עמוד הבית > תקופת ההתנחלות > שופטיםעמוד הבית > תקופת המלוכה > מנהיגות במקרא

תקציר
המאמר עוסק בתקופת השופטים ובדגם ההנהגה שעל פי העדויות המקראיות היה נהוג בה. תקופת השופטים היא תקופת מעבר מהנהגה שבטית למלוכה ריכוזית. מנהיגותם של השופטים מבוססת על כוח אישיותם ועל נכונותם להתנדב ולעמוד בראש העם בתקופה של משבר.

 
מנהיגות כאריסמאטית ותקופת השופטים | מחבר: זאב וייסמן
 

תרביץ

מאז שנתגלגל הכינוי 'מנהיגות כאריסמאטית' אל אוצר המונחים של מדע המקרא1 קנתה לה יותר ויותר אחיזה ההכרה, שתקופת השופטים מייצגת, בצורה מובהקת יותר מכל תקופה אחרת במקרא, את המנהיגות הכאריסמאטית בישראל. להכרה זו היו שותפים חוקרים בעלי גישות והשקפות שונות בחקר המקרא, כמו: אלט ונות,2 אולברייט,3 בובר,4 קויפמן5 ואחרים. לאחרונה דן בנושא זה א' מלמט במאמרו על השופט-המושיע כמנהיג בתקופת השופטים,6 וניסה לבחון באורח מפורט את מהותו של 'משטר השופטים הכאריזמאטי', שהוא רואה בו 'משטר מדיני מיוחד במינו'. אין, כמובן, חידוש בעצם ראייתו את השופט-המושיע כמנהיג הכאריסמאטי של תקופת השופטים;7 ברם, נסיונו ליישם את התיאוריה של ובר ביחס למנהיגות הכאריסמאטית על תקופת השופטים ולהגדירה כ'משטר שופטים כאריסמאטי' – מעורר בעיות מיתודולוגיות, הקשורות בקביעת הזיקה שבין שני המונחים, שהאחד הוא טיפולוגי, והשני – היסטורי. לבעיות אלו רוצה אני לייחד מאמרי זה.

שלוש בעיות נראות לי רלבאנטיות בהקשר זה, והן:
א. האם ובאיזו מידה נכון לזהות מנהיגות כאריסמאטית עם משטר מדיני מסוים?
ב. כיצד ניתן להגדיר את תחומיה ההיסטוריים של מה שמכונה תקופת השופטים?
ג. הקיימת זיקה מיוחדת בין המנהיגות הכאריסמאטית ובין תקופת השופטים, ומה טיבה?

א. הנכון לזהות מנהיגות כאריסמאטית עם משטר מדיני?

מלכתחילה יש משום פאראדוקס בעצם זיהוים של שני מושגים אלה. זאת משום שבמקורו קשור המושג 'כאריסמה' עם השקפה תיאוקראטית, שיש בה הסתייגות עקרונית ממשטר מדיני, המבוסס על הכרה בשלטונו של בשר-ודם. כמושג תיאולוגי באה הכאריסמה לבטא את סגולותיהם הרוחניות המיוחדות של אישים הממלאים פונקציות דתיות מטעם האל, בחסד האל ובשליחותו.8 זהו הטעם לכך, שהמחקר האנתרופולוגי והסוציולוגי מזהם את הכאריסמה בראש ובראשונה עם טיפוס הנביא.9 זהו אף הטעם, שחוקרים מודרניים שדנו במנהיגות הכאריסמאטית של תקופת השופטים זיהו אותה עם השקפה על מלכות שמים,10 או עם השקפה על 'מלכות-אלוהים נביאית'.11

העתקתו של מושג הכאריסמה, כפי שעשה ובר, מן הספירה התיאולוגית אל התחום הסוציולוגי, כרוכה היתה מלכתחילה במעין סיקולאריזאציה מאונס שלו, ונתאפשרה רק על-ידי כך שהגביל את מושגיותו הטראנסצנדנטאלית למושגיות פונקציונאלית. ובר לא התייחס אל הכאריסמה כקטיגוריה מוחלטת לעצמה, לא מבחינה פילוסופית, לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה ערכית.12 באותם מקומות שבהם דן ובר במנהיגות הכאריסמאטית, בקונטקסט חברתי-מדיני, הגדיר אותה כטיפוס של סמכות העומדת בניגוד לשני טיפוסי הסמכות הרווחים בחברה: הסמכות הליגלית-הראציונאלית והסמכות המסורתית.13 אף בהבחנה כוללנית ובעלת אופי טיפולוגי זו הדגיש ובר את ייחודה של הסמכות הכאריסמאטית בהיותה מיוסדת, בראש ובראשונה, על הסמכות האישית, הנובעת מסגולות אינדיבידואליות מיוחדות ובלתי-רגילות.14 למעשה אין הצדקה לדבר על משטר של מנהיגות כאריסמאטית, אלא על מנהיגים כאריסמאטיים!

אכן, עצם העובדות, ששורה ארוכה של מנהיגים ואישים במשטרים מדיניים שונים זה מזה מבחינה קונסטיטוציונית, מבחינה סוציאלית ומבחינה היסטורית, נחשבו לכאריסמאטיים אליבא דאותם חוקרים שאימצו כינוי זה להגדרת טיפוס של מנהיגות, מאמתת מסקנה זו.15 על-כן יש משום סטייה מיתודולוגית מהגדרות-המוצא שטבע ובר ביחס למנהיגות הכאריסמאטית בעצם הנסיון לזהותה עם משטר מדיני והיסטורי מסוים, סטייה הנעוצה בהסבת הקטיגוריזאציה הטיפולוגית לקטיגוריזאציה היסטורית-מדינית. במקום ההבחנה על-פי חתך לאורך של טיפוסי-מנהיגות שונים, על-פי אופי סמכותם, נעשו נסיונות של הבחנה על-פי חתך לרוחב של תקופות ומשטרים היסטוריים ומדיניים, על-פי טיפוסי-המנהיגות השונים. ביחס למקרא התבטא הדבר בהבחנה שנשתרשה בין תקופת השופטים הכאריסמאטית, מכאן, ובין תקופת המלוכה הליגאלית-התורשתית, מכאן.16 אפשר, שראשיתה של סטייה מיתודולוגית זו כבר צמחה מחיבורו של ובר עצמו, הדן ביהדות הקדומה.17 אמנם אין ובר מזהה שם את הכאריסמה עם תקופה מסוימת ומשטר מסוים בתולדות ישראל; אבל כשהוא מזכיר טיפוסים שונים של מנהיגים, כמו מצביאי-המלחמה,18 שופטים-מושיעים,19 נזירים ונביאים אקסטאטיים20 ואפילו שופטים בעלי חכמה משפטית.21 אותם הוא מכנה 'כאריסמאטיים' – מסתבר, שרובם קשורים עם 'מה שמכונה ימי השופטים'.22 אין ספק, שלזיהוי זה תרמה העובדה, שגיבוריה של תקופה זו, כפי שמתוארים בסיפורים ובאגדות של ס' שופטים, מצטיירים כאישים כאריסמאטיים הן במטבעות-הלשון התואמים כינוי זה, כמו 'ויקם ה' מושיע' (שופ' ג: ט, טו; וראה גם ו: יד, לו; י: א; יב: ג; יג: ה; טו: יח);23 'ותהי עליו רוח ה'' (ג: י; יא: כט); 'ורוח ה' לבשה את' (ו: לד); 'ותצלח עליו רוח ה'' (יד: יט; טו: יד);24 הן במוטיבים, כמו ההועדה האלוהית, האותות, התשועה הנסית, ועוד.25 מאידך, אין מושיעים אלה מתוארים כהנהגה שיש בה אחידות וכשלטון שקיימת בו רציפות. הצד האחד המשותףלהם מנוסח במבוא ההיסטוריוסופי של ס' שופטים: הם מוקמים על-ידי ה' להושיע את ישראל מיד אויביהם (שופ' ב: טז, יח) 'בהנחם ה' מנאקתם מפני לחציהם ודחקיהם' (שם, פסוק יח). הם מייצגים בהופעתם הספוראדית את גילויי החסד האלוהי בין תקופות חוזרות ונשנות של מצוקה ושל חטא. בנקודת-מפגש זו שבין הטיפולוגי ובין ההיסטורי נקבע מבחנה של המיתודולוגיה; מצד אחד עליה לשמור על עצמיותם השונה של שני ההיבטים השונים הללו; ומן הצד האחר עליה להסביר את הזיקה שביניהם מבלי שתזהה אותם זה עם זה. תנאי ראשוני לכך הוא מיצוי העדויות המקראיות הקשורות עם היבטים אלה, על-פי טיבן ומקורותיהן, אם מן המסורות הבודדות ואם מן החיבורים ההיסטוריוגראפיים המקיפים. נפנה תחילה להיבט ההיסטורי.

ב. הגדרת תחומיה ההיסטוריים של תקופת השופטים

כל נסיון להגדרת תחומיה של תקופה היסטורית הוא בבחינת ניתוח מלאכותי, הבא לקבוע, לאחר-מעשה, מסגרת ושיטה למאורעות שנתרחשו ברצף הזמן, על-פי עקרונותיו המיתודולוגיים של ההיסטוריון. מבחינה זו יש לדמותו לנעיצת אזמל המנתחים בשטף הזמן. מטבע הדברים שככל שרחוקים אנו ממאורעות התקופה הנידונה ונאלצים להסתמך על מקורות היסטוריוגראפיים משניים ביחס להגדרתה ולתחומיה של אותה תקופה, נעשה נסיון זה מלאכותי יותר ומורכב יותר.

ההיסטוריוגרפיה המקראית, על-פי שיטתה, הבחינה בתקופה בתולדות ישראל, שנתכנתה בשם 'שופטים', שאותה הגדירה והכלילה במבוא ההיסטרויוסופי של ס' שופטים (ב: ו ואילך). הציון ההיסטורי 'ימי השופטים' שאינו מופיע במפורש במבוא זה, נזכר במל"ב כג: כב וברות א: א; ואילו הכינוי 'שופטים' למנהיגי ישראל בתקופה הקדם-מלכותית מופיע בשמ"ב ז: יא26 = דה"א יז: ו, י. במסגרת זו אין זה מענייני לדון במפורט בהבחנות השונות הקשורות עם טיבה ועם זיהויה של העריכה הזאת, מבחינה היסטורית ומבחינה ספרותית.27

אני יוצא מן ההנחה, הרווחת בחקר המקרא, כי המסגרת העריכתית הזאת מאוחרת לתקופה המתוארת על-ידיה ומודעת כבר לקיומה של המלכות בישראל; וכן שהערכתה שהיא מעריכה את התקופה מושפעת, במידה זו או אחרת, מעקרונותיה ההיסטוריוסופיים והמיתודולוגיים, שאינם זהים בהכרח לאלה שפעלו בתקופה המתוארת עצמה.28 עם-זאת, עצם ההבחנה שבין האינטרפרטאציה של המאורעות, כפי שמתבטאת במבוא ובהערות המסגרתיות-הפראגמאטיות, ובין האותנטיות של המאורעות עצמם, המשמשת הנחת-מוצא לביקורת ההיסטורית של המקרא, אינה מחייבת אותנו לשלול מראש אותה פריודיזאציה היסטורית המשתקפת מן הפרוגראמה של העריכה ההיסטוריוגראפית.29

על-פי פרוגראמה עריכתית זו יש הבחנה ברורה בין תקופת יהושע ודור הזקנים 'אשר האריכו ימים אחרי יהושע' (שופ' ב: ז) ובין אותו דור, שממנו החלה מתפתחת אותה שרשרת חוזרת של חטא – שעבוד – תשועה שבה משולבים השופטים (שם, פסוק י ואילך).30 בהתאם להבחנה זאת לא כללה זו במסגרת העריכה שלה לא את המאורעות המתוארים בפרק א ולא את אלה שבנספחות, פרקים יז-כא.31 אבל כללה בה לא רק את השופטים שקמו להושיע את ישראל מיד אויביו, אלא אף את אלה המכונים 'השופטים הזעירים' (שופ' י: א-ה; יב, ח-טו).32 אכן, סבורני שעל-אף מגמותיה הפראגמאטיות-הדתיות של עריכה זו, אין להסביר פריודיזאציה זו רק מנימוקים של השקפה דתית על תולדות ישראל; אלא היא משקפת הבחנה שיטתית, שיש לה אחיזה במציאות ההיסטורית, בין שתי תקופות שונות מבחינת הדינאמיקה ההיסטורית שאפיינה אותן: בין תקופה של מלחמות כיבוש והורשה של שבטים בדרך להתנחלותם, מזה, ובין תקופה של מלחמות התגוננות של מתיישבים לאחר התנחלותם, מזה. רק את התקופה השנייה אפיינה הופעתם של השופטים. זאת ניתן ללמוד לא רק מן המבוא ההיסטוריוסופי (שופ' ב: טז, יח), אלא אף מהעדר השם 'שופטים' או שימוש בפועל 'שפט' מאותם מקורות ספרותיים שלא נכללו במסגרת העריכה האמורה. אין אנו מוצאים את השופטים פועלים ברקע המאורעות המסופרים בשופ' פרק א ופרקים יז-כא, כשם שאין אנו מוצאים אותם ברקע הסיפורים של ס' יהושע. אמנם מופיע הכינוי 'שופטים' בס' יהושע, אך אינו זהה כלל מבחינה סימאנטית עם כינוי זה שבמבוא של ס' שופטים ובמקומות האחרים שציינתי לעיל.33

על הבחנה זו מעידים הסיפורים שבפרק א ופרק יח, שלא נכללו במסגרת העריכה הנזכרת, שמבחינת הדינאמיקה ההיסטורית הם אחוזים באותו רקע המתואר בצורה אוטופיסטית בס' יהושע, בין אם הם בגדר מקורות אלטרנאטיביים מהימנים יותר מבחינה היסטורית.34 ובין אם הם מקורות משלימים או ממשיכים.35 הסיפור על בני דן, היוצאים לחפש מקום להתנחלות-קבע וכובשים את ליש (שופ' יח), בין אם הוא ממשיך את המקור שבפרק א: לד36 ובין אם אינו תלוי בו במישרין, מתאר אותם מאורגנים ב'מחנה-דן' (פסוק יב), שהיא צורת ארגון צבאית-למחצה של שבט, או בית-אב, הקשורה בשלב של נדודים לקראת התנחלות-קבע.37 בני קיני חותן משה, שאמנם אינם חלק אורגני משבטי ישראל, עולים להתיישב 'את העם' בנגב ערד (שופ' א: טז). בסיפור על מלחמת דבורה, הכלול במסגרת העריכה ההיסטוריוגראפית הנ"ל של ס' שופטים, אנו מוצאים שלוחה שלהם, את חבר הקיני,38 היושב כבר ישיבת-קבע בגליל (שופ' ד: יא, יז).

הבחנה זו, הנוגעת לקביעת התחום התחתון של תקופת השופטים, אינה קובעת עדיין, שהתהליכים המאפיינים את הדינאמיקה ההיסטורית של התקופה ביחס לקודמתה אכן היו אחידים והתחוללו בעת ובעונה אחת בכל שבטי ישראל; וממילא אינה קובעת, שהיה קיים בה משטר חברתי ומדיני מונולוגי והומוגיני. אבל יש בו בתיחום זה, על כל המלאכותיות שבו, כדי לאבחן את טיבם של המשברים והזעזועים המאפיינים תקופה זו ביחס לקודמתה.

נשאלת השאלה אם ניתן לציין גם את תחומה העליון של תקופת השופטים על-פי העריכה ההיסטוריוגראפית האמורה. לכאורה הדבר קל יותר מציון התחום התחתון, מאחר שהמלוכה מציינת תמורה קיצונית, הכרוכה במשבר אידיאולוגי מרחיק-לכת, כפי שמתוארים הדברים בשמ"א פרק ח. עם-זאת מתעוררות בעיות מספר. אחת קשורה בשאלה אם אמנם כללה העריכה ההיסטוריוגראפית הנ"ל את עלי הכוהן ואת שמואל הנביא במסגרת תקופת השופטים. אמנם יש לכך סימוכין בהערת-המסגרת המופיעה ביחס לעלי הכוהן – 'והוא שפט את ישראל ארבעים שנה' (שמ"א ד: טז) – הדומה לזו החותמת את הסיפורים על שמשון (שופ' טז: לא);39 וכן בהערות המכלילות ביחס לשמואל (שמ"א ז: טו-יז), הדומות לאלו המתארות את השופטים הזעירים;40 אך לעומת זאת אין דיוקנם של עלי ושל שמואל זהה מבחינה טיפולוגית לזה של השופטים-המושיעים,41 וספק אם אפילו לזה של השופטים הזעירים.42 אם אמנם היו כלולים הפרקים על עלי ועל שמואל במסגרת העריכה ההיסטוריוגראפית של תקופת השופטים, שאליבא דכמה חוקרים קדמה לעריכה הדבטרונומיסטית,43 יש בכך להעיד על כך שהפריודיזאציה ההיסטורית אינה חופפת בהכרח עם קטגוריזאציה טיפולוגית של מנהיגות.

בעיה אחרת מתעוררת ביחס לשאול: באיזו מידה הוא ממשיך את שרשרת השופטים-המושיעים, ובאיזו מידה הוא מייצג כבר את משטר המלוכה, את המשטר החדש, בישראל?44 דומה, שעל-פי חזון נתן לדוד יש מקום לסברה, שעד להבטחת שושלת-עולם לדוד נחשבו כל קודמיו לשופטים (שמ"ב ז: ז, יא).45 כנגד זה, לא רק הדיון החריף ביחס להקמת המלוכה, שהדיו משתקפים משמ"א פרק ח, אלא אף גורמים יסודיים בתיאור מלכותו של שאול מצביעים על התמורה החברתית והמדינית שנתחוללה ושסימניה, בין השאר, הקמת צבא-קבע (שמ"א יג: ב; כב: ז) והטלת מסים (שם, יז: כה). ראוי להדגיש כאן, כפי שנהגנו ביחס להגדרת התחום התחתון, שאין לראות בציון תחום עליון זה של תקופת השופטים משום קו מוחלט, המפריד בין שתי תקופות מונוליתיות שונות, אלא הבחנה מיתודולוגית, הבאה להבליט קווי-אופי שונים בתמורות המתחוללות במהלך ההתרחשות ההיסטורית.

מהגדרת תחומים 'נזילה' זו, כפי שהמצטיירת מן ההיסטוריוגראפיה של תקופת השופטים, ניתן להסיק מסקנות לגבי מקומם של השופטים-המושיעים בתולדות ישראל. שופטים אלה מייצגים את המושיעים הצבאיים שהתייצבו בראש מלחמות ההתגוננות של שבטי מתיישבים, לאחר שהתנחלו על אדמתם, אך קודם שנתאחדו במסגרת מדינית מחייבת אחת. אין הם מייצגים את המנהיגים הצבאיים של מלחמות הכיבוש, מחד גיסא; ואין הם מייצגים את המנהיגים הצבאיים של תקופת המלוכה, מאידך גיסא.46 על רקע חברתי ומדיני זה יש לבחון את טעמה ואת טיבה של הזיקה המיוחדת שבין המנהיגות הכאריסמאטית שנתגלמה בדמות השופטים-המושיעים ובין תקופת השופטים.

ג. מה טיבה של הזיקה המיוחדת שבין המנהיגים הכאריסמאטיים ובין תקופת השופטים?

אליבא דהיסטוריוסופיה הדבטרונומיסטית של ס' שופטים (ב: ו-טז: לא)47 קיימת מעין חוקיות דיאלקטית-תלת-שלבית החוזרת במהלך התקופה, שהסברה פראגמאטי-דתי: חטא הולך וגובר, מצוקה גוברת, תשועה נסית, וחוזר חלילה.48 השקפה זו מנוסחת בניסוחה המכליל במבוא ההיסטוריוסופי (ב: יא-יט) ומוצאת את יישומה הקונקריטי במסגרת הפראגמאטית, הקושרת את הסיפורים השונים על השופטים והמושיעים לשרשרת היסטורית-כרונולוגית אחת.49 במסגרת סכימה היסטורית זו נקבע מקומם של השופטים-המושיעים כפועלים במוקדים שבין המצוקה ובין התשועה, ואילו שני המוקדים האחרים – זה שבין התשועה ובין החטא וזה שבין החטא ובין המצוקה – נשארו שוממים מבחינה היסטורית. לכאורה ניתן לזהות את 'השממה ההיסטורית' הזאת עם אנרכיה מדינית ודימוריאליזאציה דתית-מוסרית, שאחראים לה בני ישראל ככלל (כמטבע החוזר בעריכה הנ"ל); אך דווקא באותם המקומות שבהם מלווה הערכה שלילית מעין זו את סיפור המאורעות (שופ' יז: ו; כא: כה – 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה') אין ניכרים כל סימנים של מסגרת-העריכה הדבטרונומיסטית, ומה שחשוב יותר, נעדרים כל עקבות של שופט-מושיע או של מנהיג כאריסמאטי כלשהו.50 יהא בכך משום גישה סלקטיבית מבחינה מיתודולוגית למתוח קו של רציפות היסטורית של מנהיגות כאריסמאטית על-פי מוקדי התשועה שהם בגדר שיאי התקופה, ולהתעלם מן הקואורדינאציות והתשתית שעליה מתפתחת עקומה זו, רק משום שמוקדים אלה הם עיקר עניינם של המאורעות המסופרים בקובץ העיקרי של ס' שופטים (פרקים ב-טז). מה מאפיין תשתית חברתית-מדינית זו? אין לנו די פרטים מן הסיפורים על המושיעים שעל-פיהם נוכל להגדיר בבירור את טיבו של אותו משטר חברתי-מדיני. במחקר החדש נהוג אומנם לכנותו 'משטר פאטריארכלי-שבטי',51 בעיקר בשל סמכותם המנהיגה של זקני השבט.52 ברם, אין אנו מוצאים את זקני השבט כגורם פעיל ומנהיג באותם הסיפורים של המושיעים. רק בשניים מן הסיפורים הללו נזכרים הזקנים, ושניהם קשורים לאזורי עבר-הירדן המזרחי. בסיפור רדיפתו של גדעון אחר זבח וצלמנע מלכי מדין (שופ' ח) נתקל גדעון בסירובם של זקני סכות ופנואל לספק לחם לאנשיו העייפים (ח: ה-יז). זהותם האתנית של יישובים אלה אינה ברורה. אפילו יש לראות בהם חלק מן האוכלוסייה הישראלית,53 הרי ספק אם ניתן להכליל ולקבוע על-פיהם את מעמדם של הזקנים בחברה הישראלית הטיפוסית.54 מכל-מקום, בסיפור זה הם מייצגים ללא-ספק את העמדה הספראטיסטית המובהקת, שיש בה משום אנטיתיזה לאותה הזדהות בעלת גוון לאומי שאותה מייצגים המושיעים.55

בסיפור מלחמתו של יפתח בבני עמון (שופ' יא) אין בכוחם של זקני גלעד להנהיג את עמם למלחמה בבני עמון והם נאלצים לפנות אל יפתח על-מנת שישמש להם לקצין (פסוק ו) ולראש (פסוקים ח-יא).56 אם אמנם זקני-גלעד הם דגם מייצג של מעמדם של הזקנים בשבטי-ישראל המרכזיים, הרי הם מבליטים רק את הסטאטיקה והרפיון של המנהיגות המסורתית, לעומת הצרכים ההיסטוריים-הדינאמיים. אמנם הם מייצגים סמכות שיפוטית ומחוקקת (פסוקים ז-י), אך את הסמכות האקסקוטיבית, ובייחוד זו הדרושה לשעת-חרום, מייצג הראש והקצין. לא ייפלא אפוא, שבמקור האותנטי הראשון במעלה על מלחמת-החירות הגדולה של שבטי ישראל נגד לחץ הכנענים, בשירת דבורה (שופ' ה), אין נזכרים הזקנים כלל, מה שאין כן התארים 'שרים', 'חוקקים', 'מושכים בשבט סופר' הנזכרים בה פעמים מספר.57 על-כן סביר להניח, שהמנהיגות הפאטריארכלית-השבטית, שאפיינה את המשטר החברתי של שבטי ישראל בשלבים הקדם-התיישבותיים, ושמייצגיה היו זקני השבט, הלכה ונתרופפה ככל שנתבסס ונסתעף תהליך ההתיישבות והביא להתפצלות שבטית, מחד גיסא,58 וככל שהלחץ הגובר על השוסים והאויבים על אזורי ההתיישבות הישראלית העלה את הצורך במנהיגות שתהא מסוגלת לרכז סביבה כוחות גדולים יותר למלחמות התגוננות, מאידך גיסא. כך אירע, שלצד המנהיגות הסטאטית-המסורתית צמחה מנהיגות דינאמית מבין 'גיבורי החיל', כדוגמת גדעון (שופ' ו: יב), יפתח (שם, יא: א) ושאול (שמ"א ט: א),59 הלכה ונוצרה מתיחות בין משטר של מעין 'דימוקראטיה שבטית פרימיטיבית',60 שינקה את סמכותה ממסורת תקופת הנדודים והכיבושים, ובין כעין משטר חירום צבאי-למחצה, שצמח על רקע הצרכים הגיאו-שבטיים של המתיישבים. את הראשון אפיינה מנהיגותם של זקני השבט, ואילו את השני – מנהיגותם של המושיעים הכאריסמאטיים.

מנהיגותו הכאריסמאטית של גדעון מתגלה ('ורוח ה' לבשה את גדעון'; שופ' ו: לד) כאשר הוא מצליח לגייס למלחמה, פרט לבית-אביו אביעזר, אף לוחמים 'מכל מנשה, מאשר, מזבלון ומנפתלי' (שם, פסוק לה). המתיחות שבין מנהיגותו הכאריסמאטית ובין הסמכות השבטית-המסורתית נרמזת בסיפור על שליחותו להושיע: 'הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי' (שם, ו: טו).61 דיוקנו הכאריסמאטי של יפתח כמושיע במלחמה62 קשור בהצלחתו לגייס עמו למלחמה בבני עמון לא רק את הגלעד, אלא אף את מנשה (שם, יא: כט). אהוד בן גרא מבנימין משכיל להתגבר על המשעבד המואבי רק לאחר שהוא מזעיק את בני ישראל מהר-אפרים (שם, ג: כז).63 והנצחון הגדול על הכנעני במלחמת דבורה וברק מושג הודות להצלחתם להזעיק ולעורר למלחמה את שבטי ישראל הגובלים עם מרכזי השלטון הכנעני בצפון (שם, ה: יד-טו, יח), כששבטי נפתלי וזבלון (שם, ד: ו, י) משמשים גרעין, שמסביבו התלכדו המתנדבים בעם, למלחמת-חירות זו. מבחינה זו ייצגו המושיעים את השליחות הלאומית, שכן השכילו למצות את האינטרס המשותף של השבטים המתיישבים ולגייסם למלחמה נגד הלוחצים עוד לפני שנתגבשה בתוכם תודעה מדינית-לאומית. הצלחתם היתה זמנית והיתה קשורה, אד-הוק, עם המאמץ להשתחרר מן הלחץ. סמכותם הכאריסמאטית נבעה מסגולתם האישית לעורר את השבטים ולגייסם למלחמה על בסיס וולונטארי, כפי שמשתקף הדבר משירת דבורה ומסיפורי גדעון. ניתן לשער, שככל שחזרה תופעה זו נוצרו מוקדי מתיחות בין המסגרות השבטיות המסורתיות ובין המסגרת הצבאית הוולונטארית והבינשבטית, שבראשה התייצב המנהיג-המושיע. הלך ונוצר מעין שיווי-משקל רופף בין מנהיגותם של הזקנים, שייצגו עדיין את 'הדימוקראטיה השבטית' שנתמסדה ובין המנהיגות של המושיעים, שייצגו את 'הדימוקראטיה הצבאית' של הלוחמים המתנדבים. אפשר, שאת הראשונה ייצג המונח 'עדה';64 את האחרונה ייצג המונח 'איש ישראל'.65

על רקע זה ניתן אולי להסביר את מנהיגותם של אלה המכונים 'השופטים הזעירים'. ככל שנתערער שיווי-משקל רופף זה וככל שמשקלם של המנהיגים הצבאיים עלה, נתהוותה בשלב מסוים66 מעין פשרה בין הסמכות המסורתית של זקני השבטים ובין האינטרסים החדשים הגיאו-שבטיים, שחייבו דפוסי-ארגון חדשים. ייתכן, ש'השופטים הזעירים' ייצגו פשרה זו בהיותם נושאי משרה בעלת סמכות שיפוטית ואדמיניסטראטיבית על בסיס אזורי ובינשבטי.67

מן התיאור הכרוניקאי הקצר עליהם אפשר להתרשם, שהיו אלה ברובם זקני שבט שצברו עוצמה ויוקרה כמתיישבים, כמו יאיר הגלעדי (שופ' י: ג-ה), אבצן מבית-לם (שם, יב: ח-י) ועבדון בן הלל הפרעתוני (שם, שם, יג-טו). אפשר, גם יפתח הגלעדי, לאחר שהושבה לו נחלת אבותיו בגלעד, נמנה אף הוא עם שופטים אלה.68

מן ההבחנות שהעלינו על בסיס העדויות הסיפוריות וההיסטוריוגרפיות שבמקרא אין לראות במושיעים הכאריסמאטיים את מייצגי המשטר המדיני של תקופת השופטים, אלא את מבשריו של משטר מדיני חדש: משטר המלוכה. מכאן יובן הקושי שרמזתי עליו לעיל, סעיף ב, לתחום קו-תחום ברור ומוגדר בין השופט-המושיע ובין המלך-המושיע. השופטים-המושיעים היו דגם של מנהיגי ה'מדינה-בדרך'. הכאריסמה התבטאה אצלם בזהות שנוצרה בין נכונותם להתנדב ולצאת למלחמת-ישועה נגד הלוחצים ובין האינטרס הבטחוני-הלאומי של המתיישבים הישראלים. אופי השליחות של מנהיגותם נובע מהעדר מסגרת מדינית מגובשת ובעלת-כפייה, ומנכונותם של בני שבטם ובני-עמם לקבל עליהם אל מנהיגותם על בסיס וולונטארי. גורמים אלה הם המסבירים, לדעתי, את הזיקה המיוחדת שבין המושיעים הכאריסמאטיים ובין תקופת השופטים.

זיקה זו שבין פינומן המוגדר כ'טיפולוגי' ובין תהליכים היסטורים הולמת, לדעתי, את הפונקציונאליות שבמושג ה'כאריסמה', כפי שתוארה על-ידי ובר במסכתו הסוציולוגית. הכאריסמה מאפיינת את המנהיגות השליחית, הצומחת בחיק משטר חברתי קיים, מתוך מוקדי המשבר שלו, ומבשרת את לידתו של החדש מתוך הישן.

הערות שוליים:

  1. זכות-ראשונים בהעתקת המונח הזה אל תחום המקרא שמורה למאקס ובר, אשר עסק בהרחבה במסגרת מחקריו הסוציולוגיים; ראה: M. Weber, Wiirtschaft und Gesellschaft, 1956 [להלן: ובר, חברה]; ובר יישם את המונח לחקר החברה המקראית בסידרת מאמרים שפרסם בין השנים 1917 ו-1919, בתוך: Archiv für Sozialwissenschaft und Sozialforschung; בתרגום אנגלי: Ancient Judaism (trans. H.H. Gerth and D. Martindale, 1962 [להלן: ובר, יהדות קדומה].
  2. A. Alt, Die Staatenbildung der Israeliten in Palästina, 1930; M. Noth, Das System der zwölf Stämme Israels, 1930
  3. F.W. Albright, From the Stone-Age to Christianity, 1942
  4. M. Buber, Königtum Gottes, 1932; בתרגום עברי: מלכות שמים (תרגם י' עמיר), ירושלים תשכ"ה.
  5. י' קויפמן, ספר שופטים, ירושלים 1962.
  6. א' מלמט, 'השופט-המושיע כמנהיג בתקופת השופטים', בתוך: טיפוסי מנהיגות בתקופת המקרא, ירושלים תשל"ג.
  7. ובר, יהדות קדומה, עמ' 85, 98; O. Grether, 'Die Bezeichnung "Richter" für die charismatische Helden der vorstaatlichen Zeit', ZAW [=Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft], LVII (1939), pp. 101-121; M. Noth, 'Das Amt des "Richters Israels'", Bertholer Festschrift, 1950, pp. 404-417. דיון מפורט על המושיעים בעבודת הדוקטור שלי, 'האישיות החריסמטית במקרא', ירושלים תשל"ב, עמ' 120-40, ושם ביבליוגראפיה מפורטת.
  8. עיקר משמעותה של 'כאריסמה' נקבעה על-פי השימוש בה בברית החדשה. פרט לאיגרת א של פטרוס ד: י, היא מופיעה רק באיגרותיו של פאולוס: אל הרומיים א: יא; ה: טו, טז; ו: כג; יא: כט; יב: ו; אל הקורינתיים א, א: ז; יב: א-ט, כח-לא; אל הקורינתיים ב, א: יא; אל האפסיים ד: יא; אל טימותיוס ב, א: ו-ז.
  9. ובר, יהדות קדומה, עמ' 267 ואילך, 294, 395; G. van der Leeuw, Religion in Essence and Manifestation, 1938, 99. 275 ff.; H. W. Robinson, Inspiration and Revelation in the Old Testament, 1950; O. Ploeger, 'Priester und Prophet', ZAW, LXIII (1951), pp. 157-192; הסתייגות מסוימת מתפיסתו של ובר בראיית הנביא כטיפוס המובהק של נושא הכאריסמה רמה: P. L. Berger, 'Charisma and Religious Innovation - The Social Location of Israelite Prophecy', American Sociological Review, XXVIII (1963), pp. 940-950.
  10. בובר, מלכות שמים (לעיל, הערה 4), בייחוד עמ' 144-120.
  11. י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, 1964, א, עמ' 698 ואילך; הנ"ל, ספר שופטים, עמ' 46-43.
  12. ובר, חברה, ב, עמ' 662.
  13. שם, א, עמ' 124; ב, עמ' 558-551, 662 ואילך.
  14. שם, ב, עמ' 555 ואילך, 663 ואילך, 700 ואילך.
  15. J. T. Marcus, 'Transcendence and Charisma', Western Political Quarterly, XIV (1961), pp. 236-241; S. Eisenstadt (ed.), M. Weber on Charisma and Institution Building, 1968; Y. Talmon, 'Pursuit of the Millennium', Archives Europeennes de Sociologie, 1962, pp. 125-148.
  16. אולברייו (לעיל, הערה 3), עמ' 265-208. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א, עמ' 707 ואילך, מגדיר את התקופה ממשה ועד שאול כמשטר הציפייה למושיע במלכות האלוהים הנביאית.
  17. ובר, יהדות קדומה.
  18. שם, עמ' 18.
  19. שם, עמ' 85.
  20. שם, עמ' 96.
  21. שם, עמ' 40.
  22. שם, עמ' 98.
  23. עבודת-הדוקטור שלי (לעיל, הערה 7), פרשת ב: 'המושיעים', עמ' 40 ואילך.
  24. שם, פרשה ג: 'רוח ה' וזיקתה לאישיות החריסמטית', עמ' 144 ואילך.
  25. שם, פרשת ד: 'סמלים ומוטיבים של הועדה וזיקתם לטיפוסי האישים החריסמטיים'.
  26. בשמ"ב ז: ז כתוב 'שבטי', ויש לקרוא 'שפטי', כמו בפסוק יא וכמו במקבילה בדה"א יז: ו.
  27. שלוש גישות שונות, הקשורות בעריכתו שלס' שופטים ושל נביאים ראשונים בכלל, מסתמנות במחקר המודרני: (א) עריכה דבטרונומיסטית אחת, המקיפה את כל ספרי נביאים ראשונים, כולל ס' דברים, להוציא לד: אב ז-ט; ראה: M. Noth, Überlieferungsgeschichtliche Studien, 1943; (ב) המשך שיטת המקורות מן התורה (JEDP) אף בנביאים ראשונים; ראה: R. Pfeifferm, Introduction to the Old Testament, 1941; אייספלד מוסיף עליהם אף את המקור L; ראה: O. Eissfeldt, Einleitung in das alte Testament, 1964 ; (ג) י' קויפמן דוחה את שתי התפיסות הללו גם יחד, טוען לעריכות נפרדות של ספרי נביאים ראשונים, מחד גיסא, ושולל את המשכם של המקורות מן התורה בספרי נביאים ראשונים, מאידך גיסא; ראה: תולדות האמונה הישראלית, ב, עמ' 400-355.
  28. הרחיק לכת בהבחנה היסטורית-ביקורתית זו א' מלמט שכתב: 'עיבודו הפרגמטי-התיאולוגי של ספר שופטים מושתת על שתי מגמות הנוגדות את ההויה ההיסטורית של התקופה הנידונה: א. התפיסה הכלל-ישראלית.... ב. התפיסה של מחזוריות היסטורית...' (ספר שופטים ומשטר השופטים, היסטוריה של עם ישראל, תל-אביב תשכ"ז, ב, עמ' 218). לפחות ביחס למגמה הראשונה שינה את טעמו במאמרו (לעיל, הערה 6), עמ' 15-14.
  29. מבחינה זו נקטה אני יותר לדעתו של פון-ראד, שטען, שיש להתחשב בשתי התמונות של ההיסטוריה: זו של המחקר ההיסטורי הביקורתי וזו שתוארה במקרא עצמו, מאחר שגם היא משקפת היסטוריה ממשית; ראה: G. von Rad, Old Testament Theology, I. 1962, p. 105 מגישתו זו של פון-ראד מסתייג דיוו: ראה: R. de Vaux, 'Method in the Study of Early Hebrew History', in: The Bible in Modern Study, 1964, p. 16, n. 1
  30. מוסכם על רוב החוקרים החדשים ש-ב: ו פותח את החיבור הדבטרונומיסטי של ס' שופטים; ראה: C. F. Burney, The Book of Judges, 1918; G. F. Moore, Judgers, 1958, pp. xv ff.; C. A. Simpson, Composition of the Book of Judges, 1958. א' רופא מבחין במסגרת המבוא (ב: ו – ג: ו) בין שני מקורות ספרותיים עריכתיים שונים, אותם הוא מכנה א ו-ד. לראשון הוא מייחס, בין השאר, את ב: ו-י, וסבור, 'כי שופטים ב' 6-10 הוא פתיחה מצוינת לספר שופטים' (ראה: 'חיבור המבוא לספר שופטים', תרביץ, לה, תשכ"ו, עמ' 207-208, הערה 20). לדעת י' קויפמן נפתח המבוא ההיסטוריוסופי של ס' שופטים בפרק ב: א; קויפמן, ספר שופטים, עמ' 91-88.
  31. לדעת המחזיקים בשיטת המקורות היו הסיפורים שב-א: א-ב: ה ובפרקים יז-כא כלולים בחיבור קדום JE, ולא נכללו בחיבור הדבטרונומיסטי של ס' שופטים, ורק בתקופה מאוחרת יותר נספחו אליו בידי המחבר האחרון (הכרוניסט); ראה: מור (לעיל, הערה 30), עמ' xxix-xxxv, וכן אצל ברני וסימפסון (לעיל, הערה 30). סגל מבחין בין שני מקורות עריכתיים של ס' שופטים: את א : א-ב: ה ואת יז-כא הוא מייחס למקור ב, שהוא, לדעתו, מקור יהודאי: ראה: מ"צ סגל, מבוא המקרא, א, עמ' 179-162.
  32. לעומת ההשקפה שרווחה מימי ולהויזין (J. Wellhausen, Die Composition des Hexateuch und der historischen Bücher des alten Testaments, 1899, pp. 213f.), כי רשימות 'השופטים הזעירים' הן המצאה כרוניקאית מאוחרת, שהוכנסה בידי המחבר הכרוניסטי לס' שופטים, רווחת היום השקפתו של נות, הרואה בהן מסורת אותנטית, שהמחבר-הדבטרונומיסט שיבצה לתוך חיבורו; ראה ספרו (לעיך, הערה 27), עמ' 49, הערה 1; עמ' 98; וכן מאמרו (לעיל, הערה 7), עמ' 417-404.
  33. יהו' ח: לג – זקנים, שוטרים ושופטים; כג: ב – ראשיו, שפטיו ושוטריו = כד: א. בכל המקומות האלה מופיעים 'שופטים' בריבוי ובצמידות לנושאי תארים אחרים, ולא כסמכות אישית יחידה דוגמת השופט-המושיע, או השופט מרשימת 'השופטים הזעירים'. על צירוף שופטים ושוטרים השווה דב' טז: יח; לצירוף של זקנים ושופטים השווה דב' כא:ב.
  34. ראה: מור (לעיל, הערה 30), עמ' 7 ואילך; ברני (לעיל, הערה 30), עמ' 34 ואילך; מ' סיסטר, מבעיות הספרות המקראית, תשט"ז, עמ' 128 ואילך. לדעת טלמון שייכות המסורות בפרק א ושתי הנובילות שבפרקים יז-כא לילקוט מיוחד, שלא זו בלבד שאינו המשך של ס' יהושע, אלא אף מקביל לו בכמה עניינים מבחינה היסטורית ומבחינה ספרותית; ראה: ש' טלמון, עיונים בספר שופטים, הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל, תשכ"ו, עמ' 15 ואילך.
  35. לדעת קויפמן מהווה שופ' א לקט מתוך ס' כלב והוא ממשיכו של ס' יהושע מבחינת תיאור המאורעות ההיסטוריים; ואילו פרקים יז-כא, שמבחינה היסטורית מקום אחר ג: לא, יחד עם הסיפורים של שמשון (פרקים יג-טז), סודרו על-פי כוונה ספרותית-רעיונית לשמש מעבר לסיפור ראשית המלוכה; ראה: קויפמן, ספר שופטים, עמ' 55 ואילך.
  36. טלמון (לעיל, הערה 34), עמ' 18-17.
  37. מלמט משווה את מסע דן לכיבוש ליש, מבחינה טיפולוגית, עם מסעם של בני ישראל ממצרים בדרך לכיבוש כנען; ראה א' מלמט, 'מסע שבט דן לאור פרשת יציאת מצרים והכיבוש הכללי-ישראלי', ארץ-ישראל, י, עמ' 174 ואילך.
  38. על המושג 'חבר' כחלק משבט נודדים בתהליך ההתפצלות של השבט עם המעבר להתיישבות ארעית ראה: A. Malamat, 'Mari and the Bible - Some Patterns of Tribal Organization and Institutions, Journal of the American Oriental Society, LXXXII pp. 144 f.
  39. ראה: H. W. Hertzberg, 'Die kleinen Richter', Theologische Literaturzeitung, LXXXIX (1954), pp. 285 ff.
  40. הרצברג, שם; W. Richter, 'Zu den "Richtern Israel"', ZAW, LXXVII, (1965), pp. 47 ff.
  41. לדעת נות נחשב שמואל בעיני המחבר הדבטרונומיסטי לשופט-מושיע; ראה: נות (לעיל, הערה 27), א, עמ' 55.
  42. הרצברג (לעיל, הערה 39).
  43. K. Budde, Die Bücher Richter und Samuel, 1890, p. 179; O. Eissfeldt, Die Quellen des Richterbuches, 1925, 9. 36; Moore (supra, n. 30), p. XXXIV; Burney (supra, n. 30), pp. xli f.
  44. ראה הוויכוח בעניין זה בין ביירלין לסוגין: W. Beyerlin, 'Das Königscharisma bei Saul', ZAW, LXXIII (1961), pp. 186-201; A. Soggin, 'Charisma und Institution im Königtum Saul', ZAW, LXXV (1963), p. 56 ff.
  45. ההרחבה שבפסוק טו 'אשר הסירתי מעם שאול' אינה מופיעה במקבילה שבדה"א יז: יג, ולא בתרגום-השבעים, שם כתוב: 'מאשר היה לפניך'; וראה: H. P. Smith, The Book of Samuel (ICC), 1899 (repr. 1961), pp. 301 f.
  46. לטיפוס הגיבור-המושיע שהוא הדגם המייצג בעיקר את המושיעים אנשי-המלחמה בראשית המלוכה אפיינית בעיקר הנוסחה: 'ויעש... תשועה גדולה' (שמ"ב כג: י, יב; ראה גם שמ"א יד: ה; יט: ד); וראה עבודת-הדוקטור שלי (לעיל, הערה 7), עמ' 75-66.
  47. נקטתי כינוי הרווח אצל חוקרי מקרא ביחס לזהותה של עריכה זו, אף שחלוקות הדעות ביחס לטיבם ולזהותם של יוצריה; וראה לאחרונה: M. Weinfeld, Deuteronomy and the Deuteronomic School, 1972. ויינפלד מייחס יצירה עריכתית זו לחוגי 'הסופרים' של המאה הז'. כן נחלקים החוקרים ביחס לדרכי העיבוד והעריכה של הדבטרונומיסט; וראה: W. Richter Traditionsgeschichtliche Untersuchungen zum Richterbuch, 1962, (repr. 1966).
  48. מרבית החוקרים מציינים חוליה נוספת במחזוריות זו, והיא החזרה בתשובה; ראה: J. Wellhausen, Prolegomena to the History of Ancient Israel (Engl. Trans.), 1965, p. 231 החזרה בתשובה נרמזת מן הביטוי 'ויזעקו בני ישראל אל ה'', אבל היא מופיעה רק במסגרת הפראגמאטית של הסיפורים (ג:ט, טו; ד:ג; ו:ו), ואינה מופיעה במבוא הכללי (ב: יא-יט). על סמך זה כופר קויפמן בזהות שבין המבוא ההיסטוריוסופי ובין הפתיחות והחתימות של הסיפורים, שהן, לדעתו, חלקים אורגאניים של הסיפורים; ראה פירושו לס' שופטים, עמ' 51. חזרה בתשובה ממש מתוארת רק ב-י: טו, אך יש הרואים בפסוקים אלה – י: ו-טז – מבוא קדם-דבטרונומיסטי; ראה: בודה (לעיל, הערה 43), עמ' 128, הרואה בהם את המבוא 'האלוהיסטי' לסיפורים על לחץ הפלשתים; וראה: מור (לעיל, הערה 30), עמ' 276. בין אם הזעקה היא ביטוי לחזרה בתשובה ובין אם לא, הרי מבחינת קביעת השלבים השונים במחזוריות היסטורית זו אין היא שלב זמני מיוחד לעצמה, ולכן לא ראיתי טעם לציינה בהקשר זה.
  49. ראה: ולהויזן (לעיל, הערה 48), בודה (לעיל, הערה 43), ברני, מור (לעיל, הערה 30), אייספלד (לעיל, הערה 27), ריכטר (לעיל, הערה 47).
  50. ויינפלד סבור, ש'הסופרים', שלפי השקפתו הם האחראים לעריכה הדבטרונומיסטית, כללו פרקים אלה (יז-כא) בסוף ס' שופטים, כדי להצביע על המוצא ההכרחי מן האנרכיה שהיתה קיימת בתקופת השופטים, שהוא, לדעתם, המלוכה; ראה: ויינפלד (לעיל, הערה 47), עמ' 170-169; הערה 3.
  51. מונח זה בא לציין בעיקר את האספקט הארגוני-החברתי של משטר; ראה: D. Jacobson, The Social Background of the Old Testament, 1942; נות נוקט את הכינוי 'פאטריארכאלי' לציון הסדר החברתי של ברית השבטים, ואילו מן האספקט המשפטי-הדתי הוא רואה בברית זו 'אמפיקטיוניה'; ראה: M. Noth, The History of Israel, 1960, p. 108
  52. על מעמדם ותפקידם של 'הזקנים' בחברה הישראלית המקראית ראה: J. L. McKenzie, 'The Elders in the Old Testament' Analecta Biblica, X (1959)
  53. י' קויפמן טוען, ש'היו בלי-ספק ישראלים מבני גד ולא כנענים' (ספר שופטים, עמ' 149).
  54. זאת בשל אי-הבהירות ביחס למעמדם של הזקנים, הקשורה במספר שבעים ושבעה; ראה: מקנזי (לעיל, הערה 52), עמ' 391, 400 ואילך; וראה: C. U. Wolf, 'Traces of Primitive Democracy in Ancient Israel, JNES [= Journal of Near Eastern Studies], VI (1947), pp. 99 ff.. יש לציין, שבס' שופטים זהו המקום היחיד שבו מדובר על זקני עיר, ביטוי הרווח בייחוד בס' דברים (יט: יב; כא: ג-יד; כב: טו; ועוד); השווה גם יהו' 6: יא – זקני גבעון.
  55. אף אם יש יסוד להבחנה הרווחת אצל החוקרים הביקורתיים (שטודר, ולהויזן ואחרים), כי הסיפור הריאליסטי וההיסטורי על מלחמת גדעון הוא זה שבפרק ח: ג-כא, וכי הסיפורים שלפניו אגדיים באופיים ומייצגים את מגמתו של המחבר המאוחר, הרי אין להתעלם, לדעתי, מן המשקעים ההיסטוריים שברובד האגדי ומן המוטיבאציה בעלת הגון הלאומי המשתקפת מתוכו, וזאת בשל טעמים אלה: (א) ההדים שנשתמרו במסורת הישראלית על מלחמה זו כמלחמה בעלת גון לאומי (יש' ט: ג; י: כו); (ב) העובדה שמוטיבאציה כזאת מופיעה בשירת דבורה, שלדעתם של החוקרים הביקורתיים הנ"ל היא שירה אותנטית, בת-זמנה.
  56. במי' ג: א, ט מופיעים כינויים אלה כנרדפים; אך יש המבחינים בין שני המונחים ורואים ב'קצין' ציון למפקד צבאי בלבד (השווה יהו' י: כד), ואילו ב'ראש' – ציון לשליט אף לאחר המלחמה; ראה: קויפמן, פירושו לס' שופטים, עמ' 219. על-פי ח' תדמור (עיונים בספר שופטים [לעיל, הערה 34], עמ' 346) אפייני הכינוי 'ראש' לחברת שבטי הספר של עבר-הירדן המזרחי; השווה דה"א ה: יא-טז.
  57. על מחוקקים/חוקקים בהוראה של מפקדים ומצביאים במלחמה ראה: F. Brown, S. R. Driver, C. A. Briggs, Hebrew and English Lexicon of the Old Testament, (1907) 1966, p. 349. בעקבות פירושו של אבן עזרא לדב' לג: כא מסיק א' פורת, שמחוקק משמעו קצין צבא, מפקד (לשוננו, כא, תש"ך, עמ' 241); מור (לעיל, הערה 30, עמ' 151) מסיק על-פי מל"ב כה: יט, ש'מושכים בשבט סופר' הם המפקדים האחראים על הגיוס לצבא.
  58. על תהליך זה ראה: A. Alt, Die Landnahme der Israeliten in Palästina, 1925; מלמט (לעיל, הערה 38), עמ' 143 ואילך; מקנזי (לעיל, הערה 52), עמ' 404, הערה 1.
  59. וראה גם הכינוי החוזר 'גבורים' בשירת דבורה (שופ' ה: יג, כג). ובר עומד על הקשר שבין מעמדם הצבאי של גיבורי-החיל ובין מעמדם החברתי והכלכלי, והוא קושר מעמד זה עם ההתפתחות שחלה בחברה הישראלית לאחר התיישבותם בארץ-כנען; ראה: ובר, יהדות קדומה, עמ' 16 ואילך. חולק עליו מקיין, המבחין בשלוש הוראות שונות של המושג 'גבור-חיל' על-פי התפתחותן ההיסטוריות; ראה: W. McKane, 'The Gibbôr Hayil in the Israelite Community', Transactions of the Glasgow University Oriental Society, XVII (1959), pp. 28 ff.; את ההוראה הראשונה, במשמעות גיבור-מלחמה, הוא קושר את תקופת הכיבוש וההתנחלות.
  60. כך מכנה וולף (לעיל, הערה 54) את החברה הישראלית הקדומה בעקבות מינוחו של יקובסן; ראה: T. Jacobsen, 'Primitive Democracy in Ancient Mesopotamia', JNES, II (1943) וראה גם: R. Gordis, 'Democratic Origins in Ancient Israel', A. Marx Jubilee Volume, 1950
  61. אמנם הצטנעות זו מוטיב-ספרותי חוזר הוא בסיפורי ההועדה של המושיעים; השווה: עמ' ג: יא; שמ"א ט: כא; אך אין להסיק מכאן, שלמוטיב ספרותי זה אין כל שרשים במציאות היסטורית וחברתית.
  62. העובדה, שיפתח עמד בראש שכירי-חרב ('ריקים') ובשל כוח צבאי זה נתמנה לתפקידו על-ידי זקני גלעד, מפריעה לחוקרים שונים להגדירו ככאריסמאטי; ראה: A. Alt, Essays on Old Testament History and Religion, 1966, p. 178, n. 14. אורלינסקי שולל מכול וכול שימוש במושג 'כאריסמה' ביחס לשופטים, וייחוסו ליפתח הוא בעיניו נושא ללגלוג; ראה: H. M. Orlinsky, 'The Tribal System of Israel and Related Groups in the Period of the Judges', OA, I (1962), p. 13, n. 5; וראה לאחרונה: G. Fohrer, History of Israelite Religion, 1973, p. 941; פורר דוחה את השימוש במונח 'כאריסמה' ביחס לכל השופטים-המושיעים. נראה לי, שמבחינה טיפולוגית, הן על-פי פעולתו כמושיע הן על-פי הביטויים והמוטיבים המאפיינים את האישיות הכאריסמאטית במקרא (שופ' יא: ט, כט, לב; יב: ג = שמ"א יב: יא), מגלם יפתח דמות של מנהיג כאריסמאטי. הכנסת השיפוט הערכי ביחס לאישיותו אינה רלבאנטית כאן כשם שאינה רלבאנטית ביחס למנהיגים אחרים בהיסטוריה, שפעולותיהם לא עלו בקנה אחד עם מושגינו המוסריים. ואמנם הטעים ובר, שיש להתייחס אל הכאריסמה כתופעה המשוחררת משיפוט ערכי ('Wertfrei').
  63. איני מקבל כמות שהיא את טענתו של קויפמן לכאריסמיותו של אהוד, המופיע, לדעתו, כנביא-שליח על-פי שופ' ג: כ – 'דבר אלהים לי אליך': ראה פירושו, עמ' 44; עם זאת יש מן היסוד הכאריסמאטי באישיותו כמושיע על-פי תיאור ההזעקה, ולא-רק על-פי המסגרת הנוסחאית שב-ג: טו.
  64. על ההנחה שרווחה באסכולה ההיסטורית-הביקורתית, כי 'עדה' הוא מונח מאוחר, המייצג את העדה התיאוקראטית היהודית של בית שני (ולהויזן, דרייבר, פפייפר ואחרים), יצאו עוררין. גורדיס (לעיל, הערה 60), עמ' 369 ואילך, טוען לקדמותה של העדה הישראלית, על יסוד ההקבלה למונחים אקוויבאלנטיים במיסופוטאמיה העתיקה ועל סמך בדיקה סימאנטית של המונחים 'עדה' ו'קהל' במקרא. הורביץ מוכיח את קדמותו של מונח זה על-פי בחנים לשוניים; ראה: א' הורביץ, 'לשימושו של המונח הכוהני "עדה" בספרות המקראית', תרביץ, מ (תשל"א), עמ' 267-261.
  65. לדעת תדמור מייצג 'איש ישראל' את הצבא, בניגוד ל'זקני ישראל', המייצגים את ראשי השבטים ובתי-האבות; ראה: H. Tadmor, 'The People and the Kingship in Ancient Israel', Journal of World History, XI (1968), pp. 46 ff.. וראה: שופ' ז: ח; ח: כב; והשווה גם 'איש אפרים' – ז: כד; ח: א; ו'איש יהודה' – טו: י.
  66. ייתכן, שזה הטעם לשיבוצם במקום זה בס' שופטים, לאחר הסיפורים על מרבית המושיעים ולפני הסיפורים על שמשון, הקשורים כבר בהשתלטות הפלשתים על אזורי ההר.
  67. ראה לעיל, הערה 32. ההבחנה הטיפולוגית, שהיתה רווחת מאז אלט ונות, בין השופטים-המושיעים ובין השופטים הזעירים, שהיו, לדעתם, נושאי משרת הממונים על שמירת החוקה ועל פירושה במסגרת האמפיקטיוניה, עברה לאחרונה כמה מודיפיקאציות. העיקריות שבהן מכוונות: (א) להסביר את תפקיד השופט על בסיס ההוראה שפט – שלט – משל, על סמך הוראות מקבילות במקורות חוץ-מקראיים קדומים: באוגרית, במארי ובכתובות פיניקיות; (ב) להגביל את המשרה הכלל-שבטית, האמפיקטיונית, למשרה אזורית; ראה בייחוד: F. Fensham, 'The Judges and Ancient Israelite Jurisprudence', Ou Testamentiese Werkgemeenskap in Suid Afrika, 1959, pp. 41-51; F. A. van Selms, 'The Title "Judge"', ibid., pp. 15-22; ריכטר (לעיל, הערה 40), עמ' 71-40; ש' סקולסקי, 'השופטים הקטנים', בית מקרא, לב (תשכ"ח), עמ' 99-75.
  68. הימנותו של יפתח עם 'השופטים הזעירים' מקובלת על רוב החוקרים מאז קינן: A. Kuenen, Histirisch-critisch Onderzoek, 1887, p. 18, n. 7; וראה נות (לעיל, הערה 27), א, עמ' 49, הערה 1. אבל ההסבר לכך שונה. ההסבר שאני בא להציע פה מצביע על הקשר שבין משרת ה'שופט' ובין המעמד הכלכלי של בעלי-הנחלה – הזקנים.
ביבליוגרפיה:
כותר: מנהיגות כאריסמאטית ותקופת השופטים
מחבר: וייסמן, זאב
תאריך: תשרי - אדר תשל"ו , גליון מ"ה (א-ב)
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך