עמוד הבית > פרשנות המקרא


 
המשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק | מחבר: זכריה גורן
 

על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים

אחד הכללים היסודיים של פיסוק הטעמים הוא, כי כל פסוק מסתיים בסילוק (סוף פסוק). ורוב הפסוקים (ב-כ"א הספרים) מתחלקים ע"י אתנחתא. רק פסוקים בודדים, קצרים (כגון בר' מו 23, שמות כ' 12, דברים ה 16, במדבר כ"ו 8, 11, בר' מג 1, מ"ט 18) או שחלקם השני כולל רק תיבה אחת בלבד, אינם מתחלקים תמיד ע"י אתנח (כגון: במדבר ט 1, דה"א כח 1 ועוד).

האתנח בא, אף אם אין בפסוק שני משפטים מבחינה תחבירית וגם אם אין כל הפסק ענייני (ראה: בראשית א 1), היות ועיקר כוונותם של המפסקים היתה לדעתי לסמן את קצב הקריאה ואת הניגון בקריאת המקרא, ולא את הקשר התחבירי. במקרים רבים יש קושי להכריע האם פיסוק הטעמים נובע מסיבות מלודיות בלבד, או שמא התכוונו המפסקים לפירוש (פשט או דרש) אחר של הפסוק מזה הנראה לנו כפשוטו של מקרא. הפרשנים המסורתיים הקפידו, על פי רוב, לפרש את המקרא בהתאם לטעמים. כאמור, במקרים רבים יש קושי להכריע האמנם התכוונו מפסקי המטעמים לפירוש זה, או שמא קבעו את הפיסוק מסיבות אחרות ורק הפרשנים חיפשו ומצאו יסוד תחביר לפיסוק הנתון.

במאמר זה כוונתי לבדוק פסוקים אחדים, שבהם האתנח אינו נמצא במקום שהיינו מצפים להימצאותו מבחינה תחבירית. נשתדל למצוא ולרמוז על סיבות הפיסוק, ברם המטרה העיקרית היא להצביע על ההבנה השונה של הפסוק הנובעת ממיקומו של האתנח.

מבחינה עניינית מיינתי את הפסוקים (ובהתאם לכך יהיו פרקי המאמר):
א. פסוקים שיש בהם אפשרות סבירה לחלוקת הפסוק בשני אופנים (פסוקים שאין לכם הכרע).
ב. פסוקים בהם הוזזו האתנח (מסוף הפסוק או התחלתו) מטעמי הקריאה, אך דרשנינו, במקרים רבים, דרשו את החלוקה מבחינה תחבירית.
ג. פסוקים שבהם שונה מקום האתנח מסיבות רעיוניות.
ד. פסוקים שפרשן מסוים פירש אותם במנוגד לפשוטו של מקרא ובמנוגד לטעמי המקרא.

א. פסוקים שאין להם הכרע

במסכת יומא (נב ע"א) אנו קוראים "איסי בן יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להם הכרע: "שאת" (בר' ד 7), "משוקדים" (שמות כה 34), "מחר" (שמות יז 9), "ארור" (בר' מט 7) ו"קם" (דברים לא 16)". – הכוונה היא שיש אפשרות לקרוא את המלים הללו עם העניין שלפניהן ולקבל משפט בעל משמעות. וניתן לקרוא אותן עם העניין שלאחריהן – וגם כן לקבל משפט מובן.

  1. בראשית ד 7: הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו.
  2. שמות כה 34: ובמנרה גבעים משקדים כפתריה ופרחיה.
  3. שמות יז 9: ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי.
  4. בראשית מ"ט 6-7: בסדם אל תבא נפשי בקהלם כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.
  5. דברים לא 16: ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו.

על ידי סימון הטעמים הוכרעה הקריאה הנכונה בבית הכנסת אבל לא פסק הוויכוח הפרשני... (ב"שאת" יש טעם מפריד, "זקף", המלה דבוקה אפוא למעלה. לפני "ארור", במלה "שור", יש סילוק, ז"א שבמלה "ארור" מתחיל פסוק חדש. ביתר המקרים בא אתנח להכריע בעניין הקריאה). בהמשך מציין התלמוד "בדאורייתא ליכא בדנביאי איכא", ז"א בתורה עצמה אין יותר מחמישה אלה – בנביאים יש. ומיד יש גם ערעור על כך. אכן, כבר בתלמוד יש חילוקי דעות בדבר החלוקה הנכונה של הפסוק שמות כד 5, ואנו נביא עוד פסוקים השייכים לקטגוריה זאת ושבהם בעלי הטעמים פיסקו אתנח.

1. שמות כד 5
וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים.
רב חסדא שואל (חגיגה ו ע"ב): "האי קרא היכי כתיב?" (= מקרא זה איך כתוב? כלומר:
כיצד נפסק אותו?). "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" כלומר, כבשים "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" או דלמא אידי ואידי (= אלו ואלו) פרים הוו? למאי נפקא מינה? מר זוטרא אמר: לפיסוק הטעמים. רב אחא בריה דרבא אמר: לאומר: "הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר" מאי? פרים הוו ("העולות") או כבשים? תיקו". חכמים אלה לא יכלו אפוא להכריע בדבר.
ראב"ע בפירושו הקצר (שלא מודפס במקראות הגדולות) כותב: "ומלת פרים על העולות ועל השלמים". בפירושו השני הוא כותב: "והזכיר עם השלמים פרים, כי האוכלים רבים היו" מכאן משתמע שרק השלמים היו פרים.
רש"י בגמרא (חגיגה דף ו ע"ב) קובע, כי "אם תאמר שני מינים", צריך להיות ב"עולות" אתנח או זקף ובמסכת יומא (דף נב ע"ב) "אתנח". הרב ברויאר מנתח את פיסוק הטעמים ומסיק שאכן התכוונו חכמי המסורה לשני מינים. לדעתו היה צ"ל זקף במלה "עלת" אלא שבעלי הטעמים חילקו את הפסוק על פי כללי הקריאה וניגנו באתנח.
השוני בולט בתרגומים השונים (וראה תרגומים גרמניים אצל ברויאר ותרגומים לשפות אחרות).

2. ישעיה א 9
לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדם היינו לעמדה דמינו:
הפסוק הנ"ל מובא במסכת ברכות (יט ע"א) "כמעט כסדום היינו..." ואילו במקבילה במסכת כתובות (ח ע"ב) "כסדום היינו...) גם תרגום יונתן ובעקבותיו רש"י ורבים מן החדשים (BHS, CHEYNE) קוראים במנוגד למסורת הטעמים "כמעט כסדום היינו..." ולפי זה "כמעט" פותח את הסיפא של משפט התנאי, שהרישא שלו פותחת "לולא". המבנה הזה מקביל למבנה המשפט: לולי ה' שהיה לי כמעט שכנה דומה נפשי (תהילים צד 17).
לדעת שד"ל, בעלי הטעמים משכו את 'כמעט' אל שלפניו, כדי להטעים שהשריד שנשאר היה בהשגחת ה' בלבד, ואילו היו מושכים "כמעט" לאחריו, היה מקום לטועים לטעון שגם בלי עזרת ה' היה נשאר שריד, ולא היו ממש כסדום אלא כמעט כסדום. יצויין שבתרגום השבעים, בוולגטה ובתרגום הסורי – חסרה המלה "כמעט". דוגמה אופיינית ל"אין הכרע" הוא הביטוי "יחדו" בישעיה מג 17 ו-מה 16. האם: המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז יחדו – ישכבו בל יקומו וכו'. או שמא (וכך לפי הטעמים) המוציא רכב וסוס וחיל ועזוז – יחדו ישכבו וכו'. בפסוק השני: בשו ונכלמו כולם – יחדו הלכו וכו'. או: בשו ונכלמו כולם יחדו וכו'.

3. ישעיהו מז 7
ותאמרי לעולם אהיה גברת עד לא שמת אלה על לבך לא זכרת אחריתה:
הפירוש המקובל, בהתאם לטעמים הרואים ב"עד" מילת יחס במובן "עד ש..." הוא: כל כך גדול בטחונך בתוקף ממשלתך, עד שלא שמת על לבך את הדברים האמורים בפסוק 6. רוב הפרשנים המודרניים (וכך גם ה-BH) מציעים להעביר את האתנח לתיבת "עד" ולראות במלה זאת שם עצם במשמעות "לעולמים", כמו בביטויים "הררי-עד" (חבקוק ג 6) שכן-עד (ישעיהו נז 15). אבי-עד (ישעיהו ט 5). השינוי המוצע מנומק הן בטעמים של מקצב והן מתוך ההנחה ש"גברת" היא צורת נסמך של גבירה. נציין, כי בתרגום השבעים חסרה המלה "עד" וכי במגילת ישעיהו א' ממדבר יהודה כתוב "עוד".

4. ישעיה מט 17
מהרו בניך מהרסיך ומחריביך ממך יצאו.
הפירוש המקובל לפי הטעמים: הנה בניך (או, כגרסת כמה תרגומים קדומים ומגילת ישעיהו ממדבר יהודה, בבינוני: בוניך) ממהרים לשוב אליך מארצות גלותם ויבנוך, וגדודי הכשדים שהחריבו והרסו אותך – ייצאו. כמה פרשנים חדשים (וכך ה- BHS) מציעים להעתיק מטעמי המקצב, את האתנח למלת "מהרסיך". לפיכך מתרגמת ה- NBA:
Those who are to rebuild you make better speed, than those who pulled you down, while those who laid you waste depart
ה-מ"ם של "מהרסיך" נתפסת במשמעות של מ"ם היתרון: הבנים הבונים אותך, מהירים יותר מן ההורסים, בזמן שמחריביך ממך ייצאו.

5. ישעיה סו 12
כי כה אמר ה' הנני נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים וינקתם
על צד תנשאו ועל ברכים תשעשעו:
הטעמים מקשרים את "וינקתם" לחלקו הראשון של הפסוק, והכוונה: ואתם, בני ירושלים, תינקו מכל הטוב הנזכר כאן. כבר הרד"ק העיר "ואחר שהמשיל אותם לתינוק ביניקה, המשיל אותם גם כן ליונק שנושאת אותו האומנת על זרועיה והיא משעשעת אותו על ברכיה, וכל זה ממיני גידול היונק... "על כן", מציין עמוס חכם בפירושו, אפשר ש'וינקתם' נמשך גם שלאחריו". ושיעורו: וינקתם בהיותכם נשואים על צד". ה- BH רואה קריאה מועדפת בהעתקת האתנח ל"גויים". התרגומים האנגליים RSV , NEB שמים נקודה ופסיק(1) לפני 'וינקתם'.

6. יחזקאל ט"ו 2
מה יהיה עץ-הגפן מכל-עץ הזמורה אשר היה בעצי היער:
טור סיני מציין בפירושו לפסוק זה שלדעת רבים יש לצרף יחד, נגד טעמי המסורת, את הצירוף "מכל עץ הזמורה". הצעה זאת מובאת גם ב- BH. השאלה היא אפוא: מה יתרונה של הגפן התרבותית על פני זמורת הבר, גפן הבר, שביער? בהתאם לחלוקת הטעמים, השאלה היא: מה יתרונה של הגפן על פני שאר העצים ("כל עץ"); ובתקבולת, חוזרת השאלה בנוסח שונה במקצת: (מה יתרון) הזמורה (על פני כל עץ אחר) אשר בעצי היער. רש"י מפרש, כי לא על גפן הכרמים שעושה פרי אני אומר לך, אלא על זמורת גפן, הגדילה ביערים. זאת אומרת שלדעתו הזמורה היא תמורה ל'עץ הגפן'.
מסתבר, ששאלת יתרונה של הגפן היא שאלה אירונית. את האירוניה השיג הנביא בהטעותו את השומע לחשוב על פירות הגפן או על יינה, ואילו בפסוק הבא ידגיש, כי כוונתו לשימוש בגזעו. והתשובה – שלילית מוחלטת: אין לוקחים מן הגפן חומר למלאכה, והוא טוב לאש בלבד. והנמשל הוא, כמובן, ישראל – כשהיא טובה היא טובה משאר האומות (בפריה), אבל אם היא עושה מעשים (פרות) רעים, היא אינה ראויה אלא לאש.

7. ויקרא א 2
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה'
מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם:
הרב ד"צ הופמן כותב בפירושו: "פסוק התנאי נמשך עד 'קרבן לה', והמשפט הראשי מתחיל במלים 'מן הבהמה'. בתרגומים של הסורי ושל רס"ג, ומן האחרונים – באותם של קייל, קנובל וארחים, מתחיל המשפט השני רק במלים 'מן הבקר', שמכיוון שפסוק 14, 'ואם מן העוף', הוא ניגודו של 'מן הבהמה', הכרחי הוא שהמשפט 'מן הבהמה' יהיה משפט תנאי, כמו 'ואם מן העוף'. ברם, הפירוש הזה הוא בניגוד לפיסוק הטעמים". גם הרמב"ן פירש ש"אדם מכם כי יקריב מן הבהמה קרבן לה', מן הבקר ומן הצאן תקריבו." הרב הופמן משתדל להצדיק את פיסוק הטעמים. לדעתו, מדובר כאן בחוק כללי שכולל עולה ושלמים יחד. את שניהם אפשר להביא מן הבהמה, היינו מן הבקר ומן הצאן. בפסוק 14, בקשר לעוף, מדובר רק על קרבן עולה "ואם מן העוף עולה קרבנו" ולא מן השלמים.
ד"ר ענת מפסק בצדק… אדם כי יקריב מכם קרבן לה' – מן הבהמה (מן הבקר ומן הצאן) תקריבו קרבנכם. גם ה- BH מציעה להעביר את האתנח ל-"מן הבהמה".

8. ירמיהו ט 7
חץ שחט לשונם מרמה דבר בפיו את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו.
ה- BHS מציעה, בעקבות תרגום השבעים, להעביר את האתנח למלת "בפיו" ולקרוא: דברי פיו.

9. ירמיהו יז 16
ואני לא אצתי מרעה אחריך ויום אנוש לא התאויתי
אתה ידעת מוצא שפתי נכח פניך היה.
התרגום היהודי לאנגלית (JPS) מתרגם בהתאם לטעמים, שאתה ידעת כי לא רציתי להיות רועה ולא התאוויתי ליום אנוש. ואילו ה- NEB וה- BHS קוראים "אתה ידעת מוצא שפתי", בהתאם לתקבולת.

10. מיכה ד 8
ואתה מגדל-עדר עפל בת-ציון עדיך תאתא ובאה הממשלה הראשונה ממלכת לבת-ירושלים:
הפסוק קשה. לפנינו נבואת נחמה המזכירה שמות מקומות, כמו שהזכיר הנביא בנבואת החורבן שלו (א 10 וכו'). אפשר ש"מגדל עדר" שבכתוב, אינה "מגדל עדר" של יעקב (בראשית לה 21) אלא הוא כינוי פיוטי לעופל בת ציון (ולדעת ענת: לחברון).
ולפי זה פירוש הכתוב: ואתה מגדל עדר – עופל בת ציון, עדיך תאתה (= תבוא, משורש אתא) השארית הנזכרת בפסוק הקודם – כך פירש רש"י.
ולדעת ראב"ע: "עדיך תאתה' זאת המלה דבוקה עם 'ובאה' והטעם: הממשלה.
רוב החדשים מפרשים בעקבות ראב"ע. ד"ר משה זיידל מפרש (דעת מקרא): עופל בת ציון תבוא עד מגדל העדר – שירושלים תתפשט ותתרחב והעופל יגיע עד מגדל העדר.
ויש לדעתו בלשון זה גם רמז לעדר הצאן – לישראל.

11. ירמיהו מח 30
אני ידעתי נאם ה' עברתו ולא-כן בדיו לא-כן עשו:
רש"י מפרש בהתאם לטעמים: עברתו ולא כן – שנאתו לישראל לא באמת ולא במשפט.
בדיו = גביריו לא כך עשו. והרד"ק מציין בפירושו "ואנחנו בפירושנו קשרנו מלת 'בדיו' עם 'כן', ואע"פ שהאתנח במלת 'כן', וכן דעת יונתן. וכך הוא העניין בפסוק של ישעיהו (טז 6)."
מצודת דוד מפרש 'ברדיו' – הדברים שהוא בודה מלבו, וייתכן כי יש לפרשו במובן בראי, רברבן. מכל מקום, רוב החדשים מבינים את הפסוק כמו שהוא מפוסק גם אצל ד"ר ענת (תורה לעם): אני ידעתי – נאם ה' – עברתו, ולא כן בדיו, לא כן עשו.
גם ה- BH ו- BHS מציעים להעביר את האתנח ל"עברתו".

12. ישעיה ב 20
ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו
אשר עשו לו להשתחות לחפר פרות ולעטלפים:
הפירוש המקובל של הפסוק הוא כי האדם ישליך את אלילי כספו ואת אלילי זהבו (אשר עשו לו להשתחוות) לעטלפים ולחפרפרות. (חפרפרות היא מעקרה מלה אחת ונתחלקה לשתי תיבות לצורך המקצב, וכדי שלא תיבלענה האותיות הכפולות). פירוש זה היה דורש שהאתנח יהיה במלה "להשתחות", בסוף המאמר המוסגר. מכל מקום, כך מפסק את הפסוק גם ד"ר ענת בתנ"ך לעם וגם אחרים.
הרטום מביא פירוש המתאים לחלוקה על ידי הטעמים: האנשים ישליכו את הפסילים שעשו להם כדי להשתחות לאלילים הראויים לביזיון כחפרפרות ועטלפים. שד"ל פירש: שהכתוב אומר בדרך לעג, האדם ישליך את האלילים שהשתחווה להם לפנים, ויבוא עתה להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים ויתחנן אליהם שיסתירו אותו במחילתם. לפי פירושו היה צריך האתנח לבוא ב"אשר עשו לו". גם הפירוש שהצלמים היו מלכתחילה של חפרפרות או עטלפים, מתאים לטעמים.

13. ישעיה נו 9
כל חיתו שדי אתיו לאכל כל-חיתו ביער:
חיתו ביער, כלומר, החיות אשר ביער הן החיות הטורפות המקבילות לחיתו שדי.
ה"אתיו לאכול" נמשך לשניהם. כל האויבים, בואו לטרוף את ישראל. בהתאם לכוונה זאת מפסק ענת: כל חיתו שדי, אתיו לאכול! כל חיתו ביער!
פיסוק זה אינו לפי הטעמים. הטעמים מחברים את "אתיו לאכול" לחלקו השני של הפסוק והפרשנות המסורתית מפרשת בהתאם – בדרך אליגורית או אסכטולוגית – כאילו קבוצה אחת של חיות נקראת לאכול את הקבוצה השנייה.
רש"י: כל גרי העכו"ם יבואו ויאכלו את חיות ביער, את גיבורי העכו"ם.
רד"ק: אמר כל חית השדה וכל חית הארץ אתיו לאכול בפגרים אשר במחנה גוג ומגוג, ז"א את חיות היער. (בעקבות יחזקאל לט 17).
אשר גולדברג ב"מחקרים בפרשנות נביאים אחרונים" הולך בעקבות הפרשנות הנ"ל וכותב: "מפרשים רש"י והרד"ק לפי הכתוב ביחזקאל על מלחמת גוג ומגוג, שהכתוב קורא לכל חיות השדה כי יבואו לאכול את הפגרים שנפלו מחיות היער במלחמת גוג ומגוג, ולפי רש"י:
חיות השדה הם החלשים וחיות היער הם הגיבורים יותר; אבל אחרי מלחמת גוג ומגוג, כל גיבורי המלחמה ימותו, יפלו בשדה הקטל. והחלשים, שלא ישתתפו במלחמה זו, יבואו לאכול את פגריהם. לדעתי, כל הכתוב כאן מתייחס למלחמות כורש בבבלים, אבל משל העופות החלשים שיבואו לאכול את פגרי הגיבורים מתאים גם למלחמת הניצחון של כורש על הבבלים".

14. ישעיהו נג 2
ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה לא תאר ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו:
רש"י מפרש בהתאם לטעמים (אתנח ב"הדר"): "וכשראינוהו מתחילה באין מראה היאך נחמדהו?" בעקבותיו מסביר עמוס חכם (דעת מקרא) שהוי"ו של "ולא מראה" היא וי"ו הסיפא (קו מפריד בסימני פיסוק שלנו) והו"ו של "ונחמדהו" באה במשמעות "ש..." לדעתו, יש אפוא לקרוא: ונראהו – ולא מראה (לו) (ש) נחמדהו. כך מתרגם גם ה KJV:

And when we shall see him, There is no beauty that we should desire him
ה- BHS מציעה, בעקבות תרגומו של סומכוס ליוונית (מאה ה- 3), להעביר את האתנח ל"ונראהו" וכך מתרגם ה- NEB:
אין לא תואר והדר שימשוך את עינינו (ונראהו) ולא מראה ונחמדהו.

He had no beauty, no majesty to draw our eyes: No to grace to make us delight in him
גם עמוס חכם אינו מתעלם מפירוש זה, המתבקש לפי פשוטו של מקרא ולפי התקבולת:
לא תאר לו ולא הדר – ונראהו ולא מראה – ונחמדהו. הוא מביא השערה נוספת, לפיה חלוקת הטעמים הולכת בעקבות תרגום יונתן והכוונה אולי להפוך את משמעות הדברים לשבחו של עבד ה'.
יונתן מתרגם (מתורגם בחזרה לעברית): לא מראה חול מראהו, ולא אימתו אימת הדיוט, והיה זיו הקודש זיו אשר כל שיראוהו יסתכל בו. (ה"לא האחרון ב"לא מראהו" נתפרש ב"לו" ב-ו').

ב. אתנחתא מטעמי הקריאה

היחידה התחבירית בתנ"ך היא הפסוק, שכידוע אינו זהה עם המשפט של התחביר המודרני. האתנחתא מחלקת את הפסוק לשני חלקים לפי כללי הפיסוק ההגיוני. לעתים היה ניתוח הגיוני מחייב לשים את האתנח לפני תיבתו האחרונה של הפסוק. פיסוק כזה אינו הולם את כללי הקריאה הטבעית. במקרים אלה הועבר, לרוב, האתנח למקום מרוחק יותר מסיומו של הפסוק והוא מחלק את הפסוק בין שני החלקים של חלקו הראשון של הפסוק.

1. בראשית ז 13
בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח
ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה:
שד"ל מעיר בצדק: אל התבה שבסוף הפסוק חוזר גם לנח ולשם וחם ויפת, ואין הטעמים מדוייקים, ולא מבלי דעת, אלא שהייתה קריאת הפסוק כבדה, אם לא היה בו לא אתנח ולא זקף רק טעמים פחותים מטפחא, ובעל הטעמים בחר לעשות שני חלקים נפרדים, והמקרא קצר וכאילו כתוב: בעצם היום הזה בא נח ושם חם ויפת בני נח אל התבה, ואשת נח ושלושת בניו באו אתם אל התבה; וכיוצא בזה למטה לך 28.

2. ובבראשית לד 28
את צאנכם ואת בקרם ואת חמריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו:
שד"ל חוזר וכותב: לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו, וכיוצא בזה למעלה ז 13, וכן בירמיה ט 21; וביחזקאל י 12.

3. ישעיהו ב 12
כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל
שד"ל מעיר, כי ראוי היה להיות ועל כל-נשא במרכא טפחא (ועל כך בפרק על הטפחא) ומוסיף:
הן אמת כי עדיין אין טעמי הכתוב הזה מדויקים, כי באמת לא היה הפסוק ראוי לאתנח כלל, או היה ראוי שיבוא האתנח בתיבת "נשא" (על-כל-גאה ורם על כל-נשא), אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים את תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה, ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה, לפיכך, כשאין מקום לטעות בהבנת העניין חולקין הפסוק לשני חלקים ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע, אע"פ שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף פסוק. כדוגמאות נוספות מצביע שד"ל על בראשית ז 13, לד 28 ושמות לה 23.

4. שמות לה 23
וכל-איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו:
האתנח היה צריך לבוא תחת המלה 'תחשים', אבל כדי להקל על הקריאה, הוא גם תחת המלה 'ועזים'.

5. שמות כח 5

והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש גם כאן היתה החלוקה לפי החומרים דורשת את האתנח במלת "השני", אך האתנח הוקדם והפיסוק עונה על הדרישה של "נועם הקריאה".

הרב ברויאר מביא בספרו (עמ' 132) דוגמאות נוספות:
בראשית כב 15: ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים:
בראשית כה 20: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדם ארם אחות לבן הארמי לו לאשה: בראשית ל 7: ותהר עוד ותלד בלהה שפחת רחל בן שני ליעקב:
ויקרא יד 27: והזה הכהן באצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית שבע פעמים לפני ה':
דברים כח 46: והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם:
לעומת זאת מצביע פרלמן על התיבה "משזר" הבאה במקרא רק בספר שמות, וב- 19 פסוקים היא מחוברת אל התיבה "שש". יש רק פסוק אחד, בו היא באה לבדה, ומכוונת אל כלל מיני הצמר:

6. שמות לט 24:
ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר:
זהו אחד הפסוקים המעטים (באופן יחסי) שיש רק מלה אחת בין האתנח לסילוק, ושבעלי הטעמים לא הזיזו את האתנח ימינה. הסיבה לכך, כנראה, שבשינוי מקום החלוקה יש סכנה בשיבוש הפירוש.

ברם, במקרים מסוימים אין הפרשנים מסתפקים בפירוש זה של מיקומו של האתנח "מטעמי הקריאה". אמנם שד"ל ציין גם את הפסוק יחזקאל י 12 בקטגוריה זאת, אך יש גם דעות אחרות.

7. וכל בשרם וגבהם וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים עינים סביב לארבעתם אופניהם:
בפירוש של"ג החדש נאמר כי פסוק זה מוסיף דבר שלא הוזכר בתיאור הראשון, והוא, כי לא האופנים בלבד, אלא גם הכרובים היו מלאים עיניים וכל בשרם וגביהם. לעומת זאת מפרש יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא" "ואפשר לומר מאחר שהטעם במלה 'וכנפיהם' הוא אתנח, והוא מפסיק אחרי 'וכל בשרם וגביהם וכנפיהם', יש לשייך מלים אלה אל הפסוק הקודם, כלומר החיות וידיהם וכנפיהם וכל בשרם לא יסבו בלכתא; וכאן מתחיל מאמר חדש: והאופנים מלאים עינים.

8. בראשית יג 13
ויש ששד"ל עצמו מסביר את הזזת האתנח בצורה אחרת, ולא מטעמי הקריאה בלבד:
ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד:
שד"ל מסביר את הטעמים המפרידים בין 'וחטאים' ל'לה" וקושרים יחד את 'לה' מאד',שמשמעות הביטוי של לה' הוא 'מאד' (כמו עיר גדולה לאלהים יונה, ג 3) (ז"א: ואנשי סדום רעים וחטאים, מאוד מאוד), כי אנשי סדום לא ידעו את ה', ואיך יהיו חוטאים לה'? והוא מציין שאם נרצה לפרש בכל זאת כי חטאו לה', יש צורך בטעמים אחרים. לדעת הרב הופמן מסלקים הטעמים קושי מוסרי מן הפסוק. וכי רק לה' היו רעים וחטאים? ולבריות טובים היו? (לא היה כך, אין העונש החמור מגיע להם, לפי הבנת חז"ל). לכן הם שמים את האתנח תחת חטאים, אנשי סדום היו רעים וחטאים בדרך, ולה' אפילו מאוד. וכך מתארם יחזקאל: טז 49-50.
יש שמפרשים "מאד" כשם עצם, במשמעות טורח ומשא, על פי שורש "אור" בערבית.

כאמור, יש להבין לדעת שד"ל גם את פיסוק הטעמים בירמיה ט 21 לפי הכלל של מניעת כבדות הקריאה. בפסוק זה אין האתנח מפריש בין הדיבור הישיר או בין שני חלקיו של הדיבור הישיר, אלא בא באמצע של הדיבור הישיר. במקרים אחדים – כשהפתיחה קצרה – באה החלוקה בתוך הדיבור הישיר. במקרים אלה יש מקום לפרשנות שונה.

9. שופטים יג 18
ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי והוא-פלאי:
ר' יוסף קרא (1065-1135, צרפת) טוען, כי הביטוי "והוא פלאי" איננו מדבריו של המלאך, אלא הערת העורך.

10. שמות יב 3
דברו אל-כל-עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית-אבת שה לבית:
שד"ל (בשם תלמידו יוסף ירא) מצביע על כך, כי בפסוק זה יש ערבוב בין דיבור ישיר "בעשור לחודש זה" לבין ההמשך. "ולא אמר המילות שיאמר להם דווקא, אלא אמר להם העניין, והוא שיקחו להם וכו' וכל הפרשה מעורבת."
לדעתו, נתנו אפוא את האתנח בסוף הציטוט הישיר ולא בסוף הפתיחה.
לדעת פרשנים אחרים באים הטעמים להפריד בין "העשור לחודש הזה" לבין "ויקחו", בהתאם למדרש ההלכה שרק בפסח מצרים היה מקחו בעשור ולא בפסח דורות (ראה רש"י). הרב ברויאר מעיר בשם ר' אליעזר אלינר כי ייתכן שהטעמים חילקו את הפסוק על פי דרכי הקריאה.

11. מל"ב יד 25
הוא השיב את-גבול ישראל מלבוא חמת עד-ים הערבה
כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד-עבדו יונה אמתי הנביא אשר מגת החפר:
נבואה זו של יונה לא הגיעה אלינו. עובדה זאת מטרידה את רבי יוסף קרא ועל כן הוא מפרש: "נקוד האתנחתא ללמדך ששם סיום המלה ואינו דבוק ל"כדבר ה' ... ביד עבדו יונה", שכדבר ה' אשר דבר, דבר אחר הוא; וכתיב, אעפ"י שיהיה ירבעם רשע לא הפיל הקב"ה את דבריו שאמר ליהוא: "בני רביעים ישבו לך על כסא ישראל" (י 30). ודבר זה הבטיחו על ידי יונה בן אמתי וירבעם זה הוא הרביעי. זה פשוטו."

12. בראשית כא 25
והוכח אברהם את אבימלך על-אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך:
הפסוק אינו מתחלק לפני המשפט הטפל (לפני "אשר"), ובעל מנחת-שי מוסר בשם בעל אור-תורה: "אבימלך בטעם אתנח". פרלמן משווה חלוקה זו לחלוקה דומה בשמות כה 16:
ונתת אל-הארן את העדת אשר אתן אליך:

13. בראשית א' 16
ויעש אלהים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים:
ניתן להניח כי הפסוק מתכוון להעמיד מול שני המאורות הגדולים (שלהם ניתנה הממשלה ביום או בלילה) את המאורות הקטנים – הכוכבים – שאין להם ממשלה כלל. חלוקה כזאת בין המאורות אנו מוצאים, למשל אצל יואל ב 10, ד 15: שמש וירח קדרו/וכוכבים אספו נגהם: או תהלים קמח 3: הללוהו שמש וירח/הללוהו כל כוכבי אור. לפיכך הייתה צריכה האתנחתה לבוא במלה "הלילה", כמעט בסוף הפסוק. ייתכן אפוא שגם כאן הועתקה האתנחתא מטעמי הקריאה, אך על ידי מיקומה במלה "הגדולים", נכללו גם הכוכבים במושג "שני המאורות הגדולים".
לפי הפירוש הראשון מתבקש פיסוק מודרני:
ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (את המאור הגדול... הלילה) ואת הכוכבים הפיסוק המתבקש על פי הטעמים יהיה:
ויעש אלהים את שני המאורעות הגדולים:
את המאור הגדול לממשלת היום
ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים.
לדעת שד"ל, נעשה הדבר בעקבות הנאמר בתהלים קלו 8-9: את השמש לממשלת ביום... את הירח וכוכבים לממשלות בלילה... (וראה עוד ירמיה לא 34, קהלת יב 2).
צירוף הכוכבים לירח תואם את המדרש ש"המאורות שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה" – כדברי רש"י, המסתמך על הכתוב בגמרא (חולין ס ע"ב) "ואמרה: (הלבנה) אי אפשר לשני המלכים שישתמשו בכתר אחד". "ואת הכוכבים" שבפסוקנו מפרש אפוא רש"י (ולפי בר"ר ו ו): "על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה צבאיה, להפיס דעתה".

14. בראשית כד 28
ותרץ הנער ותגד לבית אמה כדברים האלה:
בפסוק הזה בא נושא אחד ושני נשואים. מקובל שפסוק מעין זה מתחלק בין שני הנשואים, לפיכך מקומו של האתנח במלה "נער". פרשנינו שואלים לסיבת השינוי. ר' ש. דובנא ב"ביאור" מסביר: והנראה כפי הטעמים, שתיבות "לבית אמה" מוסבות גם על "ותרץ הנער", כאילו אמר: ותרץ הנערה לבית אמה ותגד לבית אמה.
שד"ל מסביר את טעם האתנח, כי "פועל הריצה איננו מעשה מכוון לעצמו, אלא כדי להגיד". הרב ברויאר, לעומת זאת, טוען כי בעלי הטעמים לא התחשבו רק בפיסוק ההגיוני, אלא בכללי הקריאה והניגון. הקורא אינו נוטה להפסיק מיד עם תחילת הקריאה. ככל שההפסקה – האתנח – מאוחרת, כן נוח לקורא ולשומעיו.
מתוך הדוגמאות שהוא מביא בספרו נציין:

שמות כה 40:
שנטצ כי 26:
ויקרא יד 5:

וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר:
ועשית שתי טבעות זהב ושמת אתתם על שני קצות החשן על שפתו אשר על עבר האפד ביתה:
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים:

האתנח במלה הראשונה של הפסוק מוסיף, בלי ספק דרמטיזציה לפסוק:

בראשית כד :34:
בראשית לד 31:

ויאמר עבד אברהם אנכי:
ויאמרו הכזונה ייעשה את אחותנו:

ואפילו כשבעלי הטעמים משאירים את האתנח במקומו הנכון במלה השלישית (למרות אורכה של הצלע השנייה) אנו מרגישים את הטעם הדרמטי בפסוק

במדבר כג 7:


וראה גם בראשית כו 13:

וישא משלו ויאמר
מן ארם ינתני בלק מלך מואב מהררי קדם
לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל:
ויגדל האיש וילך
הלוך וגדל עד כי גדל מאד

ג. הפרדה מטעמים רעיוניים (הדגשה, כבוד וכד')

1. ישעיה כ 3
ויאמר ה' כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש:
הטעמים משכו את התיבות "שלש שנים" למטה. ואפשר שלפי זה לא הלך ישעיהו הנביא "ערום ויחף" שלוש שנים, אלא ייתכן שהלך "ערום ויחף" פעם אחת בלבד, והליכה זאת היתה אות ומופת לשלוש שנים, שיבואו על מצרים ועל כוש. ואפשר שכוונתם של הטעמים היא, שבמשך שלוש שנים ילכו שבויי מצרים וכוש ערומים ויחפים, או שבעוד שלוש שנים תתקיים גזרה זו על כוש. ואפשר שלא כיוונו הטעמים לפרש את הכתוב, אלא להטעימו בדרך כבוד כלפי ישעיהו הנביא, שלא ישמע השומע, שהלך ישעיהו הנביא שלוש שנים שלמות "ערום ויחף", ולפיכך הפרידו בין הדבקים.
(פירושו של עמוס חכם לישעיהו – דעת מקרא).
כדוגמה נוספת לפיסוק טעמים מטעמי כבוד הוא מביא את הפסוק זכריה ד 10, שם מפריד האתנח בין "שבעת אלה" ל"עיני ה'", נגד הניתוח ההגיוני:

2. כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ:
בעל הטעמים מפרידים את שם מן חם ויפת ע"י מפסיק, הוא לחוד והם לחוד. (ראה: בראשית ה 32, ו 10, ט 18, י 1). את שאול בן הכנענית הם מפרידים באתנח מן חמשת בניו האחרים של שמעון בבראשית מו 10:

3. ובני שמעון ימואל וימין ואהד וצחר ושאול בן הכנענית:
והשווה שמות ו 15, שם ההפרדה היא ע"י זקף.
היבדלות מסוג אחר מובעת ע"י האתנח בפסוק הבא:

4. בראשית א 21
ויברא אלוהים את התנינם הגדלים
ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב:
בפסוק זה מחלק האתנח את הפסוק בצורה לא שווה וגם לא לפי העניין. הטעמים מפרידים את התנינים מן יתר הברואים, שכן עליהם לא תחול ברכת אלהים של פסוק 22.
האגדה (בבא בתרא עד ע"ב) שמביאה גם רש"י מספרת שהקב"ה הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו, לא יתקיים העולם בפניהם.

ואילו בבראשית טז 4 בא האתנח להצביע על קשר מיוחד בין הפעולות.

5. בראשית טז 4
ויבוא אל הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה:
בפסוק זה ארבעה פעלים. הנושא של הראשון – אברהם, של האחרים – הגר. ייתכן שגם כאן לא שמו בעלי הטעמים את האתנח במלה השלישית (הגר) כמתבקש, אלא חילקו את הפסוק כך שבכל צלע תהיינה שתי פעולות. רש"י מפרש בעקבות בראשית רבה מה: מביאה ראשונה. הרוו"ה, ובעקבותיו בעל הכתב והקבלה, מסבירים את נימוקי הדרש: בכל מקום שכתוב ויבוא אליה ותהר, בכולם הפסיקו בעלי הטעמים ביניהם במפסיק היותר גדול שהוא הסילוק, ותמיד בא, "ויבא אליה" בסוף פסוק, כדי להפרידו מן 'ותהר' שהוא בתחילת הפסוק שאחריו. ככה עשה אצל בלהה, גם אצל בת שוע. חוץ מבמקום זה שחיברם יחד, להגיד שהביאה וההריון התאחדו יחד, לכן אמרו שנתעברה מביאה ראשונה. וכך מפרשים גם בבראשית לח 18 בפרשת יהודה ותמר.

6. בראשית טו 13
ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה:
החלוקה של הפסוק על ידי האתנח אינה הגיונית סימטרית (13 מלים מול 3). הטעמים מתכוונים להפריד את מספר השנים מן "ועבדום וענו אותם" הסמוכות, שכן תקופת העבדות והעינוי לא נמשכה זמן כה רב. לפי הטעמים יש לקרוא, כי גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה בארץ לא להם, ובמאמר מוסגר נאמר שעבדום ועינו אותם.

7. ישעיה כח 6
ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה:
בהתאם לתקבולת, מפרשים המפרשים ומתרגמים המתרגמים, כי אלהי ישראל בעצמו יהיה לרוח המשפט למלך ולשופטי ירושלים היושבים על כס המשפט, והוא יהיה לרוח גבורה למשיבי מלחמה אל שער האויב.
שד"ל משוכנע כי פיסוק הטעמים הוא טעות סופר, ואם כי מודה שלא מצא באף ספר טעמים אחרים, הוא מעביר את האתנח ל"המשפט".
עמוס חכם ב"דעת מקרא" מציין, שיש שתמהו על הטעמים ששמו את האתנח בתיבת "משפט" (ולא ב"על-המשפט"). ולדעתו אולי הכוונה שרוח המשפט תינתן לא לשופטים הדיינים בלבד, אלא גם לגיבורי המלחמה, שהם עושים "משפט כתוב" באויבים (עי' תהלים קמט 5). ועוד: הדבר מפורסם שהשופטים בימי קדם היו גם שרי הצבא.

8. ויקרא טז 2

ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת:
טעמים אלה מעוררים תמיהה: כי הפסוק אינו מתחלק בסוף המשפט (על הארון) או (ימות), אלא באמצע המשפט הראשון. ה"כתב והקבלה" מפרש בשמו של ר' לייב שפירא, כי חיבור בעל הטעמים "אל פני הכפורת" לסוף המקרא ולא הפסיק הדיבור באתנחתא ב"ולא ימות", מפני שעיקר הטעם שלא יבוא, הוא מפני גילוי שכינה, והוא על הכפורת בין הכרובים, לכן הוא באתנח במלת "לפרוכת".
שד"ל נותן לטעמים נימוק הלכתי מפורט: "ואולי דעת בעל הטעמים כר' יהודה (מנחות כז ע"ב) מבית לפרוכת באזהרה (= הנכנס לקודש הקדשים עובר רק בלאו) ורק אם בא אל פני הכפורת אשר על הארון, חייב מיתה. שד"ל מניח, כי בבית השנה, שכבר לא היה ארון, רצו לציין שבזמן שיש ארון, יש מיתה, ובזמן שאין ארון – יש רק האזהרה.
הרב ברויאר – בעקבות WICKES – מתנגד להשקפה זאת. לדעתו קשה להניח שהטעמים יבטאו את שיטת ר' יהודה, שהיא דעת יחיד, ויניחו את שיטת רבנן. לדעתו, לא נתכוונו טעמי המקרא כאן לשום הלכה, והאתנח מציין את החלוקה לפי דרכי הקריאה בין שני המקומות שבמקדש – שהם עיקרו של פסוק. לדעתו, אפשר כי ר' יהודה דרש את הפסוק בהתאם לטעמים.
הוא רומז על שפע הדוגמאות בחלוקה מעין זאת (למשל: בראשית כה 20, ישעיהו מט 21 ועוד).

ואולי, בכל זאת, מותר להניח שהטעמים רומזים על דעת המיעוט, על הפירוש הנדיר מתוך הנחה שהפירוש הנורמטיבי, השכיח, ידוע. וגם לגישה זאת אפשר למצוא דוגמאות.

9. במדבר ג 29
משפחות בני קהת יתנו על ירך המשכן תימנה:
על הפסוק הזה מעיר בעל "הכתב והקבלה":
"שינה בעל הטעמים בבני קהת, מבני גרשון ומררי, כי בהם חיבר פועל 'יחנו' עם מקום תחנותם, אחרי המשכן יחנו, על ירך המשכן יחנו צפונה; וכאן הפסיק פועל 'יחנו' באתנח. ואפשר לרמוז בא על שנמשכו בני קהת אחר עדת קרח במחלוקת הכהונה (ערש"י כאן), וכאילו בזו הקודש והמקדש, וכבוד המקדש בקלון המירו, לכן הפריד מקום תחנונם 'המשכן', מחנותם, להורות שאינם ראויים להיות שכני ירכבתי המשכן. ואפשר שמטעם זה עשה הכתוב עוד שינוי אחר בהם, דבאינך הזכיר בשמרתם את שמותיהן, כאמור: משמרת בני גרשון ומשמרת בני מורי, וכאן אמר 'משמרתם' ולא הזכיר שמותיהם".

10. ישעיה ח 14
והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל ולמוקש ליושב ירושלם:
הקושי נעוץ בכך, שכל המשך הפסוק – "לאבן נגף ולצור מכשול" – עניינו הפוך ממקדש.
רד"ק, ובעקבותיו הרבה מן החדשים, פירש את הפסוק כאלטרנטיבות: והיה למקדש (לאלה המקדישים אותו) ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, כי אשור יהיה שבט זעם לאפרים ויהודה יחד. אולם לפי דרכי התקבולת יש להבין: והיה לשני בתי ישראל וליושב ירושלים למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול, לפח ולמוקש. אפשר ש'מקדש' בא כאן במשמעות של דבר קדוש, שכל הנוגע בו נענש, ואז תהיה התאמה בין 'מקדש' לבין 'אבן נגף'.
הטעמים חילקו את הפסוק שלא לפי פשוטו ולא לפי התקבולת, אלא הפרידו ע"י האתנחתא בין "אבן נגף" ל"מקדש". (אגב, ע"י הזקף בסוף המשפט, הורחק יושב ירושלים מכל פגע רע).

11. שמואל א ג 3
ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים:
את הבעיה של פשוטו של מקרא מבהיר של"ג בפירושו: שמואל היה שוכב באחד החדרים של היכל ה'. אין הכוונה ששכב לפני ארון ה' בקודש הקדשים, שהרי יש בכך משום חילול הקודש. כבר במסכת קדושין (עח ע"ב): אמר ליה (רבא לר' נחמן): דכתיב 'ונר אלהים טרם יכבה ושמואל בהיכל ה'', והלא אין ישיבה (ומכל שכן שכיבה) בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד? אלא 'נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב במקומו".
בהתאם לכך מפרשים את הפסוק כל פרשנינו המסורתיים, ולפיכך באה האתנחתא ב'שוכב' לפי שאינו דבק עם 'בהיכל ה'.

12. בראשית מה 10
וישבת בארץ גושן קרוב אלי אתה ובניך ובני בניך וצאנך ובקרך וכל אשר לך:
האתנח היה צריך להפריד בין שתי הפעולות "וישבת" "והיית". הטעמים מדגישים, כי רק האנשים יהיו קרובים ליוסף אבל לא הצאן והבקר.

13. ישעיה מ 5
ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר:
"כי פי ה' דבר" מובן על ידי רוב הפרשנים כלשון חתימת דבר הנבואה לאימות ולחיזוק.
לפיכך ראוי היה שהאתנח יבוא במלה "יחדו". רד"ק פירש את הביטוי במשפט מושא: כל בשר יראו, שפי ה' דבר. פירוש זה מושפע ע"י הטעמים שקשרו את הסיום עם חלקו השני של הפסוק. שד"ל פירש את כוונת הטעמים "שלא תהיה המליצה קשה בעיני ההמון שכל בשר יראו את כבוד ה'."
הרב ברויאר רואה בפיסוק הטעמים חלוקה בהתאם לדרכי הקריאה, כגון"
ישעיה ח 10: עצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל:
ישעיה יד 23: ושמתיה למורש קפד ואגמי מים וטאטאתיה במטאטא השמד נאם ה' צבאות:

14. קהלת ב 3
תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה ולאחז בסכלות עד אשר אראה אי-זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם:
הניגוד בין "ולבי נוהג בחכמה" לבין "ולאחוז בסכלות" שהטעמים מקשרים אותם יחד, גרם קשיים למפרשים. רובם רואים ב"לבי נוהג בחכמה" מאמר מוסגר, רוצה לומר מתוך מצב של חכמה ותבונה ניסיתי את הסכלות. מאמר מוסגר דורש טעם בדרגה גבוהה יותר בסופו מאשר בתחילתו והאתנח ראוי היה לבוא ב "חוכמה".
ה- NEB מתקן את הטקסט וקורא עם ה- BHS במקום "לאחז" (הפלוגרפיה).
WICKES מצביע על האוקסימורון (מצב של פיקח-שוטה), צורת סגנון הנוצרת ע"י הטעמים שבה מודגש הצירוף של מושגים מתנגדים. המשמעות היא, אפוא, כי נהגתי בחכמה ובסכלות בעת ובעונה אחת.

15. אסתר ט 31
לקיים את ימי הפרים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם:
האתנח אינו מחלק את הפסוק בצורה סימטרית וגם לא לפי ההגיון התחבירי. רוב המפרשים מבינים את הביטוי "וכאשר קימו על נפשם ועל זרם דברי הצומות וזעקתם" כפשוטו שהוא רומז לצומות שצמו היהודים בעת גזירת המן. האתנח ראוי היה לבוא אפוא לפני הביטוי הזה, במלת "המלכה" ולא באמצעו של הביטוי, כמעט בסופו של משפט ארוך למדי. WICKES מצביע על שני כתבי יד, שבהם אכן הפיסוק הוא כך (וכן בתרגום בוולגטה ואצל פרשנים אחדים).
פיסוק הטעמים יוצר הדגשה מיוחדת על "דברי הצומות וזעקתם" והדגשה נדרשת על ידי הפרשנים המסורתיים לענינים הלכתיים.
לדעת המלב"ים באות המלים לבטל חשש שיש בקביעת פורים לדורות משום עבירה על "בל תוסיף". כשם שאין "בל תוסיף" בקביעת ימי צום (לזכר החורבן) לדורות, כך אין "בל תוסיף" בקביעת יום שמחה לדורות.

ד. פרשנות המנוגדות לפיסוק הטעמים

פרשנינו המסורתיים מייחסים חשיבות רבה לטעמי המקרא. רש"י מעיר ביחזקאל א 11, שאלמלא ראה את ניקוד הטעם לא היה יכול לפרש את הפסוק. גם הרשב"ם ואחרים מרבים להסתמך על הטעמים. עם זאת, מובן לפרשנינו שאין הטעמים אלא אחת מצורות הפירוש של המקרא ואין כמעט פרשן שלא נמצא אצלו פסוק מפורש במנוגד לפיסוק הטעמים.
להלן כמה דוגמאות, נוסף למה שהובא כבר בפרקים הקודמים.

1. בראשית מט 27

בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל:
חזקוני: זאב יטרף, יטרוף רוב בהמות כל כך, שבכל בוקר תהא אכילתו מספקתו עד לערב שיחלק בו משלל טרפו לגוריו. ומשל הוא. וי"ו ד"ולערב" יתירה וכמוה רבות.
ואין להשיב מהאתנחתא שב"גד", כמו שפירשתי בפרשת ויגש "במיטב הארץ" (בר' מז 6).

2. ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן ואם-ידעת ויש-בם אנשי-חיל ושמתם שרי מקנה על-אשר-לי:
וכאן הוא מפרש: במיטב הארץ הושב את אביך, כי הוא זקן ואינו מבקש רק מנוחה ואוויר טוב, אבל אחיך בחורים, יישבו בארץ גושן, ארץ מקום מרעה. ואל תשיבני מן האתנחתא לומר שהיא מפסקת, שהרי דוגמתו מצינו: זבולון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה. בשני הפסוקים הנ"ל מסתמך אפוא חזקוני בטעמי הפסוק שופטים ה 18:

3. זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי על מרומי שדה:
הרב ברויאר מסביר את פיסוק הטעמים הללו בספרו עמ' 134.
בשירת המקרא שכיחים ביותר משפטי חיסור. והרי טעמי פסוק זה, אילו נותח כשיר:
זבלון עם חרף נפשו למות
ונפתלי (עם חרף נפשו למות) – על מרומי שדה.
במקרים רבים מתעלמים טעמי המקרא מהקבלת השיר, וגם פסוק זה נותח כפרוזה:
זבולון ונפתלי הם עם חרף נפשו למות; והיכן – על מרומי שדה.

4. ישעיה כה 1
ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוב אמונה אמן!
בהתאם לטעמים יש לקרוא "עצות מרחוק" ז"א כל מה שיעצה, גזרה השגחתך העליונה מכבר על פי תכנית קבועה מראש בהנהגת ההיסטוריה האנושית, "אמונה אמן", ז"א נתאמת אמת לאמיתה – בין המפרשים החדשים יש ההולכים בעקבות DUHM (גם ה-BH) ומציעים לחבר "פלא עצות" (WUNDERBBESCHLUSSE) כמנוגד לטעמים.
לדעתם, יש בכך רמיזה לישעיה ט 5: כי ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ, אל גבור אבי עד שר שלום, אך נראה שהפירוש שלהם מושפע מהתיאולוגיה הנוצרית.

5. מלכים א י 28

ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך יקחו מקוה במחיר:
בספר דברי הימים ב א 16 כתובה המלה 'מקוא' 'ומקוא' באל"ף.
לפי הרד"ק, 'מקוה' הוא מלשון "תקות חוט השני" (יהושע ב 18) והכוונה לבדים שהובאו ממצרים. וכך בתרגום האנגלי הישן, KJV, תרגום התואם את הטעמים:

AND SOLOMON HAD HORSES BROUGHT OF EGYPT AND LINEN YARN:
THE KINGS MERCHANTS RECEIVED THE LINEN YARN AT A PRICE :א"ז

שלמה הביא סוסים ממצרים ובדים: (חוטים) ואת הבדים לקחו סוחרי המלך במחיר.
אחרים, רש"י (וגם רד"ק בפירושו לדב"ה) גזרו שם זה מלשון קוה = לקבץ, לאגד (בראשית א 9) והכוונה לאיגוד סוחרי המלך או למקום איסוף הסוסים. גם חוקרים חדישים אחדים מפרשים כך את "מקוה" הראשונה – אם נניח שהיא במקומה. מבחינת הטעמים יש קושי-מה בזקף במלת "ובמקוה", המצביע כי אין המלה דבוקה ל"סוחרי המלך".
מעניין, כי אבן-שושן בקונקורדנציה החדשה שלו מביא רק את המשמעות "מקום אוסף" לגבי ה"מקוה" הראשונה ומציין "מקוה סוחרים", ומכאן כנראה משתמע שלדעתו ה"מקוה" השניה היא אוסף סוסים".
מאנדלקרן מציין, כי "לרש"י, מקוה (מקוא) דמ"א ודה"ב אספת סוחרים, ליונתן, שם מקום, וכן להשבעים שקראו מתקוע (ונוסח אחר מוסיף מדמשק), וי"א שהיא מדינת KUE בזיציליא המזרחית". בעקבות השבעים, הוולגטה ודברי אבסביוס סבורים כי קוה הוא שם מקום והמ"ם היא מ' היחס: מן. בזיהוי חלוקות הדעות: לפי תעודות אשוריות מתקבל על הדעת שהכוונה לארץ קיליקיה אשר בסוריה הצפונית. לפי דעת חוקרים חדשים, מצרים איננה ארץ מצרים EGYPT, אלא ארץ אחרת בצפון סוריה, המכונה בכתובות בשם מצרי.
הבנת המלה "קוה" כשם מקום דורשת העברת האתנח ל "ומקוה" כהצגת ה- BHS והתרגומים החדישים (KUE). לדעת טור סיני, אין הפירוש הזה מניח את הדעת.
בעקבות התרגום הסורי שהבין ואף גרס 'מקח' ('אגרא') כצורה מן 'לקח', הוא מציע הבנה אפשרית כזאת של הפסוק.

6. בראשית ג 10
ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא:
אברבנאל בפירושו מחבר – במנוגד לאתנח – את "ואירא" לחלקו הראשון של הפסוק.
"ה' אלהים הנה לא נתחבאתי בתוך העץ לאכול ממנו ולעבור את מצוותיך; חלילה לי, כי את קולך שמעתי והוא הקול והצוואה אשר עשית לי בעניין הגן כמ"ש 'ויצו ה' אלהים על האדם וגו", אותו קול שמעתי ואירא, רוצה לומר: יראתי מעבור על המצוה ובזה הכחיש החטא והעלימו. אמנם סיבת החבאה היא מפני שעירום אנכי...".
אין ספק שהצורך בהכחשת החטא מביא את אברבנאל לפירוש המאולץ, כי לפי פשוטו אפשר לפרש את הפסוק כחרטה, תשובה ואז העונש לא יהיה במקומו.

7. בראשית מט 22
בן פורתש יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור:
ספורנו מקשר יחד את המלים 'בן פורת עלי עין בנות' – כעניין של ענף של גפן פוריה סמוך למעיין, שהיא פורת ומגדלת בנות שהם ענפים. ואין כאן המקום להביא את הפירושים הרבים האחרים והשונים הנשארים נאמנים לטעמי המקרא.

ביבליוגרפיה:
ברויאר מרדכי: טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת; הוצאת מכללה ירושלים, תשמ"ב.
פרלמן מיכאל: חוג לטעמי המקרא.
ספרי התורה מפסוקים על פי טעמי המקרא; זמרת ת"א
WICLES WILLIM: TWO TREATISES ON THE ACCENTUATION OF THE O.T; KTAV’ N.Y, 1970.
תרגומים לאנגלית:KJW – THE HOKY BIBLE – AUTHORISED KING JAMES VERSION 1611 THE
BRITISH AND FOREIGN BIBLE SOCIETY, LONDON, 1972
RSV – THE HOLY BIBLE – COMPARED WITH THE MOST ANCIENT 1952
NEB-THE NEW ENGLISH BIBLE, OXFROD AND CAMBRIDGE UNIVERSITY PRESS, 1970
JPS-THE HOLY BIBLE – JEWISH PUBLICATION SOCIETY, N.Y., 1956

פרשנות:
אברבנאל דון יצחק: פירוש על התנ"ך, "תורה ודעת" יפו, ירושלים, תשט"ז.
גולדברג אשר: מחקרים בפרשנות נביאים אחרונים, הוצ' המחבר.
גורדון אשר: מחקרים בפרשנות נביאים אחרונים, הוצ' המחבר.
גורדון ש.ל.: תנ"ך עם פירוש חדש, מהדורה מחודשת ומתוקנת.
"דעת מקרא" – תנ"ך עם פירוש, מוסד הרב קוק
הופמן דוד צבי: ספר ויקרא מפורש, מוסד הרב קוק,תשכ"ז.
הרטום אליהו שמואל: מקרא מפורש לפי שיטת קאסוטו.
חזקוני: פירושי התורה לרבינו חזקיה ב"ר מנוח, מהדורת שעוועל, מוסד הרב קוק, תשמ"ב.
טור סיני נ.ה.: פשוטו של מקרא, קרית ספר, 1967
לוצאטו שש.ד.: פירוש על חמשה חומשי תורה, דביר תשכ"ו ת"א.
פירוש על ספר ישעיהו – מהדורת צילום.
מקלנבורג יעקב צבי: הכתב והקבלה, "עם עולם", ירושלים, תשכ"ט.
מקראות גדולות רב פנינים, לוין אפשטיין, ירושלים, תש"ל.
עמנואלי יצחק משה, ספר בראשית הסברים והארות, ת"א, 1987.
ענת מ.: תורה לעם.
BH – BNIBLIA HEBRAICA HEBRAICA ED. RUDOLF KITTEL 7, 1937
BHS – BIBLIA HEBRAICA STUTTGARTENSIA2 ED. ELLIGER ET RUDOLPH, 1983.

ביבליוגרפיה:
כותר: המשמעות הפרשנית של מקום האתנחתא בפסוק
מחבר: גורן, זכריה
שם כתב עת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך