עמוד הבית > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > משפחת האבותעמוד הבית > ממצרים לכנען

תקציר
ראיון עם פרופסור עמיחי מזר על האמת ההיסטורית שבמקרא. פרופ' מזר מתאר את הממצא האפיגרפי (כתובות) והארכיאולוגי מתקופת ראשית ישראל ויציאת מצרים וטוען כי בסיפור המקראי יש אמת היסטורית. התקופות בהם עוסק המאמר: תקופת האבות, ישראל במצרים, יציאת מצרים, כיבוש הארץ וממלכת דוד ושלמה.

 
למלך יש כתר | מחבר: ידין רומן
 

ארץ וטבע : המגזין הגיאוגרפי הישראלי

האם העלילות על אודות האבות, על יציאת מצרים, על כיבוש הארץ והממלכה הגדולה של דוד ושלמה, משקפות מציאות היסטורית? יש ארכיאולוגים המפקפקים בכך. פרופ' עמי מזר לא נרתע מגילויי "החדשנות" והוא משוכנע שבכל סיפור מקראי יש יותר משמץ של אמת, מעיד על אירועים שהתרחשו במציאות

בגיליון הקודם של ארץ וטבע הצגתי את מסקנותיו של פרופ' ישראל פינקלשטיין באשר לקיומה של ממלכה גדולה בהנהגתם של דוד ושלמה, ובאשר לאירועים ההיסטוריים כפי שהם מתוארים במקרא בראשית ימיו של עם ישראל ("למלך אין כתר", ארץ וטבע, גיליון 69). פרופ' פינקלשטיין טוען כי ההיסטוריוגרפיה הישראלית עד לימיהם של עמרי ואחאב אינה משקפת מציאות היסטורית. ההוכחות הארכיאולוגיות לקיומה של ממלכה גדולה בימיהם של דוד ושלמה, קשורות לתקוותיהם של החופרים יותר מאשר למציאות, גורס פינקלשטיין, עד כדי כך שארכיאולוגים מהשורה הראשונה פירשו תוצאות של חפירות יסודיות כך שיעלו בקנה אחד עם המסופר במקרא.

יש, כמובן, גם דעות אחרות. רציתי לבדוק את הדברים מנקודת מבט אחרת, נקייה מ"מחנאות" ארכיאולוגית. הלכתי לשמוע מה דעתו של פרופ' עמי מזר, מהמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית שכיהן בעבר כראש המכון.

ישראל והמקורות המצריים הקדומים

"בוא נראה מה היינו יודעים על ראשיתו של עם ישראל לולא היה לנו הטקסט המקראי", פותח מזר. "בוא נבדוק את המקורות הקיימים המזכירים את עם ישראל, ונצא מתוך הנחה שאנחנו לא מכירים את הטקסט המקראי. מקורות כאלה, מדרך הטבע, נמצאים בממלכות הגדולות של העולם העתיק".

המקור הקדום ביותר הקשור אלינו הוא מסוף המאה ה-13 לפני סה"נ, שלוש שנים אחרי מותו של רעמסס השני, מגדולי הפרעונים. רעמסס השני מלך 65 שנים. כבר בשנות מלכותו הראשונות קבע מלך זה את גבולה הצפוני של הממלכה המצרית בסוריה ובלבנון. הוא בנה בירה חדשה בדלתה של הנילוס, שנקראה על שמו – "רעמסס". הוא פיאר את מקדשי הענק בכרנך, והקים את המקדש המפורסם באבו סימבל, מקדש שהעולם נזעק להציל מטביעה במימי אגם נאצר, מאחורי סכר אסואן.

בגיל מופלג הלך רעמסס השני לעולמו. לאחר מותו החלה הממלכה המצרית האדירה לגלות סימני חולשה. מצרים ציפתה למנהיג. על כס המלוכה עלה בנו ה-13 במספר של רעמסס השני, הלא הוא מרנפתח. בעלותו לשלטון כבר היה איש בא בימים. לא עברו ימים רבים וערי כנען מרדו במלך החדש. בשנה השלישית למלכותו (1206 לפני סה"נ), יצא מרנפתח למסע מלחמה קצר כדי להכניע את ערי כנען ולהשיב את השלטון המצרי על כנו.

מרנפתח חזר עטור תהילה, והציב לעצמו מצבת ניצחון. "נבוזה כנען בכל רע", הוא כותב במצבה המוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי בקהיר, "לוקחה אשקלון, נתפסה גזר, ינועם הייתה כלא הייתה". ואחר כך מופיעות המילים החשובות לעניינו: "ישראל הושם אין לו זרע". השם ישראל אינו מופיע כשם עיר, כמו שאר השמות בכתובת, אלא כשם של שבט, או כישות אתנית מסוג כלשהו. זה האזכור הקדום ביותר של השם ישראל במקורות חיצוניים למקרא. זהו משפט בן חמש מילים בלבד, אבל המילים האלה מעידות נאמנה: במאה ה-13 לפני סה"נ התקיימה בכנען ישות, שהמצרים הכירוה כישראל, והיה לה כוח משמעותי דיו כדי שמלך מצרים יוכל להתגאות בחיסולה.

גויי הים

באותם ימים הכירו המצרים אלמנט אתני נוסף, אותו כינו "שסו" (בעברית: שוסים), והכוונה לשבטי נוודים שחיו בארץ ישראל המערבית ובעבר הירדן המזרחי. השסו נזכרים בימי רעמסס השני בתקבולת ל"שעיר". השם מואב מופיע לראשונה על קיר מקדש רעמסס השני בלוקסור, והשם "אדום" מופיע לראשונה בימי מרנפתח. תעודה מאותה תקופה – דיווח ממעבר הגבול המצרי בסילה, בתוואי תעלת סואץ של ימינו – מזכירה את בואם של "שסו של אדום" למצרים. אותם בני שסו, כך מסתבר, נהגו מעת לעת לרדת למצרים.

רעמסס השלישי, הפרעה החשוב ביותר מימי השושלת ה-20 (ראשית המאה ה-12 לפני סה"נ), תיעד בכתובות ובתבליטים על קירות מקדש המתים הענק שהקים ממערב ללוקסור את מלחמותיו עם פולשים מצפון, שעלו על מצרים מהים ומהיבשה. לוחמים אלה מתוארים חובשי קסדות קרב משונות, ומשפחותיהם מתנהלות אחריהם בעגלות כבדות רתומות לשוורים. שני הצבאות התייצבו לקרב יבשתי גדול באמורו שבלבנון, (שם הייתה ממלכה בשם זה). קרב ימי נוסף נערך בשפך הנילוס. על הפולשים הללו, הידועים בשם "גויי הים", נמנים עמים שונים, ביניהם הדננים, השקלים והפלשתים, המוכרים לנו מן המקרא.

משני מקורות מצריים נוספים מן התקופה הסמוכה לנפילת הממלכה התיכונה (המאה ה-11 לפני סה"נ) – רשימת המקומות ושמות העמים של אמנופה ותיאור מסעו של הפקיד המצרי ון אמון ללבנון – אנו למדים שגויי הים התיישבו בחוף ארץ ישראל, הפלשתים באשקלון והשקלים בדור. המקרא מספר לנו אף הוא על הפלשתים: הוא מכיר בהם כעם שהגיע מ"כפתור" (כרתים או כינוי כללי לעולם האגאי), הוא מספר על התיישבותם בחמש ערים הנשלטות על ידי "סרנים" (ככל הנראה המילה היונית טירנוס – שליט) והוא מספר על יחסיהם המורכבים עם שכניהם ממזרח – הישראלים. והנה, הממצא הארכיאולוגי בערי פלשת שנחפרו (אשדוד, עקרון ואשקלון) מתאים לתיאור המקראי, הן בעדותו על מוצאם של הפלשתים והן בעדותו על אופי תרבותם החומרית.

מסע שישק

במאה העשירית לפני סה"נ שבה ארץ ישראל להיזכר במקורות המצריים. על כס המלכות עולה פרעה חדש, משכירי החרב הלוביים שהתמקמו בדלתה, שהצליח לאחד מחדש את הארץ. המקורות המצריים מזכירים פרעה זה בשם שושנק, המכונה במקרא שישק. לאחר למעלה ממאתיים שנה בהן לא נראו צבאות מצריים בארץ ישראל, יצא שישק (בערך בשנת 925 לפני סה"נ) למסע לארץ ישראל. על קירות המקדש הגדול בכרנך, ליד תיאורי הכיבושים של הפרעונים הגדולים שקדמו לו, מגולפת רשימה ובה שמות של כ-120 מקומות בארץ ישראל אותם כבש שישק. על פי רשימה זו, עלה צבא שישק לאורך מישור החוף עד לשפלה באזור גזר, משם המשיך במעלה בית חורון לגב ההר דרך גבעון, ירד לעמק הירדן, חצה את הירדן למחנים בעמק סוכות, ליד מוצא היבוק לירדן, המשיך עד לעמק בית שאן, ומשם פנה מערבה למגידו, בה הוא הציב מצבת ניצחון גדולה (ממנה התגלו שני שברים). אחר כך שב למצרים דרך מישור החוף. זרוע אחרת של צבאו פשטה על הנגב.

תהיות על מסלול המסע של שישק

יש לשאול מדוע פנה שישק לדרך שאיש מקודמיו לא עבר בה במסעותיו הצבאיים לארץ ישראל? הוא עלה במעלה בית חורון לאזור שמצפון לירושלים של ימינו. מה הוא חיפש שם ואיזה שלל קיווה למצוא באזור הזה? אילו המקרא לא היה משתמר, היינו בוודאי מעלים סברה כי שישק פנה לאזור זה כי הייתה בו ישות פוליטית שהייתה חזקה מספיק על מנת לשמש יעד למלך המצרי. כאן משתלב המקור המצרי עם הפסוק המקראי, המזכיר את מסע שישק בשנה החמישית לאחר מות שלמה (מלכים א, י"ד, 26): "ויקח את אצרות בית ה' ואת אצרות בית המלך ואת הכל לקח ויקח את כל מגני הזהב אשר עשה שלמה". "אולי בכל זאת", שואל פרופ' מזר, "הסיפור המקראי על אוצרות בית המקדש והארמון שהועברו לשישק על ידי רחבעם נכון? אולי בכל זאת התקיימה בהר ממלכה שהייתה יעד חשוב בעיני פרעה המצרי? ואם הייתה ממלכה כזו – מהי אם לא ממלכת דוד ושלמה הנזכרת במקרא? והאם אין בכך כדי לזרות אור על מעמדה של ממלכה זו בעיני בני התקופה?"

רשימת 70 המקומות שכבש שישק בנגב כוללת שמות עבריים מובהקים, דוגמת "ערד רבת", "ערד בית ירוחם" ו"חגר אברהם" (השם חגר, המופיע בחלק ניכר משמות המקומות בנגב, מכוון ככל הנראה לחגורת ביצור שהקיפה את היישובים הללו). הנה כי כן, מקור מצרי מזכיר בפעם הראשונה את אברהם, אבי האומה הישראלית, כחלק משם של יישוב בנגב. "מי היו תושבי הנגב שאכלסו במאה העשירית לפני סה"נ את היישובים שנשאו שמות עבריים?" שואל פרופ' מזר.

העדויות הארכיאולוגיות בנגב מן המאה העשירית לפני סה"נ אכן מצביעות על התיישבות פורחת בהר הנגב ובבקעת ערד – באר-שבע באותה תקופה – ועל הרס מרבית היישובים בתקופה המתאימה לזמן מסע שישק. האם אין לראות בתופעת ההתיישבות בהר הנגב במאה העשירית לפני סה"נ תופעה הקשורה בהתפתחות הממלכה המאוחדת?

מקורות זרים אחרים

מאז מסע שישק עברו על ההיסטוריה שנים רבות של שתיקה, ללא אזכורים כתובים, עד להופעתה של מצבת מישע. מצבת מישע היא כתובת החקוקה על מצבת אבן מונומנטלית, שנמצאה בעבר הירדן המזרחי, בדיבון אשר מצפון לנחל ארנון. הכתובת, מהמאה התשיעית לפני סה"נ, כתובה במואבית בכתב זהה לכתב העברי העתיק. היא פותחת במילים הבאות: "אנוכי מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני". אחר כך מתעד מישע מאורעות הנזכרים במקרא, מזווית הראייה שלו: "אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי. ואעשה הבמה הזאת לכמוש בקרחה, במת ישע, כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי. עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים ויירש אותו בנו ויאמר גם הוא: אענה את מואב. בימי אמר כך. ואראה במפלתו ובמפלת ביתו וישראל אבוד אבד לעולם". אחר כך מתאר מישע את מלחמת השחרור של מואב מישראל.

אחד הפסוקים המעניינים ביותר במצבת מישע מספר כי "ואיש גד יושב בארץ עטרות מעולם. ויבנה לו מלך ישראל את עטרות". האזכור של גד מרתק, אומר מזר: "מישע, מלך מואב, יודע שגד יושב בעבר הירדן המזרחי, עובדה ההולמת להפליא את הכתוב במקרא, המספר כי שבט גד אכן ישב בעבר הירדן".

אזכור חוץ-מקראי אחר, שהתגלה רק לאחרונה, כתוב על גבי שני שברים השייכים לאסטלת ניצחון של שליט ארמי. ייתכן שהאסטלה, אשר נמצאה בתל דן, נכתבה על ידי חזאל מלך ארם דמשק. הכתובת מתארת את ניצחונו של מלך ארם על ישראל. היא הוצבה בדן לאחר שהעיר נכבשה בידי הארמים, ומן הסתם נופצה כאשר הישראלים כבשו אותה מחדש. בכתובת מוזכרת ממלכת יהודה תחת השם "בית דוד". במאה התשיעית לפני סה"נ מקובל לציין שם של ממלכה על פי שמו של מייסדה. כמו שהאשורים זיהו את ממלכת ישראל כ"בית עמרי", כך זיהה חזאל את ממלכת יהודה כ"בית דוד". כינוי זה לממלכת יהודה מופיע לדעת כמה חוקרים גם על מצבת מישע המואבי. מכאן עולה כי כ-120 שנה לאחר מות דוד, שמו היה ידוע ברחבי האזור כמייסד השושלת ששלטה ביהודה. גם בכך יש כדי לחזק את ההשערה כי דוד היה דמות היסטורית אמיתית בעלת השפעה ניכרת על מהלך ההשתלשלות ההיסטורית באזורנו.

בני שם במצרים

מצוידים בידע הזה, אפשר לגשת ולבדוק את הממצא הארכיאולוגי. התקופות הארכיאולוגיות שיוצרות מחלוקות ביחס לאמיתות התיאור המקראי הן תקופות הברונזה המאוחרת, הברזל הקדומה והברזל השנייה. בידי הארכיאולוגים יש ממצאים רבים מתקופות אלה. "פירוש הממצאים שבידינו והבנת הקשר שלהם לטקסט המקראי הם עניין סבוך", אומר מזר.

הממצאים הארכיאולוגיים והתעודות המצריות מעידים שבדלתה המזרחית התגוררה אוכלוסייה שמית גדולה, שהיגרה מאזורי המחייה של השמים המערביים: סוריה, לבנון וארץ ישראל. במאה ה-17 לפני סה"נ (תקופת הברונזה התיכונה), משהתרבו והתעצמו, הקימו לעצמם ממלכה משלהם – ממלכת ההיקסוס. אחד משליטי ההיקסוס הללו, למרבה הפליאה, נודע בשם "יעקב-הר".

בירתם של ההיקסוסים הייתה אווריס, יישוב ששכן ליד קנאטיר של ימינו, בדלתה המזרחית של הנילוס. במאה ה-13 לפני סה"נ, הקים פרעה רעמסס השני במקום זה את העיר הענקית הנושאת את שמו – רעמסס – ההולכת ונחשפת בחפירות הנערכות שם לאחרונה. בעיר זו ובסביבתה הייתה אוכלוסייה שמית-מערבית רבה שעבדה בשירות המצרים. "מי שרואה בתיאור המקראי של תקופת האבות והשהייה במצרים המצאה מאוחרת", אומר מזר, "צריך להתמודד עם העובדות הללו. מקורות היסטוריים מציירים תמונה של שמים מערביים שנודדים מכנען למצרים בעתות רעב ומשבר, חיים ומתעצמים בה. אחד המנהיגים שלהם מכונה 'יעקב-הר', שם שמופיע אף הוא במקרא בהקשר לנדידה למצרים".

הממצא הארכיאולוגי בארץ מראה כי בתקופת הברונזה התיכונה משגשגות ערים בשדרת ההר המרכזית כמו שכם, ירושלים וחברון, התופסות מקום חשוב בסיפורי האבות. "אין בזה הוכחה לקיומם של אנשים בשם אברהם, יצחק ויעקב, שנדדו בין ערי כנען וירדו אחר כך למצרים ולכך שצאציהם אכן בנו את פיתום ורעמסס", אומר מזר. "אבל לדעתי סיפורי המקרא על האבות והשהייה במצרים משקפים זיכרון היסטורי ארוך טווח המעוגן במציאות היישובית באזורנו באלף השני לפני הספירה".

יציאת מצרים

על יציאת מצרים וכיבוש הארץ נכתבו מחקרים רבים. רובם הגיעו למסקנה שאין כל מידע ארכיאולוגי על פרשת יציאת מצרים וכי המידע הארכיאולוגי על פרשת כיבוש הארץ שולל חלק גדול מסיפורי הכיבוש. במשך שנים רבות, לדוגמה תרו ארכיאולוגים אחר העיר ערד, זו שמלכה בלם את כניסת בני ישראל לארץ המובטחת. בתל ערד אין יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת, התקופה אליה יש לייחס את יציאת בני ישראל ממצרים. כל הניסיונות לאתר תל, או אתר ארכיאולוגי שכן מתקופה זו, עלו בתוהו. לא התגלה שום אתר בעל פוטנציאל להיות עיר מרכזית וחשובה באזור זה ובתקופה זו.

לאחר הכישלון בערד, על פי התיאור המקראי, פנו בני ישראל לעבר הירדן, שם נזכרות בפרשת יציאת מצרים ממלכות אדום, מואב, וממלכת סיחון מלך האמורי היושב בחשבון. הסקר הארכיאולוגי המדעי הראשון בארצם של המואבים והאדומים בעבר הירדן, נעשה על ידי נלסון גליק בשנות השלושים. ארכיאולוג זה, שחקר את עבר הירדן ואת הנגב, חיפש התאמה בין התיאור המקראי לבין הממצאים בשטח. לימים הסתבר שאותן "התאמות" שגילה אינן מדויקות. חוקרים מאוחרים יותר סברו במשך שנים ארוכות שעבר הירדן והנגב, במאות 13 ו-12 לפני סה"נ – הימים שבהם היה אמור להתרחש העימות של בני ישראל עם אדום ומואב – כלל לא היו אזורים מיושבים. היה זה מסמר נוסף בארון המתים של התיאור המקראי על כיבוש הארץ. נראה היה כי לסיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אין סימוכין בשטח. אבל, תמונה זו הולכת ומשתנה בעשור האחרון: בנקודות מסויימות באדום (אזור מכרות הנחושת בפינאן), במואב (לאורך נחל ארנון) ובסביבות רבת עמון התגלו אתרי יישוב, בחלקם מבוצרים ומתוכננים היטב, מן המאות ה-12 וה-11 לפני סה"נ. לאט לאט, מתברר שהתמונה היישובית בעבר הירדן שונה ממה שנדמה היה עד כה.

"ייתכן מאוד שהמסורות על ראובן, גד וחצי שבט המנשה, המספרות כי שבטים אלה נותרו בעבר הירדן, ותיאור המלחמות שניהלו שם בני ישראל נגד ישויות קיימות, משקפות מציאות היסטורית שרק עכשיו המחקר הארכיאולוגי מתחיל לפענח" אומר מזר.

כיבוש הארץ והמציאות הארכיאולוגית

יריחו והעי הנזכרות בפרשת כיבוש הארץ בספר יהושע היו יעד טבעי למחקר הארכיאולוגי המקראי. שרידי היישוב מתקופת הברונזה המאוחרת בתל יריחו אכן דלים, אולם התל עבר בליה חריפה, שעלולה לשבש את הפירוש הארכיאולוגי של הממצאים שהתגלו בו. על העי מספר ספר יהושע: "וישרף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום הזה" (יהושע ח, 28).

על פי המקרא נמצאת העי ממזרח לבית אל, ואת בית אל ניתן לזהות במידה רבה של וודאות עם הכפר ביתין, מצפון מזרח לרמאללה. האתר המתאים ביותר לזיהוי עם העי הוא א-תל (תל עיי החרבות), ליד הכפר דיר דיבואן, ממזרח לביתין. שם המקום הוא למעשה תרגום לערבית של השם המקראי העי.

א-תל נחפרה בפעם הראשונה בשנות ה-30 של המאה העשרים. החופרת הייתה יהודית קראוזה, בתו של מנהל מקוה ישראל שלמדה ארכיאולוגיה בפריז והיתה הארכיאולוגית העברייה הראשונה. בשנות ה-60 וה-70 נערכו חפירות נוספות באתר על ידי משלחת אמריקאית. כל החופרים מדווחים על חשיפת עיר גדולה מהאלף השלישי לפני סה"נ (תקופת הברונזה הקדומה), שנהרסה בסביבות שנת 2300 לפני סה"נ. עיי החורבות של אותה עיר, המשתרעים על למעלה ממאה דונם, לא נושבו במשך יותר מאלף שנים. רק במאה ה-12, או במאה ה-11 לפני סה"נ, קם במקום כפר קטן. אלה היו הימים של שלהי התקופה הכנענית וראשית תקופת הברזל.

הכפר הקטן שלנו התקיים על חורבות העיר מן האלף השלישי לפני הספירה, במשך זמן קצר מאוד, ונעזב. כפר זה הוא אחד מכ-250 אתרי התיישבות מתקופת הברזל א' אותם מזהים חוקרים רבים עם ההתיישבות הישראלית בימי השופטים. אין ספק כי המתיישבים בכפר זה ראו לפניהם את שרידי החומות, המקדשים ובתי המגורים של העיר מן האלף השלישי לפני הספירה. כך כנראה הוענק למקום שמו "העי", שהוא שם אטיולוגי, כלומר, שם המעיד על תכונה בולטת של המקום. במקרה שלנו הכוונה לעיי חרבות. נראה כי גם סיפור כיבוש העיר הוא סיפור אטיולוגי, כלומר סיפור שבא להסביר את מציאות העיר ההרוסה במקום. השאלה היא מי העניק לעי את שמה ומי המציא את סיפור הכיבוש.

"עתה אנו מגיעים לסוגיה העיקרית", אומר מזר. "היחידים שהיו יכולים להמציא למקום את שמו האטיולוגי, היו תושבי אותו כפר קטן מתקופת השופטים, שהרי לאחר מכן, בתקופת המלוכה, המקום עמד בשיממונו. זכרו של שם המקום ושל סיפור הכיבוש הדמיוני השתמר במשך 500 שנה, עד למאה ה-7 לפני סה"נ, הזמן בו ככל הנראה נכתב ספר יהושע. נראה כי מחבר הספר ייחס את החרבת העי למסכת כיבושי יהושע.

ההשערה ששם וסיפור כיבוש בן כ-500 שנה השתמרו במסורות העתיקות המופיעות במקרא, היא הנקודה המעניינת. אף אם כיבוש העי בידי יהושע לא התרחש באמת, מסורת על כך הייתה קיימת בתקופת כתיבת הטקסט המקראי. הדיו של הסיפור עתיק הימים הדהדו עד לימים בהם החל עם ישראל להתגבש.

סביר להניח שמסורות מסוג זה אינן רק אגדות בעלמא; הן משמרות גרעין היסטורי מסוים. "לפני שאנו מבטלים את האמיתות ההיסטורית של המקרא בגלל ממצא ארכיאולוגי עכשווי, אולי כדאי להמתין מעט עד להתבהרות נוספת של הדיון המדעי", אומר פרופ' מזר.

השתמרות של מסורות קדומות וזיכרון היסטורי המבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, מודגמים במקרה של חצור, העיר אותה מכנה ספר יהושע בתואר "ראש כל הממלכות האלה". החפירות הראו שחצור אכן גדולה וחשובה עשרת מונים מכל עיר אחרת בכנען. הייתה זו עיר אדירה, שעלתה באש במאה ה-13 לפני סה"נ. יגאל ידין גילה את שרידי השריפה הזו בחפירותיו בעיר. אמנון בן-תור, שממשיך בחפירות, חשף את ארמון מלך חצור ועמד על ממדי השריפה. ברובד החורבן של חצור התגלו פסלים בעלי ראש מנותץ. "אם ספר יהושע הוא המצאה מאוחרת, כפי שטוען פרופ' ישראל פינקלשטיין", מקשה מזר, "כיצד ידע כותב הספר, 'הדויטרונומיסט' (בעל ספר דברים) שחצור הייתה "ראש כל הממלכות האלה" ושאכן חרבה בשריפה? דומה כי עמדו לרשותו מקורות ארכיוניים, או איזושהי כתיבה קדומה בעלת אופי היסטורי, סיפורי עם וקטעי שירה עתיקים, מהם שאב ידיעות על העבר. אין זה אומר כי יש לראות ביצירות בעלות אופי ספרותי כמו ספרי יהושע, שופטים ושמואל, אמת היסטורית מדויקת – אולם אין לשלול על הסף קיום גרעינים של אמת היסטורית שהשתמרו בסיפורים אלו".

האל יהו

סקרים ארכיאולוגיים שהתנהלו בשנות ה- 70 וה- 80, אותם סיכם בצורה ממצה פרופ' ישראל פינקלשטיין בספרו משנת 1986, מצביעים על גל התיישבות בשדרת ההר המרכזית בכנען במאות 12 ו-11 לפני סה"נ. על מקור האוכלוסייה שהקימה את היישובים הללו, ועל זהותה האתנית, נטוש ויכוח בין החוקרים. רבים מסכימים כי גל התיישבות זה מבטא את הופעת הישות הישראלית בחבל ההר בתקופת השופטים. אולם מאין הגיעו המתיישבים? בנושא זה הובעו השערות שונות. נראה כי גל התיישבות זה היה מורכב מקבוצות שונות. גם מסורות המקרא מכירות במורכבות המקורות של שבטי ישראל. נראה כי אין בידי הארכיאולוגיה מענה חד משמעי לשאלה זו.

מסתבר כי כבר בתקופה זו סגדה האוכלוסייה החדשה ליהוה, אלוהי ישראל (אם כי אין הוכחה חד משמעית לכך). אל בשם יהו מופיע במקורות המצריים מימי הממלכה החדשה בקשר לשם שעיר. גם במקרא מופיע קשר זה: "ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו" (דברים ל"ג, 2). פסוק זה רומז על מסורת הקובעת ששעיר שוכנת באדום, או מדרום לה, כלומר, בחצי האי ערב. פרופ' מזר משער, בעקבות חוקרים אחרים, שבמאה ה- 13 לפני סה"נ התגבשה האמונה ביהוה בקרב קבוצות מסוימות בארץ מדיין, שייתכן לזהותה בצפון מערב חצי האי ערב, שם נמצא מצאי ארכיאולוגי מעניין מתקופה זו. ייתכן גם שתחילה לא הייתה זו דת מונותיאיסטית, והמונותיאיזם התפתח ממנה רק בהמשך דרכה, אם כי בהחלט אפשרי שהייתה כאן חדירה של אמונה דתית חדשה. על רקע זה ניתן אולי להבין את דמותו של משה, קשריו עם המדיינים, מעמד הר סיני ותודעת המדבר במסורת הישראלית. ייתכן כי קבוצת אוכלוסייה זו הגיעה ממדיין לארץ ישראל והיוותה את הגרעין שסביבו התלכדו קבוצות נוספות, שקיבלו את האמונה הישראלית ואת הזהות הישראלית, ויצרו במרוצת הימים את ברית שבטי ישראל.

ממלכת דוד ושלמה

האם תיאור ממלכת דוד ושלמה, כפי שהוא מופיע במקרא הנו אוסף של אגדות בלבד, או שיש בו גרעין היסטורי? בתיאור האירועים במקרא מופיעים רמזים על ידע היסטורי. אוריה החיתי למשל, בעלה האומלל של בת שבע, נשא שם חיתי לכל דבר. כיצד הגיע שם חיתי, שהיה מקובל באלף השני לפני סה"נ, לסיפור מקראי שנוצר כביכול הרבה יותר מאוחר?

הממצא הארכיאולוגי אכן מכוון אותנו להכרה בכך שממלכת דוד ושלמה לא הייתה רחבה ועשירה כפי שעולה מסיפורי המקרא. אולם האם ניתן לשלול את קיומה של ממלכה זו מכל וכל? ראינו כי תיאור מסע שישק פוסל גישה כזו. אחד הטיעונים העיקריים של החוקרים השוללים את קיום הממלכה המאוחדת, היא העובדה שלא נמצאו שרידים מימי אותה הממלכה בירושלים עצמה. אבל, בירושלים אין ממצאים גם מהמאה ה- 14 לפני סה"נ, ודווקא מתקופה זו התגלו שבעה מכתבים ששלח עבדח'פה, מלך ירושלים הכנעני, למלך מצרים. התכתבות היסטורית זו, הכלולה בארכיון מכתבי אל עמרנה, היא עדות לקיומה של עיר בשם ירושלים במאה ה- 14 לפני סה"נ, למרות שטרם נמצאה עדות ארכיאולוגית לקיומה של העיר באותם ימים.

אולם בעוד שהממצאים מהמאה ה- 14 בירושלים דלים ביותר, הרי דווקא מימי הממלכה המאוחדת יש בידינו שריד חשוב ביותר, שהתגלה בחפירות עיר דוד. זהו מבנה מדורג, בעל ממדים עצומים, הניצב בשטח G המפורסם של חפירות עיר דוד. המבנה הוא קיר תמך, שאורכו 40 מטרים וגובהו 18 מטרים. קיר זה, יש להניח, תמך בזמנו בבניין ענק, אלא שמאותו מבנה לא נותר דבר. אין דרך בדוקה לתארך את המבנה המדורג. ביסודות המבנה ומתחתיו התגלו חרסים מהמאות 12 ו- 11 לפני סה"נ, ומעליו נבנו בתי מגורים מהמאות 9 ו- 8 לפני סה"נ. האריכיאולוג יגאל שילה, שחפר במבנה, טען שהוא מהמאה העשירית לפני סה"נ (ימי דוד ושלמה), ואילו חוקרים אחרים שחקרו את העדויות מאוחר יותר, סבורים כי המבנה נוסד כבר במאה ה-11 לפני סה"נ, בימי היבוסים, והמשיך לשמש במאה ה-10 לפני סה"נ. אם כך, ייתכן שלפנינו שריד מהבסיס של "מצודת ציון", המצודה היבוסית בירושלים שדוד כבשה והתיישב בה. זהו ללא ספק ממצא ארכיאולוגי דרמטי מימי הממלכה המאוחדת.

יחד עם זאת, הממצא הארכיאולוגי אכן אינו מעיד על קיום עיר גדולה ומפותחת בירושלים של ימי דוד ושלמה. גם באתרים נוספים אין הממצא מעיד על פריחה ושגשוג יוצאים מן הכלל במאה ה-10, אם כי במספר מרכזים מינהליים (גזר, מגידו, חצור) הוקמו בנייני ציבור וביצורים, בהתאם למסופר במקרא (אם כי על תיארוך מבנים אלו נטוש ויכוח בין הארכיאולוגים). אין ספק כי ממלכת דוד ושלמה הייתה צנועה מזו המתוארת במקרא, אך אין לבטלה כליל.

"הדרך לחיסול התמונה ההיסטורית המקראית של ראשית ישראל עדיין ארוכה", מסכם פרופ' עמי מזר, "אפילו לגבי הימים הרחוקים של סיפורי האבות, יציאת מצרים והכיבוש, ניתן למצוא רקע הולם במציאות של האלף השני לפני סה"נ. לגבי ההתנחלות בימי השופטים ולגבי תקופת הממלכה המאוחדת, הארכיאולוגיה נותנת לנו כלים להערכת המציאות ההיסטורית על פי נתונים מן השטח. אין אפשרות לקבל את סיפורי המקרא כהיסטוריה של ממש, אך אפשר למצוא בהם נתונים וזיכרונות היסטוריים אותנטיים הניתנים להערכה על ידי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי".

ביבליוגרפיה:
כותר: למלך יש כתר
מחבר: רומן, ידין
תאריך: ינואר - פברואר 2001 , גליון 71
שם כתב עת: ארץ וטבע : המגזין הגיאוגרפי הישראלי
עורך הכתב עת: שקולניק, יעקב
הוצאה לאור : הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים; החברה להגנת הטבע; מגזין ארץ הצבי
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך