עמוד הבית > ממצרים לכנען > יציאת מצרים

תקציר
המאמר משער כי יציאת מצרים התרחשה בשנותיו הראשונות של פרעה אח'נאתון (ראשית שנות החמישים למאה הי"ד לפסה"נ) כ 40-35 שנה לפני ראשית החדירה הישראלית לארץ כנען. עוד מציע המאמר כי לא כל שבטי ישראל שועבדו במצרים וכי בני שבט לוי התגוררו בקרבת נווה קדש ברנע ומשה נשלח להתחנך בבית פרעה על ידי בני שבטו.


 
יציאת מצרים | מחבר: שמואל ייבין
 

תרביץ

בקיץ שעבר הרצה אחד מחוקרי המקרא שאינו בן ברית בפני כינוס בינלאומי, והמליץ על גישה היסטורית לחקר המקרא; וכאחת הדוגמאות לגישה כזאת הזכיר בדבריו את הצורך לחדול מלחשוב את "האגדה" הקדומה על יציאת מצרים למעשה שהיה. ב"גישה היסטורית" כזאת למקרא אפשר להגיע למסקנות מפתיעות ביותר.

למעשה כבר ניתנה תשובה ניצחת על טענות ממין זה מפיו של היסטוריון אנגלי ארבעים שנה ומעלה לפני שהועלו כעת שוב מתהום הנשיה. הלה כתב כי אם תימצא במסורתו של עם מן האגדה בדויה על "תור-זהב" בראשית ימיו, יהיה הדבר מסתבר מכוח עצמו; אך בדותה אגדה על זמן שעבוד וכפייה בראשית תולדותיו של עם מן העמים שאינה מסתברת כלל, ועצם הקושי שבדבר ערובה נאמנה היא לאמיתותה ההיסטורית של מסורת כזאת1.

אך לא זו בלבד, אלא המסורת על השהייה הכפויה במצרים, והיציאה משם משעבוד לגאולה דבוקה בתרבות הישראלית לכל גלגוליה וגילוייה במידה כזאת, שבלעדיה אין להבין כלל את אושיותיה והתפתחותה בכל הדורות. לא בלבד שהיא בניין אב לכל פרשת המאורעות הנפרשת לפנינו בחמשת חומשי תורה, אלא שהיא משמשת יסוד להנמקת קובצי החוקים השונים שבתורה, הן מבחינה טכסית-פולחנית2, הן מבחינת יחסים חברתיים3. וגם הנביאים בשאתם מדברותיהם אל העם הן בתוכחה על הנעשה בימיהם, הן בדברי עידוד ונחמה על אחרית הימים, מרמזים על יציאת מצרים כמסורת מקומית וידועה לכול. כך משווה עמוס את ישראל לגויים אחרים: "הלא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם-ה', הלא את-ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר"4. וכך מדבר בזאת גם הושע:"...וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ-מצרים"5; "כי נער ישראל ואהבהו, וממצרים קראתי לבני"6. ישעיהו מזכיר את יציאת מצרים בדברו על הגאולה העתידה מעול אשור: "והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים"7. ואף ירמיהו בתוכחתו מזכיר מאורע זה: "ולא אמרו: איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים, המוליך אתנו במדבר... בארץ לא-עבר בה איש ולא-ישב אדם שם"8. וכן יחזקאל: "ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ-מצרים"9. ובספר תהלים רבו הרמזים על מאורע זה בכמה וכמה פרקים: "נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים, שדה-צען, בקע ים ויעבירם..."10; "גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה"11; "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים"...12; ובאחד המזמורים אף בפירוט רב על המכות ויציאת מצרים13. ועוד רבים כמו אלה.

מעתה עלינו לקבוע את זמנו של מאורע זה; ולא רק זמנו היחסי בפרשת השתלשלות המאורעות בראשית התהוותו של עם ישראל, שהוא קבוע ועומד בין ימי האבות וכיבוש הארץ; אלא זמנו המוחלט, אם אפשר לאמור כך, במערכת המעשים והאירועים על במת המזרח התיכון הקדום.

ובראש ובראשונה יש לבחון את הנתונים המקראיים בעניין זה. המפורסם שבהם מובא בס' מלכים בפרשת בניין בית-המקדש בימי שלמה: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני-ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זו הוא החודש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'"14.

והנה לפי חישוביהם של חוקרים רבים, שאותם יש לראות לפי שעה כמסתברים ביותר מלך שלמה ארבעים שנה, בשנות 969-930 לפסה"נ15. מכאן שלפי חישוב זה יש לקבוע את יציאת מצרים לשנת 1446 לפסה"נ בקירוב. אלא שאותה שנה הייתה ראשונה לעשור האחרון בימי מלכותו של פרעה תחותימס השלישי במצרים (1490-1436 לפסה"נ). ופרעה זה לא בלבד שהיה למעשה כובשן של אחוזות מצרים באסיה, וארץ-ישראל בכלל זה, אלא שהיה גם המארגן הגדול שייסד וביסס את השלטון המצרי בקדמת אסיה, עד-כי האריך ימים השלטון המצרי הסדיר כשמונים שנה לאחריו. ומשום כך לא יסתבר כי דווקא בימיו של השליט התקיף הזה מצאו להם בני-ישראל שעת כושר לצאת מצרים; ולא בלבד אלא שהמסורת היהודית כורכת את פרשת יציאת מצרים בחילופי מלכויות במדינה זו: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים... וישמע אלהים את נאקתם... ויאמר ה': ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא..."16.

הנקל לשער מה מקורו של חישוב זה של 480 שנה שלמן יציאת מצרים ועד בניין בית-המקדש. לפי השקפת המקרא ארבעים שנה ימות דור אחד הם17. והנה לפי כמה חישובים מקראיים אפשר להעלות את הסברה כי בין יציאת מצרים ומלכות שלמה עברו שנים-עשר דורות. כך לפי מסורות נביאים ראשונים18; וכך לפי מגילות היוחסים של כהני בית צדוק19. נמצא שחשבון זה אינו נסמך על מסורת אבתנטית, אם נכונה ואם משובשת, שרווחה בישראל, אלא שהוא פרי חישובם של עורכי מסורות ספרי מלכים בדורות מאוחרים20.

מעתה עלינו לחפש אחיזה אחרת לקביעת תאריכה של יציאת מצרים. ברם, אחיזה כזאת אפשר יהיה להעלות אם ניתן דעתנו על פרשת כיבוש כנען בידי בני-ישראל. בסיכום שערך המחבר זה מקרוב לבעייה זו21 הובאה ההשערה, על-סמך שיקולים רבי-ערך, כי פרשת הכיבוש ארכה כמאה שנה, למן הרבע האחרון למאה הי"ד לפסה"נ ועד הרבע האחרון למאה הי"ג לפסה"נ. ואם אומנם נכונה השערה זו, משתמע ממנה שיש להקדים את יציאת מצרים לפחות ימי דור אחד לשנת 1320 לפסה"נ בקירוב.

ואכן משנבוא לעיין בתולדות מצרים במשך המאה הי"ד, נמצא כי כבר בסוף ימיו של פרעה אמונחתפ השלישי (1398-1361 לפסה"נ)22 נתרופפה ביותר מידת שליטתם של המצרים באחוזותיהם שבאסיה; ובימי בנו ויורשו אמונחתפ הרביעי, הוא אח'נאתון (1369-1352 23 לפסה"נ), לא זו בלבד שנשתררה מהומה גמורה בשלטון זה באסיה, אלא שדבקותו של זה האחרון בהכנסת תיקוניו הדתיים שלו גרמה אי-סדרים ורפיון ידיים בשלטון המרכזי גם במצרים עצמה. הנקל לשער כי עם מותו של אמנוחתפ השלישי שהרבה לבנות, ולהעסיק בלא ספק פועלי בניין כפויים24, מצאו להם משה ואהרן שעת כושר לבוא בטרוניה עם פרעה ולחפש תואנות להוציא את העם ממצרים. וזאת לזכור כי דווקא אח'נאתון, אשר הוכיח כמתקן דתי תקיפות ועקיבות רבות, ואילו מטבעו דומה שהיה חולמני והססן ביותר בדרכיו, תואם ביותר את דמות פרעה שבמסורת העברית; שכן מצד אחד לבו של זה פתוח היה למשא ומתן עם משה ואהרן, ומצד שני הריהו משנה דעתו עשרת מונים ומכביד לבו מפעם לפעם בהמשכו של משא-ומתן זה. שום פרעה אחר של השושלות הי"ח והי"ט לא היה עשוי לתת לבאי-כוחם של עובדי-כפייה דריסת רגל בארמונו, והיה מדכא ביד חזקה כל גילוי קל שבקלים לריטון כנגד עבודת הכפייה של המלכות.

לפיכך לא יהיה הדבר בגדר טעות, הן מבחינת הנסיבות המדיניות בפנים מצרים ומחוצה לה, הן מבחינת אפיו וטבעו של פרעה אח'נאתון, אם ייקבע מועד יציאת מצרים לשנות מלכותו הראשונות של פרעה זה, לאחר מות אביו, דהיינו במשך ראשית שנות החמישים למאה הי"ד לפסה"נ, כדי 40-35 שנה לפני ראשית החדירה הישראלית לארץ כנען.

לכאורה יש בידיהם של המאחרים את זמן יציאת מצרים (וממילא גם כיבוש הארץ) עד לאחר מותו של פרעה רעמסס השני (1290-1224 לפסה"נ), משליטי השושלת הי"ט, טענה חזקה. לפי מסורת המקרא הועסקו בני ישראל בשעת שעבודם במצרים בין היתר בבניין פיתום ורעמסס25. שתי אלה זוהו זה כבר כערים בדלתא המזרחית26, ובשתיהן בנה רעמסס השני לרוב. אך אין לדון בהזכרת שמות אלה בלבד במסורת המקראית, אלא מתוך עיון במכלול השמות המצריים הכרוכים השמות המצריים הכרוכים בפרשת רדתם של בני יעקב מצרימה וצאתם משם.

והנה כל השמות הפרטיים הנזכרים בספר בראשית בפרשת יוסף במצרים נעשים רווחים רק בימי השושלת הכ"כ במאות הי'-הח' לפסה"נ, ורק אחד מהם מצוי פעם אחת לפני סוף המאה הי"ג לפסה"נ. אף-על-פי-כן אין איש מעלה על הדעת לדחות את תקופת האבות למאה הט' או אפילו למאה הי"ג לפסה"נ הי"ג לפסה"נ. ובדומה לכך אין לעשות את השמות פיתום ורעמסס קנה-מידה יחיד ומכריע בקביעת זמנה של יציאת מצרים. ייתכן כי במרוצת השנים הוכנסו שמות מאוחרים יותר לפרשת המעשים הקדומים במסורות שהועברו בעל-פה מדור לדור27; ואפשר שגם יציאת מצרים, בדומה לכיבוש הארץ, נתארעה כתהליך ממושך, וכמה משפחות ובתי-אב עבריים נשתהו במצרים עד לאחר מותו של רעמסס הרביעי; ומשנצטרפו אלה אל בני-ישראל בכנען, הביאו עמהם את מסורת בניין פיתום ורעמסס. שהרי עפר = עברים28 נזכרים בתעודות מצריות עוד בשנת מלכותו השלישית של רעמסס רביעי (1164-1157 בקירוב לפסה"נ), ודווקא בזיקה למשלחת אל המחצבות שבוודאי חמאמאת, שנועדה לספק אבני בנייה למקדשי נוא אמון29.

וזאת לזכור כי המדרש יודע לספר על בני אפרים, שטעו בחישוב הקץ והקדימו לצאת מארץ מצרים שלושים שנה30. ואין לדחות מסורת מאוחרת זו בטענה של בדיה לצורכי פרשנות הזמן, שכן מודעת היא שלא כל המסורות שרווחו בעם ישראל, הן בעל-פה הן בכתב, נאספו אל המקרא. מעידים על כך לא רק דברי המקרא עצמו, שבו נזכרים קבצים, שתוכנם לא הוכנס למקרא31, וכן רמזי מסורות בדברי הנביאים 32; אלא גם מסורות שונות, המצויות בתרגום השבעים ולא באו בנוסח שלנו33, וכן דברים שהובאו בספריו של יוסף הכהן ואינם בנוסח המקרא שבידינו, ואין להעלות על הדעת שבדאם מלבן34.

מעתה יש לשאול אם אומנם היו כל שבטי ישראל במצרים, וכלום יצאו כולם משם. מסורת מדרשית מספרת כי לא נשתעבדו בני שבט לוי במצרים35. מסורת עממית עמומה זו עשויה לבאר ולהבהיר כמה דברים במעמדו של שבט זה. בראש ובראשונה מעניינות בהקשר זה כמה רשימות מצריות. ברשימת המקומות, שכבשם רעמסס השלישי במסעו באסיה בראשית המאה הי"ב, ואותה פקד לחרות לזכרון עולם על-פני קירות המגדל (הפילון) הצפוני-מערבי לחצר התיכונה של הארמון-המקדש במדינת האבו (בדרום נוא אמון שממערב ליאור), כלולים כמה שמות חדשים, שאינם מצויים ברשימות הפרעונים אשר קדמו לו. בין אלה מצוי השם ו + (סמן מגדיר למחוז או חבל ארץ) + רו + ו + (סימן הקו הקצר המאונך) + (סימן מגדיר למחוז או חבל ארץ) + (סימן מגדיר לארץ נכריה)36, שאותו יש לקרוא ולהעתיק: חבל (ארץ) לו(י)37.

גם ברשימת המקומות שכבשם פרעה שישק הראשון במסעו בארץ-ישראל בשנת 925 לפסה"נ נכלל איזור בנגב הנקרא בשם נ+ג+בא+רו+ (קו ניצב קטן) +י+י+ (מגדיר של ארץ זרה)38, כלומר: נגב לוי39.

ברשימה הנזכרת ראשונה קשה לקבוע את סדרם הגיאוגראפי של השמות המנויים בה בזה אחר זה; אולם דומה כי קבוצת השמות מס' 94-90 דנה באיזור הנמצא בחלקה הדרומי של ארץ-ישראל; ואילו ברשימתו של שישק ברור כי חלק זה של הרשימה דן בנגב40. כלומר אפשר לכרוך את מציאותו של איזור הנקרא על שם לוי (חבל לוי; נגב לוי) עם חבל ארץ בנגב, בסביבת נווה קדש ברנע. ונווה זה נחשב במסורת המקראית כמקום מקודש לעבודת השם במיוחד 41. ייתכן אפוא כי לפחות כמה ממשפחות הלוי לא ירדו מצרימה ולא נשתעבדו שם; אלא נשתקעו בנווה קדש וסביבתו42, והמשיכו שם במסורת חיי האבות ובעבודת אל שדי. מן השבטים האלה שישבו בקרבת עורק התחבורה העיקרי דרך מדבר סיני בוודאי היו נלקחים צעירי המשפחות הכבודות כבני תערובות להתחנך בבית פרעה כשם שנעשה הדבר בבני השליטים המקומיים בערי-המלוכה הכנעניות הרבות באחוזות המצרים בכנען43. כך הגיע גם משה בן משפחת קהת הכבודה אל חצר פרעה44 בימי אמונחתפ השלישי להתחנך שם עם כל בני התערובות ובני אצילי מצרים45.

משה הצעיר, האמון על מסורת חופש מבית אביו ועל יחסי כבוד בבית פרעה, לא יכול היה לראות בשקט בסבלנות אחיו בעבודות הכפייה46. בגלל רצח המצרי הוכרח להימלט מבית פרעה. אל משפחתו בנווה קדש בוודאי לא יכול היה ללכת, שכן היה ברי לו ששם יתפשוהו המצרים. לכן נמלט אל המדיינים, שאף בתי-אב משלהם נדדו בסיני בקרבת מקום. כאן באה ההתגלות האלהית עקב הרהוריו בגורל אחיו47. וכשהעביר "הטלגרף המדברי" את הידיעה על מות פרעה, ועל הנעשה במצרים בשנות מלכותו הראשונות של אח'נאתון48, הגיע לכלל דעה כי באה העת לחזור מצרימה ולהוציא את אחיו משעבוד לגאולה.

מעשה הנדודים במדבר לאחר יציאת מצרים ופרשת אישיותו ופעלו של משה המנהיג והמחוקק בעיצוב דמות העם, וכן מעמדו של שבט לוי מפאת אי-שעבודו, הן מפאת היותו שבטו של משה, עניין הם למחקר מיוחד וחורגים ממסגרת הנושא הנדון בזה.

הערות שוליים:

  1. עיין H. R. H. Hall, The Ancient History of the Near East, לונדון, 1913. (הואיל ומהדורה זו אינה מצויה בארץ, אי-אפשר היה לציין את העמודים).
  2. השווה, דרך משל: "את חג המצות תשמר, שבעת ימים תאכל מצות... כי-בו יצאת ממצרים" (שמ' כג, טו); "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והייתם קדשים כי קדוש אני" (ויק' יא, מה); "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה" (דב' כו, ח).
  3. השווה, דרך-משל, את הנימוקים השונים לנוהג שווה לגר ולאזרח: "וגר לא-תונה ולא תלחצנו כי-גרים הייתם בארץ מצרים" (שמ' כב, כ; וכן כג, ט); "לא-תתעב מצרי כי-גר היית בארצו" (דב' כג, ח).
  4. עמ' ט, ז.
  5. הו' ב, יז.
  6. שם יא, א.
  7. יש' יא, טז.
  8. יר' ב, ו.
  9. יח' כ, ה-ו.
  10. תה' עח, יב-יג.
  11. שם פ, ט.
  12. שם פא, יא.
  13. שם קה, כג-לח
  14. מל"א ו, א.
  15. עיין, דרך-משל, ש. ייבין, מחקרים בתולדות ישראל וארצו, תל-אביב, תש"ך, עמ' 319 (בטבלה הכרונולוגית).
  16. שמ' ב, כב-ג, ח.
  17. וראיות רבות לדבר; דיינו אם נזכור כאן את הכתוב "ארבעים שנה אקוט בדור ואמר עם תעי לבב הם"... (תה' צח, י).
  18. כך: יהושע; עתניאל בן קנז; אהוד בן גרא; דבורה הנביאה וברק בן אבינעם; גדעון בן יואש; יפתח הגלעדי; שמשון הדני; עלי הכהן; שמואל הנביא; שאול המלך; דויד המלך; שלמה המלך.
  19. כך: אלעזר בן אהרן; פינחס; אבישוע; בקי; עזי; זרחיה; מריות; אמריה; אחיטוב; צדוק: אחימעץ; עזריה (דה"א ה, ל-לח; והשווה שם ו, לה-לח). ולעניין זה עיין במיוחד י"מ גרינץ, ציון כד (תשי"ה-תשי"ט), עמ' 124 ואילך.
  20. ואפשריים גם חישובים אחרים, שכן בחישובי השופטים לא הובאו בחשבון שמגר בן ענת, וכן אבימלך, השופטים "הקטנים" שאחריו (תולע בן פואה ויאיר הגלעדי), ואלה שבין יפתח ושמשון (אבצן מבית-לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן הלל); ועוד פרשת הימים שבין שמשון ועלי (שופ' פרקים יז-כא). אומנם אלה אפשר שנחשבו על ימי עלי, שכן היה עלי, לפי מסורת המקרא, בן תשעים ושמונה שנה במותו (שמ"א ד, טו). וגם בשושלת היחס של הכהנים הגדולים מחשבת מסורת ס' דה"א עוד שני דורות עד ימי שלמה, שכן לאחר עזריה בן אחימעץ (וזה האחרון היה בן זמנה של המחצית השנייה למלכות דויד) נמנים שם עוד יוחנן בן עזריה ועזריה בן יוחנן, ורק על זה האחרון נאמר: "הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה בירושלים" (דה"א ה, לו). ולכל עניין החישובים ר' מ. נאור, הכינוס העולמי למדעי היהדות, קיץ תש"ז, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 195 ואילך.
  21. עיין אנציקלופדיה מקראית ד, בערך כיבוש הארץ (עומד לצאת לאור בקרוב).
  22. התאריכים המצריים המובאים בזה שאובים מן המסקנות שהועלו במשך עשרים השנים האחרונות בחקר הכרונולוגיה המצרית; בדרך-כלל תואמים הם את הטבלה הכרונולוגית המובאת בסוף ספרו של J. A. Wilson, The Cnlture of Ancient Egypt, שיקאגו 1951, עמ' 320-319.
  23. הלה מלך כשמונה שנים יחד עם אביו שנזדקן וחלה.
  24. והשווה את שרידיהם של מבני מגורים כאלה לעובדי בניין כפויים שנתגלו בסביבת ארמונו של אמונחתפ השלישי בדרום נוא-אמון ממערב ליאור; ודווקא בסביבה זו נמצאו אוסטרקאות אבן אחדים כתובים בכתב הדומה לכתב ההיירוגליפים הגבלי, עדות ברורה לכך כי בין עובדי הכפייה האלה היו אנשים שהוגלו מפיניקיה, בוודאי גם עפר אחרים ממחוזות שלטונה של מצרים באסיה; עיין G. Daressy, Catalogue général du Mnsée du Caire, קאהרה 1902, עמ' 64-65, לוח XVIII.
  25. שמ' א, יא.
  26. אמנם עדיין חלוקות הדעות בדבר זיהוי מדויק של פיתום (אם תל רטאבה או תל מסח'וטה; עיין ש. ייבין, ספר קלוזנר, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 67 ואילך, והספרות המצוטטת שם בהערה 1), ואפילו על זיהויה הסופי של פ(ר)-רעמסס (היא רעמסס), אם זוהי צוען או קנטיר (ובעניין זה עיין הסיכום האחרון בספרו של Sir Alan H. Gardiner, Ancient Egyptian Onomastica II, אוכספורד 1947, עמ' 171 ואילך; (279-278).
  27. עיין על פרטי העניין ש. ייבין, ספר קלוזנר, עמ' 67 ואילך; וכן לעיל הערה 21.
  28. על זיהותם של עפר = ח'ברו = עברים (במובן הנרחב של המונח, הכולל גם את בני-ישראל בראשיתם) עיין עתה M. Greenberg, The Hab/piru, ניו-הייבן 1955, עמ' 85 ואילך.
  29. עיין J. Bottero, Le probléme des Habirn, פאריס 1954. עמ' 170-171; מ. גרינברג, כנ"ל, עמ' 59 (ושם גם נזכר מ"מ לכתובת דמוטית מאוחרת יותר שעדיין לא נתפרסמה בדפוס).
  30. שמות רבה, פרשת בשלח, יא (הוצאת ראם, וילנה תרמ"ח, דף לט, ע"א). ועל מדרש זה מיוסד שירו של ביאליק: "מתי מדבר האחרונים".
  31. כגון ספר הישר (יהו' י, יג; שמ"ב ב, יח); ספר דברי הימים למלכי יהודה (למשל, מל"א ט"ו כג); ספר דברי הימים למלכי ישראל (למשל, מל"א טז, יד); מדרש הנביא עדו (דה"ב יג, כב) ועוד.
  32. כגון הרמזים לאגדות על התנינים (עיין יש' כז, א), על רהב (שם ל, ז), על האבנים היקרות ושאר הנצורות בגן עדן (יח' כח, יג ואילך), על דלתי הים ואוצרות ברד ושלג (איוב לה); וכאלה רבות; עיין מ"ד קאסוטו, כנסת ח (תש"ד), עמ' 121 ואילך.
  33. כגון הקטעים הנוספים בס' מל"א, שלא באו בנוסח המסורה (למשל בין הפסוקים כד וכה בפרק יב; עיין Ch. Thomson, The Septnagint Bible, Indian Hills 195, עמ' 584); או שינויים קלים יותר כגון זה שבס' שמ"א, שבדומה לו נתגלה עתה גם בנוסח עברי בין המגילות ממדבר יהודה [עיין Frank M. Cross, jr., BASOR No. 132 (Dec. 1953), עמ' 15 ואילך].
  34. עיין למשל יוסף בן מתתיהו הכהן, קדמוניות היהודים, תרגם מיוונית אברהם שליט, ירושלים 1944, עמ' 361, והערות 301-299 (שם, עמ' קסא).
  35. עיין פירוש הרמב"ן לבמ' ג, יד; וכן ס' הישר לשמות; בעלי התוספות על התורה בס' הדר זקנים לכתוב בשמ' א, יג. המחבר מכיר טובה רבה לפרופ' א"א אורבך שטרח ומסר לו את מה"מ האלה.
  36. עיין J. Simons, Handbook for the Stndy of Egyptian Topographical Liss Relating to W estern Asia, ליידן 1937, עמ' 78 ואילך; 165 (מס' 94).
  37. בידוע שלמצרים לא היה סימן כנגד ההגה למ"ד, והיו נוהגים להעתיקו בסימן הגה הרי"ש או סימנים המורכבים בו, כגון זה הבא כאן (רו). – אומנם אין להחליט בוודאות גמורה ששם זה אינו מצוי כלל ברשימות קודמות; שכן רבים השמות ברשימה זו של רעמסס השלישי שהועתקו מרשימתו של רעמסס השני (מסר 23, עמ' 157 בספרו הנ"ל של סימונס), ובזו האחרונה מצויים שמות רבים שנמחקו לגמרי או במקצת, ובין אלה ייתכן כי מס' 38, הפותח אף בסימן העשוי להתפרש כחבל ארץ (אך שונה מזה של רשימת רעמסס השלישי), היה מכוון לאותו חבל ארץ; ואין להכריע. מכל מקום גם אם נמצא שם זה לראשונה ברשימת רעמסס השני, המתייחסת לכיבושיו בעשרים שנות מלכותו הראשונות, הרי יהיה בדבר משום חיזוק להשערה המובעת בזה.
  38. ר' סימונס, כנ"ל, עמ' 180 (מס' 74); ועיין גם The Epigraphic Snrvey of the University of Chicago, Orienlal Institute Publications, vol. LXXIV: Tbe Bnbastite Portal, pls. (No. 7) ; 7
  39. עיין לעיל, ראשית הערה 37.
  40. לפחות למן מס' 77 ועד מס' 66 ואח"כ למן מס' 83 ואילך. על הצורך להפוך את סדר קריאת המספרים ועל הרשימה בכלל עיין (1957) B. Mazar, VT Supp. IV, עמ' 57 ואילך.
  41. השווה, למשל, דב' לג, א; תה' כט, ח.
  42. ייתכן כי אפשר גם להסביר כיצד הובלעה פרשה זו במסורת המקראית שלאחר הכיבוש; שכן על בני יעקוב שירדו מצרימה מסופר, כי ביקשו מעם פרעה של אותם הימים: "...ועתה ישבו-נא עבדיך בארץ גשן" (בר' מז, ד); ואילו האיזור שבין קדש ברנע ועזה נודע אף הוא בשם ארץ גשן (יהו' י, מא), והואיל וגם אלה וגם אלה ישבו בחבלי ארץ שונים, שנודעו באותו השם גשן, ברבות הימים נשכח ההבדל.
  43. לעניין זה השווה James H. Breasted, A History of Egyt, לונדון 1946, עמ' 323.
  44. שמ' ב, י.
  45. סיפור המעשה במשיית משה מן היאור יש בו משום טעם אגדה עממית, שנרקמה סביב אישיותו של המנהיג הדגול ברבות הימים. אותו מוטיב אגדי כרוך גם בתולדותיהם של מלכים ומושלים אחרים בימי קדם; והשווה J. B. Pritchard, Ancient Near Eastern Texts Relating to the Old Testament, פרינסטן 1950, עמ' 119 (בדבר סרגון מאכד).
  46. עיין לעיל, עמ' 4 והערה 24.
  47. שמ' פרק ג.
  48. וזאת לזכור כי הקרע הגלוי בין אח'נאתון ובין כהני אמון-רע, ראשית תיקוניו הדתיים, והעתקת עיר הבירה לאח'תאתון חלו עוד כשהיה אמונחתפ השלישי חי, ולהלכה לפחות שלטו שניהם במדינה.
ביבליוגרפיה:
כותר: יציאת מצרים
מחבר: ייבין, שמואל
תאריך: 1961 , גליון 30
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך