עמוד הבית > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > ספרות החוכמה > איוב

תקציר
המאמר מציג את מקומו הייחודי של ספר איוב בעיסוק המקראי בשאלת הגמול. ספר איוב, מוגדר במאמר כ" ספר מהפך" בתנ"ך : בספרי הנביאים, אלוהים הוא הטוען על-ידי שליחיו, ואילו בספר איוב בעל הטענות הוא האדם, שהופך מנאשם למאשים. עוד במאמר: דיון בטענות איוב ובמעני ה' ובחידוש שבהם.

 
רשות הדיבור לאדם : מאברהם עד איוב וקוהלת - מן הסערה / האיש איוב ונסיונו | מחבר: אברהם קריב
 

מעם חופי-המבטחים של תהילים ומשלי אנו באים אל הגלים הרוגשים של ספרי איוב וקוהלת. השנים האלה, הטוען-לבלי-חת, איוב, והמערער-לבלי-חס, קוהלת, לופתים עמודים מהבנין התנ"כי וכמבקשים למוטטו.

ספר איוב הוא ספר הסער והפרץ שבתנ"ך. הבעיה שהסעירה חוזים ומשוררים נסערה שבעתים בספר הזה. כלבה רותחת היא פורצת בנאומיו של איוב, ואשדים החשים לכבותה בנאומי רעיו אך מוסיפים לה חמת גבורה. עצמה משולשת לספר הזה: עצמת האיש שהוא ראש המדברים בו, עצמת הנסיבות שעוררוהו לדברים, ועצמת הדברים שבפיו. פטיש-אלוה הכבד פגע באיש-חלמיש, אשר אם לעמידה – אין איתן ממנו, ואם להתזת בקיעים – אין חדים מהם. ושתיהן, גם זו העמידה וגם זו ההתזה, נמצאו באיוב.

רגילים להשאיל את השם איוב לאדם שהשתרגו עליו פגעים הרבה, שבאו עליו יסורים מופלגים. אך אפילו מי שפגעיו ויסוריו הם כשל איוב, עדיין אין השם איוב לפי מידתו. כי האיש איוב לא רק יסוריו, יסורי נפשו ויסורי גופו, היו מופלגים, הוא עצמו מן היחידים המופלגים שעל פסגות אדם באמונתו, במוסריותו, ובכל גילויי אישיותו. רק ענק-אדם כמוהו יכול להיות הגיבור בדרמה שבין אדם ואלוהים, הרוגשת בספר איוב.

בשני הפרקים הראשונים, פרקי המצע של הספר, הוכתר איוב בתארים שקטים: "תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע". דומה, כל שבחו רק בזה שמעולם לא פרץ שום גדר. אולם במרוצת הפרקים נראהו כגודר פרצים בקרב בני-אדם מאין כמוהו, וממילא ייוסף לו תואר-הכתר: עושה טוב.

והנה קו לקו מדרכיו ומעשיו של איוב, וקו מקו יאמץ. דלתי ביתו היו פתוחות בכל עת למי שזקוק לקורת גג ולמשען לחם, ולא אכל סעודה בלי שיתום יסעד עמו (ל"א, י"ז, ל"ב). באשר אדם בדכדוכו, בכשלונו, היה הוא מפיח בו כוח חיים, רוח התעודדות, כדברי אליפז אליו: "...כושל יקימון מליך וברכים כורעות תאמץ". הוא לא העלים עינו משום צער אנושי, משום קיפוח, משום עוול. כל אנחה הזעיקה אותו, כל דמעה קראה לו: מחני! וכאילו התיצב אל מול גורלם האכזרי של בני-אדם וקרא כנגדו: איש תחרותך אני, בגופי ובנפשי אמלא לזעומיך את שאתה חיסרת מהם! הלא כה דברו: "עינים הייתי לעיוור ורגלים לפיסח אני, אב אנוכי לאביונים - -". אולם אפשר לו לאדם להיות שטוף במעשים טובים ולהביט על בני-אדם מגובה מעשיו הטובים בשבילם; ובכלל, למי היתה אחיזה לרגש של גבהות יותר מאיוב, שבמעמדו היה "גדול מכל בני קדם"? אבל איוב ראה גם את עבדו ואמתו שוים אליו ביחוס ובמעלה, בהיותם נבראים בצלם אלוהים כמוהו, כדבריו-פנינים: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי? ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו? הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד!" (ל"א, י"ג-ט"ו) – כזה וכזאת היתה תורת חייו ודרך חייו של איוב, אשר אלוהים העיד עליו כי אין כמוהו בכל הארץ. ואפילו השטן, זה המבקר של מעלה, הממונה לגלות מגרעות שבאדם, אי-אפשר היה לו למצוא שום דופי באיוב, הצדיק המושלם, תפארת אלוהים ואדם.

אך איוב היה אילן הנטוע בצד השמש של מלכות האדם, כי כצדקותו המושלמת כן שפר עליו חלקו בשלמות. הוא נתברך בבנים ובבנות, בשלום ושלוה, בעושר וגדולה, הכל בסאה מלאה וגדושה. נתקיים באיוב הכתוב "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". והרי זה לכאורה מקרה-מופת של "צדיק וטוב לו", כפי שמחייב הצדק האלוהי. והנה דוקא בזיווגם של טוב וצדיק מצא השטן פתח לבוא בערעור: מה מוכיח שאיוב הוא "צדיק וטוב לו", אולי איננו כי אם "טוב לו וצדיק"? נקל לאדם להיות דבוק באלוהים, אפילו עד כדי שכחת עצמו, כאשר ברכת אלוהים שורה עליו, אבל כי ינוח עליו שבט הזעם, מיד ישיב לאלוהים זעם תחת זעם! אם כן, הוא המרכז והוא מידת הדברים, לא אלוהים. ינוסה איפוא איוב, אם הוא מסוגל להיות גם "רע לו וצדיק". ניתנה רשות לשטן להעמיד את איוב בנסיון המבוקש, והוא הוטל מעם שפע הטוב, כיד אלוהים, אל עוצם הרע, כיד השטן. לשם הוכחת "רע לו וצדיק" נתחולל מקרה-המקרים של "צדיק ורע לו". רום מעלת אדם שקע בתהום רבה של ענות אדם!

בעצם ניסה השטן ניסויים, כיצד לנסות את איוב. ראשית מעשהו היתה שלשלת רצופה של פגעים, שבהם לוקח מאיוב כל אשר לו: תחילה עתרת קניניו – הצאן והבקר והגמלים; לא הספיק איוב לקלוט את הבשורה הרעה שנעשה לפתע איש אביון חסר כל, והנה הדביקתהו הנוראה בבשורות, שעשרת בניו ובנותיו נספו יחד עד אחד. נתמוטט עליהם הבית בעת שבת אחים והקיץ הקץ על בית איוב רב הפריחה!

השטן ודאי זקף אזניו אל שצף הקללות שתפרוצנה מפיו של איוב כלפי שמים, כי איך יימחץ אדם במחץ כזה ופיו יישאר בלום? אולם בשיאים של מין האדם שפונים כוחות, לא שיערם השטן. איוב קרע מעילו, גזז שער ראשו, כמשפט האבלים, ומיד פינה לבו לשמים, אך על דרך ההיפוך משציפה השטן. המעט שלא העלה על שפתיו שום קובלנה, אף לא חשק אותן כאהרן כאשר מתו שני בניו, כי אם ממעמקי אבלו, בנפלו ארצה, נשא דברו מתוך השתחויה, דבר האיש אשר "אין כמוהו בארץ": ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך!

אין איוב מעמעם לעצמו מה שקרהו, אשר לפתע-פתאום נלקחו ממנו כל עשרת בניו ובנותיו הנאהבים והנעימים, אלא הוא-הוא אומר לנפשו: משלי לא נלקח מאומה, כי לא היה לי מאומה. כל שקניתי בחיי הוא מאלוהים והוא לאלוהים. אלוהים נתן לי בנים ובנות ולקח אותם, ומה זכותי להתרעם על שלקח אלוהים את שלו? אין לי אלא להודות על הנתינה שעד ללקיחה. "יהי שם ה' מבורך"!

חמש-עשרה מלים הן בפסוקו של איוב, אשר אין ערוך למשקלן במאזני עולם! איוב פסק את פסוקו על עצמו, עם אסונו, ומזה – כל כוחו, אך הוא מן הפסוקים הכלל-אנושיים ביותר, שנאמרו מעולם, והוא חצוב בפשטות עליונה וערוך במישרין בשביל כל אדם בכל דור ודור, שנתנסה באבידת חיים, מקטנה ועד גדולה, ועד הגדולה ביותר, כאיוב עצמו. חסד לרוב גמל איוב עם בני-אדם בימי גדולתו, אך בכרעו לארץ במעילו הקרוע וראשו הגזוז נתן לאדם באשר הוא אדם את הפסוק הזורע השלמה בלב המזועזע ומפייסו עם אלוהים. האין זה גדול חסדיו?

והאם לא טפח פסוק זה על פניו של החרחרן בין אלוהים ואדם? האם לא הראה עדיין את איוב במעלת "רע לו וצדיק"? אולם השטן הוא עקשן העקשנים ואי-אמונו באדם גדול יותר מהאמון הגדול ביותר של אדם באלוהים. התעקש להמשיך את הנסיון, וכבר לא נותר לו אצל איוב שדה-נסיון אלא גופו בלבד. הלך והכה אותו בשחין רע "מכף-רגלו ועד קדקדו" וכבר גם גופו של איוב לא גוף אלא חביל של סיאוב ושל יסורים לבלתי נשוא. על זה לא ייאמר "ה' נתן וה' לקח", כי לא אך לקיחה היא הפעם, כי אם נתינה חדשה – "מתנה הראויה להתכבד" מאוצר הרע לעבד אלוהים, לאיוב! עתה נעוצה עין השטן בפה המעווה ממכאוב: הנה ייפתח... שעת הקללה הגיעה! אך איוב דומם –

ועד שהשטן תוהה, נמצא לו שליח – אשת איוב, אשר בראותה עד מה הרע אלוהים עם בעלה הצדיק וכי טוב מותו מחייו, אמרה לו: "ברך אלוהים ומות!" אך איוב גער באשתו כגעור בשטן, ופסוק חדש עתה בפיו, לא על הטוב שאלוהים נותנו ולוקחו, כי במפורש על הרע, הבא גם הוא מאותו מקור שממנו בא הטוב, וכשם שאין אדם דוחה את הטוב, כך אינו רשאי לדחות את הרע: "...את הטוב נקבל מאת אלוהים ואת הרע לא נקבל?"

שוב פסוק גדול, המלמד את האדם תורת ההשלמה, אך אין כוחו על לב אדם ככוחו של הפסוק הראשון, במקרים שהוא יפה להם. ונראה, כי גם אצל איוב עצמו גדול היה כוח פסוקו הראשון משל פסוקו האחרון, כי הכתוב מוסיף הפעם: "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". משמע, בלבו פנימה כבר נתהווה איזה סדק בענין קבלת יסורין, כבר פיעפעה בו איזו בועה של טרוניה כלפי שמים שכך עלתה לו, אך עדיין לבו לא גילה לפיו מה שהתחיל רוחש בתוכו בחשאי-חשאין, ועמידתו בנסיון עודנה איתנה.

בין ברכות החיים המרובות שנתברך בהן איוב בראשיתו היתה גם ברכת רעים, שעדיה לא הגיע השטן. וכאשר מצאוהו הפגעים הכבדים נזעקו אליו שלושת רעיו יחד כדי לנחמו. אך האסון שראו עיניהם גדול היה מכדי נחמה. ישבו גם הם לארץ עם איוב השקוע בעוצם מכאוביו ובכובד שרעפיו, וארכה השתיקה "שבעה ימים ושבעה לילות". אולי במשך שבע היממות האילמות האלו קיימו הרעים מטרת בואם, כי בשתיקתם יחדיו דובבה הרעות העמוקה, המנחמת בעצם היותה. אך משפסקה השתיקה אבדה לאיוב גם רעותם של רעיו – הקשר האחרון שלו עם הבריות.

הראשון שהשמיע קולו היה איוב המעונה. פצעי גופו לא הגלידו ופצעי נפשו ניבעו במשך הימים והלילות הארוכים שהרבה לתהות על מה שעלתה לו. בסתר השתיקה הבשיל בו רוח מרי, וכאשר פתח סוף-סוף את פיו השמיע איוב חדש את קולו. אולם השטן בכל-זאת לא חרך צידו, כי גם ברתחת מריו לא קילל איוב את אלוהים, כי אם קילל את יום בואו לעולם. תומתו הקודמת הורתה, כי שומה לקבל מאת האלוהים גם את הטוב וגם את הרע, ומריו זעק: לא הרע ולא הטוב, וטוב-טוב אילו לא ראה מעולם אור שמש, שכן אם חייו הגיעו למה שהגיעו, מיקח טעות הם מתחילתם. ועתה כל חפצו להיות עם אלה שאינם.

הידיינותו של איוב עם אלוהים כבר החלה בעצם בנאומו הראשון, אבל רק על שהוא מונע מוות מן המחכים לו. עדיין אין כל רמז בדבריו שיסוריו הם יסורי חינם. את ענין הגמול הוא עוקף כל-עיקר, כמונע עצמו מלהגיש ל"חשבון" את מעשיו הטובים, שעשאם שלא על-מנת לקבל פרס. אך רעיו הם שהושיטו לו חשבון מאידך גיסא: אם באו עליו יסורים גדולים כאלה, אין זאת כי אם חוטא גדול הוא ועליו לחזור בתשובה.

דברי הרעים היו לאיוב מכה נוספת על מכותיו, כי המעט לו יסוריו הכבדים משאת, עוד באים אלה וטופלים עליו גם חטאים, כמבקשים לחמוס ממנו את השריד האחד מכל עברו – רגש הטוהר המוסרי! ובהעלותם את ענין הגמול אך יצקו שמן על מדורת נפשו, כי הזה גמולו על חייו הישרים, על מעשיו הטובים, על החסד שהקר על כל קן של יגון ואנחה, על ריבו כל ריב צדק? הלא עם כל מכה שהוכה הוא הוכתה גם תורת הגמול. ועתה פעורה בחייו תהום של יסורים בלא חטא, הזועקים לשמים: על מה ולמה?

אשתו שביקשה להדיחו מאלוהים העלתה חרס, אך רעיו שביקשו "להשיבו" אל אלוהים ליבו את מרידתו.

ושלא כאברהם, שהתריס לפני "השופט כל הארץ" על המקרה האחד, שדימה לראות בו סילוף המשפט, אין איוב מצטמצם בהתרסה על מקרהו שלו בלבד, אלא פורץ ממעגל הפרט אל ההיקף הגדול. הפירצה שנתגלעה בחייו שלו נתרחבה לפניו למלוא מלכות האדם, הן לצדה השרוי בזהרי שמש והן לצדה האפוף צללי-צללים.

בימי אשרו לא תהה איוב מעולם על אושר זולתו, שכן אושר אדם איננו אנומליה, אדרבא, מטבע הדברים ראוי לו לאדם לדעת אושר, האנומליה היא העדר אושר, וכנגדה נחלץ בכל מאמצי כוחו ויכלתו. אפס עתה, מעומק יסוריו, מתוך הוייתו שלו הפצועה, נעץ מבטו בקוטב-שכנגד, בהוייתם של שלוי עולם ושבעי הנאות חיים, וראה כי אלה שאושר אנושי איוה אהליהם לנוה לו המה רשעי-אדם! "ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל". בעל היסורים הגדול לא יכול עוד לראות בנחת האנושית הזאת פלח יפה מסדרו של עולם, אלא חזיון תהפוכות. והוא זועק: "מדוע רשעים יחיו, עתקו גם גברו חיל, זרעם נכון לפניהם עמם וצאצאיהם לעיניהם, בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם... יבלו בטוב ימיהם" (כ"א, ז'-י"ג). בפסוקים האלה יש הדגשה, שהרשעים זוכים גם לנחת מצאצאיהם, הרי שאשרם איננו אושר של בוקר, אשר "לערב ימולל ויבש", אלא עד היכן שעין אדם מגעת במרחק הזמן, הוא שריר וקיים. כביכול, הרשע הוא הפורח כתמר, השוגה כארז. ולא רק טוב העולם ואושר אדם נחלת הרשע הם, כי עוד לו גם שלטון ושררה על זולתו: "ארץ ניתנה ביד רשע": זה כבר לא רק העדר גמול ישוה לאדם, אלא בגדר יד אחת עם הרשע: כביכול, מי שהעולם שלו הפקיד על עולמו את הרשע באדם!

כך העצים איוב טענת "רשע וטוב לו" והרכיב עליה גם טענת "רשע ושררה לו". ובמידה לא פחותה מזו השתער גם על הרע המצוי כל-כך בעולם האדם ואשר תורת הגמול רואה בו משפט אלוהים.

והנה דבר המשפט דוחה איוב קודם-כל מתוך יסוריו שלו, שבאו עליו בלא חטא, הרי שעל-כל-פנים לא תמיד פוקדים את האדם יסורים על-ידי משפט. בעצם, היא הבעיה הישנה של צדיק ורע לו, אך בפי איוב עוד צרור ערעורים חדשים לגמרי.

א. עצם דבר המשפט, משפט אלוהים, ואפילו יתגשם כל-צרכו, מופרך בעיני איוב. הכי יאה לאלוהים להעמיד למשפט יצור רופף זה, שבא לעולם לעת קצרה, אשר "כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד". "חדל ממני, כי הבל ימי" – זועק איוב. לא "הבל" מלשון הבל הבלים, אלא מלשון הבל-פה, דבר בטל באפסותו, כלומר: אתה, בורא העולם, עם מי יש לך טענות ומענות?! "העלה נידף תרוץ ואם קש יבש תרדוף?"

ב. מלבד הערעור כלפי משפט על חטאים מערער איוב גם על עצם ענין החטא. במה פוגע חטאו של אדם באלוהות? "חטאתי – מה אפעל לך"? הייתכן כי חי עולמים נפגע ממפגיע קליל זה, ששמו אדם?

כך מערער איוב על תורת הגמול הן מצד המציאות בפועל: כי לא הרשע הוא הלוקה על שום מעשיו הרעים, אדרבא – הוא הרואה בטובה, ולא עוד אלא שהוא גם השורר בעולם ועושה בו "סדרים" משלו, והלוקה הוא לעתים לא רחוקות דוקא זה שמגיע לו גמול טוב; והן אפילו מצד ההגיון, כי בכלל אין טעם שאלוהים ישפוט את האדם על חטאים שחטא. נמצא, אין שום הצדקה לכל הצער והסבל שהם מנת חלקו של אדם!

אך רחוק איוב מלהצטרף לדעת רשעי הדורות ההם, שהיו טוענים: "לא יראה יה" (תהילים צ"ד, ז'), או "איכה ידע אל?" (שם ע"ג, י"א), היינו, שבכלל אין עין צופיה ובעולם שוררים איפוא המקרה הסתמי והשרירות האנושית. לא, גם בימי מרידתו רואה איוב יד שמים בכל. רק מהמקור האלוהי באים יסורים על אדם, כי מקור אחר אין. אלא – התחיל איוב סובר – הם באים כלל וכלל לא בהתאם למעשיו של אדם וללא כל קשר עמם. הסבל איננו טפול לחיים אלא הוא ארוג בעצם מסכתם. האדם לפי עצם טבע ברייתו הוא "קצר ימים ושבע רוגז", כאילו הוא בא לעולם כדי לשמש מטרה לחצי שמים, ועל זה טוען בעל היסורים הגדול בשם מין האדם כולו: "למה שמתני למפגע לך?"

איוב כבר הרחיק איפוא מהטוענים על עיוות הגמול בהנהגת העולם. לא עוד רק הגמול שנשתבש מטרידו, אלא גורל אדם באשר הוא אדם. לא "צדיק ורע לו", אלא אדם ורע לו, כי חייו הקצרים עלי אדמות רצופים צער ורוגז.

ועל "אדם ורע לו" כבר אין מספקת התשובה הניתנת בתהילים ומשלי, כי עיוותי המשפט אך ארעיים הם ובסופו של דבר הרשעים ייכרתו וצדיקים ינחלו טוב, כלומר סדר העולם המופרע ישוב על כנו, שהלא טענת איוב היא, כי עצם כנו מופרך.

ומתוך שלא מצא איוב שום פתח צידוק לא לחלוקת טוב ורע בעולם ולא לגורל אנוש בכלל, תקפה עליו המסקנה המדהימה, כי אלוהים נוהג עולמו לא במידת הצדק ואף בניגוד לה! בכך נתמוטט עליו גם עולמו הרוחני, שמסדו היה אמונת-אומן באלוהי צדק. לפניו נפערה תהום חדשה, איומה מתהום יסוריו, תהום השרירות האלוהית.

אולם בין כל העיים שנערמו סביב לו ובתוכו פנימה ועם כל אשר קיפח בשמים ובארץ, לא ניצב איוב עירום מכל ועדיין היה לו במה להיאחז ולעמוד במערכה שלא ידע אדם דוגמתה. כי אף שבא לכלל דעה, כי אין לצדק שום תוקף ושום מעמד לא בשמים ולא בארץ, נשאר הצדק יתד נפשו, נשמת אפו; ואף שדימה בעים גורלו כי המידה האלוהית היא מידה של שרירות נטולת-טעם ונטולת-רסן, לא נתרופפה זיקתו לאלוהים העליון על כל, עד שמסוגל היה להישבע שבועה אשר כזאת: "חי אל הסיר משפטי ושדי המר נפשי, כי כל עוד נשמתי בי ורוח אלוה באפי, אם תדברנה שפתי עוולה ולשוני אם יהגה רמיה" (כ"ז, ב'-ד'). כלומר: בשם אלוהים אשר נהג בי שלא בצדק, אני נשבע שלא אבגוד בצדקי! השלמות האחת שמילאה קודם את נפשו ואת עולמו נתפרקה לשני חצאים, קיימים בפני עצמם: אלוהים – בחינת רשות פועלת, וצדק – בחינת רשות בוחנת טוב ורע. ובאשר כן, לבש איוב עוז לתבוע את אלוהים למשפט לפני כס הצדק! אמנם גלוי וידוע היה לאיוב, מה נכחד הוא לעומת בעל-דינו השגיא לאין גבול ושיעור, אך יסוריו הבוקעים תהומות היו עם פיהו לדרוש משוכן מרום שיואיל להישפט עמו.

ספר איוב איפוא ספר מהפך הוא בתנ"ך. בספרי הטענות הגדולות, ספרי הנביאים, אלוהים הוא הטוען על-ידי שליחיו, והאדם הוא הנטען. בספר איוב בעל הטענות הוא האדם, שעבר משולחן הנאשם לשולחן המאשים. יצור אנוש מרים פה לראשונה את קולו כלפי בורא העולם וזועק חמס על סדרו של עולם, על יסוריו של בחיר יצוריו – האדם. כשבא ירמיהו לדבר משפטים לפני אלוהים הקדים לאמור: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך". ואילו איוב אמנם סובר כי הוא הצדיק במשפט שהתיצב לערוך כלפי שמים ורשאי הוא אפילו להתעטף באצטלה של מוכיח, כדבריו: "אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות".

אלא ככל שתקיף איוב בזכותו לתבוע משפט כן הוא מלא ספקות אם תביעתו תישמע ותתקבל. מה יאלץ את ה"נוטה שמים לבדו ודורך על במתי ים" להטות אוזן ל"עלה נידף" המתמרמר שם למטה, ואפילו עמו הצדק? והאם יש בכלל שחר למשפט אשר כזה, כשאין לפני המידיינים אחד שלישי, אשר ישפוט ויכריע ביניהם? "לא יש בינינו מוכיח, ישת ידו על שנינו" (ט', ל"ג).

ספקותיו אלו של איוב הותרו על צד ההן. מענה אלוהים אכן בא אליו, ולא עוד אלא מענה כפול. פעמים כתוב "ויען ה' את איוב מן הסערה". אך כיצד בא? אם כוונת הכתוב, שה' נגלה לאיוב בשביל להשיב על טענותיו, יש בעצם ההתגלות הזאת משום פיצוי וריצוי לאיוב. היא הוכיחה לו כי בהיותו נעזב מאדם לא נעזב מאלוהים, ואוזן של מעלה נטויה אליו. וכשם שהוא, איוב, האדיר בשעתו, לא מאס משפט עבדו ואמתו בריבם עמו (ל"א, י"ג), כן נהג אלוהים עם עבדו איוב במשפטו שלו עם אלוהים. ואם כן גם מוכיחה ההתגלות הזאת כי קיים צדק אלוהי, שאיוב היה מסופק בו.

אולם אין הדעת נוטה לקבל כי אמנם זו הכוונה, שאחרי מחזורי הנאומים של איוב ורעיו הופיע נואם חדש – אלוהים! גם אין מתקבל על הדעת, שבשני נאומים ארוכים מתאר אלוהים חזיונות בבריאה, כדי להוכיח לאיוב שאין לו תפיסה במעשי אלוהים ודרכיו. לשון אחרת, אלוהים נגלה לאיוב והאריך שיח בשביל להשכילו שהוא אל נסתר!

אין זאת כי אם מעצם גבורת הסערה אשר התחוללה בחללו של עולם שמע איוב את מענה אלוהים. רעמים הביאוהו אל חדרי נפשו, ברקים האירו עליה אור חדש. זרם שרעפיו הופנה מעם עצמו אל תבל-ארץ, אל עולם יה.

מענה אלוהים לאיוב אינו מתיחס כל-עיקר לשאלות שהסעירוהו. הוא מדבר על גדלות היקום ועל תופעות ומפלאות בעולם החי, וכלל לא על אדם וגורלו, שעליהם סובבות קושיותיו וטענותיו של איוב.

מן הסערה נאמר לו:
הנח לשעה את התחום המוקשה לך, המסעיר את נפשך, ושא עיניך אל מרחביה ומרומיה של הבריאה, אשר מצאת מוכנה לפניך. תן דעתך שבכל חלקיה יצוקה חכמה נפלאה ללא דופי, אשר שכלך לא יכילנה. ועוד יש בה חדרי-חדרים העלומים ממך כליל. ואחרי-כן בוא והתבונן בעולם החי, אשר בו שוררים סדרים אחרים ודורשים השגחה אלוהית מיוחדת. בכל רחבי היקום אתה רואה את יד אלוהים, ובעולם היצורים החיים תוכל לגלות גם את אוזן אלוהים: "מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישוועו?!" נטיית-אוזן זאת הלא מעידה, כי מלבד חכמה אלוהית, המקיימת את הבריאה כולה, יש גם רחמי אלוהים לכל חי, ואיך תוכל להניח, כי דוקא האדם הוא אוביקט למין סדיזם של מעלה כביכול? הוה אומר, חכמה אלוהית זו, השפונה בכל אשר רואות עיניך, היא-היא מוזגת לאדם את כוס היסורים לשם תכלית מסוימת. אלא מה, השכל האנושי אינו תופס מה חכמה ומה תכלית יש בצער ויסורים, על תהייה זו משתמעת התשובה כך:

איוב, איוב, כלום חבלו של אדם הוא הדבר היחיד שאינו מחוור לך בבריאה הגדולה? והלא כולה תעלומה על תעלומה! "הבאת עד נבכי ים, ובחקר תהום התהלכת? הנגלו לך שערי מוות?" כל מוצאיה ומובאיה של הבריאה נשגבו מבינתך ולמה תתפלא שלא באת בסוד יסוריך? - -

המענה מן הסערה הבהיר לאיוב, כי לא פחות משהו אין-אונים כנגד בעל-דינו העליון הוא אין-בינות כנגדו. כלום יעלה על דעתו להשיא עצות לבורא במערכי תבל? כן אין-שחר שהוא, איוב, יבוא בטענות לפניו על מערכי אנוש, שגם מוצאיהם ומובאיהם של אלה נעלמים ממנו. תקיפות דעתו של איוב פינתה מקומה לענוה-עד-תכלית, והאומן לאלוהים אשר מילא את נפשו לפנים שב לקדמותו.

בזה תם ונשלם הנסיון, אשר הוכבד עד קצה יכולת אדם ואשר אחרי נפתולים אכן עמד בו איוב, ואלוהים בירך את אחרית איוב מראשיתו.

אחריתו הטובה של הצדיק איוב, הטבועה ברוח ספרי תהילים ומשלי, היא רק סוף מעשה של פרשת נסיונו, אך סוף דבר של פרשת תהיותיו וטענותיו הוא אחר מבשני הספרים האלה. שירת תהילים וחכמת משלי אומרות לאדם התוהה על סדרי עולם: הארך רוחך והדברים יבואו על מכונם כפי שמתחייב מן הצדק האלוהי; זאת אומרת, קושיותיו תהיותיו של אדם נובעות מזה שמבטו קצר והוא חובק רק שיעור מצומצם של זמן ואילו הרחיק ראות היה רואה שהכח מיושב. אבל הקול מן הסערה בספר איוב אומר לטוען כלפי שמים: כלא רוחך, אדם, בי בינתך קצרה והיא חובקת רק חלקים מצומצמים וצדדים מצומצמים של ההויה, ואל לך להקשות על דרכי הבורא, כי נשגבים הם ממך. זוהי התשובה החדשה על שאלותיו החדשות של איוב, תשובה שאינה פותרת את השאלות, אך מוציאה אותן מחוץ לתחום השגותיו של אדם. לנבכי ים ולתהום גורל אנוש אין חקר.

הגילוי מן הסערה איננו בא להשמיט ענין הצדק האלוהי, אך הוא מצמצם את כשרו של אדם לשפוט, היכן וכיצד מתגלם הצדק האלוהי, וכאחד עם זה הוא מצמצם את תחולתה של שיטת הגמול. לאמור: אכן יש יסורים גם בלא חטא. הסבל האנושי איננו כולו דבר משפט, אלא הוא חלק מן המסתורין של החיים.

חידוש גדול זה בהשקפה התנ"כית על הנהגת העולם, כי איננה אך ורק מאזני-משפט, כלולה גם בדבר אלוהים אל אליפז: "חרה אפי בך ובשני רעיך, כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי איוב". ונוסף לכך יש בפסוק זה עוד רעיון מוסרי גדול. אמנם הם דיברו מה שדיברו מתוך אמונה איתנה בצדק האלוהי, אבל לשם הצדקת אלוהים הכתימו איש צדיק, שאלוהים התפאר בו! אלוהי הצדק אינו חפץ בפרקליטים כאלה. צדקת הצדיק יקרה בעיניו מכל יקר, וחס לו לאדם להשחירה אפילו מתוך הכוונה הנעלה ביותר. מוטב אילו היו נתפסים לתהייה כלפי שמים: על מה ולמה כך עלתה לרענו הצדיק איוב? משנתפסו להנחה, שכך עלתה לאיוב על שום חטאים נסתרים. קושיה ללא תירוץ על אלוהים עדיפה לאין שיעור מתירוץ שמעליל עלילה על אדם.

הלקח החדש, שיש בגורל אדם נבכים בלתי-מושגים לו, ניתן לאיוב, כאמור, בחזיונות הבריאה אשר מעבר לאדם. תיאור מערכי הבריאה במענה אלוהים עשוי להזכיר פרק ברכי נפשי בתהילים. הסיכום התמציתי גם פה וגם שם הוא: "כולם בחכמה עשית". אולם שם בתהילים מעשי הבורא בבריאתו מרנינים את לב המשורר, והוא מלא רגשי קרבה אליה, שכולה כמו שקופה לפניו אל אלוהים. כנגד זה, בפרקי איוב אלה הבריאה מצועפת, חדה חידות, וחזיונותיה הגלויים מדהימים ולא מרנינים. גם אלוהי הבריאה הזאת הוא אלוהי-מרחוק – כן נגלה לאיוב אשר התעצם עמו. וזוהי גם המשמעות שאלוהים ענהו מן הסערה – הלא היא סטיכיה המתנכרת לאדם.

נבין כפי שנבין ענין מענה אלוהים מן הסערה, על-כל-פנים שפונה בזה חויה נאדרה, אשר העמיקה מעניתה בנפשו של איוב. לחויה המכרעת הזאת הוא מתכוון באמרו: "לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך". כל השגותיו הקודמות על אלוהים והנהגת העולם באו לו בצנור השמיעה, היינו בקבלה מפי קודמיו, אבל עתה בקעה אצלו השגה חדשה מתוך ראייתו שלו בהויה ובמי שעליה, ועמה נמוגו טענותיו וסערת-נפשו שככה.

אבל – למה נכחד? – אנחנו שאין לנו חלק בחויה עצמה אשר הרעישה את איוב ורק ספר איוב בידינו – חזקה עלינו סערת טענותיו של איוב מעצמת המענה מן הסערה. אלא אומר אדם מישראל: "אחישה מפלט לי מרוח סועה, מסער" שבספר איוב אל קרבת אלוהים ואור אלוהים שבספר תהילים, אשר גם איוב ידעם בטרם סער, כדברו: "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך--".

לחלקים נוספים של המאמר:
רשות הדיבור לאדם : הודאי האיתן
רשות הדיבור לאדם : השופט כל הארץ
רשות הדיבור לאדם : "מדוע ו"למה"
רשות הדיבור לאדם : לא אירא רע
רשות הדיבור לאדם : מן הסערה / האיש איוב ונסיונו (פריט זה)
רשות הדיבור לאדם : תחת השמש

ביבליוגרפיה:
כותר: רשות הדיבור לאדם : מאברהם עד איוב וקוהלת - מן הסערה / האיש איוב ונסיונו
שם ספר: שבעת עמודי התנ"ך : אישים ואידאות בספר הספרים
מחבר: קריב, אברהם
תאריך: תשס"ב
הוצאה לאור : תנועת אורות
בעלי זכויות: תנועת אורות
הערות: 1. מהדורה מחודשת.
2. מהדורה ראשונה, תשכ"ח - עם עובד.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך