עמוד הבית > מבוא למקרא > אישים במקראעמוד הבית > ממצרים לכנעןעמוד הבית > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא

תקציר
המאמר עוסק בדמותה של מרים הנביאה במספר הבטים: מרים כחלק משלושת מנהיגי ישראל ביציאת מצרים: משה, אהרון ומרים, מרים כאחות משה, מרים כמנהיגת הנשים ותפקידה של מרים בהכנת העם לקראת הגאולה ממצרים.

 
מרים : האחות הגדולה | מחבר: עדין שטיינזלץ
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

ביציאת מצרים מדובר לא פעם על שלישיית הגואלים של ישראל. השלישייה מורכבת משלושת ילדיו של עמרם, שכל אחד ואחד מהם ממלא תפקיד מיוחד; משה, אהרון ומרים.

השלישייה הזו, כאשר היא מובאת, במקרא או בדברי חכמים, תמיד נמנים בה שלושה אלה כאחד. אף-על-פי שיש הבדלים גדולים מאוד ביניהם, הן במהותם כאישים, הן בתפקידיהם השונים, נאמרו גם דברים המראים על קשר פנימי ביניהם – על קשר המשפחה ועל סמיכות הזמן, כגון שהם מתו מיתת נשיקה על ידי ה', משה וגם אהרון וגם מרים. בתלמוד מוסבר, כי הדבר נאמר במפורש רק באהרון, שנאמר ש"מת על פי ה'" – ומכאן המושג מיתת נשיקה. ואף-על-פי שלא נאמר במפורש במשה ובמרים, מסורת היתה שגם מרים מתה בנשיקה.

שלושה אלה, כפי שנראה מהרבה מאוד מדרשים, בספרות חז"ל בכלל, וגם בתפיסה גדולה של המסופר במקרא – הם כשלושה אישים, שלכל אחד ואחד מהם יש תפקיד מסוים בתוך גאולת ישראל. מבחינת יחסם אל העם אפשר לראות כי משה בעצם איננו בא מכוחו של עם ישראל, ומתוכו. משה הוא השליח ממרום. בתפקידו הלאומי (להבדיל ממהותו האישית והנבואית) הוא אינו מייצג את העם היהודי, אלא הוא נציגו של ה' בתוך העם היהודי. ואף שהוא גם נאבק, כמובן, לפני הקב"ה למען עם ישראל, הרי מבחינת פעולתו הלאומית הוא איש שבא במפורש מלמעלה. ואינו מייצג או מנהיג העם מתוך הסכמתו ובחירתו שלו.

מרים ואהרון, לעומת זאת, שניהם נציגים של העם היהודי, הם שני הגואלים של העם היהודי – מתוכו. נאמר במקרא, וגם נתפס כך במשך הדורות, שגם אהרון וגם מרים הם נביאים לעצמם, ואף נביאים שנבואתם אינה תלויה בנבואתו של משה. הם-הם בעצם נביאיו של עם ישראל בתוך גלות מצרים, ומבחינה זו הם מנהיגים של העם הצומחים מתוך עצמיותו, והם המכשירים את עם ישראל לקבל לאחר-מכן את נבואתו של משה.

במקומות רבים שבהם נזכרת מרים רואים שאהרון הוא בעצם המנהיג - הנביא הפנימי של הגברים, ואילו מרים היא המנהיגה של נשי ישראל. בחינה זו בולטת מאוד בשירת הים; לאחר השירה הגדולה, שאותה שר משה לכבוד כל ישראל, מארגנת מרים לחוד את הנשים העונות, בתופים ובמחולות, את החרוז החוזר של שירה זו. אגב, תפקיד זה של מקהלת נשים, שירת נשים, מצוי לא רק במקרה זה של מרים, אלא הוא חלק מתופעה כללית, השייכת לעמים רבים, בפרט במזרח הקדום. מקהלת הנשים הזו, שהיא עתיקה לא פחות (ולפעמים עתיקה יותר) מאשר שירת הגברים, משמשת ביתר ייחוד (כמו בשירת דבורה) כביטוי פיוטי של המלחמה, הקרב, הנס; שירה זו מלווה בדרך כלל בתופים ובמחולות, ועל-ידי אישה המזמרת שיר, ולעתים לא רק מזמרת את השיר, אלא גם מחברת אותו. האישה העומדת בראש מקהלת הנשים היא איפוא קודם כל משוררת, אבל לא פעם היא צריכה לבטא יותר מאשר תיאור פיוטי גרידא של מצב קיים, ועליה לשמש כסיכום היסטורי, פעמים גם כהתעוררות וכקריאה לקראת העתיד. אותו דבר מופיע בפעם הראשונה במקרא בשירתה של מרים.

ואכן מקומה זה בראש הנשים השרות מבטא, בין השאר, גם את מעמדה, לא רק כאחות משה (או, "אחות אהרון" כפי שהיא קרויה ברוב המקרים), אלא כמנהיגה בפני עצמה ובזכות עצמה. ומשום כך, כאשר מדברים על גאולת ישראל ועל גואלי ישראל ממצרים, הגאולה נקשרת תמיד עם שלושה אלה: משה, אהרון ומרים. ובכל הקשר אנחנו חוזרים תמיד לשלושה אלה. וכך אמרו חז"ל, שמתנות טובות שניתנו להם לישראל במדבר, בזכותם של שלושת הגואלים ניתנו להם. המן -בזכותו של משה, ענני הכבוד – בזכותו של אהרון, והבאר – בזכותה של מרים. ומשום כך כמובן גם הכינוי ומסורת הסיפורים הארוכה מאוד בדבר "בארה של מרים", שהיא לפי מסורת האגדה באר נודדת, העוברת ממקום למקום ונמצאת בכל פעם במקום אחר.

בזמן התלמוד, למשל, היו אומרים שבארה של מרים מצויה בים התיכון ושאפשר לצפות בה ממרום הכרמל, ובדורות אחרים אמרו שהיא מצויה בים כנרת, ובהרבה מאוד מדרשים וכן בסיפורים מכל הדורות, עד לדורות האחרונים, אנשים מתארים כיצד פוגעים בבארה של מרים כמקור מים, כמעין של פלא שמתגלה לאנשים לפי שעה בהזדמנות חד-פעמית, והוא גם מעין של מרפא ושל ישועה.

אולם מלבד תפקידה הלאומי של מרים, מעבר למקום שהיא תופסת כמנהיגה וכנביאה לדורה, כשהיא נזכרת במקרא מפעם לפעם בתוך אותה שלישייה, מרים היא באופן מובהק, ולמעשה ברוב המקומות, "אחות אהרון", ובתוך מהלך סיפור המאורעות הרבה יותר מזה, אחותו של משה.

מרים, לפי כל התיאורים, היא האחות הגדולה במשפחה; בתוך מסגרת זו היא רואה את עצמה כממונה על הילדים הקטנים יותר, ומשמשת לתפקיד זה, שמוטל לא פעם על האחות הגדולה בכל משפחה ומשפחה. ואף בתיאור המקראי על מרים ויחסיה עם משפחתה אפשר לראות שהקשר המיוחד הזה של האחות הגדולה, והרגשת המחויבות והאחריות כלפי האחרים הקטנים ממנה, הם רעיון חוזר בפעולותיה. הרגשה זו של אחריות, ואף פטרונות, קיימת לא רק כאשר משה מוטל כתינוק בתיבה, אלא גם יותר משמונים שנה לאחר מכן, כאשר מרים נזכרת שוב, כאשר היא ואהרון מדברים במשה וננזפים בידי הקב"ה, על עזות המצח שבכך; גם שם מרים מדברת עם אהרון בדבר משה, ואף שיחה זו היא, ללא ספק, בעלת אותה משמעות. האחות הגדולה רואה את עצמה (למרות שמונים השנים שעברו מאז ינקותו של משה) כחייבת עדיין לדאוג לשלומו הגופני והרוחני (תופעה שבוודאי אינה מצויה רק במרים אחות אהרון, אלא גם באחיות גדולות אחרות בכל הדורות). מתחילה ועד תום, תפקידה של מרים אינו ניכר ואינו מתגלה במערכת היחסים האישיים שלה. אין אנו יודעים הרבה על נישואיה של מרים – אף שנראה ברור מן הדברים, שהיא אכן נשואה לאיש – ואיננו יודעים רבות על משפחתה ועל צאצאיה. בעיקרו של דבר מה שאנחנו יודעים בתחום זה שאוב רובו ככולו מתוך מסורת אגדה. מעניין שלפי מסורת זו מרים היא, במידה זו או אחרת, גם אמה של מלכות יהודה. שכן לאחר דורות, גם מבני בניהם של אלה, באה גם המלכות הגדולה, מלכותו של דוד. במובן מסוים מגלה לנו דבר זה את השלישייה "משה, אהרון ומרים", כשלישיית המקור של שלושת הגורמים החשובים ביותר בעם, או "שלושת הכתרים" שבהם מתעטר עם ישראל; משה הוא במהותו – כתר הנבואה ("אב לנביאים" בלשונו של הרמב"ם), אהרון – כתר הכהונה, ולמרים, בסופו של דבר – כתר המלכות. לפי אותה מסורת, בצלאל בונה המשכן הוא מבני בניה של מרים. וחור, האיש המסתורי העומד לצדו של משה בזמן מלחמתו בעמלק, הוא לפי אותה מסורת בנה של מרים, דבר המסתבר היטב מתוך יחס הקרבה המשפחתית ההדוקה הקיימת בין ראשי שבט יהודה ובין משפחת עמרם. שהרי גם אישתו של אהרון היא בתו של נשיא שבט יהודה באותה שעה. אולם עם כל ההקשרים החשובים הללו, מרים היא בעיקרו של דבר, באופן בולט, האפוטרופסית של משה.

בסיפור מפורסם המצוי בתלמוד נאמר שמרים היא המנבאה להוריה את לידתו של משה והיא המנבאה שהוא יהיה גואלם של ישראל. משום כך סיפורה של מרים, העומדת "מתייצבת מרחוק", לראות מה ייעשה בילד משה – הוא ניסיונה שלה לאמת את נבואתה. לאמור: מרים רואה את עצמה כאחראית למשה לא רק כאחות גדולה, במובן המשפחתי. מרים נתפסת כאן בתפקיד חשוב יותר, שכן היא בעצם המבשרת את בואו, תפקיד הקיים בהרבה מובנים ודרכים. המבשר, הבא לפני הגואל האחרון, מצוי בתחומים רבים והוא מעמדו של אליהו כמבשר הגאולה, כלפי המשיח-הגואל.

במקביל, ולא במקרה, לבשורה לפני הגאולה ממצרים (ובמיוחד לפי המסורת המזהה את אליהו עם פנחס הכהן, הווה אומר אליהו-פנחס, כהן הצדק – הוא המבשר של המשיח*) ובני עמרם כל אחד לפי דרכו שלו הם המבשרים המכינים את בואו של הגואל – משה.

אכן, ביציאת מצרים בולט במיוחד האלמנט של המבשר הכפול, בחלוקת התפקידים בין אהרון למרים. בשורת הגאולה מופיעה בשני צדדים, בשני מופעים – דבר שיש לו הקבלה ידועה למסורת של אברהם ושרה, כאשר "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים", חלק אחד לגברים וחלק אחד לנשים.

לא פעם דיברו חז"ל על אותה נקודה, שבכל מעשה יציאת מצרים הגברים נראים כנגררים אחרי הנשים בכל שלביה של הגאולה, הן בעצם היציאה ממצרים והן אחר-כך, לגבי קבלת עול מלכות שמים. ההכרה כי בדור יציאת מצרים היה לנשים מעמד ממריץ ומעורר מיוחד מופיע בכמה וכמה מקומות במדרש. דבר זה אף יצר אחר-כך מנהג של דורות; מכיוון שלפי המסורת הנשים לא חטאו בחטא העגל – על כן ניתן לנשים חג מיוחד, שהגברים אינם חוגגים אותו – ראש החודש. מקובל היה, במשך דורות רבים (ועדיין נהוג כך בכמה עדות מישראל לגבי מלאכות רבות), שנשים אינן עושות מלאכה בראש חודש, משום שהוא חג מיוחד רק להן (דבר הקשור גם בתפיסת המחזור, מחזור הירח ומחזור האישה, שקושר את הנשים במידה מסוימת אל החודש החדש, ואל ההתחדשות מדי חודש).

מכל מקום, בתפיסה זו מרים היא בעצם המבשר הראשון, ומכאן תפקידה בשמירה על משה בתיבה; היא אינה רק שומרת את התיבה מפני סכנה, אלא היא גם מתייצבת מרחוק "לדעת מה יעשה לו" – משום שתפקידה הוא תפקיד של שמירה על החזון, על מה שיהיה בעתיד. והרי זה התפקיד שהיא נוטלת על עצמה וזה התפקיד שבו היא מזוהה: תפקיד הבשורה, והשמירה שהבשורה לא תרד לטמיון. שכן, יש תמיד חלוקה מסוימת של תפקידים.

הגאולה עצמה היא פעמים רבות תהליך מהפכני וסוער, ולא פעם מאיים ומלא-סכנה. אבל כדי שאדם פרטי, או עם, יוכל לזכות בגאולה הוא צריך להיות מוכן לכך. גאולה שבאה למי שאינו מוכן לה – אינה משמעותית עבור הנגאל. כדי שישראל ייגאלו ממצרים, עליהם לעבור כמה וכמה שלבים של הכנה נפשית כדי שתיווצר בתוכם הנכונות לצאת ממצרים. כדי להגיע לנכונות כזו לא די בייסורים, אף כי רבים טענו שעצם שמה של מרים הוא ביסודו שם סמלי, שמבטא את מרירותם של חיי ישראל במצרים, ושהיא נקראה כך על שם ייסורי ישראל במצרים. מכל מקום, מרירות לעצמה אין בה די להיות מכשיר לגאולה. כדי שתהיה גאולה, יש צורך לבנות את מערכת הציפיות; להשגיח – במובן זה שיש לראות את הנולד בכל המשמעויות של המלה, כדי לבנות את העתיד ההולך ומתגלה, הולך ומתגלם.

ואכן, תפקידה של מרים באותה סיטואציה מכרעת שבה נמצא משה על-ידי בת פרעה היה לדאוג לכך שהגואל לא יילך לאיבוד, לדאוג שלא תאבד לו המערכת הכפולה של יחסים; שיהיה מצד אחד בבית המלך, ומצד שני שיישאר קשור לעמו ולמולדתו.

בקטע זה של הסיפור תפקידה של מרים הוא רב-משמעותי, סמלי-ממשי. משום שבאותו קטע מתגלה לנו עצם המהות, התפקיד, של מרים. מרים היא האחות הגדולה, לא רק של משה ושל אהרון – אלא במובן מסוים של האומה כולה. התפקיד שלה הוא להכין לקראת העתיד לבוא. היא אינה אמה של הגאולה, היא אינה היוצרת או המעוררת לגאולה – אבל היא נותנת את האפשרות שאכן תוכל גאולה כזו לבוא. והדבר דורש, כמו באותו מעשה בתיבה – קודם כל הכרת החשיבות שבדברים, לדעת מה הם הגורמים החשובים, מה הם הדברים הדורשים שמירה. אחר-כך נחוצה גם יכולת אחרת, המתגלה מדי פעם, כאשר מזכירים את מרים, והיא יכולת של מניפולציה; היכולת להניע דברים דברים, לצרף צירופים נכונים. ייתכן שהצירופים הללו כשלעצמם אינם מכריעים, ייתכן שהמאורעות היו מתגלגלים ומתארגנים גם ללא הציפיה הזו וללא ההשגחה. אלא שתוקפם, דרכם והקשרם ההדדי לא היו משמעותיים לולא התערבותה של מרים. במובן זה מעמדה של מרים אחיד (ולא רק בסיפור הצלתו של משה, עם כל היותו סיפור מכריע אלא בכל מופע ומופע): היא אמורה להיות זו שיוצרת את ההכנה, את הרקע לקראת מה שיבוא אחר-כך. בכל יציאת מצרים אחד המרכיבים החשובים הוא שאי-אפשר, או אסור, להביא את הגאולה, את ההתגלות, באונס. בכל שלב חייבת להיות הסכמה לפני הגאולה. צריך העם להאמין ולשם כך הוא זקוק לאותם נביאים שצמחו מתוכו, לאהרון ולמרים, כדי שיכינו אותו לקראת בואה של הגאולה. וכיוצא בזה, העם זקוק להכנה כזו לפני מעמד הר סיני. אמירת "נעשה ונשמע" היא תנאי למעמד הר סיני. אי-אפשר שתהיה התגלות של תורה ללא נכונות לקבל את התורה.

במובן זה, הראייה של מרים כחופפת את גאולת ישראל היא יסודית ובסיסית, ומשום כך קיים הצירוף המדרשי שמזהה את שפרה ואת פועה, שתי המיילדות העבריות, עם יוכבד ומרים. שתיהן מיילדות את ילדי העברים, שתיהן הנשים שיצרות ומכשירות אחר-כך את גאולתו. בסיפור זה יוכבד היא אמו של הגואל, ואילו מרים העוזרת לגאולה להיווצר. ואגב, המדרשים המתארים את המעשה, בכמה וכמה צורות, מדברים על תפקידה של מרים כעוזרת ללידתן של נשי ישראל, שהרי עצם תפקידה של המיילדת אינו ליצור את הוולד – הוולד נוצר באופן אחר, ועל-ידי גורמים אחרים, אבל המיילדת צריכה לדאוג ולעשות את כל ההכנות ואת כל הפעולות כדי שאכן ייוולד הוולד כראוי.

צירוף זה של יוכבד-מרים עם שפרה ופועה מרחיק מעבר לצירוף שמות ואישים מקרי. צירוף זה מבטא קשר מהותי ובו מתגלה גם תפקידה המיוחד של מרים, כ"מיילדת" של גאולת ישראל. היא אמנם איננה יוצרת בעצמה את הגאולה, אבל היא חלק הכרחי בתוך התהליך של היצירה הזו. המציאות של מרים כנביאה, המדברת אל נשי ישראל דווקא, המעוררת אותן לשאוף לגאולה, קשור בתפיסה כללית יותר של גאולת מצרים, כניסיון מחודש ומתוקן של בריאת האדם. וכבר דרשו על כך שכביכול אומר הקב"ה: בזמן חטא עץ-הדעת ניתן הציווי לאדם תחילה והחטא היה חטאה של חוה, שלא שמעה את הצו בעצמה. ואילו לשם קבלת התורה צריך לעשות להיפך: קודם לדבר ל"בית יעקב", לנשים – ואחר-כך לשכנע את הגברים, כדי שהצירוף הזה, בדרך זו, יהיה יציב יותר. שהרי עם כל הסטיות והירידות, התפקיד של "בית יעקב" וקבלת התורה ב"נעשה ונשמע" נשאר תפקיד קיומי רב-משמעות לדורות. ומכאן גם מקומה של מרים בתהליך הגאולה. האחות הגדולה, הצופה והדואגת, המכינה לקראת הבאות, אינה רק מעמד טפל ומקרי אלא חלק מהותי ויסודי בתהליך הגאולה.

הערה:
* ראה במסכת סוכה על היחס בין המשיח ובין "כהן צדק", כפי שהדבר מצוי בספר זכריה, ובאופן אחר – במגילות מדבר יהודה.

ביבליוגרפיה:
כותר: מרים : האחות הגדולה
שם ספר: נשים במקרא
מחבר: שטיינזלץ, עדין
עורך הספר: עופר, יהודה
תאריך: תשמ"ג; 1983
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 2. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
3. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ו' בספר.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך