עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > ספרות החוכמה > משליעמוד הבית > השירה המקראית > צדיק ורע לו

תקציר
המאמר מתאר את התמודדות ספרי הכתובים תהילים ומשלי עם בעיית הגמול. גם מאמרי החכמה במשלי וגם מזמורי התהילים מציגים את הצלחת הרשעים כזמנית ולכן ממליצים לאדם לדבוק בטוב, לא להתפתות אחר הרשע ולשמוח בקרבת האל השמורה לצדיקים בלבד.

 
רשות הדיבור לאדם : מאברהם עד איוב וקוהלת - לא אירא רע | מחבר: אברהם קריב
 

הרבה יותר מבספרי נביאים מנסרת בעיית הגמול בספרי כתובים, והדבר מתחייב מתכונתם של אלו ואלו. ספרי נביאים הלא עיקרם דבר אלוהים אל העם, ואילו פנייתו של הנביא אל אלוהים הריהו רק ענין ארעי בנבואה, אבל בספרי כתובים הקול בעיקרו קול אדם (אם כי לפי ההשקפה המקובלת בישראל נודעת לו לקול זה השראה עליונה, המכונה רוח-הקודש), ולפיכך ככל שיש טענה אנושית כלפי סדרי עולם מקומה בספרי כתובים.

ולפי שהקול קול אדם בספרי כתובים גיוונם מרובה. דברי נביאים אל העם מתחלקים לשני ראשי קולות: קול הזעם והתוכחה וקול החסד והנחמה. אך הקול האנושי בספרי כתובים מתפרד לכמה וכמה קולות. קצתו קול אדם לאדם: קול עצה והדרכה (משלי וחלקים בקוהלת), וקול משיכת הלב בין נפש לנפש (שיר השירים כפשוטו), ואף שיח אדם בינו לבין נפשו (קוהלת); וקצתו קול אדם לשמים, המסועף גם הוא: קול תהילה והודיה, קול תפילה, ולעומת אלה – גם קול טענה והתרסה.

בארבעה ספרי כתובים חגים הדברים סביב גורל אדם ויחסי אלוהים ואדם, שבעיית הגמול עיקר בהם. הארבעה הם: תהילים ומשלי מזה ואיוב וקוהלת מזה.

תהילים ומשלי – שניהם מבטחים בם. לא רק ספר משלי, ספר האמיתות המוצקות, ספר שפסוקיו הם כחצים נטויים, המורים לך את הדרכים אשר תלך בם בטח ואת המהמורות אשר תכשל בהן לאין מנוס, - גם ספר תהילים, שספוגה בו אנחת אדם ודמעתו, הוא ספר הבטחה והרוגע. בספר תהילים – גם כי נתונה הנפש במצוקה, היאוש ממנה והלאה, ואפילו כי פורצת צווחה אין פרץ. הסבל איננו פה סדר בסדרו של עולם ובהנהגתו. רבים מפרקי תהילים צמחו מן הצער ומן הדוי והם עצמם הצרי. אדם בצרתו קורא בהם לישועה, ובתוך הקריאה שוכן הבטחון כי הישועה נכונה.

גם בחזיון המוקשה של הגמול המהופך, היינו צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, צופים שני הספרים האלה בבטחת אומן, כי האמת האלוהית והסדר האלוהי אך מסתתרים מעינינו ועתידים הם להיגלות.

ואכן, אילו פעל העקרון של שכר ועונש כמין מנגנון גלוי לעין, שהחטא גורר אחריו עונש והמעשה הטוב מושך אחריו שכר, כי אז היו בני-אדם נזהרים מן החטא כדרך שנזהרים מן האש שלא להיכוות בה, והיו רדופים לעשות מעשים טובים כדרך שרדופים אחר כל דבר ששכרו בצדו, ואם כן לא היה מקום לבחירה, שיש עמה מלחמה פנימית, ולא לעמידה בנסיון. הוה אומר, סדר עולם המיוסד על הכרעה-שבבחירה מחייב, שמעשי בני-אדם וגמולם לא יהיו צמודים והקשר ביניהם יתעלם מן העין. גם זה איפוא יסוד בהנהגת העולם, שמראיתה מטושטשת. "נעו מעגלותיה, לא תדע". ללמוד במישרין מן המציאות דרכיה של ההנהגה האלוהית אי-אפשר, אדרבא, יש ללמוד את המציאות, יש להתאמץ להבינה, כי לעתים תדירות המוקשה שבה מרובה על המיושב, ובפרט יש ליזהר שלא תתעה אותך.

ספר תהילים פותח בהצהרה, כי מעמד בעולם יש רק לצדיק, אבל הרשע מנת חבלו אי-מעמד ואי-עמידה. הלא כה דברי הכתוב: "...והיה (הצדיק) כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". מובטחה לו לצדיק הויה איתנה ורוויה, פורחת ונושאת פרי. "לא כן הרשעים, כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח". עץ ומוץ – זה דמיונם של הצדיק והרשע! רעיון זה חוזר גם במזמור צ"ב בסדר הפוך: "בפרוח רשעים – כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון – להישמדם עדי עד", ולעומת זאת: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". ובכן שוב, הצדיק בעולם האדם הוא העץ האיתן, שגובה לו וחוסן לו ופריחה מתחדשת, ולעומתו הרשע הנהו לא יותר מעשב שכל קיומו הקלוש אינו אלא לעונתו בלבד ופריחתו מבשרת קצו.

האם התמונה המתוארת בפסוקים הנוגהים האלה היא פרי הסתכלות במציאות? היפוכו של דבר, המציאות מראה לעתים קרובות תמונה הפוכה מזו. ולפיכך מזהיר מזמור ל"ז: "אל תתחר במרעים, אל תקנא בעושי עוולה, כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון". והלאה כבר בלי דימוי מעולם הצומח: "אל תתחר אך להרע, כי מרעים ייכרתון... ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום". וכדברים האלה ממש מצויים גם במשלי: "אל תתחר במרעים, אל תקנא ברשעים, כי לא תהיה אחרית לרע, נר רשעים ידעך" (כ"ד, י"ט-כ'). בענין צדיק ורשע שפה אחת ודברים אחדים לספר השירה וספר החכמה.

מתוך האזהרה "אל תקנא" משתמע ברור, כי חבל הרשע אמנם עשוי לעורר קנאה. אין זו איפוא עצימת עינים כלפי המציאות כהוייתה, אלא עמידה בוטחת כנגדה פנים-אל-פנים. כי הכרת הסדר האלוהי בעולם עצמה מכל מציאות, ואם המציאות סותרת סדר זה – לא בת-קיימא היא ומוכרחה להשתנות. ואם תמצא לומר, לא מציאות היא זו כל-עיקר אלא מין "מעברה" אל מציאות אמיתית, אשר בה רק האדם האמיתי, הוא הצדיק, מעמיק שרשיו בהויה, אבל האדם המסולף, היינו הרשע, אין לו שורש בה ומשפטו חדלון. ולא עוד אלא שהחדלון הצפוי לרשע כבר לכפוף בו גם בעת פריחתו שאינה אלא מראית-עין.

בעצם, זו לא עוד תורת הגמול כפשוטה, כפי שהיא מגובשה בפסוקים שונים, כמו: "חטאים תרדף רעה ואת צדיקים ישלם טוב" (משלי י"ג, כ"א), אשר לפיה המעשה – הטוב או הרע – לחוד וגמול המעשה לחוד, כגון שכרו של פועל או עונש בית-דין. לא, דרכיו ומעשיו של אדם וגמולם חד הם. הרשע הוא מוץ או עשב לא בתורת עונש אלא בעצם מהותו, וכן גם הצדיק יפרח כתמר וישגה כארז באשר יש במהותו של הצדיק מכוח הפריחה של זה ומחסנו של זה. ולמה כן? מפני שהצדיק שתל עצמו באזור הפורה של החיים, המגדל ארזים, והרשע שתל עצמו באזור מדברי, שצמחיתו דלה ושדופה.

אם הצדיק, למשל, מתפרנס בקב חרובים מערב-שבת לערב-שבת והרשע מתפטם כל יום בברבורים אבוסים, הרי לכאורה כמה עלובה מנת חלקו של הצדיק לעומת זו של הרשע, אך מצד המהות, מצד היש הפנימי, הרשע לעומתו הריהו אמנם כגבעול דל כלפי תמר. הוייתו המאובסת של הרשע גם אין לה פירות, וממילא אין לה מחר, היא בת שעתה בלבד, ללא שאר ושארית. אבל איכות רוחנית איננה בטלה ועוברת מן העולם, כדבר הכתוב: "יראת ה' טהורה עומדת לעד". האדם האמיתי, המהותי, הצדיק, האצלתו נספגת בשדות החיים ומפרה אותם. הצדיק איפוא הוא איש פרי, ואפילו נכרת מן העולם ביד רשע מתקיימים בו דברי הכתוב "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול", לפי שבעצם ישותו הוא "כעץ שתול על פלגי מים".

אמנם כך נראים הדברים רק בראיה רוחנית, השונה בתכלית מהראיה הרגילה. כי העין הרוחנית צופה בהויה הפנימית, בעוד שעין סתם רואה רק קרום חיצוני של ההויה, המתקרא בפי שטוחי-ראות מציאות.

המקראות שהבאנו ושלא הבאנו הם מעבר לכל התלבטות ולכל תהייה לנוכח החיים כהוייתם, וכאילו ממרומי הקבע המאושש הם נושאים דברם אל פני העראי הניגר. אך העובדה שהמזמור הראשון בספר תהילים, שהוא השער לספר כולו, מוקדש למהותם וגורלם של הצדיק והרשע, ושהענין הזה חוזר במזמורים מרובים כל-כך, וגם ספר משלי מחזיק אחרי ספר תהילים – זו מעידה שחלוקת מתות החיים ופגעיהם בין בני-אדם הטרידה הרבה את הרוחות בישראל. ואמנם, בשני הספרים האלה כמעט לא ניתנה דריסת-רגל לקושיה של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, אך הקושיה אורבת בחוץ בצבא ספקות וערעורים, על-כן הם מרבים להתבצר מפניה.

ולכאורה מסתבר היה לומר, כי בעיית הגמול המסורס אמנם ניסרה בעם, אך המשוררים והחכמים, הנושאים דברם בספרי המקרא, היו מחוסנים כנגדה. אפס במזמור ע"ג מתודה המשורר, כי הוא עצמו כמעט נתערער עליו עולמו מתוך שטח עליו אשרם של הרשעים, כאילו הם ראשי הקרואים בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ורק למענם ערוך שולחן החיים, ושום נגע ופגע אין לו שליטה עליהם. לבעל המזמור לא הציקה רק שאלה אוביקטיבית, שאלת צופה ומסתכל בחזיונות החיים: "מדוע?" ו"למה?", אלא הרבה יותר מזה, הוא עצמו נעשה צד בדבר: "כי קינאתי בהוללים, שלום רשעים אראה". אכן, לא ב"חלבם" של הרשעים התקנא, אלא בשלותם, בשלומם, באשר הוא עצמו היה ידוע פגעים, כנאמר בפסק י"ד: "ואהי נגוע כל הים". במזמור המצומצם הזה מקופלה דרמה איובית בזעיר אנפין. במקצת אף הרחיק המשורר דנן מאיוב. לא מצאנו אצל איוב, אפילו בגבור עליו מרירותו ומריו, שהתחרט על חייו הישרים והטהורים, ואילו אצל בעל המזמור התגנבה מחשבה: "אך ריק זיכיתי לבבי"!

איך יצא המשורר מן המשבר החמור הלזה? האם נשתנתה המציאות אשר לפניו ותחת "שלום רשעים" ראה עין בעין "שילומת רשעים"? אילו כן, היה מקרהו מקרה פרטי בלבד. אך לא על שינוי במציאות מספר בעל המזמור, אלא על שינוי בראייתו, בתפיסתו. נפשו נזדככה מן העכרירות שאפפה אותה למראה הרשעים אשר "השגו חיל" והוא הבין, ברוח כל ספר תהילים, כי אשר של אלה איננו כי אם מקסם-שוא ופניהם לאבדון, ובלשונו: אבינה לאחריתם. אך לא זו בלבד מספר בעל המזמור, כי נחלץ מן המשבר שפקדהו, אלא כי יצא ממנו מחודש ברוחו כדרך שנתברכה אחרית איוב מראשיתו. הנה הוא, "הנגוע כל היום", מילאתהו תחושה גבוהה, כי לו טוב, לא אותו טוב המצוי אצל רשעים, אלא מין טוב, אשר כל המכונה טוב בפי הבריות הוא כאין לעומתו! שם הטוב הזה קרבת אלוהים. ועתה, מלבד שאין שחר לקנא ברשעים, שאשרם הוא פרוזדור לאבדנם, הוא הגע לאותה מלאות של הויה, שאין עמה מקום לשום חפץ עוד זולתה לא בשמים ולא בארץ, כי "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ... ואני קרבת אלוהים לי טוב"!

כך פוקעת כבועה כל אותה בעיה של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שהיתה אבן-נגף לפני האמונה השלמה בתקופת התנ"ך. לא באשר העתיד יתקן את ההווה הפגום, שנטל את הטוב המגיע לצדיק ונתנו לרשע, כי אם כבר עתה, בעצם ההווה הזה, נודע הטוב האמיתי לצדיק, השרוי בקרבת אלוהים. ופשיטא כי באשר טוב אין רע, והרי זה משתלב עם הנאמר בפרק כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".

ודאי, "לא אירא רע כי אתה עמדי", "ואני קרבת אלוהים לי טוב" – אלו פסגות הן, שאינן עשויות להיות נחלת הרבים. אך יש דרגה אחרת של קרבת אלוהים – מבשר ספר התהילים – שכל אדם יכול להגיע אליה: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". אדם איננו נעזב לנפשו בענין ובסבלו, קרוב אליו מאוד יש אוזן השומעת קריאתו, הקולטת אנחתו. כל שהאדם זקוק יותר לאלוהים כן אלוהים קרוב אליו יותר: "קרוב ה' לנשברי לב". יתירה מזו: סבל האדם הוא גם סבלו של אלוהים. דבר זה נאמר מפי נביא לגבי עם ישראל: "בכל צרתם לו צר" (ישע' ס"ג, ט'), ושנוי בתהילים (צ"א, ט"ו) גם לגבי אדם יחיד: "עמו אנוכי בצרה". ואין צורך לומר, כי שותפות של מעלה בצרתו של אדם היא יותר מחצי נחמה.

אך עלוב הוא האדם לא רק בגלל הצער והענות שחייו ספוגים בהם אלא עוד יותר מכן בגלל היותו יצור חלו, בגלל שכל יום מימי חלדו מקרב אותו אל קצו, וכל חייו אינם אלא מצעד ללא הפוגה אלי מוות. בספר תהילים יצוקה תחושה חריפה שהחיים הם ישות ארעית, ניגרת וחולפת. "הנה טפחות נתת ימי וחלדי כאין נגדך"; "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר"; "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ", ועוד ועוד. חלופיותו של אדם איננו, כמובן, גילוי של משוררי התהילים, אך ענינים חולפים, שרוב בני-אדם נאחזים בהם, לא עממו להם חלופיות זו. ומפליא ביחוד, שהם לא ראו נצח גם בטבע, דבר שנגלה למדע רק בדור אחרון. הרעיון שגם שמים וארץ הם בני חלוף נמצא גם בישעיהו (נ"א, ו'): "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", וביתר הטעמה בתהילים (ק"ב, כ"ו-כ"ז): "לפנים הארץ יסדת ומעה ידיך שמים, המה יאבדו ואתה תעמוד, וכולם כבגד יבלו, כלבוש תחליפם ויחלופו". אדם חולף מתהלך בעולם חולף, ההפרש בין חלופו של אדם לבין חלופו של העולם הוא רק כמותי בלבד. יש רק נצחי אחד – לא העולם, אלא מי שבראו, כמודגש בכתוב זה: "המה יאבדו ואתה תעמוד... ושנותיך לא יתמו". ולכאורה מה בטל ומבוטל זה החולף שבחולפים, האדם, אל מול הנצחי המוחלט, כנאמר באותו פרק עצמו (ק"ב, י"ב-יג): ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש, ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדור ודור". אולם יצור זה, שימיו כצל עובר, יחסן הוא אצל בוראו, ותיתכן קרבה ביניהם, הן מצד האדם והן מצד אלוהים. החלוף, שמשוררי התהילים זוכרים אותו בכל עת, אינו משרה עצוב ודכדוך, לפי שהוא חוסה בצל הנצח. "מה יקר חסדך אלוהים ובני-אדם בצל כנפיך יחסיון" (ל"ו, ח'). היצור אשר כחציר ימיו יש בו כוח השקה אל עצם מקור ההויה: "כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור" (שם י').

הנביאים בישרו בשורת עתיד, וכפי שהוכיחו הזמנים – עתיד רחוק. אך בספר תהילים יש צרי ללב אדם בכל עת תמיד ובכל מצב ומצב. הוא חובש לעצבותם של הנענים והדוויים בבני-אדם ומבשרם כי יש שומע זעקתם ואוסף דמעתם.

ואכן דבק עם ישראל בספר זה בלב ונפש, וממש אין לתאר את עמנו בשנות ראה בלי ספר התהילים. גם עמי עולם דבקו בו להשתפכות-נפש ולצקון-תפילה. טרם נתגשם החזון "כי ביתי בית תפילה לכל העמים", אך ספר תהילים אכן נעשה ספר תפילה לעמים רבים.

לחלקים נוספים של המאמר:
רשות הדיבור לאדם : הודאי האיתן
רשות הדיבור לאדם : השופט כל הארץ
רשות הדיבור לאדם : "מדוע ו"למה"
רשות הדיבור לאדם : לא אירא רע (פריט זה)
רשות הדיבור לאדם : מן הסערה - האיש איוב ונסיונו
רשות הדיבור לאדם : תחת השמש

ביבליוגרפיה:
כותר: רשות הדיבור לאדם : מאברהם עד איוב וקוהלת - לא אירא רע
שם ספר: שבעת עמודי התנ"ך : אישים ואידאות בספר הספרים
מחבר: קריב, אברהם
תאריך: תשס"ב
הוצאה לאור : תנועת אורות
בעלי זכויות: תנועת אורות
הערות: 1. מהדורה מחודשת.
2. מהדורה ראשונה, תשכ"ח - עם עובד.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך