עמוד הבית > משפחת האבות > סיפורי יעקב

תקציר
קטע מתוך הספר "בעיקר על אהבה". הקטע העוסק במערכת היחסים בין יעקב ורחל כפי שהיא מסופרת בבראשית כט-לה. הסופר מאיר שלו עומד על היחסים המורכבים המתפתחים בביתו של יעקב, על המתח בין שתי האחיות רחל ולאה ועל האהבה, השנאה ותשוקה לילד שבסופו של דבר הביאה למותה של רחל.

 
קטע מתוך "בעיקר על אהבה" | מחבר: מאיר שלו
 

עם עובד

פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?

אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.

ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.

אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג.

שבע שנים עבד יעקב ברחל, "ותהיינה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כה פשוט. בלי הסבר. בלי פרטים. שבע שנים, ואחרי נישואין ללאה, עוד שבע שנים.

אבל לאלוהים יש תוכניות משלו וחיי האהבה והמשפחה של יעקב עוד יעברו תהפוכות. עתה הוא חי חיי נישואין עם שתי אחיות, האחת אהובה ואחת שנואה. כך בפירוש: שנואה. התנ"ך עצמו מגדיר כך את לאה, אבל אלוהים, אכזרי ואירוני, שלא לומר נסייני, פותח את רחמה של השנואה וסוגר את רחמה של האהובה. דווקא יעקב, שניחן במגע של קסם בכל מה שנגע לפריון העדרים, אינו מוליד ילדים מרחל.

עתה מתחרות שתי הנשים האומללות על לב הבעל, וכל אחת מנופפת בנשקה שלה. זו בדרך האהבה, וזו בדרך הפריון. זו ברחם אהוב, נכסף ועקר, וזו ברחם שנוא ופורה.

ולאה יולדת. היא יולדת ויולדת ויולדת, הוי, כמה שהשנואה הזאת יולדת! כל שנה היא מביאה עוד בן לעולם, והילדים הללו, כך היא מאמינה, יסללו לה את דרכה אל לב יעקב.

כל ילד וכל שם של ילד הם זעקה שהיא זועקת לאהבתו. על הבן הראשון נאמר: "ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ה' בעוניי כי עתה יאהבני אישי."

הבן השני הוא שמעון, "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי".

ואחריו: "ותהר עוד ותלד בן ותאמר, עתה הפעם יילווה אישי אלי, כי ילדתי לו שלושה בנים. על כן קראה שמו לוי."

והרביעי: "ותהר עוד ותלד בן ותאמר, הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה, ותעמוד מלדת."

ללאה יש ארבעה בנים ואין לה אהבה. לרחל יש אהבה ואין לה אפילו בן אחד. מי תקדים להיוואש? מאיזה צד תתפרץ הקנאה לראשונה? נכון. מצדה של רחל: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה. ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים ואם אין – מתה אנוכי."

אבל הזמן חולל שינויים גם ביעקב, לא רק בנשותיו. עתה, כאשר רחל באה אליו בטענות, הוא משיב לה בכעס ובגסות: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר: התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?" כלומר, אלוהים הוא שמונע ממך פרי בטן, ולא אני. את היא העקרה, ולא אני. עובדה – הרי יש לי ילדים מאחותך.

כל האכזריות שבעולם צפונה בתשובה הזאת. אם אנחנו משווים אותה לתשובת אלקנה לחנה, אף היא עקרה שצרתה יולדת, נגלה נשמה אחרת לגמרי. אלקנה אומר לחנה: "למה תבכי [...] ולמה ירע לבבך, הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים." זאת אמנם תשובה של אידיוט, אבל היא מראה לפחות על חיבה ועל טוב-לב. גם יעקב וגם אלקנה אינם מסוגלים לפתור את בעיית העקרות, אבל אלקנה מציע לחנה רגש ונחמה, ואילו יעקב כבר אינו מסוגל להתמודד עם כל עוצמת השנאה והקנאה והייאוש והמתח שרוחשים אצלו בבית. הוא לא עומד בזה. הוא פשוט לא עומד בזה.

בקנאתן, מכניסות שתי הנשים גם את השפחות למעגל הפריון המשפחתי, והכול מתעברות ויולדות בבית יעקב. לאה יולדת והשפחות יולדות והכבשים והעזים, כמקובל בבית יעקב, ממליטות בקצב גם הן. רק רחל עומדת בעקרותה, ושנים עוברות עד שמתחולל הנס: "ויזכור אלוהים את רחל, וישמע אליה אלוהים, ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן." (אגב, תומאס מאן, כרמז לבאות, מתאר גם את לידת יוסף כלידה קשה, אף שאין לכך כל רמז בתנ"ך.)

רחל קוראת לבנה יוסף. שם שיש לו שני הסברים. האחד: "אסף אלוהים את חרפתי" והשני: "יוסף ה' לי בן אחר". עדיין אין הנפשות הפועלות יודעות זאת, אבל התפישה שמאחורי שני ההסברים האלה תביא על רחל את מותה. הנורמות הללו, שהעקרות היא לא רק טרגדיה, אלא גם חרפה, שהאשה מוערכת בפריונה, שאהבתם של רחל ויעקב צריכה להימדד במספר הילדים ולא בשבעא השנים ההן, שכימים אחדים היו בעיניו באהבתו אותה – המיתו את רחל.

ייתכן שהמריבה הקודמת היתה אירוע חד-פעמי, ייתכן שלידת יוסף השיבה את לב יעקב אל רחל. מכל-מקום, הגילוי הבא של האהבה שיעקב רוחש לה ואת העדפתה על פני לאה יופיע לכבוד הפגישה עם עשו, בדרך בחזרה לכנען:

וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש. ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות. וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים.

בבית של יעקב, כך מתברר, אין צורך לשאול את אבא את מי מהילדים הוא הכי אוהב. העמדת המשפחה מול סכנה אפשרית היא הצהרה ברורה של יעקב. את יוסף הוא הכי אוהב, ואת אמא של יוסף הוא הכי אוהב. עובדה, אותם הוא שם אחרונים, כי להם הוא דואג. כמה שנים אחר-כך, כשאנו נתקלים בשנאתם הנוראה של האחים ליוסף, אנחנו מבינים שהיא נבטה בערוגה ישנה ופורייה מאוד. לא רק חלומותיו המרגיזים של יוסף וכתונת-הפסים שקיבל הצמיחו אותה, אלא שכבות ששקעו עוד מלבן של האמהות האחיות.

עשו, על אף חשדנותו של יעקב ועל אף שנאת הפרשנות המסורתית אליו, מתגלה כאן כאח ידידותי וסלחן, שאינו נוטר טינה. הוא לא פוגע ביעקב והפורענות האמיתית אורבת בהמשך הדרך, בעברו המערבי של הירדן. אנחנו מתקרבים אל מותה הנורא של רחל. אותו מוות שממיטה עליה התשוקה לבן נוסף.

ויסעו מבית-אל ויהי עוד כברת-הארץ לבוא אפרתה. ותלד רחל ותקש בלדתה. ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המיילדת: "אל תיראי, כי גם זה לך בן."

זהו המשפט המזעזע ביותר בכל הסיפור. רחל גוססת על האובניים והמיילדת לא אומרת לה: אל תיראי, יש עזרה בדרך. או: אל תיראי, אדוני יהיה בעזרך. אלא: "אל תיראי, כי גם זה לך בן." כלומר: את יכולה למות בשקט, רחל, לא חייך הם החשובים, אלא חיי הבן הנוסף שאת נותנת לבעלך.

"ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן-אוני, ואביו קרא לו בנימין."

ומכאן והלאה נעלמת רחל מן הסיפור התנ"כי. תומאס מאן שב ומעלה אותה בזכרונו של יעקב באלף תמונות ואופנים, אבל סופר "בראשית" עושה זאת רק עוד פעם אחת, שנים רבות אחר-כך, בארץ מצרים. לפני ברכת האב הזקן לבניו, הביא אליו יוסף את בניו שלו, את הנכדים אפרים ומנשה, ופתאום יעקב מזכיר אותה, את רחל, ואת מותה הוא מזכיר, מתוך ערגה נוראה, ובתחושה של אשמה המבצבצת מבין המלים, המלים המעידות שמעולם לא נמחקה מזכרונו ומגעגועיו: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם."

אבל בצוואתו הוא מבקש להיקבר עם לאה במערת המכפלה, כי בחיי יעקב היתה תמיד חלוקה ברורה בין ענייני הלאום וההיסטוריה ובין חייו האישיים.

לכאורה, רחל מנודה מן הפנתיאון הלאומי, ומי שזכתה בכבוד הסופי היתה לא צרתה, אבל אני חי בשלום עם קבורתה הנפרדת של רחל, ואני שמח שאינה קבורה במערה הנוראה הזאת, בשכנות לשרה המרשעת ולרבקה הרמאית ומתחת למתפללים הקנאים המתגודדים ונצים שם. כמה משמעותית היא העובדה שהם להוטים אחרי מערת המכפלה ולא אחרי קבר רחל.

שנים רבות אחרי מותה נזכר בה גם ירמיהו הנביא, שהלאומנים הגסים של תקופתו רדפוהו ואסרוהו. על רחל הוא מדבר, ולא על לאה. עליה ולא על רבקה ושרה. דווקא הוא, האיש שאמר "ארור היום אשר יולדתי בו", ידע לזהות ברחל את האם האמיתית, ובהשראתה העניק לנו את הפסוקים הנפלאים: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מיאנה להינחם על בניה כי איננו."

ובאשר לקבורת רחל רחוק מבעלה, אל לנו לשכוח שגם בחייהם פרחה האהבה הגדולה ביניהם בימים שלא היו יחד – באותן שבע שנים שיעקב עבד למענה במדבר. התנ"ך אומר שבכוחה של אותה אהבה היו השנים כימים אחדים בעיניו, אבל אנחנו, המתרפקים על המלים הנפלאות האלו, וגם יעקב, יודעים את האמת. יעקב עצמו תיאר בכעס ובכאב את השנים שעבד אצל לבן: "הייתי ביום אכלני חורב, וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני." האהבה נסכה ביעקב סבלנות ויצקה בו כוחות, אבל השנים, הבה נודה על האמת, לא היו כימים אחדים. הן היו שנים ארוכות וקשות ורעות.

ביבליוגרפיה:
כותר: קטע מתוך "בעיקר על אהבה"
שם ספר: בעיקר על אהבה
מחבר: שלו, מאיר
תאריך: 1995
הוצאה לאור : עם עובד
בעלי זכויות: עם עובד; שלו, מאיר
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך