עמוד הבית > עולם המקרא > אתרים במקראעמוד הבית > תקופת המלוכה > שאול

תקציר
תאור מלחמת שאול האחרונה (שמואל א' ל"א) תוך התייחסות לנסיבות הבטחוניות שהביאו לקרב עם הפלישתים ולמצבו הנפשי של שאול שתרם, לדעת הכותב, לכישלון במלחמה.

 
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת שאול האחרונה | מחבר: מנחם זהרוני
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

שאול הומלך על ישראל בשל הצורך באיחוד כל שבטי ישראל במלחמתם באויבם הגדול, הפלשתים. כל ימיו עברו עליו, על האיש שבא מאחרי המחרשה וכלל לא ביקש למלוך, במלחמות באויבים חיצוניים ובמאבקים פנימיים, עד שבריאותו הנפשית נתערערה. מדוכא, חולה וחסר ביטחון ואמונה בעצמו הגיע לשדה-הקרב של מלחמתו האחרונה.

מדוע בגלבוע?

לכאורה, תמוה, למה התחוללה מערכה זו בין הגלבוע וגבעת המורה, הרחק מערי פלשת ומבסיסי שלטונו העיקריים של שאול בארץ בנימין. אך עיון בפרשת המאבק בין הפלשתים ושאול מסביר עובדה זו. שאול הכשיל את הפלשתים בהסתערותם על ההר הישראלי מצד הרי בנימין ובדרכים המובילות אליהם ואל הרי יהודה. עתה ביקשו הפלשתים להשיג הכרעה על הישראלים על-ידי התקפה בעורף היישוב הישראלי המרכזי וביתור איזור ההר המיושב ברציפות על-ידי ישראלים. כוונתם הייתה לנעוץ יתד בין שבטי הצפון ושבטי המרכז.

מובן מאליו שהתארגנות הפלשתים לקרב מכריע זה הייתה צריכה להיות בקרבת יישוביהם. הם בחרו להתכנס באפק (ראש העין שליד מוצא הירקון בימינו), נקודת המעבר החשובה בדרך הים, שהייתה בשליטתם. מכאן הגיעו ודאי דרך נחל עירון ומגידו לסביבת שונם אשר למרגלות גבעת המורה. הפלשתים הם שהכריעו בבחירת שדה-הקרב.

שאול וצבאו הגיעו, כמובן, אל סביבת יזרעאל – העיר שנוסדה מלכתחילה על-ידי ישראלים – בעקבות המסע הפלשתי, אך לא בדרכו. הם הלכו דרך ההר אל צפון מערבו של הגלבוע, שאינו אלא שלוחה של הרי שומרון. כדרכו של שאול הם הגיעו למקום בלילה, ומובן שלא יכלו להישאר על שלוחת נורית, כדי שלא להתגלות לאויב. לכן ירדו אל סביבת "העין אשר ביזרעאל", הניכרת בימינו בנוף על-ידי קבוצת עצים הנראית מרחוק כעץ אחד (למעשה זוהי חורשת אקליפטוסים הנטועה ליד מי המעיין, שרובם נלכדו בימינו בצינורות). המעיין סיפק לצבא-האזרחים של שאול מים לרוות את צמאונם, והבקעה הקטנה שבו הוא נמצא הסתירה אותו מעיני הפלשתים (משונם אין רואים את הנעשה בבקעה זו).

טובע נאחז בקש

יתרונם של צבא שאול ומנהיגו על הפלשתים היה תמיד בעוז רוחם, בבטחונם העצמי ובאמונתם שהם נלחמים על קיומם ולכן ינצחו. אך למראה צבא פלשתים המאורגן, המאומן והמצויד היטב במיטב הנשק של אותם הימים, התערערה שארית בטחונו של המלך החולה והעייף. ואז עשה מעשה שהיה בסתירה לכל אורח חייו בימים עברו. כל ימיו ראה במעשי בעלות האוב אחיזת-עיניים ועבודת-אלילים המנוגדת לעבודת אלוהים: "ושאול הסיר האבות ואת הידענים מהארץ" (שמואל א' כ"ח, ג). רק חולשה יוצאת מן הכלל הכריחה אותו להיאחז בקש ולפנות לבעלת-אוב, ודאי בשל תקווה קלושה לשמוע דברי עידוד כלשהם. היה זה מעשה יאוש לעבור בשולי מחנה פלשתים, אמנם מחופש ובסתר חשכת הלילה, בדרך אל עין-דור. סביר להניח שהמלך הלך בערך בקו כפר יחזקאל ונעורה ומכאן אל תל-צפצפות, המזוהה עם עין-דור העתיקה. (מפסגת גבעת המורה אין לראות את תל צפצפות, המרוחק ממנה רק כארבעה ק"מ בקו אוויר, הואיל והוא מוסתר מעיני הצופים על-ידי השלוחה הצפונית-מזרחית של גבעת המורה, שלרגליה הוא נמצא).

בעלת-האוב הכירה מיד את המלך המתחפש ונקמה בו את נקמת היותה נרדפת כל ימי חייה. איש חרמה נמצא עתה בידיה, זקוק לחסדיה. היא משחקת היטב את תפקידה. כביכול היא נבהלת ומרחמת על שאול, אבל למעשה היא עושה אותו ללעג, כאשר הוא נשבע לה' "חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה" (שמואל א' כ"ח, י). אחר-כך היא מזעזעת אותו עד היסוד בדברי שמואל, המדבר כביכול מתוך גרונה. לשם חיזוק אמונתו של שאול, שאכן שמואל הוא המדבר מפיה, היא מתארת לפני המלך, שאינו רואה דבר, את הדמות אשר היא רואה כביכול: "איש זקן עלה והוא עטה מעיל" (שם, יד) – תיאור סכמאטי, שכל איש מישראל היה יכול לתארו גם מבלי לראות את הנביא. אך המלך הנפחד, שאיבד זה מכבר את שיקול-דעתו הבריא, מאמין ומזהה בדמות המתוארת את הנביא שמואל שעין אותו בסוף ימיו.

למעשיו של שאול יש הסבר פסיכולוגי מלא. הוא קד לפני הדמות המדומה והביע בכך את שברון לבו ואת הכנעתו לפני רוח הנביא הזועם. בקול שבור הוא לוחש לפניו: "צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי ואלהים סר מעלי" (שם, טו). אך דמותו של הנביא עונה לו ללא כל רחמים מפי בעלת האוב, ברשעות המציינת אשה כזאת, הנוקמת את נקמתה: "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים ומחר אתה ובניך עמי, גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים" (שם, יט).

דברי הנביא הולמים בשאול כבפטיש, ותגובתו צפויה. "וימהר שאול ויפל מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל גם כח לא היה בו כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה" (שם, כ). אך בעלת-האוב עדיין לא שבעה את נקמתה והיא ממשיכה במשחקה. "הרחמים" של הנרדפת לשעבר על המלך שנתגלה ביאושו הגדול ובכל חולשתו הם אכזריים. הם מעמיקים את תחושת הנפילה: "ועתה שמע נא גם אתה בקול שפחתך ואשמה לפניך פת לחם ואכול ויהי כך כח, כי תלך בדרך" (שם, כב), ואולי הוסיפה בלחישה אל עצמה – "בדרך אל האבדון".

המלך מיאן, אין אונים שכב על הרצפה. לבסוף נענה להפצרות, אולי מפני שכבר איבד את שארית כוח-רצונו.

"ויקמו וילכו בלילה" (שם, כה). שאול חזר אל מחנהו בידיעה ברורה שהוא הולך אל המפלה ואל הכיליון. במצב-רוח כזה אין כל תקווה לניצחון.

"כי שם נגעל מגן גבורים"

בבוקר פרץ הקרב, הפלשתים התוקפים נעו לעבר מחנה ישראל, וחוסר הביטחון והיאוש שהשתרר בלבות בני ישראל הפך עד מהרה למנוסה אל עבר הגלבוע. הכל נסו כדי להציל את חייהם בסתר מרומי ההרים וחורשותיהם. אך המלך ובניו נלחמו בחירוף נפש. אחד אחד נפלו הבנים בקרב, ושאול רואה ויודע. הוא כבר פצוע קשה כאשר מקיפים אותו קשתי הפלשתים. עתה אין הוא חושש כבר מן המוות, אלא מהתעללות הפלשתים בו. וכיוון שנושא כליו אינו מעז לדוקרו בחרב ולהמיתו, נופל המלך על חרבו ומת.

תוצאות המלחמה נראו ברגע הראשון גורליות מבחינה היסטורית: "ויראו אנשי ישראל אשר בעבר העמק (כלומר יישובי ישראל בהירם משני צדי העמק, בגלבוע וברמות יששכר) ואשר בעבר הירדן כי נסו אנשי ישראל וכי מתו שאול ובניו, ויעזבו את הערים וינסו, ויבאו פלשתים וישבו בהן" (שמואל א' ל"א, ז).

חוב ישן

התאבדותו של שאול מנעה מן הפלשתים להתעלל בו בעודו בחיים, אבל לא מנעה את ההתעללות בגוויתו ובגוויות בניו לאחר מותם: "ויהי ממחרת (הקרב) ויבאו פלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבוע. ויכרתו את ראשו ויפשטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם (מקדשי אליליהם) ואת העם. וישימו את כליו בית עשתרות (כנראה מקדש מתקופת רעמסס השלישי, שנתגלה בחפירות תל בית-שאן) ואת גויתו תקעו בחומת בית ש(א)ן" (שמואל א' ל"א, ח-י).

הוקעת אויבים בחומה לראווה, שהייתה רווחת אצל עמי הקדם, נחשבה לשיא ההשפלה לפי תפיסת הימים ההם, היה בה משום העטיית חרפה על המנוצח גם לאחר מותו.

לא מובן למה לא השתתפו אנשי יבש גלעד במלחמה בפלשתים לצד שאול, שלו חבו את כבודם ואת חייהם, אף-על-פי ששדה-הקרב היה יחסית קרוב אליהם. אך אם הם לא סיכנו את החיים למען שאול החי, עשו זאת למען גופו וגופות בניו המתים.

המרחק מתל בית-שאן עד למקום יציאתו של נחל יבש מן ההרים הוא כ- 15 ק"מ. את הדרך הזאת וחזרה עשו אנשי יבש גלעד בחשכת הלילה, כדי לחלץ מחומת בית-שאן את גוויות שאול ובניו. סכנת התגלותם לעיני הפלשתים הייתה קיימת כל עוד נעו בבקעה עד להרים, אך שעות הלילה הספיקו להם כדי לעשות את הדרך הלוך וחזור.

(מפסגת גבעת המורה, ביום של ראות טובה, רואים יפה את הגלעד המתרומם מעל בקעת הירדן, ואף ניתן להבחין בתל בית-שאן, אך אין לראות מכאן את מקומה של יבש גלעד, הנמצא אי-שם בקרבת נחל יבש גלעד. אפיק הנחל מתחתר עמוק בהרי הגלעד ומראש תל בית-שאן אפשר להבחין בו כחתך בהם).

יש להניח שהגוויות היו מוקעות מול בית עשתרות, ואם אכן היה זה המקדש מתקופת רעמסס השלישי, הרי שההוקעה נעשתה באמצע החומה הדרומית של בית-שאן, מעל המקום התלול ביותר של התל. סביר להניח, שבגלל תלילות המקום לא נשמרה כאן החומה על-ידי הפלשתים, וחפצם של אנשי יבש גלעד עלה בידיהם מבלי שיתגלו: "ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גויות בניו מחומת בית ש(א)ן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעה ימים" (שמואל א' ל"א, יב-יג).

ומה הלאה?

אותו רגע נדמה היה, שאכן ארץ-ישראל תהיה לארץ פלשתים, כפי שרצו אויבי ישראל בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בהדביקם תוך סילוף היסטורי את השם "פלשתינה" לכל הארץ. אך שד ההיסטוריה גזר אחרת. בצורה אבסורדית היה אותה שעה האדם, שיכריע בעתיד את הכף הכרעה מוחלטת לטובת ישראל, בשירות הפלשתים. בהיוודע לו המפלה עבר עליו לשעה קלה זעזוע קשה, ובחמת זעמו ובעוצם רגשותיו זעק וקונן: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול בלי משיח בשמן... שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו" (שמואל ב' א', כא-כג).

אך דוד לא היה רק איש קינות, ועד מהרה התחיל בפעילות פוליטית וצבאית, שבסופו של דבר השאירה לפלשתים רק את פינתם הקטנה יחסית שבה התיישבו במישור החוף הדרומי-מערבי, והורידה אותם לדרגת גורם משני בהיסטוריה של ארץ-ישראל.

מכות רבות הוכה עם ישראל מאז מפלתו של שאול, ובכל זאת נטבעה המפלה הזאת עמוק בזיכרון הלאומי. ההייתה זו מסכת חייו הטראגית של שאול שגרמה לכך, ומצאה את ביטויה בשירו המפורסם של שאול טשרניחובסקי?

..."מַדּוּעַ מֵאַחַר הַצֹּאן לְקַחְתַּנִי
וּלְנָגִיד עַל עַמְּךָ כַּיּוֹם זֶה שַׂמְתַּנִי?

..."עַם פְּלֶשֶׁת סַבּוּנִי, בִּעוּתֵי-צַלְמָוֶת –
הָרוּחַ הָרָעָה תְּדַכְּאֵנִי עַד מָוֶת.

"אִישׁ-הָאֱלֹהִים! מָה אֵל יַעֲנֵנִי?
כִּי סָר מֵעָלַי – מָה אֶעֱשֶׂה? עֲנֵנִי! . . .

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

או שמא הייתה זו המשמעות ההיסטורית-לאומית שלא איבדה מעולם את המימד האקטואלי?

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
הַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה.
עֵת הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ
וְגִלְבֹּעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.
וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,
לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,
וּנְחִירֵי רִמָּכוֹ בַּדָּם
מְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחֱרָץ.

הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ
וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.

בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹם
בָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹ
וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּם
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּהּ דָּמוֹ.
אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִי
וַיִהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה-קְרַב.
וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי –
מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס.

אֲבָל שָׂבֵעַ יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

אֶת הַמֶּלֶךְ פַּקַּד הַדִּין.
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.

כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָה הִרְעִיד,
וַיְהִי כֵּן – וְיִשְׁמַע דָּוִד.


נתן אלתרמן, "הנה תם כבר יום קרב וערבו", מתוך "עיר היונה".
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

* הסבר על רקע תצפית מפסגת גבעת המורה

לחלקים נוספים של המאמר:
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת דבורה וברק בסיסרא
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת גדעון במדינים
אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת שאול האחרונה (חלק זה)

ביבליוגרפיה:
כותר: אירועים היסטוריים בעמק יזרעאל בתקופת המקרא : מלחמת שאול האחרונה
מחבר: זהרוני, מנחם
שם ספר: דרך ארץ : עם חי בנופיו
עורכת הספר: זהרוני, עירית
תאריך: תשמ"ו, 1986
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. מהדורה תשיעית.
2. בשער: קצין חינוך ראשי - "במחנה".
בעלי זכויות נוספים בפריט זה : אקו"ם
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך