו הבכירים לחפש מקורות מים. דוד חיפש גם הוא אחר הסיבה לבצורת ולאחר שנת הבצורת השלישית פנה לערוץ תקשורת שאחאב לא השתמש בו – לעזרת ה'. לפי השקפתו של דוד, הסיבה לבצורת ממושכת כל כך היא, ככל הנראה, חטא שהעונש עליו הוא עצירת הגשמים. (על האמונה בקשר בין נאמנות לה' לבין גשמי ברכה בעִתם, ראו למשל: ויקרא כ"ו 3–4; 15 - 18: וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ.... וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה או דברים י"א 13–17.)

פתרונו של ה' לבעיה: יחסו של שאול אל הגבעונים

בעקבות חוקי התורה, הקורא היה מצפה לקבל תשובה הקושרת את מעשיהם הדתיים של בני ישראל לבצורת הארוכה. ולא היא: תשובתו של ה' לשאלת דוד מפתיעה: אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. החטא הוא חטאו של המלך הקודם בלבד.

הכתוב עצמו מספק הסבר מורחב יותר במאמר מוסגר, המובא בפסוק 2. כדי להבין את ההסבר, יש לתת את הדעת למבנה הפסוקים.

מוצע להלן נוסח מפוסק של פסוקים 1 – 3. (הסימנים בצהוב הם סימני הפיסוק המוצעים. המסומן בסגול הוא חזרה מגשרת, אמצעי ספרותי שיוסבר להלן):

באמצעות הפיסוק אפשר לעמוד גם על משמעות הביטוי אֶל שָׁאוּל שבפתח דברי ה', ביטוי העלול להטעות. נשים לב שאין כאן דיבור ישיר של ה' אל שאול, אלא דיבור אל דוד שניזכר בו שמו של שאול.

ואכן, פעמים רבות במקרא "אֶל" משמעותו "עַל", "על אודות".2

אמצעי ספרותי המסייע לקבוע כי פסוקים 2ב–3 הם מאמר מוסגר, הוא החזרה המגשרת: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם (כ"א 2) ו וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים (שם, 3). לאחר שסיים המספר להסביר מי הם הגבעונים ואת מערכת היחסים שלהם עם בני ישראל ועם שאול, הוא חוזר למשפט שלפני המאמר המוסגר, חוזר עליו וממשיך ממנו את שטף הסיפור.

תשובת האל היא, איפה: הבצורת הוטלה על העם כי שאול לא שמר את הברית העתיקה (מימי יהושע וראו יהושע ט' 3 – 27) שנכרתה בין בני ישראל לגבעונים. הרושם הוא שצריך לכפר על חטאו של שאול כדי שהגשם יחזור.

איפה בסיפור נפתרת הבעיה? מתי יורדים גשמי ברכה והבצורת בת שלוש השנים נפסקת?

כאמור, בתחילת הסיפור מתוארת בעיה – בצורת בת שלוש שנים. היכן מוצג בסיפור הפיתרון לבעיה זו?

על פניו, נראה כי הבעיה נפתרת בפסוק 10: עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם. סוף סוף לאחר שלוש שנות בצורת יורדים גשמים.

אולם יש גם אפשרות אחרת – שהפתרון הוא רק בפסוק 14: וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן. האל נעתר, כלומר מקשיב ומסכים למלא את בקשת העם והארץ להפסקת הבצורת.

מהי עמדת המספר – האם הוא מרוצה מהפתרון שנמצא לבעיית הרעב?

נניח שהפתרון לבצורת אכן נמצא בפסוק 10: וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם האם המספר מרוצה מפתרון זה?

כדי למצוא את התשובה ננסה להבין עם מי מהדמויות המספר יוצר הזדהות ובאילו אמצעים. ניתן להניח שאם קורבנות המעשה של דוד, קרי - המוקעים או רצפה, מוצגים באופן המעורר את האמפתיה של הקוראים, לא רצה המספר שנראה את מעשי המלך בצורה חיובית. ואמנם, יש בסיפור כמה רמזים שזאת כוונת המספר.

מה אנחנו יודעים על גיבורי הפרשה?

רמזים אחדים בכתוב עשויים ללמד כי המספר מבקש ליצור הזדהות של הקורא עם רצפה ועם שבעת צאצאי שאול המוקעים:

א. הגבעונים קיבלו מדוד שבעה מבני שאול כדי שיוקיעו אותם. זהו מוות קשה ואכזרי – כנראה הוצאה פומבית להורג בצורה אכזרית במיוחד: מוות בתלייה, ריסוק אברים או חיתוכם, או שיפודו של הקורבן על מוט מחודד והצגת הגופה לראווה3. תיאור ההמתה מזעזע את הקוראים באמצעות הביטוי: וַיִּפְּלוּ שבעתים (שְׁבַעְתָּם) יָחַד (כ"א 9) ואינו מעורר אהדה כלפי מי שגרם למוות קשה כל כך של שבעה בני משפחה יחד.

ב. בפסוק 6 שאול מכונה בְּחִיר ה' (אם לא נקבל את התיקון "בהר ה'"). כינוי זה מזכיר לקוראים, המניחים שבחירת האל היא תמיד לטובה, שצאצאיו של בחיר ה' הם ש"זוכים" למוות המזעזע והמשפיל.

ג. העובדה שה' "נעתר" נזכרת רק לאחר קבורת עצמות שאול ויהונתן (בפס' 14) ולא מיד לאחר ההוקעה, מעוררת ספק אם כבר בפס' 10 היתה שביעות רצון מהמתרחש.

ד. התנהגות דוד עם הגבעונים תמוהה. הוא ממהר למסור לגבעונים את בני שאול, ללא משא ומתן ובלי כל ניסיון לרכך את הגזירה או להמיר את בקשתם במעשה כפרה אחר (פס' 6). על בקשתם: ו ינתן (יֻתַּן) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'. דוד ממהר להשיב: אֲנִי אֶתֵּן. לזכותו של דוד ייאמר כי הוא מקיים את שבועתו שלו ליהונתן (כ"א 7), אך אפשר שהדבר מלמד שאילו התאמץ והשתדל יותר למען צאצאי שאול האחרים, אולי היה יכול להציל גם אותם מגורלם. כשם שחמל על מפיבושת, אפשר שהיה יכול להקטין, ואולי גם לשנות, את דרישתם של הגבעונים. דוד קיבל את פתרון ההוקעה בהסכמה מלאה ומיד, אף שבמקרים אחרים ידע לשאת ולתת (ראו למשל את עמדתו מול אבנר ואיש בושת בשמ"ב ג' 12–15).

כיצד מעוצבת עמדת הקוראים כלפי רצפה בת איה?

דרך הסיפור מעוררת בקוראים הזדהות עצומה עם רצפה:

  • בתוך העולם הגברי הכולל את דוד, הגבעונים, צאצאי שאול ואלוהים, מופיע אי של נשיות – רצפה בת איה ומעשיה. ראוי לשים לב שבפסוקים 5–8 מחליף הכינוי הַמֶּלֶךְ את השם דָוִד (המופיע בפסוקים 1–4). כינוי זה מדגיש את עוצמתו, את יוזמתו ואת פעילותו של דוד. סמכותו, סמכות של מלך, מורגשת לכל אורך הסיפור. רק ברשותו יכלו הגבעונים להוקיע את בני שאול ואת בני מרב4; הוא היחיד שהיה יכול למוסרם לידיהם, והוא שאִפשר את ההוקעה. אל מול כוחו של המלך, נזכרת רצפה בפסוק 10 ללא ייחוסה אל שאול (ייחוס המצוין בשמ"ב ג' 7 ובפרקנו בפסוקים 8 ו–11). היא פועלת מכוח עצמה ובזכות עצמה.
  • מעשיה של רצפה מתוארים בפסוק 10: י וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה. פסוק זה מתאר את מעשיה של רצפה שהביאו בסופו של דבר למים הניתכים. רצפה בת איה נאלצה להתמודד לבדה עם תוצאות מעשיהם של המלך ושל הגבעונים. בני בית שאול הבודדים שנשארו לא יכלו, או לא רצו, לעזור לה. המעשה היחיד שרצפה, האם השכולה, הרגישה שהיא יכולה לעשות, היה להגן על הגופות ולמנוע את השחתתן. תיאור מעשיה חוסך בפרטים, ואינו מתעכב על מניעיה, מחשבותיה או רגשותיה. ולמרות הצמצום, מתואר ניתן למצוא בו פרט שתפקידו המעשי אינו ברור: וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר. השק מסמל את השכול, האבל והאובדן. לפועל ל.ק.ח תפקיד חשוב בסיפור. אל מול וַתִּקַּח של רצפה עומדת הלקיחה של דוד בפסוקים 8 - 9: וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' ... לנוכח הלקיחה של דוד עמדה רצפה בחוסר אונים – מה יכלה רצפה לקחת? רק את שק האבל שלה. דרכה היחידה להתמודד עם מות בניה ומות בני מרב הייתה גירוש החיות והעופות מגופותיהם. אולם אפשר שהשימוש בפועל אחד לרצפה ולדוד המלך – הפועל לקחת – מרמז על עוצמתה דווקא, שהרי התוצאה הייתה שרצפה הניעה את דוד לעשות מעשה חסד אחרון, לא רק עם המוקעים אלא גם עם שאול ובניו שנהרגו בקרב על הגלבוע (כ"א 11–14).
  • בפסוק 10 תופס הזמן מקום מרכזי: שני תיאורי זמן ממחישים את הסבלנות, את העקביות ואת העיקשות של רצפה על ההר. תיאור זמן אחד הוא תיאור משך הזמן ששהתה רצפה ליד הגופות – מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, ואילו תיאור זמן אחר מלמד על התמדתה ועל דבקותה בתפקיד שקיבלה עליה – וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה, היא מילאה את התפקיד ללא מנוחה וללא הפסקה. לעומת פעילותם החד פעמית של דוד ושל הגבעונים, פעילות כוחנית ואלימה, מתואר מעשה סבלני וכמעט סיזיפי של אם שהגנה על גוויות ילדיה ובני משפחתה יום ולילה במעשה חד־גוני, נורא וממושך.
  • יש בפסוק 10 מצלול (אליטרציה) וחזרה על העיצורים ח' וכ' וכן על ההברות "תך" ו"תח": ותקח, עד נתך מתחילה, לנוח, חיה. צלילים והברות אלה יכולים להזכיר פתיחה לקינה: איך, איכה.....
  • ניתן לומר כי מהפסוק אפשר ללמוד על נקודת הראות של רצפה. כתוב עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם – האומנם רק על הגופות ניתכו המים? כמובן, הגשם לא ירד רק על הגופות, אבל רצפה ראתה את המים ניתכים רק על הגופות שעל שמירתן הפקידה את עצמה, ולא שמה את לבה לעולם שמסביב.
  • אם אכן הפסוק מבטא את נקודת הראות של רצפה, נוכל ללמוד עוד על עולם הנפש שלה מהביטוי המעודן לָנוּחַ עֲלֵיהֶם. ייתכן שהשימוש בפועל "לנוח" הוא חלק מניסיונה של רצפה לרכך את הצפוי לגופות מש"ינוחו" עליהן עופות השמים. מעשיה שמנעו את "מנוחת" העופות מנעו גם את מנוחתה שלה.

מכיוון שהסיפור מסופר כך שהוא מעורר הזדהות עם רצפה בת איה ועם המוקעים, קשה לקבל את הטענה שגם בעיני המספר הייתה ההוקעה, פתרונו של דוד, הפתרון הראוי והנכון לבצורת.

הפיתרון בפס' 14 – קריאה אחרת של מעשי רצפה בת איה

מי לא הרשה לקבור את הבנים? ההסבר המקובל: הגבעונים לא אפשרו את הקבורה. לפי הסברנו שלעיל, הובנו מעשיה של רצפה בת איה על פי רצונה לשמור על הגופות שהגבעונים המוֹקיעים לא רצו לקבור. בכך דומה רצפה לגיבורת הטרגדיה של סופוקלס, אנטיגונה.5

להבדיל מאנטיגונה, רצפה בת איה לא יכלה לקבור את שבעת צאצאי שאול (ובהם שני בניה), ובחוסר האונים שלה אל מול המתתם (שהרי לא יכלה למנוע את הוקעתם), יכלה רק לשמור על הגופות ולמנוע מהחיות להשחיתן ולבזותן. ולהבדיל מקריאון, דוד הצטרף לרצפה.

אולם ניתן להבין את הסיפור אחרת. ב־1967 פרסם חוקר המקרא מנחם בן ישר מאמר שהפך את הקערה על פיה. (אפשר כמובן לחלוק על בן ישר, אך ראוי להביא את פירושו)

לדעת בן ישר, לא ייתכן שהגבעונים העלו בדעתם שלא להביא את הגופות לקבורה. זהו עונש קטסטרופאלי, שקשה להאמין שדוד הסכים לו.

בפתיחה למזמור ע"ט בתהלים מתואר מצבם של בני יהודה לאחר חורבן בית ראשון (ויש המאחרים אותו לימי החשמונאים):

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ. שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר. הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. עַד מָה ה' תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ.

המשורר מתאר בהרחבה את הגופות שאין להן קובר. מגמת התיאור היא להראות שהעונש קשה מאוד ומוגזם, ובכך לעורר את רחמיו של האל על העם המובס ואת זעמו על אויביהם.

התייחסות נוספת לעניין נמצאת בחוק בדברים כ"א 22–23:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. החוק אוסר באיסור חמור הלנת מת, אפילו אם היה פושע שהומת בחטאו וגוויתו נתלתה על עץ למען יראו ויראו.

האם אפשר להניח שדוד אִפשר לגבעונים לעשות מעשה כה קיצוני? ובני בנימין – האם היו מסכימים להשפלה ולהשחתה פומבית שכזאת של צאצאי המלך הקודם, בן שבטם ועוד בשטחי שבטם? האם היה זה לטובת דוד וכסאו לעורר עליו את חמתם של בני בנימין במעשה קיצוני שכזה?

הצעתו של בן ישר היא שרצפה לא שמרה על הגופות משום שהגבעונים (או דוד) סירבו לקבור אותן, אלא להפך – רצפה עצמה מנעה את הקבורה. רצפה היא שביקשה לחשוף את הגויות לעיני כול לאורך זמן, ובכך למחות על העוול הנורא שנגרם לבית שאול ולה עצמה.

רצפה הניחה את הגויות דווקא על הצור לבל יתערב ויתמוסס ריקבונם באדמה. מעשה זה היה הגשמה ממש של הרעיון: אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי (איוב ט"ז 18). וכמפורט ביחזקאל: כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת (כ"ד 7–8).

מה משמעות הגשם הניתך לפי הקריאה האחרת?

בין שרצפה בת איה שמרה על גופותיהם של צאצאי שאול ובין שמחתה על הריגתם, אלוהים הגיב למעשיה: גשם ניתך.

כיצד יש להבין את הגשם הניתך? האם היו אלה גשמי ברכה? אם כך, מדוע רק בפסוק 14, רק לאחר הבאתם לקבורה של יהונתן ושאול (וגופות המוּקעים), נאמר כי אלוהים נעתר לארץ?

בן ישר מראה שהפועל "ניתך" אינו מופיע במקרא בהקשר להיעתרות לתפילה, לבקשה או למצוקה, אלא רק בהקשר לזעם, לכאב ולפורענות.

כך למשל בירמיהו מ"ב 18: כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל ישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה וְלֹא תִרְאוּ עוֹד אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.

גם באיוב ג' 23–24, ניתכו מים: לְגֶבֶר אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ נִסְתָּרָה וַיָּסֶךְ אֱלוֹהַּ בַּעֲדוֹ. כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי.

עוד הופעה של מים שהאל הוריד בזעם אפשר למצוא בשמות ט' 33 לאחר מכת הברד: וַיֵּצֵא משֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה.

לפי פירוש זה, גם בשמ"ב כ"א 10 אלוהים לא נעתר לארץ אלא הוריד גשמי זעף בעונת הקציר, ובכך השחית גם את מעט היבול שצמח לאחר שנת הבצורת השלישית.

על אירוע דומה אנו קוראים בשמ"א י"ב 16–17: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ.

מפירוש זה של הגשם הניתך בכעס על הגופות מסיק בן ישר כי רצפה בת איה לא שמרה על הגופות מהאביב ועד גשמי הסתיו הראשונים. אמנם היא החלה במעשיה בזמן האביב, אך רק זמן קצר אחר כך, עוד באביב, ניתך הגשם. אלה היו גשמי זעף שלא בעיתם והם שיחתו את שארית היבול שנותר לאחר שלוש שנות בצורת.

אם כך, אלוהים לא בירך את הארץ אחרי מעשה ההוקעה, אלא רק לאחר קבורת הגופות – גופותיהם של המוּקעים ושל שאול ויהונתן.

סיכום השוני בין הפירושים

איננו יודעים בדיוק מהי הוקעה, ולכן איננו יודעים אם מותר, ואולי אף צריך, לקבור את גופות המוקעים, או שמא אסור לקבור אותן. תשובות שונות לשאלה זו מקנות משמעויות שונות למעשיה של רצפה:

– אם אסור היה לקבור את המוקעים, רצפה הייתה חסרת אונים אל מול המתרחש. היא יכלה רק לגרש את אוכלי הנבלות.

– אם מותר היה לקבור אותם, ייתכן שרצפה עיכבה את הקבורה במחאה. ואם היו חייבים לקבור אותם ("לא תלין"), הדבר אף מחריף את התנגדותה הפעילה ומדגיש אותה.

בן ישר סבור שהיו חייבים לקבור אותם, ורצפה מנעה את הקבורה; ואילו בר אפרת (המייצג את הפירוש "המקובל") סבור שהיה אסור לקבור אותם, כלומר גבעונים הם שמנעו את הקבורה ורצפה הגנה על הגופות.

שני הפרשנים חלוקים בהבנתם את המילה "ניתך". בן ישר סבור כי המטען שנוסף למילה, בעקבות קריאת מופעיה האחרים במקרא, מהותי להבנת המילה בסיפור שלפנינו, ומכאן גם להבנת משמעות הסיפור כולו. הפרשן סבור שהמים שניתכו בפסוק 10 אינם ביטוי להיעתרותו של אלוהים להפסיק את הרעב. לדעתו אלה גשמי זעף שירדו בעיצומה של עונת הקציר ופגעו בקציר המדולדל בלאו הכי, כדי להדגיש את חוסר הסכמתו של האל לפתרונו של דוד לבצורת. לעומתו, בר אפרת מייחס חשיבות למובנה היסודי של המילה "ניתכו" (=נשפכו), וסבור כי הגשמים ירדו בעִתם – בסתיו – וציינו את סיום תפקידה של רצפה, משום שאז ניאות דוד לקבור את גופות המוּקעים (ואת גופות שאול ויהונתן).

גם הפערים בטקסט הם כלֵי קריאה וניתוח של סיפור מקראי. הפערים בסיפורה של רצפה באים לידי ביטוי בכמה מקומות. כך למשל, המספר אינו מגלה לנו כיצד האלוהים רואה את מעשה ההוקעה. בסיפור העוסק בשכר ועונש זה פער חשוב, ותשובות שונות לשאלה זו מקנות משמעויות שונות לסיפור כולו.

נוסף על כך, המספר אינו מגלה לנו באיזו עונה נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם.

גם בימינו - מילה במשמעותה הבסיסית ועם מטען נוסף

כאמור, בן ישר סבור שה' התנגד להוקעה ושירידת הגשמים הייתה פורענות, ולכן מניח שהם ניתכו בעונת הקציר. בפירושו הוא מדגיש את המטען שנוסף לפועל "ניתך". ניתך =יורד בזעם.

בר אפרת סבור שה' קיבל את מעשה ההוקעה וראה בו מעשה כפרה, ולכן מניח שהגשמים הם גשמי ברכה ושהם ירדו בעונת הסתיו. בפירושו הוא מדגיש את המובן היסודי של הפועל "ניתך" = ירד גשם שוטף.

האם אין בפירושו של בן ישר סתירה פנימית?

מניתוחו של בן ישר משתמע שאלוהים יוצא נגד עצמו – הלוא הוא אשר אמר: וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (שמ"ב כ"א 1). כיצד אפשר לטעון שאף על פי שדוד קיבל את הסברו של ה' לבצורת ופעל על פיו, מעשיו זוכים לתגובה הקשה של גשם ניתך ומשחית?

האם התכוון ה' שתהיה הוקעה של צאצאי שאול? האם הוא שציווה על כך?

התשובה על כך, ככל הנראה, שלילית. ההסבר הוא שהאל לא ציווה על הוקעת צאצאי שאול. ראוי לדייק בקריאת פסוק 1 – ה' ציין את סיבת הרעב, אולם הוא לא הצביע על הפתרון. דוד הוא שפירש את תשובת ה' ו"תִרגם" אותה למעשים. אפשר ש"תרגום" זה היה נוח לדוד ועלה בקנה אחד עם האינטרסים שלו. לכך יש כמה רמזים בכתוב:

פנייתו של דוד אל הגבעונים הייתה תמוהה: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה' (שם 3). האם היה זה הפתרון היחיד האפשרי? האם לא היה אפשר למצוא פתרון שונה? האם היה דוד חייב לפנות אל הגבעונים? בפנייתו של דוד אל הגבעונים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה' הוא תולה את הכפרה והברכה בהם. אולם ה' הוא שבירך את נחלת ה' והוא שהביא רעב על הארץ, ולכן הכפרה ובקשת הברכה היו צריכות להיות מופנות אליו. אלוהים הוא מקור הקללה אך גם מקור הברכה, והוא שנעתר, בסופו של דבר, לארץ (פס' 14).

משהטיל דוד על הגבעונים את האחריות על ברכת נחלתו של ה', הוא נתן בידיהם כוח שלא היה להם קודם, והעניק להם קלף מיקוח בעל עוצמה רבה. דוד היה יכול לשאת ולתת אִתם, שכן הוא יודע לשאת ולתת, להיחלץ ממצבים קשים ואף לצאת נשכר מהם (ראו למשל את הפיכתם של הרג אבנר ולווייתו למעמד של תמיכה כוללת בו בשמ"ב ג' 33–37). היענותו המהירה של דוד לתביעת הגבעונים מעוררת חשד באשר למניעיו. האם לא היה לו נוח להיפטר לגמרי מכל הנותרים מבית שאול? דוד מיהר לתת לגבעונים את בני שאול, ללא משא ומתן, ללא ניסיון לרכך את הגזרה או להמיר את בקשתם במעשה כפרה אחר (פס' 6). לזכותו של דוד ייאמר כי הוא קיים את שבועתו שלו ליהונתן (פס' 7), אך דווקא עניין זה יכול ללמד אותנו, שאילו התאמץ דוד והשתדל למען שאר צאצאי שאול, ייתכן שהיה יכול להציל גם אותם מגורלם.

אם השערה זו נכונה, יש לראות בסיפור כולו דרך מתוחכמת של דוד לחסל את שרידי בית שאול, שהיו עלולים לאיים על שלטונו.

שירהּ של ש' שפרה להבנת מניעי דוד

ש שפרה, "כל הקיץ ישבה רצפה בת איה". © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

כמו בכל שיר משובח, גם בשירה של ש' שפרה מעט מילים מביעות הרבה. השיר נפתח בתיאור פעולתה של רצפה בת איה, עובר לדוד (מזכיר אותו פעמיים) ומסתיים במפתיע בדמות הדוברת. מי היא הדוברת בשיר? דמות זו איננה מזוהה בתחילת השיר וזהותה מתבררת רק בסופו.

שלוש פעמים מובא "הפזמון החוזר": "פורשת שק על הצור" והוא מתאר את מעשיה של רצפה. בפעם הרביעית זהו מעשה שיכול להיות של הדוברת.

רצפה ממוקדת במעשיה – פרישת שק על הצור – וכל חושיה קהים: היא אינה חשה במגע - ניקור השער אינו מסיט אותה ממעשיה, ייללת החיות מחרישה אותה, ריח הרקב כבר פג ועיניה כמעט סומות. היכן חוש הטעם? גם הוא איננו, הוא אינו נזכר בשיר ונראה שהיעדרותו היא רמז להיעדרותו של טעם אחר – הטעם לחייה. ההצדקה היחידה לחייה של רצפה היא המעשה היחיד שהיא יכולה עוד לעשות – לפרוש את השק על הצור. היא עושה זאת זמן ארוך מאד, מתחילת קציר שעורים עד שיורד הגשם – המתואר כאן כמבול שהאל הביא על העולם והרס אותו. אין בה עוד יופי או תשוקה: פניה סדוקות (כקלף), הבשר והיצר אזלו ממנה – שדיה צמוקים.

מיד לאחר תיאור זה מופיעות ידי דוד, שכמו תמיד – כמו, למשל, בסיפור אוריה החיתי - נקיות מדם. אפשר שידי דוד המופיעות דווקא כאן רומזות לאפשרות אחרת: ידי דוד יכלו אולי לאחוז בשדיה, במקום קרעי השמלה הנדבקים אליהם: דוד המלך אמור היה לרשת גם את נשי המלך הקודם, כמקובל בתקופה ההיא. , אולם ידי דוד לא נזכרות כאן בהקשר של מעשה אהבה, אלא הן חלק מהביקורת המופנית אל מסַפר סיפורי התנ"ך המציג את דוד כמי שאיננו אשם בשפיכת דמם של בני שאול ונאמניו. מעשי האלימות של דוד כלפי בית שאול, וחוסר רצונו לקחת לעצמו את נשותיו, מוסברים באזכור השני של דוד בשיר – דוד פחד מכוחו של המלך הקודם ושושלתו גם לאחר ששאול כבר הוקע על חומת בית שאן (רמז לכך שלא הובא לקבורה הולמת).

עתה עולה אל במת השיר הדמות השלישית – הדוברת. אם קודם לכן יכולנו להתעלם מזהותה, הרי עתה חייבים הקוראים להבין מי היא המכנה את רצפה "פילגש אבי". זו מיכל בת שאול ואשת דוד, האישה שדוד דרש את חזרתה אליו לאחר המלכתו. יחסיהם של מיכל ודוד שנפתחו באהבה גדולה מצד מיכל, מסתיימים בשמ"ב ו' במתח עצום במילים: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. הפרשנויות השונות על משפט זה מעלות את האפשרות שדוד לא הוליד בן ממיכל בכוונה תחילה, כי לא רצה שצאצא של בית שאול יירש אותו. בשירה של ש' שפרה מבטאת המשוררת דבר חמור ונורא אף יותר: לו היה למיכל בן מדוד (אדום תלתלים כמותו, לפי הבנתה של המשוררת), גם את בנו שלו מבת שאול היה דוד מוסר לגבעונים להוקעה, ומיכל היא שהייתה פורשת את השק. פחדיו של דוד ושיקולי כוח, היו גוברים על רגש האבהות הבסיסי.

ש' שפרה, בהיותה משוררת, יכולה לטוות את יצירתה כרצונה ולהשתמש בכתובים כנקודת מוצא בלבד. שלא כחוקרי המקרא ופרשניו, אין היא מחויבת לבסס את דבריה ולהוכיחם. אולם בשיר זה, שיש בו כתב אישום חריף כלפי דוד, נראה כי יש לאמירתה של המשוררת בסיס חשוב בכתובים. בסיס זה הוא פסוק 8, פסוק שחמישה מהמוקעים מזוהים בו במילים אלו: וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. והלוא אנו יודעים משמ"ב ו' 23 כי למיכל לא היה ילד עד יום מותה. זאת ועוד, משמ"א י"ח 19 עולה כי עדריאל היה בעלה של מרב ולא של מיכל: וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה.

כל הפרשנים מחז"ל ועד ימינו סבורים כי פסוק 8 מדבר על מרב ולא על מיכל. הנוסח וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מֵרַב בַּת שָׁאוּל מובא באחת הגרסאות העתיקות של תרגום השבעים. חוקר המקרא אוּרי אלתר מסביר שהנוסח המצוי בידינו – "מיכל" – הוא פליטת קולמוס של המספר. לדעתו המחבר רומז שאילו אכן היו למיכל אשת דוד ילדים – גם אותם לא היה דוד מהסס למסור לידי הגבעונים.

לפנינו אפוא נקודת מפגש מרתקת בין משוררת בעלת חושים חדים בקריאת הכתובים המקראיים לבין חוקר מקרא בעל הבנה רגישה ופיוטית.

כיצד מאיר סיפור רצפה בת איה את דמותו של דוד המלך – מנהיג מול מחאת יחיד

ביקשנו להבין את מניעיו של דוד על רקע שיקולים פוליטיים. העלינו אפשרות כי הוא ניצל את הרעב הכבד ואת טענתם של הגבעונים כדי להיפטר מיריבים פוטנציאליים – צאצאי שאול. על פי הבנה זו מוצג דוד בכיעורו – כמי שמוכן, בשל פחד לאבד את אחיזתו בשלטון, להרוג באכזריות את בניו ונכדיו של המלך הקודם.

עם זאת, יש לקחת לתשומת לב פן נוסף של המלך: אישה, פילגש המלך הקודם, במעשה של מחאת יחיד, משנה את עמדתו של דוד וקשיחותו נסדקת. הבנה זו עומדת במבחן הכתוב בין אם נבין את מעשי רצפה כמחאה בוטה בכך שלא אפשרה לקבור את גופות המוקעים; ובין אם נבין אותם כמחאה שקטה בכך ששמרה שבועות רבים על הגופות שלא יופקרו למאכל חיית השדה ועוף השמים. דוד עושה עתה מעשה של חסד – לא רק שהוא מביא את עצמות המוקעים לקבורה בעקבות מעשיה של רצפה, הוא אף נזכר עתה, שנים לאחר מותם ההירואי של יהונתן ושאול בגלבוע, להביא את עצמותיהם מיבש גלעד לקבר אבותיהם. אפשר שמשהו בהתנהגותה של רצפה עם יקיריה המתים, נגע בדוד, והוא יכול להביא לידי סיום את מעשה הגבורה והנאמנות של בני יבש גלעד שהצילו על גופות שאול ויהונתן מחילול (שמ"א ל"א 11 – 13). ואכן, רק לאחר קבורת שאול, יהונתן והמוקעים יכול המספר לסיים את הסיפור במילים: וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי-כֵן.

לעיתים עמידה לא כוחנית, דווקא מתוך חוסר אונים, במקרה שלנו מתוך כמעט טירוף שמקורו בכאב נורא, משפיעה על מנהיג, יותר מכיפופי ידיים איומים ותוקפנות. על ההשפעה של הרך והקטן על הגדול החזק והבלתי משתנה כותבת דליה רביקוביץ:

גַּאֲוָה/ דליה רביקוביץ'

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

נלקח מאתר http://www.abimoriya.co.il/2010/04/17/prid/

דליה רביקוביץ, "גאוה". © כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

הרחבה - מתי הפר שאול את השבועה לגבעונים ומדוע?

הפרת השבועה לגבעונים נזכרת רק בסיפורנו. רק בשמ"ב כ"א אנו קוראים לראשונה שהגבעונים הוכו והומתו בידי שאול, כלומר ששאול פעל בניגוד לשבועה העתיקה מימי יהושע.

עם כניסתם ארצה נצטוו בני ישראל להחרים את כל "הערים הקרובות", כלומר את כל אוכלוסיית כנען. ("חוק החרם" שבדברים כ' 18 – 20). הגבעונים, קבוצה חלשה מיושבי הארץ, נקטו תכסיס של עורמה וגרמו לכך שבני ישראל ישבעו להם שהם יוכלו לשבת בשלום בקרבם וכי לא יהיה אפשר להשמידם כמו את שאר אוכלוסיית כנען. הסיפור על הגבעונים והשבועה שנשבעו נשיאי ישראל להם נמצא ביהושע פרק ט'.

היש רמז להפרת השבועה לגבעונים בימי שאול במקום אחר?

אפשר אולי למצוא רמז כזה בהערה שבסיפור רציחתו של איש בושת בן שאול בשמ"ב ד' 2–3:

ב וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל שֵׁם הָאֶחָד בַּעֲנָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִי רֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי מִבְּנֵי בִנְיָמִן כִּי גַּם בְּאֵרוֹת תֵּחָשֵׁב עַל בִּנְיָמִן. ג וַיִּבְרְחוּ הַבְּאֵרֹתִים גִּתָּיְמָה וַיִּהְיוּ שָׁם גָּרִים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הפסוק מדגיש שבני רימון הבארותי הם מבני בנימין, ישראלים, ולא מתושבי בארות המקוריים. בארות נמנית ביהושע ט' 17 עם ערי הגבעונים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים6 . בני בנימין התיישבו בבארות בעקבות בריחת תושבי העיר המקומיים, כלומר הגבעונים. על פי ההערה שבתחילת שמ"ב ד', המצוטטת למעלה, אפשר אפוא לשער ששאול ערך מסע למיגור המובלעות הגבעוניות בתחומי שבטו.

אם כן, הפרתו של שאול את השבועה שנשבע יהושע, להחיות את הגבעונים ולא להכותם, היא הגורם לאסון הבצורת שארכה שלוש השנים. כך מתברר מתשובת ה' אל דוד בסיפור שלנו: וַיֹּאמֶר ה': אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. מכאן ואילך האירועים מתגלגלים – צאצאי שאול נמסרים לידי הגבעונים ומוקעים בעירו – גבעת שאול.

ביבליוגרפיה מומלצת

  • פ' אוריון, "הערה לשמואל ב' כ"א א–יד", בית מקרא לו, ב (תשנ"א), עמ' 155–159.
  • אלטר א. "דרכי אפיון ואמנות השתיקה", אמנות הסיפור במקרא, ת"א,1981,עמ' 133 –149.
  • מ' בן ישר, "עיון בפרשת רצפה בת איה", בית מקרא יא, ג (תשכ"ו), עמ' 34–41, ופורסם שוב בבית מקרא לו, א (תש"ן), עמ' 56–64.
  • ש' בר אפרת, שמואל ב' (מקרא לישראל), ת"א ירושלים תשנ"ו, עמ' 231–232
  • ז' ויסמן, "היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים", ציון נד (תשמ"ט), עמ' 149–160.
  • מ' הרן, "הוקעת בני שאול על ידי הגבעונים", עיונים בספר שמואל חלק א', ירושלים תשנ"ב, עמ' 249–279.
  • ג' שטראוס, "שלוש נשים חכמות בספר שמואל", מגדים כא (טבת תשנ"ד), עמ' 55–60.
  • A. Malamat, "Doctrines of causality in Hittite and Biblical historiography: A parallel", Vetus Testamentum 5 (1955), pp.1–12.
  • F. C. Fensham, "The Treaty between Israel and the Gibeonites", Biblical Archaeologist 27 (1964), pp. 96–100.

הערות:

  1. לפי דנה שגב –cms.education.gov.il/NR/...B09C.../resource_304026253.doc
  2. ראה תהלים ב' 7: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ. כלומר "אספר על אודות דברים החקוקים בזיכרוני", ומיד בא ציטוט של דבר ה' החקוק בזיכרונו. כך גם בבראשית כ' 2: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה. אברהם איננו מדבר כאן אל שרה, אלא על שרה.
  3. ראו שמואל לוינשטם, "הוקעה", אנציקלופדיה מקראית כרך ב', ירושלים תשי"ד, עמ' 798–800.
  4. כל הפרשנים, החל בתרגום ובמדרש, עבור לפרשני ימי הביניים וכלה בחוקרים בני זמננו, גורסים כי מיכל הנזכרת בפסוק 8 היא מרב שנישאה לעדריאל בן ברזילי (שמ"א י"ח 19). לפי התרגום והמדרש, מיכל היא שגידלה את בני מרב ועל כן הם קרויים בניה. וראו על כך עוד בהמשך.
  5. פולינקס, אחיה של אנטיגונה, מרד במלך קראיון ונהרג. המלך הוציא צו שאסר על קבורתו. מטרת הצו הייתה שגופתו תושאר גלויה, חשופה למאכל העיטים ותשמש סמל לבוגדים בממשל. אנטיגונה הייתה נסערת – בעיניה פגע הצו בחוקי האלים ובחוקי המשפחה – והיא החליטה למרוד בצו ולקבור את אחיה. המחזה פותח בשיחה בין אנטיגונה לאחותה איסמנה. בוויכוח טענה אנטיגונה שיש לקבור את פולינקס, אחיהן, וניסתה לשכנע את איסמנה לעזור לה, אך איסמנה טענה שחוק הממשל חזק מהכול ואל להן להסתכן בהפרת החוק שתגרום לגדיעת שושלתן. בסופו של דבר, קברה אנטיגונה את אחיה ונתפסה, אך נשארה איתנה בדעתה ומשוכנעת בצדקתה. אפילו כאשר איים עליה המוות, המשיכה להחזיק בעקרונותיה.היא לא חששה לצאת נגד המלך ולהתווכח אִתו ויכוח חריף על מעמד החוקים בעולם: "מצוותך המלך, בת עוצמה, אך עוצמתך כאין וכאפס אל מול חוקי אלוה לא כתובים". להשוואה בין אנטיגונה של סופוקלס לרצפה בת איה המקראית ראו מאמרה של שולמית אולצ'יק: http://www.shlomitoltchik.com/45.php. לתגובות וביקורות ראו: http://sf.tapuz.co.il/shirshur-1314-119785129.htm
  6. ערי הגבעונים הן בתחום שבט בנימין. את בארות מזהים עם חרבת אל בורג, היום בשכונת רמות, מצפון־מערב לירושלים.

ביבליוגרפיה:
כותר: שמ"ב כ"א: רצפה בת איה
מחברת: מגידוב, רוני
שם פרסום מקורי: מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג)
תאריך: 2012
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך
בעלי זכויות: ישראל. משרד החינוך
הערות: 1. פותח על ידי הפיקוח על הוראת המקרא, אגף מורשת, המזכירות הפדגוגית , משרד החינוך.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך