עמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפור המבולעמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים

תקציר
המאמר עוסק בתולדות המסורות של סיפור נח. ההשוואה למיתולוגיה המסופוטמית של סיפור המבול מלמדת שהסיפור המקראי על נח מורכב משתי מסורות: מסורת אבות ומיסדים המתארת את נח כמיסד עבודת האדמה וכגואל מקללת האדמה, ומסורת המבול.

 
נח איש האדמה | מחבר: יונתן כהן
 

על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים

קללת האדמה1 מופיעה לראשונה בבראשית פרק ג' 18-17, אחר חטאו של אדם, שהפר את האיסור של האל ואכל מעץ הדעת טוב ורע: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה".

אחר-כך בפרק ד' 12-11, לאחר הרצח של הבל בידי קין נשנית הקללה: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך. אחיך מידך. כי תעבוד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ".

ללידת נח נסמכים דברי למך אביו, המבשרים בנוסח הברכות בספר בראשית את ביטול הקללה: "ויולד (למך) בן ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' " (ה' 29).

ובנוסח של ה' 29 אנו שומעים לבד מן החזרה על "האדמה אשר אררה ה' " – גם את הביטוי "עצבון" שהופיע בקללה הראשונה (והרומז גם ל"הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" שבקללת האישה – ג' 16). בנוסח האמירה: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו" מהדהד גם הפסוק הפותח את פרשת המבול: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (ו' 6). קאסוטו מעיר בצדק: שלושה פעלים יש בפסוק זה: "נחם", "עשה", "עצב", וכל שלושת השרשים האלה באו כבר, ודווקא באותו הסדר בתחילת דבריו של למך (ה' 29): "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו". בוודאי אין זה מקרה. לכל הפחות יש כאן הקבלה בצורה, הקושרת את שתי הפסקאות זו בזו.2

דברי האב עם לידת נח מתגשמים באמת: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (ח' 21). גם כאן לבד מעצם המוטיב של קללת האדמה מלמד הביטוי "בעבור האדם" על הזיקה ל"עבורך" של הפעם הראשונה.3

הנה לכאורה לפנינו מסורת בהירה ומעוצבת הערוכה על-פי הדפוס: קללה (הנכפלת ליתר הדגשה) – בשורה על ביטול הקללה – התגשמות הבשורה. בהירות זו יוצרת את הרושם שעלה בידינו לחשוף ולשחזר כאן מסורת ספרותית ראשונית. רושם זה מתגבר עוד יותר כשאנו מצרפים להבחנה בקיום הדפוס את ההבחנה המשלימה, שהפסוקים שלעיל שייכים כולם למקור המכונה j - להלן ס"י (ספר יהוה); אולם בהמשך ניווכח שההערכה הזאת של מסורת הקללה, למרות שמראית העין מסייעת לה, אינה מסתברת כלל.

קללת האדם משולבת בתולדות נח ובפרשת המבול. תלותו של סיפור המבול המקראי בגרסאות הבבליות של המבול היא מן המפורסמות, הנתמכות בראיות רבות ומכריעות.4 תלות זו היא כה עזה, שהיא מזמנת לנו את האפשרות הנדירה להשוות את המוטיבים הבודדים של סיפור המבול למקבילות האכדיות ולהניח – הנחה האסורה בדרך כלל – שמוטיב מסוים המופיע במקרא ואינו מופיע במקבילות המסופוטמיות הוא מן הסתם תנייני ואינו שייך למסורת המבול הראשונה. והנה העיון המשווה מלמד שקללת האדמה אינה מופיעה בגרסאות המסופוטמיות המקבילות. אנו רשאים אם כך להניח שמסורת הקללה וביטולה אינה שייכת ליסודות סיפור המבול עצמו. עובדה זו אינה צריכה להפתיענו. הדעה נותנת שהשתלשלות המסורת היא תהליך בלתי פוסק של יצירה – צירוף ועיצוב של מוטיבים מחד גיסא ודחיית מוטיבים מאידך גיסא. תניינות מסורת הקללה נלמדת גם מעצם הקשר ההדוק שלה עם סיפור הגירוש מגן העדן וסיפור עונשו של קין, סיפורים הקודמים במקרא לסיפור המבול. הרי במסורת המסופוטמית של המבול אין הסיפורים האלה מופיעים, ומשום כך יש להניח מראש שמסורת הקללה הקושרת את הסיפורים האלה למסורת המבול אינה ראשונית.

ההבחנה האחרונה על אודות התפקיד המקשר של מסורת הקללה גוררת מאליה את ההנחה שמסורת הקללה נוצרת מלכתחילה על-מנת לקשור את סיפור המבול לסיפור גן העדן וסיפור קין והבל. אבל גם ההנחה הזאת הנראית סבירה במבט ראשון אינה פשוטה כלל. הקושי העיקרי בהנחה זו שהיא גוררת אחריה הנחה נוספת – שמוטיב הקללה הבא בסיום סיפור גן העדן ובסיום סיפור קין והבל הוא תנייני. והנחה זו קשה מאוד! הן מוטיב הקללה נראה כחלק בלתי נפרד מן הסיפורים האלה? כלום עלינו להניח שמלכתחילה נסתיימו בלא קללה כלל? עלינו להודות שמניתוח הסיפורים עצמם לא היינו למדים זאת כלל; אנו מניחים זאת אך ורק מתוך שיקולים סבירים אך חיצוניים. לחלופין ניתן להניח שסיפורים אלה הסתיימו מלכתחילה בקללה ושיש לראות יסודות חדשים רק בתקווה לביטול הקללה וביטולה. גם נגד פתרון זה יש לטעון בדומה לטענה הקודמת, שאנו מפצלים דפוס ספרותי הרמוני מתוך שיקולים סבירים אך חיצוניים. עלינו לחפש אפוא את הפתרון בכיוון אחר.

נח נוטע הכרם

מסורת הקללה אינה הדוגמה היחידה של מסורת שאינה מסופוטמית המשולבת בסיפור המבול. דוגמה בולטת נוספת היא הפרשה הקצרה, הבאה בסוף סיפור המבול ומספרת על שכרותו של נח ועל קללת כנען (בראשית ט' 27-20). על תניינותה של הפרשה אנו למדים כבדוגמה הקודמת מן המקבילות המסופוטמיות. הסיפור הבבלי בגרסאותיו המגוונות5 המספר בסיום הסיפור שנח נטש את עולמם של בני האדם, אינו כולל מקבילה לפרשה זו. יש לראות אפוא את הסיפור כתוספת חיצונית לפרשת המבול. ונציין שגם הפעם שייכת מסורת זו לס"י.6 בניגוד למסורת הקללה, הניתוק של מסורת נח הכורם ממסורת המבול מסתבר מעצם הקשר הרופף של הסיפור לפרשת המבול.

נח מתואר בתחילת הסיפור ככורם הראשון וכמגלה היין: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (ט' 21-20). דמותו כאן כאבי שושלת ומייסד מלאכה קרובה מאוד לדמותם של יבל, יובל ותובל קין המופיע בפרק ד', השייך גם הוא לס"י: "ויקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה. ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה. ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב. וצלה גם היא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל וגו' " (בראשית ד' 22-19). וצריך להוסיף על הדמיון בין נח נוטע הכרם ובין בני למך של פרק ד', כי על-פי שושלת היוחסין המקבילה המופיעה בפרק ה' ושייכת אמנם לס"כ (ואינה מזכירה כלל את יבל, יובל ותובל קין) גם נח עצמו הוא בן למך: "ויחי למך שתים ושמנים שנה ומאת שנה ויולד בן [את נח]" (ה' 28).

תיאור בני למך כאן בא במסגרת השיטה המקראית המייחסת את בני האדם לאב משותף. על-פי הכתוב הרועים (יושבי אהל ומקנה) הם בני יבל, הנגנים הם בני יובל, והחרשים הם בני תובל קין. כלומר הרועים, הנגנים והחרשים החיים בתקופת המספר הם בני בניהם של אבות המלאכה האלה. ברור שטקסט זה המספר על דורות שחיו לפני המבול אינו מתאים למסורת המבול, שעל-פיה הושמדה כל האנושות ונותר רק נח; וממילא אין משמעות לחלוקה על-פי אבות שחיו לפניו. במידה מסוימת יש לראות את המסופר על בני למך כמסורת מקבילה למסורת המבול, כי בני למך בן מתושאל (ד' 18) – יבל, יובל ותובל קין – מדומים בו כאבות האנושות, בדומה לנח שגם הוא בן למך בן מתושלח על-פי המסורת של פרק ה' (פס' 25, 29-28).7

סביר אם כך להניח, שלפנינו בפרשה המקבילה של שכרותו של נח איש האדמה, הנוטע הראשון, המשך של השכבה הספרותית העתיקה הזאת שאינה קשורה מלכתחילה לפרשת המבול; שכבה שכללה סיפורים על הדורות הראשונים שהנחילו את אומנותם ותגליותיהם לדורות הבאים. צירופו של נח איש האדמה לאבות המלאכה האחרים מסתבר גם מפני שבלעדיו אין רשימת אבות המלאכה שלמה, וקרוב להניח שהמסורות העתיקות סיפרו גם על אביהם הראשון של עובדי האדמה.8

אין ביכולתנו לברר זאת, אבל אולי לפנינו משקעים של ספרות כנענית-ארץ-ישראלית (בניגוד למסורת המסופוטמית של סיפור המבול). חשיבותו של נח במסורת הכנענית מהדהדת אולי ביחזקאל יד 23-12. שם מופיע נח יחד עם דניאל ואיוב. הנביא מציין שם שאפילו הצדיקים האלה יוכלו רק למלט את נפשם ולא יוכלו למלט אחרים בצדקתם ואפילו את בניהם: "ונח דנאל ואיוב בתוכה חי אני נאום ה' אם בן אם בת יצילו המה בצדקתם יצילו נפשם". כבר החוקרים הרגישו שדנאל המופיע בדברי יחזקאל אינו זהה לדניאל המופיע במקרא, ושיערו שלפנינו גיבור קדמון שנודע בצדקתו. ובאמת, האפוס האוגריתי המספר על דניאל הוכיח, שהשערה זו כיוונה אל האמת. ייתכן אם כך שגם שני הגיבורים האחרים, איוב ונח, הם גיבורי הספרות הכנענית. אמנם דברי יחזקאל: "אם בן אם בת יצילו" כבר מכוונים מן הסתם למסגרת המקראית של המבול, כי בגרסאות המבול המסופוטמיות ניצלים לאו דווקא בני המשפחה. גם הקרבה שעמדנו עליה בין דמות נח ודמויות יבל יובל ותובל קין מסייעת להנחת רקע כנעני, כי בין דמויות אלה למסורת הכנענית יש ככל הנראה זיקה.9 על מוצא כנעני מלמדת אולי גם השקפת המסורת של בני למך המייחסת בני אומנות מסוימת לאב קדמון, כי תפיסה כזאת אינה מתאימה למושגים הישראליים.10

מן האמור נובע שבדמות נח נתלכדו שתי דמויות שונות שמלכתחילה אין ביניהן כל קשר. הדמות הראשונה – דמות גיבור המבול הבבלי; והשנייה – דמות נח (הכנענית) מגלה היין; ואם נסמוך על הדמיון לבני למך האחרים – גם אבי שושלת הכורמים לדורותיהם. הספרות המקראית איחדה בדמותו של נח את שתי הדמויות השונות האלה. ואם נכונה ההשערה מרחיקת הלכת הזאת, נאמר, שדמות נח כאבי האנושות לעתיד לבוא נשענת מחד גיסא על היסוד המסופוטמי של נח כניצול מן המבול, ומאידך גיסא על דמותו (הכנענית?) של נח כאבי הכורמים. אם נכונה ההנחה שמוצאו של נח הכורם מן הספרות הכנענית, תיתכן כמובן האפשרות שהתלכדות דמות נוטע הכרם עם דמות הניצול מן המבול התרחשה כבר בספרות הכנענית.11 מן התגליות באוגרית אנחנו יודעים, שסיפור המבול נודע גם בחוג הספרות הכנענית; ככל הנראה כסיפור עצמאי, בצורה דומה לגרסת הסיפור בעלילת גילגמש ולא כמו בעלילת אתרח'סס כחוליה אחרונה בסיפור.12

כפי שציינו בפתיחה, ללידת נח בן למך מצורף ההסבר מדוע קראו אביו בשם נח: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו ומן האדמה אשר אררה ה' " (ה' 29-28). למעלה הנחנו כמובן מאליו שדברי ה' לנח (ח' 22-21) הם התגשמות הברכה והתקוות לביטול הקללה שהביע למך בשעת לידת נח בנו: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו". אבל ההבחנה האחרונה שלנו, בדבר כפל הדמויות הכלולות בדמות נח המקראי, מעלה אפשרות נוספת.

גילוי היין וביטול קללת האדמה

בהרבה מקומות במקרא מתוארות סגולותיו של היין. יש והפסוק מאריך בתכונותיו השליליות – למשל: "למי אוי למי אבוי למי שיח למי פצעים חנם, למי הכללות עינים. למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך. אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפרש. עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות והיית כשכב בלב ים וכשכב בראש חבל. הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד" (משלי כ"ג 35-29). ברור שהקטע המתאר את השפעת היין על ממציאו, נח, דומה לקטע ממשלי בהבליטו בעיקר את השלכות שתיית היין, אבדן החושים והתוצאות המרות העלולות לנבוע מאבדן זה. אבל פסוקים רבים מאוד מדגישים דווקא את הפנים האחרות של היין הגורם שמחה לשותהו. למשל הפסוק הנודע מתהלים (ק"ד 15): "ויין ישמח לבב-אנוש". או דברי הגפן במשל יותם: "החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים" (שופטים ט' 13), פסוק שמהדהדת בו תפיסה מיתולוגית (כנענית?), שלפיה משמח היין גם את אלוהים. ויש שהכתוב מצרף את הגינוי לשבח כמו במשלי ל"א 7-4, הפותח בגנאי ומסיים בשבח: "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. פן ישתה וישכח מחקק וישנה דין כל בני עני. תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר-עוד".13 יכולתו של היין להשכיח את הצרה באה לידי ביטוי מיוחד בטקסי אבל, הנהוגים בתרבויות רבות, שנהוג לתת בהם כוס יין בידי האבל עצמו. מנהג הידוע לנו גם ממקורותינו: למשל ירמיהו ט"ז 7: "ולא יפרסו להם על אבל לנחמו על מת ולא ישקו אותם כוס תנחומים על אביו ועל אמו" (ועיין שם בפסו' 5: "אל תבוא בית מרזח ואל תלך לספוד".14 או בדברי רבי חנין בתלמוד: "לא נברא יין אלא לנחם אבלים וכו' שנאמר תנו שכר לאובד" וגו'. (עירובין סה, ע"א) וכך פירש רש"י את תקנת החכמים אודות עשרה כוסות בביל האבל: "להרבות לו בשתיה כדכתיב (כמו שכתוב) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". והשווה דבריו בבראשית כ"ז 42: "מתנחם לך להרגך" 'כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים'. חוקר המקרא י"א זליגמן עמד על כך בהערה במאמרו "יסודות איטיולוגיים בהיסטוריוגרפיה המקראית" וכך כתב שם:15 "הכתוב שבו נאסרה על הכהנים שתיית יין ושכר בבואם לשרת בקדש, לא נכלל במסרת החוקים השייכים לשרותם של הכהנים בויקרא כ"א אלא כדבר ה' אל אהרן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא (ויקרא י' 11-8). על סמך משלי ל"א 6: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" וכו', מותר להניח שבשעת אבלם של אהרן ובניו הנותרים הגישו או עמדו להגיש להם יין ושכר. בתורה לא נזכרת בפירוש אקטואליות הצו. ולא נודע לי רמז לכך בספרות התלמודית. אולם כבר עמד על כך הרב ד"צ הופמן, בפירושו לספר ויקרא, מהדורה גרמנית (1905) I, עמוד 296 (מהדורה עברית, עמ' רו).

ונמלא אחרי דברי זליגמן שבעצם כבר עמדו על כך בפרשנות לפני הופמן:
מנחה בלולה: "יין ושכר, רמז שמנחמים אבלים ביין ולכך היתה זאת הפרשה לאהרן"
(מאת אברהם בן יעקב הכהן רפא מפורט, נפטר בתחילת המאה השבע-עשרה).

וכך פירש הכלי יקר (שלמה אפרים לונטשיץ מחצית שנייה של המאה השבע-עשרה):
"סמך ציווי זה לכאן לפי שלא נברא היין כי אם לנחם בו אבלים, ויחשוב אהרן שאבלו לפחות מותר לו לשתות יין, על כן הזהירו כאן שאפילו באבלו אסור לו לשתותו."

וכבר קדם לכולם המדרש, שנשתמר בקובץ המדרשים התימני, מדרש הגדול: "רבי חייה פתח, פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים י"ט, ט) נמשלו דברי תורה ביין וכו'. מה היין הזה מנחמים בו לאבלים דכתיב (שכתוב) תנו שכר לאובד, כך דברי תורה מנחמין לבו של אדם ומיישבין אותו, לכך נסמכה פרשת יין למיתת שני בני אהרן, לנחם לבו של אהרן."16

והנה תפקידו של היין לנחם הולם להפליא את דברי למך עם לידת נח: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (ה' 29). ובעצם פסוק זה הולם את נח מגלה היין יותר מאשר את נח הניצול מן המבול. הסמכת פסוק זה לדמותו של נח גיבור המבול אפשרית כמובן על סמך התחייבות אלוהים שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה ולא יוסיף עוד להכות את כל חי (ח' 22), אבל היא כרוכה בקושי של חיבור התקווה לנחמה בקטסטופה האיומה של המבול, שהשמידה את כל האנושות והותירה רק את נח עצמו. אין גם קשר מובהק בין המבול והצלתו של נח ובין ביטול הקללה. ועוד, שעל-פי הפסוק נראה כאילו נח עצמו הוא שינחם את האנושות, "זה ינחמנו", בעוד שבסיפור המבול, לבד מן הקושי של עצם הבנת הנחמה, אלוהים הוא המציל את האנושות. הבנת הפסוק כמצביע מלכתחילה על נח הכורם דווקא היא בעלת יופי מיוחד. שהרי האדמה עצמה עתידה להצמיח בדמות הגפן את האמצעי שיבטל את קללת האדמה. ועוד, בפרי עץ הדעת חטאו ובפרי עץ הגפן נושעו. בעיצבון ובעבודת פרך קוללו – ככתוב: "בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזיעת אפיך תאכל לחם", וביין משכיח הכאב והעמל נוחמו – ככתוב: "ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר-עוד". ומסתבר שכינויו של נח בפרשה זו "איש האדמה" (ט' 20) קשור במוטיב הזה, שראשיתו קללת האדמה בגלל חטאו של אדם וסופו ביטול קללת האדמה על-ידי איש האדמה באמצעות היין המתאדם. ועל הקשר הזה כבר עמד שד"ל17 בפירושו לפסוק: "ונקרא שמו נח לא בהוולדו אלא אחר שנים הרבה, וזה אחר שהמציא את היין, אז אמרו בני דורו זה ינחמנו ממעשינו על היין המשמח לבב אנוש ומנחם הפועלים מיגיעם ומעמלם."

וכעין זאת ארליך בפירושו:18 "הנה העמלים אין מנוחתם מנוחה עד שישכחו עמלם. ואין שכחה לעמל כיין, כמו שנאמר ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד (משלי ל"א 7) והוא טעם קדוש על היין בשבת ויום טוב, לפי שהשותה יין שוכח עמלו ומנוחתו מנוחה. ועתה דע שטעמי השמות הבאים במקרא הם טעמי הכתובים. כי מי שמע באמור חוה קניתי איש את ה'? ואם עקר השמות בא בקבלה איש מפני איש, טעמיהם לא באו. מפני שהקבלה אין לה טעם כעקר. והכתובים הם המבארים את השמות מענינם וממעשי בעליהם הבאים בקבלה. ונח הוא הראשון שנטע כרם, ולפיכך דרש הכתוב שמו על שם פרי הגפן מטע ידיו לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ויתן לנו מנוחה שאין עמה זכרון לעצבון ידינו."19

קבלת הפירוש הקושר בין ה' 29, המייחל לביטול קללת האדמה, לסיפור נטיעת הכרם מאשרת את ההנחה, שמלכתחילה אין המוטיב של קללת האדמה קשור לסיפור המבול כלל. ואם כך עלינו לפצל את המקורות של ח' 22-21. את ההתחייבות שלא לחזור על המבול נראה כיסוד השאוב או מושפע ככל הנראה מן המסורות המסופוטמיות. השווה את דברי אשתר בעלילת גילגמש: "אזכור את הימים האלה לעולם לא אשכחם" (שורה 166). ואילו את ביטול קללת האדמה (ח' 21) נראה כנובע מן המסורת המקראית. ובאמת לא מצאנו למוטיב זה מקבילה במסורות המסופוטמיות.20

תולדות המסורת

אלה אפוא תולדות המסורת על-פי המבורר לעיל: מסורת הקללה קשורה מראשיתה בנח נוטע הכרם ולא בנח הניצול מן המבול. מלכתחילה סיפרה מסורת עתיקה זו את סיפור חטאו של האדם בגן עדן. בעטיו של החטא גירש ה' את האדם וקיללו במוות ובצחיחות האדמה, וחזר וקילל את בנו, את קין, רוצחו של הבל. עם לידתו של נח קבע ובישר אביו בנוסח השגור בברכות של ספר בראשית, שהבן היילוד עתיד לנחם את בני זמנו: "ממעשנו ומעצבון ידנו מן האדמה אשר אררה ה' ". הבן הגשים את דברי אביו, הצמיח את הכרם מן האדמה המקוללת, גילה ויצר את היין המשכיח מן האדם את סבלו ועמלו והמנחמו בעת מוות. בדפוסי הספרותי העתיק הזה יצירת היין היא החוליה האחרונה, חוליית השיא המביאה את הדפוס לסיומו. ודפוס זה קודם לשילוב מסורת המבול בס"י! כזכור העלינו למעלה (הערה 8) את האפשרות שמסורת זו נמסרה בנוסח של שירה אפית.

ההנחה הנועזת ומרחיקה הלכת הזאת נשענת על שני יסודות: (א) על רישומי הדפוס העתיק של הקללה; (ב) ובעיקר, על הבסיס הארכימדי של המסורת המסופוטמית, שכאמור למעלה מאפשרת לנו לקבוע במידה נדירה של סבירות את צורתה המקורית של מסורת המבול.21

חיבור המסורת של נח הניצול מן המבול לנח נוטע הכרם, לא הביא להיעלמות מסורת הקללה אלא להחלפת החוליה האחרונה בלבד (עם שמירת רוב החוליה המקורית האחרונה). הבטחת ה' בח' 21: "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" ירשה את מקומו של גילוי היין. יסודות הדפוס העתיק נותרו על כנם אך הם משמשים עתה מסד לבניין שונה. וקרוב לשער שחסרון כוחו המנחם של היין שתמהנו עליו בהערת 20 לעיל נובע מן התמורה הזאת במסורת. ביטול הקללה וסגולת הניחומים של היין חסרים בסיפור נח הכורם, מפני שהמסורת המאוחרת ייחסה את היסודות האלה לאלוהים.

חשוב להטעים שקיבלנו אמנם את דעת שד"ל וארליך שמלכתחילה רומז ה' 29: "זה ינחמנו" וגו' לסיפור נח נוטע הכרם, אבל במהדורה האחרונה של גלגולי הסיפור, כלומר בסיפור כפי שהוא מופיע לפנינו במקרא, משמשת הבטחת האל לביטול הקללה בסיום המבול: "לא אוסף לקלל עוד את האדמה" וגו' כפתרון הבשורה שנרמזה בפרק ה' 29: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ",22 כי דמותו של נח גיבור המבול מאפילה לגמרי על דמות נח הכורם. על עומק החדירה של הקשר בין התקווה לביטול הקללה הנמשכת בפרק ה 29 וסיפור המבול מלמדת אותנו גם הפתיחה של סיפור המבול (גרסת ס"י): "וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו". כבר הבאנו למעלה את דברי קאסוטו שציין אל נכון שבפעלים המופיעים בפסוק: "נחם", "עשה", "עצב", מהדהד נוסח התקווה של ה' 29 ("ינחמנו-ממעשנו-ומעצבון..."). אנו נוכחים בתופעה האופיינית לגלגולי המסורות המקראיות, שגם יסודות עצמאיים מלכתחילה הופכים בסוף התהליך לחלק מאבני הבניין הבונות את הסיפור.

התמורה המונותיאסטית

תולדות המסורת הספרותית עומדות במרכז עיוננו כאן. עד עתה ביררנו את תולדות המסורת במסגרת הצורות הספרותיות ולא חרגנו מן הגבולות של העיון הספרותי "הטהור"; אבל ברור שבמציאות המורכבת, השתלשלות המוטיבים הספרותיים מושפעת ומעורבת בהשקפות המספרים. ואי אפשר לסיים את העיון מבלי לציין זאת ולו בקיצור נמרץ.

השינוי שחל במסורת הקללה משתלב במסכת השינויים שחלו בפרשת המבול עם עקירתה מקרקע גידולה המיתולוגי לבית גידולה המונותאיסטי החדש. בסיפור העתיק עמד היין וכוחו האלוהי: "המשמח אלהים ואנשים" במרכז; והאדם מילא בו תפקיד מכריע, לא רק בעצם נטיעת הכרם וגילוי היין אלא גם בהקדמת בשורת הברכה של למך (ה' 29): "זה ינחמנו" וגו' לגילוי היין. נשתמר כאן, כמו במקומות נוספים בספר בראשית ובמקרא בכלל, כוחה העתיק, המגי העצמאי, של הברכה.23 יתר על כן, בסיפור העתיק, החכמתי-המיתולוגי, יש שריד "פרומתאי" של השקפה שלפיה האדם פועל נגד האל בסיוע אל או כוח אלוהי. האל קילל את האדמה ואת האדם, והאדם בחכמתו משכיל למצוא אמצעי מגי המצמצן את קללת האל,24 בעוד שבסיפור הנוכחי, לאחר התמורה המונותיאיסטית, האל שקילל מרצונו הוא זה שביטל ברצונו וברחמיו את הקללה; וביטול הקללה אינו נובע מתוקפו של האדם אלא קשור דווקא לחולשתו: "כי יצר לב האדם רע מנעריו".25 שינוי זה כרוך בתמורה המוסרית שהתרחשה במסורת המבול בגרסתה המקראית.26 מסורת המבול מאצילה את סגולתה המוסרית למסורת הקללה. סיפור ביטול הקללה באמצעות היין, החכמתי-המגי ביסודו, הופך לסיפור מוסרי.27 וקרוב לשער שכרוך בתמורה המוסרית-המונותאיסטית של הסיפור חסרון כוחו המנחם ומבטל הקללה של היין ששיערנו את קיומו במסורת קללת האדמה המקורית.

בסיומו החדש של דפוס הקללה בפרק ח 21 מבצבץ שיקול מוסרי כמעט "הומניסטי". נרמזת כאן חרטה של ה' עצמו. לא מן הצדק הוא להשמיד את כל החי ולהפעיל את מידת הדין בעוצמה כזאת. כאן יש אולי מגע עם טענות אא בסוף סיפור המבול הבבלי (עלילות גילגמש, לוח יא, שורות 193-179).28

מי אחראי לשינויים האלה שחלו במסורת הקללה? ומתי התרחשו?

אין אפשרות לדון כאן בשאלה נכבדה זו בכל עומקה. לצורך בירור השאלה יש לדון בכל סיפור המבול ולא רק במסורת הקללה שעיינו בה כאן. אבל חשוב לציין, כי כל הסימנים מעידים שהתמורה שחלה בסיפור היא עתיקת יומין ועממית. קשה מאוד לייחס את השינויים הדקים שעמדנו עליהם במאמר זה לעריכה חיצונית שכלתנית.

התמורה הזאת מצטיינת בשתי התכונות המובהקות של התמורה המונותאיסטית העתיקה. עומק תאולוגי מכאן ותמימות עממית מכאן. על כך מעידה יוצר מכול החולה האחרונה בדפוס הקללה שעמדנו עליו כאן. לשיטתנו, הדפוס הנוכחי של הקללה נוצר על-ידי החלפת החוליה האחרונה, המצאת היין, ויצירת חוליית סיום אחרת, ביטול הקללה בח' 21. והנה דווקא החוליה האחרונה הזאת, שהיא תולדה של גלגולי המסורת הספרותית ושינוי הערכים המונותאיסטי, דווקא היא שומרת על היסוד המגשים ביותר בכל מסורת המבול: "וירח ה את ריח הניחוח". יסוד השייך בוודאי לשכבה העתיקה ביותר של הסיפור, והוא בוודאי שריד למסורת האלילית הקדומה.29 לעניות דעתי, החיבור הזה בין התמורה המונותאיסטית וההגשמה התמימה מעיד על זמנה ומחולליה. השקפה זו נוגדת את הכיוון הכללי של ביקורת המקרא בשנים האחרונות, אבל זו כבר פרשה נפרדת.

הערות שוליים:

  1. מאמר זה הוא פרק מתוך הקורס "המקרא מול סביבתו", שאני עסוק בהכנתו במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. הפרק מובא כאן בשינויים ובעיבוד.
  2. מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, ירושלים תשל"ד, עמ' 208.
  3. חזרת הפעלים: "נחם", "עשה", "עצב"; והופעת הביטוי "בעבור האדם" מלמדים שיש לדחות את דברי ליונשטם המעיר: שאין לקשור את הקללה שבבראשית ג' 19-17 ואת דברי למך שם ה' 29 אל "ההבטחה שניתנה אחר המבול: 'לא אוסף לקלל את האדמה' (ח 21)" "נח", אנציקלופדיה מקראית ה, ירושלים תשכ"ג, טורים 800-799. ויש לשים לב לכך שליונשטם מדלג (מן הסתם בלי משים) על המילה "עוד" השומטת את הבסיס לדבריו, שהרי אנו למדים ממנה על קללות שקדמו להבטחה.
  4. נוסף לספרו הנ"ל של קאסוטו עיין: גם ש"א ליונשטם, "המבול", ספר טור-סיני, ירושלים תש"ך, עמ' 26-3. ובערך "מבול" שכתב באנציקלופדיה המקראית, ד, טורים 610-597.
  5. עיין בגרסאות שהובאו ב: Lambert - Millard, Atrahasis, Oxford 1969 או באנתולוגיה ANET. לנוסח עברי עיין ש' שפרה – י' קליין, בימים הרחוקים ההם, תל-אביב, תשנ"ז, עמ' 130-88, 284-275; ולנוסח השומרי (העתיק ביותר) ש"נ קרמר, ההסטוריה מתחילה בשומר, תל-אביב, תשמ"ב, עמ' 206-201.
  6. כל העוסק בסיפור המבול אינו רשאי להתעלם מדברי קאסוטו וליונשטם. העיונים החדשים בפרשת המבול לא ייתרו את דבריהם, להפך וגם דבריי להלן חייבים הרבה לניתוח המאלף שלהם את תולדות המסורת, אבל אי אפשר לקבל את דעתם, השוללת את קיומם של ס"כ (P) וס"י בסיפור שלנו. אמנם ביקורתם כוללת יסודות נכוחים ומאלפים, אבל כסלע איתן עומדת ההבחנה בקיום המקור הכוהני בסיפור. סממני סגנונו ואוצר המילים המיוחד שלו ניכרים בעוצמה. מבין הפירושים הישנים עיין:
    Gunkel., Genesis, Göttingen, 1910 במיוחד עמ' 137 ואילך; J. Skinner, Genesis, Edinburgh 1930, p. 149 ; ועיין עוד בספרו הנפלא של מ' פארן, דרכי הסגנון הכוהני בתורה, ירושלים תשמ"ט, עמ' 85-84. אך חובה להוסיף: אם אמנם אין בכוח הביקורת של ליונשטם וקאסוטו לערער את קיום המקורות, הרי היא מחייבת אותנו לניסוח מורכב יותר של השתלשלותם. אך לא כאן המקום להאריך בזה.
  7. הכתוב כאן אינו מתאים גם למה שסופר לפניו. הן הבל אחיו של קין גם הוא רועה: "ויהי הבל רעה צאן" (ד' 2). והוא קדם ליבל: "אבי ישב אהל ומקנה". אנו נוכחים כאן, כפי שניווכח בהמשך, שס"י עצמו הוא הוויה ספרותית מורכבת שנוצר מצירוף ועיבוד מסורות.
  8. צירופו של נח איש האדמה, אביהם של עובדי האדמה, לבני למך האחרים, משלים עוד יותר את ההקבלה לנח הניצול מן המבול, שהרי כך אנו מקבלים את אבות המלאכות העיקריות של האנושות, דהיינו את אבות האנושות כולה, בדומה לנח הניצול מן המבול, אבי האנושות כולה. ושמא תוארו תולדות בני למך – יבל, יובל, תובן קין, נעמה, נח – בנוסח – אפי שירי, ושירת למך הקטועה היא מובאה חלקית מן השירה ההיא?
  9. המסורת הכנענית נזכרת בדברי פילון מגבל כפי שנשתמרו אצל אבסביוס Praeparatio Evangelica I, 10, 9-14 – עיין קאסוטו בספרו הנ"ל (לעיל, הערה 2) עמ' 159; והערת ליונשטם באנציקלופדיה המקראית, (לעיל, הערה 3).
  10. עיין י'' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, תל-אביב תרצ"ז-תשט"ז, כרך ראשון ספר ראשון, עמ' 173.
  11. עיין בדברי ליונשטם (לעיל, הערה 3).
  12. עיין בספרם של מילרד-למברט (לעיל, הערה 5), עמ' 131-135. ואכן חסרונה של השפעה כנענית מובהקת בסיפור המבול עצמו מחליש את האפשרות הזאת. גם מהדורת המבול שנמצאת באוגרית (הכתובה באכדית) לא הזכירה ככל הנראה את נח הנוטע. גם שמו של הגיבור במהדורה האוגריתית אינו נח אלא אתרח'סס כמו במסופוטמיה.
  13. ולכן העניין השווה את דברי אמו של הקטור המציעה יין לבנה החוזר עייף מן הלחמה:
    יען כי יין זה יסעד עז אנוש, לבו כי-ייעף
    וייגע כמוך, עת תגן בקרב על-שארי בשרך
    ואת תשובת הקטור:
    אמי הגבירה, אל תתני לי יין משמח לב-אנוש
    ותש כוחי פתאום, ושכחתי העז והגבורה בקרבות (הומרוס, אליאדה VI , שורות 265-261, בתרגום טרשרניחובסקי).
  14. לפירוש "בית מרזח" בירמיהו עיין בדבריו המאלפים של חיים כהן בסדרה: עולם התנך, תל-אביב 1994.
  15. י"א זליגמן, "מחקרים בספרות המקרא", ירושלים תשנ"ב, עמ' 17, הערה 15.
  16. ועיין בתורה שלמה על ויקרא י' 9. ולפי דרכנו נעיר, שהופמן הנ"ל הוא אחד המהדירים הראשונים של המדרש הגדול ואולי שאב משם בלא יודעין את פירושו.
  17. ראשי תיבות של שמואל דוד לוצאטו. פרשן יהודי מאיטליה (1865-1800).
  18. מקרא כפשוטו, עמ' 18.
  19. בדברי שד"ל ובדברי ארליך לא הביאה ההבחנה בקשר בין דברי למך בפרק ה' 29 לבין פרשת נטיעת הכרם למסקנות ספרותיות ביקורתיות ולניסיון שחזור של המסורת הספרותית. ההימנעות מהרחבת המסקנה מובנת מאליה אצל שד"ל ונובעת בוודאי מנטייתו המסורתית, בעוד שאצל ארליך קשורה ההימנעות מרתיעתו האינסטיקטיבית מהרחבת פירוש פסוק בודד לפירוש יחידה ספרותית ארוכה; או בניסוח אחר: מדבקותו בביקורת הנמוכה ורתיעתו מן הביקורת הגבוהה. שילוב הפירוש בתולדות המסורת מצוי בדבריו המאלפים של ליונשטם בערך "נח" (לעיל, הערה 3), אבל הכפירה במציאות המקורות ס"כ וס"י בסיפור – שעלתה יפה כל-כך במקומות אחרים – מונעת ממנו במקרה הנדון כאן את ראיית התמונה השלמה.
  20. חובה להעיר שהאפשרות לקשור את ה' 29 לנטיעת הכרם ולהמצאת היין מושכת מאוד, אבל אין לנו רשות להתעלם מן העובדה הגלויה, שלפי שיטה זו בסיפור הנטיעה של הכרם המופיע בפרק ט' 27-20 חסר העיקר, כוחו המנחם של היין, כי בסיפור מופיע כזכור רק כוחו ההרסני של היין.
  21. בניסיון שחזור זה אנו צוללים לפרה-היסטוריה של ס"י, אבל חשוב להטעים שבאר המקורות עמוקה עד אין חקר. ורחוקה מאתנו האשליה שאנו יכולים להגיע אל קרקעיתה. דפוס הקללה העתיק ששחזרנו קושר את סיפור גן העדן, רצח הבל, וסיפור נטיעת הכרם. וככזה הוא ניכר כלא-ראשוני, כי בהתאם לכלל המדריך של אסכולת גונקל-גרסמן-פון ראד סביר להניח שבמחרוזת כזאת האגדה הבודדת עתיקה בדרך-כלל מצירוף האגדות. בהיעדר מקבילות אין אנו יכולים לשחזר את המקורות של הסיפור הבודד אלא רק לנסח שאלות בלי יומרה לענות עליהן. למשל, האם נשמרה בסיפורים הקללה בצורתה המקורית? שמא פעלה במצע המיתולוגי מעצמה? וכיוצא בשאלות אלו.
  22. שלא כדעת ליונשטם (לעיל, הערה 3).
  23. לדפוס של ברכה הבאה אחרי הקללה על-מנת לבטלה השווה שופטים י"ז 2, ברכת האם: "ברוך בני לה' " באה לבטל את הקללה שהשמיעה לפני כן: "ואתי אלית".
  24. המוטיבים הפרומתאיים רווחים מאוד בפתיחת ספר בראשית: האכילה מעץ הדעת בסיוע הנחש, הכרובים השומרים על "דרך עץ החיים", סיפור בני האלוהים ובנות האדם, וקרוב לאלה גם סיפור מגדל בבל.
  25. החלפת החוליה האחרונה (נטיעת הכרם) של הדפוס המקורי בדברי האל המבטל את הקללה (ח' 21) עם שמירת דברי למך בה' 29 גוררת הכפפה של ביטול הקללה לדברי למך – בבחינת האדם גזר והאל מקיים.
  26. כידוע, אין הגרסאות המסופוטמיות של המבול תולות את המבול בחטאים מוסריים. נושא זה נדון בהרחבה בפירושים השונים ובכתביהם של קאסוטו וליונשטם הנ"ל (הערות 2 ו-4). אבל עיין גם במאמרו של האחרון, "יסודות המוסר בסיפור המבול", בית מקרא, א (תשט"ז), עמ' 22-21.
  27. ושמא אין זה מקרה שספרות החכמה מרבה להזכיר את תועלתו ונזקו של היין.
  28. אא פתח פיו ואמר לאנליל הגיבור:
    אתה החכם באלים, אתה גיבור,
    איך יכולת בלא מחשבה להביא את המבול?
    על החוטא פקוד חטאו,
    על רשע פקוד רשעתו,
    אך היה רך פן ייכרת, היה סבלני פן ייעקר.
    תחת אשר הבאת את המבול,
    אריה לו יופיע וישמיד את בני האדם
    תחת אשר הבאת את המבול,
    זאב לו יופיע והשמיד את בני האדם.
    תחת אשר הבאת את המבול,
    רעב לו יופיע וילחץ את בני האדם.
    תחת אשר הבאת את המבול,
    דבר לו יופיע להכות את בני האדם.
  29. השווה לגרסה המסופוטמית בעלילת גלגמש לוח יא, שורות 161-160:
    האלים הריחו את הניחוח המתוק.
    האלים נקהלו כזבובים מסביב לזובח.
ביבליוגרפיה:
כותר: נח איש האדמה
מחבר: כהן, יונתן
תאריך: פברואר 2002 , גליון 17
שם כתב עת: על הפרק : כתב עת למורים לתנ"ך בבתי-הספר הכלליים
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך. המזכירות הפדגוגית. הפיקוח על הוראת המקרא
הערות: 1. כתב העת מופיע במסגרת יישום מסקנות דו"ח ועדת שנהר.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך