עמוד הבית > תקופת ההתנחלות > שופטים

תקציר
עיון בשירת דבורה מביא אל המסקנה שבתקופה זו היה מושג בשם "ישראל". ואולם לא מדובר בהתאחדות של  12 שבטים סביב מרכז משותף, אלא בקבוצות שיש להם מכנה משותף של אמונה בה' אלוהי ישראל.

 
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : האם היתה ברית שבטים ששמה ישראל? | מחבר: שמואל שניצר
 

בית מקרא

בשנת 1930 פירסם מארטין נות את המונוגרפיה שלו "שיטת שנים-עשר שבטי ישראל"6, שהשפיעה השפעה עמוקה על שני דורות של חוקרי מקרא והיסטוריונים. עיקרה בהנחה שבתקופת השופטים היו בני ישראל מאוגדים בברית פולחנית של שנים עשר שבטים, שבמרכזה עמד מקדש משותף. על פי בריתות דומות שקמו באלף הראשון לפני הספירה ביוון ובאיטליה, כינה נות את ברית שבטי ישראל בכינוי "אמפיקטיוניה", ומפני שהמקרא אינו מעיד עדות מפורשות לא על כריתתה של ברית כזאת ולא על המקדש שאמור היה להיות תכלית קיומה, בנה נות את המודל של האמפיקטיוניה הישראלית על פי הידוע לנו על המוסד המקביל ביוון.

האמפיקטיוניה הישראלית, כפי שנות תפס אותה, לא מילאה תפקיד מדיני או צבאי. היא התמקדה בענייני פולחן. את תיאור יסודה של ברית השבטים ראה נות ביהושע כ"ד: שכם היתה לדעתו המרכז הפולחני הראשון של שבטי ישראל. מלחמת השבטים בבנימין המתוארת בשופ' י"ט-כ"א נצטיירה לו כמלחמה אמפיקוויונית נגד שבט שהפר את חוקי הברית. את שאר מלחמות תקופת השופטים ראה כענינם של השבט או השבטים המעורבים בהן ולא כענינו של כלל ישראל. אחד התחומים שבהם פעלה האמפיקטיוניה, לדעת נות, היה זה של החוק והמשפט. הוא אף ביקש לזהות בתוך מכלול קבצי החוקים הישראליים הקדומים את החוקים שמקורם במשפט האמפיקטיוני של תקופת השופטים.

הרעיון זכה בהסכמה רבה. הוא נתן תשובות על כמה בעיות קשות בתולדות ישראל בכלל ובהיסטוריה של תקופת השופטים בפרט. הוא פענח את חידת השתרשותה של מסורת חזקה בדבר קיום י"ב שבטים בישראל; הוא סיפק מפתח להבנת התופעה של התלכדות בני ישראל עם יסוד המלוכה, לאחר תקופה ממושכת של פירוד שגבל באנרכיה. ואולם מה שנצטייר לו, לנות, כהשערה המהווה בסיס טוב לחקר התקופה, נהפך עד מהרה בידי תלמידיו ותומכיו לעובדו; שאינה מעוררת עוד שום ספק. הבקורת על הסברה וההסתייגויות הראשונות ממנה איחרו לבוא, ועד שנתגבשה התנגדות ממשית, כבר רכשה לה השערתו של נות מעמד חזק במחקר, ולא רק באסכולה הגרמנית, אלא גם בקרב חלק מן החוקרים האמריקניים7.

החולשה המתודית של שיטת נות טמונה, לדעתי, בעובדה שמכל המקומות במקרא שבהם מופיע מנין של שבטי ישראל (סיפור לידת בני יעקב בבראשית כ"ט-ל'; שם ל"ה, כב-כו; שם, מ"ו, ח-כז; ברכת יעקב, שם מ"ט; שמות א', ב-ד; הרשימה החלקית בשמות ו', יד-כו; המיפקד בבמדבר א', ה-טז, ושם א', כ-מג; במדבר ב'; שם ז', יב-עט; פרשת המרגלים בבמדבר י"ג; המיפקד השני, שם כ"ו; הוראת חלוקת הארץ, שם ל"ד, יח-כח; דברים כ"ז, יב-יג; ברכת משה, שם ל"ג, חלוקת הנחלות ביהושע י"ג-י"ט; רשימת גרעונות הכיבוש בשופטים א'; מיפקד השבטים בשופטים ה' והרשימות המאוחרות ביחזקאל מ"ח ובדה"א כ"ז י-כב). הוא בחר בשניים או שלשה מקראות שנראו בעיניו רלוונטיים לתקופת השופטים, והם בראשית מ"ט, רשימת המשפחות בבמדבר כ"ו ורשימת נשיאי השבטים בבמדבר א', ה-טו. כל שאר הרשימות חל בהן, לדעתו, עיבוד ספרותי ולפיכך הן פסולות לעדות. לשלשת המקראות שהוא מכיר בשייכותן לתקופת השופטים קבע נות סדר כרונולוגי כזה: ברכת יעקב, שבה שבט לוי עודנו בחזקת שבט חילוני, היא הקדומה שבכולן; הרשימות בבמדבר, שבהן לוי אינן מופיע עוד וגם תופס את מקומו, משקפות לדעתו מצב יותר מאוחר, שבו יוסף מחולק לאפרים ומנשה כדי להשלים את המספר שנים עשר8. נות ער לעובדה שהרשימה בבמדבר כ"ו היא ממקור כהני (P) 9, אבל הוא רואה בה רשימה קדומה ששובצה בחומר המאוחר.

כמעט מאליה צפה ועולה השאלה איך ניתן ליישב את קיומה של ברית פולחנית של שנים עשר שבטים עם שירת דבורה, שבה נמנים עשרה שבטים בלבד ושמותיהם אינם חופפים את השמות הידועים לנו משאר הרשימות (גד, יהודה, שמעון ולוי חסרים בשירה; במקום מנשה מופיע מכיר; וגלעד מופיע כשם של שבט ולא כמונח גיאוגרפי). אין מקום לספקות רבים לגבי שייכותה של שירת דבורה לתקופת השופטים, ולכאורה היא היתה צריכה להיחשב לעדות המהימנה ביותר לגבי קיומה או אי-קיומה של ברית פולחנית בין שבטי ישראל, ולוא רק משום האופי הדתי המובהק שהיא לובשת. היא מוסמכת ורלוונטית הרבה יותר מרשימה הבאה ממקור כהני10, ורק על פי השערה דחוקה ניתן לייחסה לתקיפת השופטים.

בהתייחסות קצרה לשירה קובע נות11 ש"אין ללמוד ממנה על קיומו של שלב קודם, עתיק יותר, של שיטת שנים עשר השבטים. אמנם, בשירת דבורה נוקבים בשמותיהם של עשרה שבטים ישראליים בלבד, אבל אי אפשר לדבר כאן כלל ועיקר על שיטה; השירה מהללת אותם שבטים שהשתתפו במלחמה נגד סיסרא ובאה בטרוניא עם השבטים שלדעת המשורר חייבים היו להשתתף במערכה, ואף-על-פי-כן עמדו מרחוק. ואולם – ממשיך נות – בחירת השבטים ששמותיהם נזכרו בכלל, נשענת לחלוטין על הערכתו הסובייקטיווית של המשורר. אין למצוא שום סמיכות בין השירה הזאת ובין המסורת בדבר מערכת שבטית. מערכה זו קיימת מלכתחילה במסורת המקראית כ'שיטה של שנים עשר שבטים'".

כיוון שהשירה אינה עולה בקנה אחד עם התיזה האמפיקטיונית שלו, נוהג בה נות יחס אמביוואלנטי: היא אמנם מן היצירות העתיקות ביותר של המקרא12, אבל כעדות היסטורית אינה מהימנת עליו. לדעתו של נות רק נפתלי וזבולון השתתפו במלחמה נגד סיסרא ואילו מיפקד השבטים שבשירה הוא בגדרה הרחבה משנית13. עם זאת השירה נאמנה עליו כשומרת האיפיונים של השבטים השונים, כמעידה על נדודיו של שבט מנשה, כקובעת את מקומה הראשון של נחלת ראובן ממערב לירדן, כמבהירה את היחסים בין שבט דן ובין הצידונים, וכמספקת תיאור של המערכה נגד סיסרא14. אולי קביעתו הנחרצת שאין האמפיקטיוניה עוסקת בענינים מדיניים וצבאיים והיא משאירה שאלות של מלחמה ושלום בידי כל שבט15, היא המונחת ביסוד מבוכתו.

המלחמה נגד סיסרא איננה ענינו של שבט זה או אחר, וגם נות נאלץ להכיר שהיא מלמת קודש16 הנטושה על פי קריאת ד'. מן הסתם חש גם הוא בסתירה בין אמונתו כי קיימת ברית של שבטים לצרכי פולחן ובין פסיקתו ובין פסיקתו שמלחמת קודש זו, לא ברית השבטים המלוכדים באמונתם מנצחת עליו, אלא ענינם של שני שבטים בלבד היא. מפני שהוא מקבל את עדותה של השירה באורח סלקטיווי, הוא מרשה לעצמו לקבוע ש"המקרא אינו מכיר את השם 'ישראל' אלא ככינוי גלובאלי של קבוצת שנים עשר השבטים שהיתה לה היסטוריה משלה מפני שהיוותה שלמות אחת"17. אליבא דאמת השם "ישראל" מופיע שבע פעמים בשירת דבורה בהקשרים שמהם ברור כי הכוונה לכלל השבטים הנתפסים כחטיבה לאומית אחת, ואילו מנין השבטים שנטלו חלק בקרבות ואלה שעמדו מנגד מראה בבירור שאין הכוונה לקבוצה של שנים עשר שבטים אלא לקבוצה המקיפה רק את שבטי צפון הארץ ומרכזה.

בעלי הפלוגתא של נות מסתמכים אך במדה מעטה על שירת דבורה בבואם לחלוק עליו. יש המבקשים ללמוד ממנה שאמנם היתה אמפיקטיוניה ישראלית בימי השופטים, אלא שלא נכללו בה שנים עשר שבטים כדעת נות, אלא עשרה בלבד: אותם שבטים שהשירה מונה אותם18.

אם נעיין בטעמי התנגדותם של החוקרים הדוחים את סברת האמפיקטיוניה מכל וכל, נמצא שההנמקות השכיחות ביותר הן אלה:

  • מעולם לא הוליכה אמפיקטיוניה קלאסית להתהוותה של אומה; בישראל, לעומת זאת, היתה ברית ד' מלכתחילה ולדורות היסוד הבונה של אומה (אוארבך19).
  • בתקופת השופטים שמרו השבטים על אוטונומיה גמורה ולא הכירו בשום מרות מרכזית. מעולם לא היה מיפגש במקומו של מקדש כלשהו לשם קבלת החלטה כלשהי. ספר שופטים משקף תקופה ללא סמכות מרכזית (אורלינסקי20).
  • בקובץ החוקים שלדעת נות הם אמורים לייצג את הפעילות השיפוטית של האמפיקטיוניה הישראלית, אין זכר לקיומו של מקדש מרכזי המקובל על כל השבטים. אף אין ראיה שהיה קיים מקדש מרכזי כזה בתקופת השופטים (ארווין21).
  • אין במקרא, או בלשון העברית בכלל, מונח המקביל לאמפיקטיוניה ואין לשער שעמים שמיים אימצו לעצמם מוסד שמקורו בעולם ההודו-גרמני. אין ראיה שהיה קיים מקדש מרכזי בתקופת השופטים. ואין זה מתקבל על הדעת שאמפיקטיוניה שבמרכזה מקדש של ד' תיקרא ישראל, שם שיש בו הרכיב "אל" אך לא ד' (פוהרר22).
  • בראשית מ"ט איננו מכיל רשימה המייצגת מערכת שבטית. זה לקט של אמרות שנתהוו בזמנים שונים ולוקטו לאחר שהיה להן קיום נפרד. אף הרשימה בבמדבר כ"ו אינה קשורה לתקופת השופטים דווקא. שני העמודים שעליהם משעין נות את סברתו מעורערים איפוא (מייס23).
  • את יסודותיה של האחדות הישראלית יש לבקש לא באמפיקטיוניה שקמה על אדמת כנען אחר ההתנחלות, אלא בחוויה שקדמה להתנחלות: בברית סיני (אנדרסון24).
  • לא היה בישראל מקדש מרכזי, לא היתה מועצה של נשיאי השבטים. לא היה משפט אמפיקטיוני, ולא היה שופט שמרותו חלה על כל ישראל (דה וו25).

קצת מן החוקרים מערערים על השערתו של נות, שהאספה המתוארת ביהושע כ"ד היא האספה המכוננת של ברית השבטים הפולחנית. אחרים מפקפקים בהנחתו של נות שהשופטים "הקטנים" היו פקידים של האימפיקטיוניה הישראלית26. על הנחתו של נות, שברית השבטים קמה ונתקיימה לצרכים פולחניים בלבד, אך לא עסקה בענינים צבאיים ומדיניים27, חלק פון ראד, שקיבל את סברת האמפיקטיוניה אך קבע שמלחמת הקודש היתה מוסד של האמפיקטיוניה28. פון ראד מתקן את סברתו של נות בהסתמכו על שירת דבורה; אייספלדט29 נשען על השירה כדי לדחות את הסברה מכל וכל. הוא, כמעט יחיד בקרב מבקריו של נות, מעמת את סברת האמפיקטיוניה עם השירה שנוצרה בתקופת השופטים ומגיע למסקנה שאין השתים מתישבות. במאמר בקורת על ספר תולדות ישראל לנות חולק אייספלדט על תפיסתו של נות שהתגוננות אחר ההתנחלות והעימות עם האוכלוסיה הקודמת ועם העמים השכנים לא נחשבו כענינו של כלל ישראל אלא הושארו בידי השבטים השונים, ולשם כך הוא מצביע על שירת דבורה הרואה דווקא במאבק נגד האויב את התכלית העיקרית ואולי אף החובה היחידה של ברית השבטים. אין כאן שום פער בין התחום הדתי ובין התחום המדיני. אלא שניהם הם חטיבה אחת: אויבי ישראל הם אויבי ד'. ואייספלדט מוסיף: "אין זה חופף את תמונת האמפיקטיוניה הפולחנית של שנים עשר השבטים שלנגד עיניו של נות ומן הסתם לא מקרה הוא שנות ממעיט בחשיבות המאורע שעליו מעידה השירה, ולא עוד אלא שהוא שולל את אמינותה".

בנסיון משלו לשרטט את ההיסטוריה של תקופת השופטים30 מציג אייספלדט את הבעיה בניסוח כזה: האם אותה אחדות, אותו שיתוף פעולה בין השבטים המסתמנים עוד לפני כינון המלוכה היו בבחינת מוסד או שהיו אידיאה בלבד. התיאוריה של נות ואחרים, שלפיה היתה האחדות ממוסדת, נשענת על שני מקראות – יהושע כ"ד (שלדעת נות הוא מתאר את כריתתה של ברית השבטים) ושופטים י"ט-כ"א (לפי תפיסת נות המלחמה היחידה שבה פעלו כל השבטים יחד במסגרת האמפיקטיוניה) – שהם חלשים מכדי לבססה. בשני המקרים – כך גורס אייספלדט – מדובר בסיפורים שרק בית יוסף היה מעורב בהם ושהורחבו כדי לכלול את כל ישראל.

לאייספלדט אין ספק ששירת דבורה מכילה את הרשימה העתיקה ביותר של שבטי ישראל הידועה לנו. אך הוא מהסס להסיק ממנה מסקנות מחייבות לגבי הרכבו של איגוד השבטים שעל קיומו ניתן ללמוד מן השירה. אין ראיה שהשבטים שאינם נזכרים בשירה (שמעון, לוי, יהודה, ואולי גם גד) נחשבו כעומדים מחוץ לברית. ייתכן שלא נמנו מפני שלא ציפו להשתתפותם בקרב. אייספלדט רואה אפשרות שבימי חיבור השירה כבר היה קיים מוסד מדיני – ישראל של 12 או כ-12 שבטים – אבל אין הוא רואה בשירה ראיה לקיומו של מוסד כזה31.

עיון בשירה מוליך אל המסקנה שלעיני המשורר ניצב מושג ושמו "ישראל", והוא מבטא את אחדותם של השבטים כשאיפה וכאידיאה, אם לא כמציאות קיימת. המושג ישראל כמכנה משותף לכל השבטים קשור הדוק אל האמונה בד' אלקי ישראל (פסוקים ג, ה). ישראל, הוא עם ד' (יא), ומי שהשתתף במלחמה נתפס כגורם אנושי הבא לעזרת ד' (כג). אויבי ישראל הם אויבי ד' (לא), והשתתפות במלחמה היא הביטוי המוחשי של הזדהות זו.

אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהמושג "ישראל" בשירה אינו חופף שיטה של שנים עשר שבטים. בשירה נמנים עשרה שבטים בלבד. בשלב שאנחנו עומדים בו אין שבטי הדרום נכללים במונח "ישראל", והרשימה שבשירה – שאין לראות בה מנין מקרי או חלקי של שבטים – היא הפירוש הניתן למושג "ישראל". אילו היו קיימים גורמים שבגללם שבטי הדרום לא באו למלחמה32, אין להבין למה המשורר לא מנה שבטים אלה ואת סיבות העדרם משדה הקרב, כדרך שמנה את סיבות העדרם של ראובן, גלעד, דן ואשר.

על כרחנו עלינו להסיק מן השירה שבימי השופטים כבר קיימת התלכדות של שבטי הצפון והמרכז המגדירה את עצמה כ"ישראל", והיא, מבחינה טריטוריאלית ואידיאית אותה התלכדות שתביא, כעבור דורות אחדים, עם פילוג הממלכה בימי רחבעם, להתהוותה של ממלכה הידועה בשם ישראל.

גם טיבה של ההתלכדות עולה בבירור מן השירה. אין היא בחזקת ברית פורמלית ומחייבת. גם שבטים שאינם באים למלחמה כלולים בה. לקראת ההתמודדות הגדולה עם מלכי כנען שבצפון הארץ יוצאת קריאה אל כלל שבטי ישראל לבוא ולהשתתף בקרב. קצת שבטים נענים; אחרים נמנעים מלבוא. המשורר מכה את המשתמטים בלשונו, אבל אין הוא מוציא אותם מכלל ישראל. בקצת מקרים הוא אף מגלה הבנה למצבם: הם רחוקים, הם רתוקים למקומותיהם, יש להם אינטרסים פרטיקולריים. המוטיוואציה הבסיסית של המשתתפים במערכה היא ההתנדבות. אין אמצעי כפיה ואין סאנקציות – להוציא אנשי מרוז, שחומרת המשורר כלפי השתמטותם מבליטה את סלחנותו כלפי שאר המשתמטים33.

את המצב שאותו משקפת השירה תיאר פדרסן34 במלים אלה: "השירה מראה שהשבטים לא היוו חטיבה מאורגנת. קצתם עמדו מנגד, קצתם התלבטו, ואלה שבאו נתכנסו לעזרת ד' על פי קריאת המנהיגים... באותם ימים קדומים אי אפשר היה להניע את הישראלים לפעולה משותפת אלא באמצעות תחושת הריעות שביניהם, שהשפעתה מוגבלת היתה. לא היתה מסגרת חיצונית שליכדה את השבטים; על אלה שהשתמטו איימה הקללה, היינו ההרחקה מן הריעות הפסיכית".

אכן, מן השירה עולה בבירור מציאות של מלחמת מתנדבים המחרפים נפשם למות – לא מפני שיש סמכות כפייתית המצווה עליהם לצאת למלחמה, אלא מפני שהם מאמינים בישועת ד' ובצורך להתלכד כדי להכות את אויביו. אלה שנקראו ולא באו נזכרים לגנאי אך אינם חדלים להיות חלק מעם ד' ומן האידיאה ששמה "ישראל".

לחלקים נוספים של המאמר:
עדויות היסטוריות בשירת דבורה
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : האם היתה ברית שבטים ששמה ישראל? (פריט זה)
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : ישראל של שירת דבורה
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : דגם אחר של הנהגה
העדויות היסטוריות בשירת דבורה : מעמדם של השבטים
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : מבט לאחור
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : אין בשירה גינוני פולחן
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : ההיתה עבודת אלילים בימי דבורה?
עדויות היסטוריות בשירת דבורה : יעדי המלחמה ודרך ניהולה

הערות שוליים:
6.
Martin Noth, Das System der Zwölf Stämme Israels, Stuttgart, 1930. (= Bwant 4 Folge, Heft 1) , הדפסה חדשה, להלן Darmstadt, 1966 System.
7. עבודת מחקר המסכמת את הפולמוס על סברת נות ואת השפעתו על חוקרים אחרים היא Otto Bächli, Amphiktyonie im Alten Testament, Forschungsgeschichtliche Studie zur Hypothese von Martin Noth, Basel 1977. גם הפרק הראשון בספר של דה חיס C. H. J. De Geus, The Tribes of Israel, Assen 1976 מתייחס בהרחבה לקודמיו של נות ולבעלי הפלוגתא שלו.
8. 23-24 ,System.
9. שם, 122.
10. ואכן, מייס דוחה את סברת נות בין היתר על סמך טענה זו: A. D. H. Mayes, Israel in the "Pro-Monarchic Period. VT 23 (1973), 151-170 מייס אינו מוצא שום ראיה לקיום קשר כלשהו בין רשימה זו ובין תקופת השופטים.
11. System, 5-6.
12. M. Noth, Geschichte Israels, 1966, 140. להלן Geschichte.
13. שם, 139 הערה 4.
14. Geschichte, ערך Deboralied במפתח הענינים.
15. שם, 102-101.
16. שם, 139.
17. System' במבוא, וכן במבוא של 13 11 ,Geschichte.
18. כך S. Mowinckel, `Rachelstämme` und `Leastämme`, Von Ugarit nach Qumran BZAW 77 (1963), 167. אותה דעה מביעים גם A. Weiser, Das Deboralied, ZAW 71 (1959), 51 וכן 96. K. D. Schunck, Benjamin (1963),.
19. Elias Auerbach, Wüste und gelobtes Land, I, 1932, 72.
20. H. M. Orlinsky, The tribal System of Israel and related Groups in the Period of the Judges In: Studies and Essays in Honor of Abraham A. Neuman, Eds: M. Ben-Horin, B. D. Weinryb and S. Zeitlin, Leitlin, Leiden 1962, 375-388.
21. W. A. Irwin. Le Sanctuaire central Israélite avant l'établissement de la monarchie, RB 72 (1965), 161-185.
22. G. Fohrer, Altes Testament - 'Amphiktyonie' und, 'Bund', ThLZ XCL (1966), 801-806, 893-904 = BZAW 115, 84-119
23. A. D. H. Mayes, Israel in the Pro-Monarchy Period. VT 23 (1973), 151-170.
24. G. W. Anderson, 'Am. Kahal, Edah. In: Translating and Understanding the Old Testament. 'Essays in honor of H. G. May, 1970, 135-151.
25. R. de Vaux, La Thése de L'Amphictypnie Israelite, In: Studies in Memory of Paul Lapp. HThr 64 (1971), 415-436.
26. M. Noth, Das Amt des 'Richters Israels', In: Bertholet Festschrift, 1950, 404-418.
27. System, 55.
28. G. von Rad. Der Heilige Krieg in alten Israel, AThANT, 1951.
29. O. Eissfeldt, Israel und seine Geschichte, ThLz 76 (1951), 335-340 = KS III 159-167.
30. O. Eissfeldt, The Hebrew Kingdom CAHII, chap. XXXIV, fasc. 32.
31. שם, 15.
32. כגון השערתו של קויפמן שיהודה לא יכול להשתתף במלחמה מפני שהיה משועבד לפלשתים (י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, ספר ראשון, 397) וכן פירושו על ספר יהושע, 39 הערה 40.
33. הניסוח התיאולוגי המובהק של התרעומת והקללה מהווה נימוק מכריע נגד סברתו של אלט שאנשי מרוז היו כנענים שהיו קשורים בברית עם שבט ישראלי (277-274 A. Alt, Meros, KS I,).
34. Johs. Pedersen, Israel III-IV, 1959, 7.

ביבליוגרפיה:
כותר: עדויות היסטוריות בשירת דבורה : האם היתה ברית שבטים ששמה ישראל?
מחבר: שניצר, שמואל
תאריך: תמוז - אלול תשמ"ח , גליון (קטו) ד
שם כתב עת: בית מקרא
הוצאה לאור : החברה לחקר המקרא בישראל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך