עמוד הבית > עולם המקרא > ארכיאולוגיה מקראיתעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > דיני נזיקין

תקציר
המאמר מציג פפירוס שמעיד על "משפט אלוהים" , כלומר הכרעה במשפט בין בני אדם בדרך מגאית של שאילת האלוהים מה פסק הדין. לדעת כותב המאמר כך יש להבין גם את החוק המקראי : "עד האלוהים יבא דבר שניהם. אשר ירשיען האלוהים ישלם שניים לרעהו" (שמות כ"ב ח)

 
משפט אלוהים : פפירוס משפטי מן המאה הז' לפנה"ס | מחבר: שמואל אחיטוב
 

החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה

משפט אלוהים בעניינים שבין אדם לחברו נזכר במקרא במפורש בדיני שומרים:

עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו (שמ' כב: ח).

ואולם, עד כה לא מצאנו תעודה עברית מקורית המעידה על משפט אלוהים. גילויו של פפירוס "עברי" בן שתי שורות הוא הדוגמה היחידה שהגיעה לידנו של הכרעת אלוהים בסכסוך בין שני בעלי-דין הטוענים לבעלות על נכסים מסוימים.

הפפירוס הקטן נתפרסם לראשונה בשנת 1990 על-ידי בורדריי ופארדי, וקרוס שיפר את קריאת המהדירים ודן בהיבט הפאליאוגראפי ובשימוש בפועל "רחק",1 ועוד יש מקום למלא אחריהם. המיסתורין האופף את גילויו של הפפירוס החשידהו כמזויף, אלא שקשה להאמין בזיוף כה מתוחכם ומוצלח.2 דומה, שאכן לפנינו תעודה מקורית, שנתגלתה בהיותה חתומה בבולה , ושיני הזמן כמעט לא פגעו בה מאז נכתבה במאה הז' לפסה"נ.3

לשונה של התעודה אמנם ברורה, אך היא מעוררת כמה שאלות. עם זאת היא גם מלמדת על חיותם הרבה של המוסדות המשפטיים.

וזה העתק התעודה :

כה · אמרו · אלהן · לגרא · לך · המרזח · והרחין · והבית · וישעא · רחק · מהם · ומלכא · השלש

ובלשוננו:

כֹּה אָמְרוּ אֱלֹהָּן לְגֵרָא: לְךָ הַמַּרְזֵחַ וְהָרֵחַיִן וְהַבַּיִת, וְיִשְׁעָא רְחַק מֵהֶם! וּמַלְכָּא הַשָּׁלִֹשׁ.

הלשון דומה לזו של מצבת מישע ושל "ספר בלעם בר בעור" מתל דיר-עלא.4 סיווגה אינו אפשרי, שכן היא יכולה להיות גם עברית וגם אחת הלשונות או הניבים הקרובים לה. אפשר שאין בינה לבין העברית אלא הבדלים מקומיים, כמו אלה שהיו בין העברית של יהודה לזו של ישראל, או כמו ההבדל הנרמז בפרשת שבלת/סבלת בסיפור יפתח (שופ' יב: ו).

כה אמרו אלהן
זה לשון של פתיחה, או הכרזה לפני ציטוט של דברי האל, כמו, למשל, "כה אמר ה' אלהי ישראל" (שמ"א י: יח). דומה לו לשון פתיחה בשר-ודם, כגון "כה אמר עבדך יעקב" (בר' לב: ה) ו"כה אמר בן-הדר" (מל"א כ: ג). מצורת הריבוי "אלהן" אין ללמוד על ריבוי אלים. הפועל מותאם לשם-העצם, ויש הרבה כמותו בלשון המקרא, כגון: "כאשר התעו אתי אלהים" (בר' כ: ג), "אשר ירשיען אלהים" (שמ' כב: ח), ואפילו "כי אלהים קדשים הוא" (יהו' כד: יט). עם זאת נהג על-פי-רוב לשון יחיד, כמו, למשל, "ויאמר אלהים" (בר' א: ג). אבל אין להוציא מכלל אפשרות, שכאן הכוונה לאלים, כמו ב"ספר בלעם": "אל(ה)ן אתיחדו ונצבו שדין מועד" (שורות 6-5).5 ראוי לציין, שהכרעת דין באוראקל היא עניינו של אל מסוים, ולא של קבוצת אלים.

לך
משמע, "שלך". והשווה: "לך יום אף לך לילה" (תה' עד: טז); "לך שמים אף לך ארץ" (תה' פט: יב).

המרזח
"מרזח" הוא הילולה, טקס דתי הקשור במת, לא אחת בסמוך לקבורה. ראה: "אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד" (יר' טז: ה); "ר' זעירא מידמך פקיד ומר לא תקבלון עלי יומא הן אבלא <ו> למחר מרזחייא" (ירושלמי ברכות פ"ג ה"א, ו ע"א), שתרגומו "ר' זעירא כאשר נטה למות ציווה ואמר: לא תקבלו עליכם לעשות עלי היום אבל ולמחר מרזח", כלומר, אל תערכו סעודת הבראה, העלולה להתגלגל לשיכרות ולהוללות. והשווה "מרזח סרוחים" (עמוס ו:ז) ודברי ר' זעירא לעיל. כיוצא בזה תיאור של אל בתעודה KTU2.1.114 מאוגרית.6 גם ייתכן, שטקס זה נערך במועדים קבועים, כמו, למשל, ביום זכרון.

המלה "מרזח" ידועה מתעודות מאוגרית, מן המקרא (וראה לעיל), מתעודות פיניקיות, מאוסטרקון ארמי מיב, מתעודות נבטיות ותדמוריות וכן מן התלמודים (וראה לעיל וכן בבלי כתובות סט ע"א).7 המלה "מרזח" מכוונת למשתה עצמו, כמו בתעודה הנ"ל מאוגרית, המתארת את "אל ית'ב במרזחה", "אל ישב במרזחו", ואת שיכרותו של אל במרזח זה. מתוארת כאן אחווה של חוגגי המרזח, דהיינו, אחווה דתית, החוגגת דרך קבע הילולה לכבודו של אל או לכבוד נפטר נכבד. והשווה כתובת נבטית מפטרה: "דכירו עבידו זקא וחברוהי מרזח עבדת אלהא", "זכורים עבידו בר זקא וחבריו אחוות המרזח של האל עבדת", הלוא הוא המלך הנבטי עבדת.8 תעודה KTU2.3.9 מאוגרית מדברת בכינון אחוות מרזח. חברי האחווה קרויים שם "מת מרזח", דהיינו, "אנשי המרזח" (rev. 3). בכתובת נבטית מעבדת הם קרויים "בני מרזחא".9

אחוות המרזח יכולה להיות בעלת רכוש, כגון בית או כרם, כפי שעולה מתעודות אוגרית.10 תעודה תדמורית עוסקת בהקדשה של בית למרזח.11 הבית נועד, כנראה, להתכנסויות של חבורת המרזח, ואילו הכרם סיפק לה יין או הגדיל את ההכנסות לקופת האחווה. על קיומה של קופה מסוג זה מעידה, כנראה, תעודה KTU2,3.9 הנ"ל. בתעודה זו מועלית האפשרות, שאחד מבני חבורת המרזח יקום וירוש ממיסד המרזח מן הכסף שבידו: "תן כסף ת'קל דעמנך", "תן כסף שקל אשר עמך". גם באוסטרקון ארמי מיב נדון "כסף מרזחא".12

הבית הנדון בתעודה שלפנינו הוא, כנראה, בית שבו נהגו חברי אחוות המרזח להתכנס להילולותיהם, בדומה לבתים הנזכרים בתעודות מאוגרית. אלא שאין זו משמעות הצירוף "בית מרזח" שביר' טז:ה. לפי התקבולת ל"מספד" מובנו שם בית שבו נערכת סעודת הבראה. ההזכרה של "בית" בנפרד מ"מרזח" מטה את הדעת לפירוש שונה משל המהדירים. הבית הוא הנכס, ביתה של אחוות המרזח, ואילו ה"מרזח" הוא, כפי הנראה, ראשותה של אחוות המרזח. משרה זו מוזכרת בתעודה האוגריתית KTU2.3.9, הקובעת, כי שממן, מייסד המרזח, הוא ראש אחוות המרזח: "ושממן רב". בתעודה נבטית מעבדת ראש חבורת המרזח נקרא "רב מרזחא".13 בתעודות תדמוריות נקראת המשרה של ראשות המרזח "רבנות מרזחות".14 התואר היווני המקביל בתעודות התדמוריות הוא symposarchos, ראש הסימפוזיון, הלוא היא סעודת המרזח.

הרחין
הזכרת הריחיים לצד המרזח והבית יוצרת חוסר-איזון, כביכול. הריחיים אינם יחידת מבנה (domaine de l'architecture), כפי שפירשו המהדירים (עמ' 56). בתקופת המקרא לא היו הריחיים אלא זוג אבנים: רכב ושכב, שהטחינה נעשתה בהן בדרך של משיכה ודחיפה הלוך ושוב של הרכב על-גבי השכב. ריחיים עגולים המונעים בתנועה סיבובית הם המצאה של התקופה ההלניסטית. הריחיים של תקופת המקרא היו מיטלטלים.15 אין אנו יודעים מדוע נזכרו כאן דווקא הריחיים מכל כלי הבית. ניתן לשער, כי הסיבה לכך היתה נעוצה בחשיבותם הרבה בין כלי הבית, מן-הסתם משום שהיו יקרים, שהרי בדרך-כלל נעשו מבזלת, שהיא אבן קשה לעיבוד. והשווה דין המשכון: "לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חבל" (דב' כד: ו).

וישעא רחק מהם
כלומר, על ישעא להתרחק מראשותה של אחוות המרזח, מן הריחיים ומן הבית. הלשון היא זו של נוסחה משפטית הידועה מתעודות יב: "זך ביתא יהבת לכ <י> ורחקת מנה דילכי הו", דהיינו, "את הבית הזה נתתי לך ורחקתי ממנו כי לך הוא".16 כיוצא בזה בתעודות הקרויות שם "ספר מרחק", כלומר, שטר הסתלקות וויתור, כמו, למשל: "ספר מרחק זי כתב ידניה בר הושע על בית יזניה בר אוריה לידניה בר נתן ומחסיה אחוהי".17 בשורה 4 שם הצהיר ידניה: "רחקתי מנכם מן בית יזניה בר אוריה" וגו'. והשווה הנוסחה במשנה: "האומר לחבירו מדרני ממך מפרשני ממך מרחקני ממך" (נדרים א:א). וכבר האריך בכך בעל היובל.18

ומלכא השלש
הכוונה לאיש ששמו מלכא, שהיה שליש, כלומר, אדם שלישי שהיה נאמן על שני הצדדים והיה מופקד על העניין השנוי ביניהם במחלוקת וכיו"ב. והשווה "הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם" (תוספתא בבא מציעא א: י); "המשרה (מפרנס) את אשתו על ידי שליש" (משנה כתובות ה:ח); "המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהשלש בידו" (שם, משנה ז), כלומר, אין שומעים לבת, והשליש יהיה מופקד על הכסף שהושלש בידו. לדעת קרוס הופקד מלכא הנ"ל על ביצוע פסק-הדין, והוא שחתם על התעודה המקופלת בחותמו. דומה, שמלכא היה בעל תפקיד, מעין נוטריון. אולי יש להשלים את הכתוב בבולה שחתמה את התעודה "מלכ//א כת[ב]", דהיינו, "של מלכא (ה)סופר". אמנם איננו מכירים את המלה "כתב" מן המקרא, ובוודאי לא במובנה המודרני, אבל בכתובות תדמוריות יש "כתבא" ו"כתובא" במשמע של "סופר", "מזכיר", ובכתובות נבטיות יש "כתבא" במשמעות זו.19 בלשון חכמים יש "כתבן", שמובנו "סופר" (ירושלמי מגילה פ"א הי"א, עא ע"ר; קוהלת רבה ב:כב). לחסרון ה"א-הידיעה השווה "לאלתמך כבס" באוסטרקון עמוני מכלח ו"למנחם בן סמך עבד מלך" בחותם עמוני.20 לעומת זה לא קשה השימוש בלשון "כתב" לסופר, שכן במקרא יש "שוטר" לציון פקיד כלשהו ששמו נגזר מן השורש שט"ר, שלפי האכדית šatāru משמעו "לכתוב".

המונח "שליש" מעניין ביותר, שכן אינו מתועד בלשון המקרא, ואיננו פוגשים בו עוד עד הופעתו בלשון חז"ל. מעתה ואילך הוא משמש בספרות ההלכה (כמו, למשל, שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות הלוואה, נו) ובחיי המשפט עד עצם היום הזה. דבר זה מראה, כי אלם המקורות אינו מעיד בהכרח על היעלמם של מוסדות או של מונחים. הם מוסיפים להתקיים, אף-כי בהיחבא, עד שהם נחשפים לעינינו בדרך מקרה.

יש בתעודה זו ללמדנו על מקומו של דבר האל (במובן של אוראקל) במקרים הדורשים הכרעה, ולאו דווקא בעניינים העומדים ברומו של עולם, כמו עניינים מדיניים וצבאיים חשובים, כעדותם של תעודות ממצרים וממיסופוטאמיה ושל סיפורי המקרא, כגון בחירת שאול למלך (שמ"א י: יט-כא) וחלוקת הארץ לשבטי ישראל (יהו' יח: ח-י). גם אם סיפורים אלה אינם אמת היסטורית, הם משקפים מציאות שבה נדרש דבר האל כאמצעי הכרעה. מסתבר, שדבר האל נדרש גם בענייני יומיום, בדברים שבין אדם לחברו. על כך מעידים אוסטרקאות מצריים מדיר אל-מדינה, שבהם נדרש האל להכריע סכסוך על בעלות על בית, ואף בעניינים של מה-בכך, כמו, למשל, גניבת מחצלת או גרזן.21

במקרה שלפנינו יש לדבר האל גם חשיבות דתית: בעלות על ראשות של אחוות מרזח ושליטה על נכסיה של האחווה הפולחנית.

גם למדנו על חיוניותם של מונחים ומוסדות משפטיים, כגון המונח "רחק", שבעל היובל עמד עליו בפירוט; מוסד השליש, המוסיף להתקיים עד עצם היום הזה; ואף נתחדש שימושו של המונח "כתב" במשמע "סופר".

הערות שוליים:

  1. ראה: P. Bordreuil and D. Pardee, "Le papyrus du marzeah". Semitica, XXXVIII (1990), pp. 50-68; Pls. vii-x: F.M. Cross. "A Payrus Recording a Divine Legal Decision and the Root rhq in Biblical and Near Eastern Legal Usage". in: M.V. Fox et al. (eds.). Texts, Temples, and Traditions – 4 Tribute to Menahem Haran. Winona Lake 1996. pp. 311-320
  2. המהדירים תיארו בפירוט את הדרך המוזרה שבה הגיעו תצלומי הפפירוס לידי החוקרים. למיטב ידיעתי לא נודעו עד היום פרטים נוספים על הפפירוס, המצוי בידי אספן נסתר. מכל-מקום, אנו מכירים את הפפירוס רק מתצלומיו. איננו יודעים היכן נתגלה והיכן הוא כיום, וברור, שלא נבדק בדיקה מדעית. ההשערה שהפפירוס מזויף מחייבת אותנו להניח, שלפנינו זייפן גאון: בקיא בלשונות שמיות-מערביות ובפאליאוגראפיה, ואף בעל יד מיומנת להפליא. לדעת ד"ר עדה ירדני הכתב היציב והרהוט אינו יכול להיות של כותב בן זמננו. ככל שניתן לשפוט מן התצלום, נפגמו האותיות לאחר הכתיבה. הדבר בולט למדי בשני הלמ"דין הראשונות, שצאוורן הארוך נפסק מחמת השבר במקום הקיפול של הפפירוס. תוכן הפפירוס היה עלול להחשידו כזיוף של אדם שהכיר לא רק את ספרות ההלכה, אלא בראש ובראשונה את ספרות ההשכלה. עולה ממנו, לכאורה, תמונה של החכירות של יהודי פולין ואוקראינה, חכירה של מרזח וריחיים, כמו זו המתוארת בספרו של יוסף פרל, מגלה טמירין, וינה 1819, שבו משמשת המלה "רחיים" לציון טחנת מים: ראה למשל: ז, עמ' ב; ח, עמ' א; לג, עמ' ב. והווה: שבחי הבעש"ט, דפוס קאפוסט 1815, ה, עמ' א; כ, עמ' ד. כיוצא בזה גם חכירות של בתי-מרזח, אלא שהמלה "מרזח" כמובנה בעברית החדשה היא חידוש שחידש יל"ג בסיפור "העצמות היבשות", שנתפרסם בשנת 1881. ראה: כתבי יהודה לייב גורדון, פרוזה, תל-אביב תש"ך, עמ' פט.
  3. דיון מפורט בפאליאוגראפיה ובתאריך ראה: קרוס (לעיל, הערה 1), עמ' 316-312.
  4. ראה: ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 249 ואילך, 265 ואילך.
  5. שם, עמ' 267-266 והפירוש בעמ' 269 ו-271-270.
  6. ראה: KTU2, p. 203
  7. לא אזכיר כאן את כל התעודות והמקורות המזכירות "מרזח", אלא רק את הנחוץ לענייננו.
  8. ראה: G. Dalman, Neue Petra-Forschungen und der heilige Felsen von Jerusalem, Leipzig 1912, p. 92; M. Lidzbarski, Ephemeris fūr semitische Epigraphik, III, Giessen 1915, p. 278
  9. ראה: J. Naveh, "Some Notes on Nabatean Inscriptions from "Avdat", IEJ, XVII (1967), p. 188
  10. לפי RŠ 15.70 הרביצו לקח את בית (אנשי) המרזח (amil Mmarzei) של שתרנה, ובמקומו נתן להם כביתם את ביתו של אברמזי, להם ולבניהם עד עולם; ראה: PRU, III, p. 100 לפי RS 15.88 לקח המלך את בית (אנשי) המרזח (amil Mmarzai) ונתן אותו ל(אנשי) המרזח (amil Mmarzaima) ובניהם לעולם; ראה: PRU, III, p. 88 לפי RŠ 18.01 נחלק כרם מסוים בין (אנשי) המרזח (amil Mmarzii) של ארי ובין אנשי המרזח של סינו; ראה: PRU, IV, p. 230
  11. ראה: J. Cantineau, "Texts palmyrenniens provenant de la fouille du templede Bêl", Syria, XII (1931), p. 118
  12. ראה: לידזבארסקי (לעיל, הערה 8), עמ' 110.
  13. ראה: נוה (לעיל, הערה 9).
  14. ראה: קאנטינו (לעיל, הערה 11), עמ' 120-118: M. Lidzbarski, Ephemeris für semitische Epigraphik, II, Giessen 1912, pp. 281, 304
  15. ראה על כך: ר' עמירן, "ריחיים ואבניים", ארץ-ישראל, ד, ירושלים תשט"ז, עמ' 49-46; K. van der Toorn, "Mill, Millstone", in D.N. Freedman (ed.), The Anchor Bible Dictionary, IV, New York 1992, pp. 831-832. מפוקפק ביותר שחזור בית-הבד מאוגרית שהביאו המהדירים כראיה לטחנת-קמח. לפי התיאור של קאלו נמצאו שם מישטחי סחיטה מלבניים ועגולים וכן מעגילה קטנה, ששימשה לריסוק הזיתים. ראה: O. Callot, "Les huileries du Bronze Récent à Ugarit – Premiers éléments pour une étude", in: M. Yon (ed.) Ras Shamra-Ugarit, III: Le centre de la ville, Paris 1987, pp. 210-211. ואולם, אין שום ראיה לשחזור של ים וממל המשוחזרים שם בעמ' 211. בחפירות בעקרון נחשף איזור נרחב של בתי-בד מתקופת המקרא, כנראה של תעשיית השמן הגדולה ביותר במזרח הקדום בתקופה ההיא. כל מיתקני הפריכה היו אגנים, שבהם נכתשו הזיתים במכתשים או במעגילות קטנות. ראה: ט' דותן וס' גיטין, "תל מקנה/עקרון – עלייתה ונפילתה של עיר פלשתית", קדמוניות, כז (תשנ"ד). עמ' 22-19. אלא שאין שום סימן או זכר לים או לממל. זהו חידוש תעשייתי מאוחר יותר מן התקופה הרומית-הביזאנטית.
  16. ראה: A Cowley, Aramaic Papyri of the Fifth Century B.C., Oxford 1923, No. 13, II. 15-16; ב' פורטן וע' ירדני, אוסף תעודות ארמיות ממצרים העתיקה, א: אגרות, ירושלים 1986, מס' 16.6A.
  17. ראה: קאולי (לעיל, הערה 16), מס' 25, שורות 21-20; פורטן וירדני (לעיל, הערה 16), מס' 2.10B
  18. ראה: קרוס (לעיל, הערה 1), עמ' 320-308.
  19. ראה: CIS, II, Nos. 416, 825, 2667; H. Ingholt, "Un nouveau thiase à Palmyre", Syria, VII (1926), p. 129; D. Schlumberger, La Palmyréne du nord-ouest, Paris 1951, p. 159
  20. ראה: אחיטוב (לעיל, הערה 4), עמ' 237 ו-241.
  21. ראה: J. Ğerny, "Egyptian Oracles", in: R.A. Parker, A Saite Oracle Papyrus in the Brooklyn Museum, Providence (R.I.) 1962, pp. 45-46
ביבליוגרפיה:
כותר: משפט אלוהים : פפירוס משפטי מן המאה הז' לפנה"ס
מחבר: אחיטוב, שמואל
שם ספר: ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה. כרך כ"ו ספר פרנק מור קרוס
עורכי הספר: לוין, ברוך א. ; נוה, יוסף ; קינג, פיליפ י. ; שטרן, אפרים
תאריך: תשנ"ט
הוצאה לאור : החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה; היברו יוניון קולג'. המכון למדעי היהדות
הערות: 1. מתוך הסידרה : ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך