עמוד הבית > פרשנות המקרא > פרשנות מודרנית

תקציר
ההשקפה המסורתית רואה בתורה חיבור אחיד שנכתב על ידי משה. ביקורת המקרא עמדה על כך שהתורה מורכבת ממקורות שונים, שכל אחד מהם נכתב בנסיבות היסטוריות שונות ונועד לבטא השקפות דתיות או פוליטיות שונות.

 
ארכיאולוגיה והמקרא : מי כתב את החומש ומדוע? | מחברים: ישראל פינקלשטיין; ניל אשר סילברמן
 

אוניברסיטת תל אביב

במשך מאות בשנים הניחו קוראי התנ"ך כמובן מאליו כי כתבי הקודש מתעדים התגלות אלוהית, ובה-בעת הם מתארים היסטוריה מדויקת. הם הניחו גם כי רובם נמסרו היישר מפי האל למספר רב של חכמים, נביאים וכוהנים בני עם ישראל. בני-סמכא דתיים מוכרים, יהודים ונוצרים כאחד, הניחו באופן טבעי כי חמשת ספרי התורה הועלו על הכתב בידי משה עצמו – מעט לפני מותו בהר נבו, כמסופר בספר דברים. ספרי יהושע, שופטים ושמואל נחשבו כולם לרשומות מקודשות שהנביא הנערץ שמואל שימר בשילה, וספרי מלכים נחשבו לפרי עטו של הנביא ירמיהו. בדומה לכך האמינו כי המלך דוד חיבר את ספר תהילים, והמלך שלמה היה מחברם של ספרי משלי ושיר השירים. אבל חוקרים שהתמסרו למחקר ספרותי ובלשני מפורט של התנ"ך בשחר העת החדשה, החל במאה השבע-עשרה, גילו כי העניין אינו פשוט כלל ועיקר. מרגע שהופעל כוח ההיגיון והתבונה על נוסח כתבי-הקודש, התעוררו כמה שאלות מציקות. השאלה הראשונה היתה איך יכול היה משה לחבר את חמשת ספרי התורה, אם האחרון שבהם, ספר דברים, תיאר בפירוט רב את המועד והנסיבות המדויקות של מות משה עצמו. עד מהרה צצו סתירות נוספות: נוסח המקרא רצוף במאמרים מוסגרים, שהסבירו את שמותיהם העתיקים של מקומות מסוימים וציינו כי את הראיות למאורעות נודעים ניתן לראות "עד עצם היום הזה." ענייינים אלה ואחרים שיכנעו את החוקרים כי עורכים ומתקנים מאוחרים ואלמונים, שפעלו במשך המאות, עיצבו, הרחיבו וייפו את ספרי התורה. בשלהי המאה השמונה-עשרה, ועוד יותר מכך במאה התשע-עשרה, החלו רבים מחוקרי המקרא הביקורתיים לפקפק בהנחה כי למשה היה חלק כלשהו בכתיבת התורה; הם הגיעו למסקנה כי החומש היה כולו מעשה ידיהם של סופרים מאוחרים יותר. חוקרים הצביעו על גירסאות שונות לאותם סיפורים בתוך ספרי החומש, והעלו את האפשרות כי הנוסח המקראי הוא יצירתם של כמה מחברים, שכל אחד מהם ניתן לזיהוי. קריאה זהירה בספר בראשית, למשל, גילתה שתי גירסאות סותרות לסיפור הבריאה (בראשית א, א – ב, ג; ובראשית ב, ד-כה), שני אילנות-יוחסין שונים למדי לצאצאיו של אדם הראשון (בראשית ד יז-כו ובראשית ה, א-כח) ושני סיפורי מבול, שאוחו וסודרו מחדש (בראשית ו, ה-ט, יז). בנוסף על אלה היו עוד עשרות דוגמאות להופעות כפולות של אותם מאורעות בסיפורים על נדודי האבות, יציאת מצרים ומתן תורה.

ועם זאת, בחזרות הכאוטיות לכאורה ניכר סדר ברור. כפי שהבחינו חוקרים כבר במאה התשע-עשרה, הצמדים המופיעים בעיקר בספרי בראשית, שמות ובמדבר אינם גירסאות שרירותיות או כפילויות של אותם סיפורים. כל אחד מהם שומר על כמה מאפיינים קלים לזיהוי של טרמינולוגיה ומיקוד גיאוגרפי, והסממן הבולט ביותר – כל אחד מהם משתמש בשמות שונים לתאר את אלוהי ישראל. מערכת אחת של סיפורים משתמשת באורח עקבי בצירוף ארבע האותיות של השם המפורש כשהיא מגוללת את הסיפור ההיסטורי שלה, ודומה כי בדיווחיה השונים היא מגלה עניין מיוחד בשבט יהודה ובנחלתו. מערכת הסיפורים האחרת משתמשת בשם "אלוהים" או "אל" ודומה כי היא נסובה במיוחד על השבטים והנחלות שבצפון הארץ – ובעיקר אפרים, מנשה ובנימין. עם הזמן התברר כי הכפילויות נובעות משני מקורות מובחנים, שנכתבו בזמנים ובמקומות שונים. החוקרים העניקו למקור המשתמש בשם המפורש את הכינוי J (האות הראשונה בשמו של אלוהי ישראל בגרמנית) ולמקור המשתמש בשם "אלוהים" את הכינוי E.*

השימושים הנבדלים בטרמינולוגיה גיאוגרפית, והתפקידים שממלאים השבטים השונים בשני המקורות, שיכנעו את החוקרים כי נוסח J נכתב בירושלים וייצג את נקודת ההשקפה של הממלכה המאוחדת או ממלכת יהודה, כנראה בימי המלך שלמה (930-970 לפסה"נ בקירוב)** או מעט אחריו. באופן דומה, נראה כי נוסח E נכתב בצפון, ייצג את נקודת ההשקפה של ממלכת ישראל, ולפיכך חובר ככל הנראה בעת קיומה העצמאי של אותה ממלכה (720-930 לפסה"נ בקירוב). ספר דברים, על המסר והסגנון הייחודיים לו, הוגדר כתעודה עצמאית, D. ובין אותם קטעים של החומש שלא ניתן היה לייחס ל-J, E או D היה מספר רב של חלקים שטיפלו בענייני פולחן. בבוא הזמן החלו הקטעים הללו להיחשב לחלק מטקסט ארוך הקרוי P, או המקור הכוהני (Priestly source בלעז), שהפגין עניין מיוחד בטהרה, פולחן וחוקי הקורבן. במילים אחרות, החוקרים הגיעו בהדרגה למסקנה כי חמשת הספרים הראשונים בתנ"ך, כפי שהם מוכרים לנו כיום, היו תוצאתו של תהליך עריכה מורכב, שבו שולבו במיומנות ארבעת מסמכי המקור העיקריים – J, E, P ו-D – ואוחו יחד בידי סופרים-עורכים, שהעקבות שהותירו בכתוב (אותן מכנים חוקרים מסוימים קטעי R – מלשון Redactor, עורך), כללו משפטי מעבר ומאמרים מוסגרים ספרותיים. מעשה העריכה הסופי התרחש בתקופת שיבת ציון.

בעשורים האחרונים התחוללו תמורות חדות בדעות החוקרים בכל האמור בתיארוך המקורות הללו ובזהות מחבריהם. חוקרים מסוימים טוענים כי הטקסטים חוברו ונערכו כשהממלכה המאוחדת וממלכות יהודה וישראל עדין היו קיימות (586-1000 לפסה"נ בקירוב), ואילו אחרים עומדים על דעתם כי אלה הם חיבורים מאוחרים, שכוהנים וסופרים אספו וערכו בעת גלות בבל ושיבת ציון (במאות השישית והחמישית לפסה"נ). עם זאת, הכל מסכימים כי החומש אינו חיבור יחיד ואחיד, אלא מעשה טלאים של מקורות שונים, שכל אחד מהם נכתב בנסיבות היסטוריות שונות ונועד לבטא השקפות דתיות או פוליטיות שונות.

לחלקים נוספים של המאמר:
ארכיאולוגיה והמקרא : מבוא
ארכיאולוגיה והמקרא : חלוקת ספרי התנ"ך
ארכיאולוגיה והמקרא : מגן עדן לציון
ארכיאולוגיה והמקרא : מי כתב את החומש ומדוע? (פריט זה)
ארכיאולוגיה והמקרא : שתי גרסאות להיסטוריה המאוחרת של עם ישראל
ארכיאולוגיה והמקרא : היסטוריה או לא?
ארכיאולוגיה והמקרא : זיהויים גיאוגרפיים
ארכיאולוגיה והמקרא : מונומנטים וארכיונים במצרים ומסופוטמיה
ארכיאולוגיה והמקרא : חפירות באתרים מקראיים
ארכיאולוגיה והמקרא : מאיור למקרא ועד האנתרופולוגיה של עם ישראל הקדום
ארכיאולוגיה והמקרא : ההיסטוריה המקראית בראיה חדשה

הערות שוליים:
* אנו מעדיפים להשתמש באותיות הלועזיות, המקובלות במחקר. בעברית נוהגים לקרוא למקור המשתמש בשם המפורש 'י', למקור האלוהיסטי 'א', למקור ספר דברים 'ד' ולמקור הכוהני 'כ'.
** בכל האמור בכרונולוגיה של מלכי ישראל ויהודה, החלטנו כי שילוב של שיטות תיארוך יהלום באופן הטוב ביותר את המציאות ההיסטורית ההולכת ומתגבשת: מתחילת תקופת המלוכה בישראל ועד לימי אחאב אנו נוקטים בתאריכים שקבע גרשון גליל, Gershon Galil, The Chronology of the Kings of Israel and Judah (Leiden, 1996). לתאריכי שלטונם של מלכי ישראל ויהודה למן ימי אחאב ואילך, אנו נוקטים בתאריכים המובאים במאמרו של מרדכי קוגן על "כרונולוגיה" – Mordecai Cogan, "Chronology", Anchor Bible Dictionary (New York, 1992). מובן שאי-ודאויות רבות (הנוגעות לתאריכי שלטונם המדויקים של שאול, דוד ושלמה, מקרים מאוחרים יותר של שלטון-יחד של אב ובנו, וסתירות בחומר המקראי עצמו) נותרות בעינן, אבל ככלל, אנו חשים שסכימה כרונולוגית זו מהימנה דיה לצרכיו של חיבור כללי כגון זה.

ביבליוגרפיה:
כותר: ארכיאולוגיה והמקרא : מי כתב את החומש ומדוע?
שם ספר: ראשית ישראל : ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי
מחברים: פינקלשטיין, ישראל ; סילברמן, ניל אשר
תאריך: 2003
הוצאה לאור : אוניברסיטת תל אביב
הערות: 1. מאנגלית: עדי גינצבורג - הירש.
הערות לפריט זה:

1. המאמר לקוח מפרק המבוא בספר.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך