עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > פולחן

תקציר
מידע על בגדי הכהנים ועל בגדי הכהן הגדול ודיון במשמעות הפולחנית שלהם. נראה שיש קשר בין הבגדים השונים לבין הפעולות הפולחניות המתבצעות בחצר או בהיכל.

 
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני | מחבר: מנחם הרן
 

י"ל מאגנס

7. שמונה בגדי כהונה נמנים, כידוע, בס"כ. ארבעת הבגדים התחתונים משותפים בעיקרם לכל הכהנים: כתונת, מכנסים, אבנט ומגבעת (ובכהן הגדול – מצנפת). ואילו ארבעת העליונים מיוחדים לאהרן לבדו: מעיל, אפוד, חושן וציץ. ארבעת הבגדים הראשונים עשויים כולם פשתי-שש, חוץ מאבנטו של אהרן שארוג כלאיים של שש וצמר צבוע, לפי שיטת "מעשה רוקם" (שמ' כ"ח, לט; ל"ט, כט). לעומתם ארבעת הבגדים האחרונים עשויים כלאיים של שש וצמר, לפי שיטת "מעשה חושב" (שהיא מעולה ומהודרת מ"מעשה רוקם"), ואף משולבים בהם פתילים של זהב (באפוד ובחושן), או שהם עשויים כנתכי זהב (הציץ והפעמונים שבשולי המעיל)12.

ארבעת הראשונים דומים איפוא בהרכבם ובצורת הכנתם לקלעים ולמסכים שבחצר, ואילו ארבעת האחרונים – ליריעות ולכלי הזהב שבפנים. נמצא שהדירוג החמרי שבין שני הסוגים של בגדי הכהונה חופף את הדירוג שבין שני התחומים הפולחניים: כבר מן הבחינה הטכנית-החיצונית מזדהים שני סוגי הבגדים בחצר-המשכן ובמשכן13. זהות זו אינה ענין שבמקרה בעלמא. לפי השיטה הטיפוסית לס"כ אין זה אלא ביטוי מוחשי לזהות פונקציונאלית-פולחנית.

שכן אין ספק כי לשם עבודת הקרבנות שעל המזבח החיצון נועדו, לפי תפיסת ס"כ, ארבעת הבגדים התחתונים בלבד, ואילו ארבעת העליונים נוספו לכהן הגדול רק לשם הפעולות שעליו לעשות בפנים. במלים אחרות: כשנוטל אהרן חלק בהקרבת קרבנות בחצר הוא לבוש, לפי הנחת הכתובים, ככל הכהנים ההדיוטות, בבגדים העשויים פשתי-שש ולא נבדל מן הדיוטות אלא במצנפתו ובאבנטו המיוחד. אבל כשהוא נכנס לשם עיסוקיו הפולחניים לפנים, הוא מוסיף על עצמו את בגדי הזהב והכלאיים המיוחדים לו. שהרי בגדים אלה העליונים, שהזהב מרובה בהם, הם כבדים ומסורבלים מכדי שיוכל הכהן לעשות בהם את העבודות הנצרכות ליד מזבח הנחושת – והם אף יקרים והדורים מדי בשביל עבודות כגון אלו (זריקות דם, ניתוח גופות הקרבנות, רחיצת כרעיים וכיוצא בזה). בבגדים כבדים ומפוארים שכאלה ודאי אין הוא יכול אלא להלך לאטו ולעשות עבודות שאינן מצריכות אותו לכוף את קומתו, אלא מניחות לו לפעול בקלות בשתי ידיו. ואכן נראה, שלפי הנחת ס"כ לובשם אהרן פעמיים ביום בלבד, בבוקר ובין הערביים, ובאותן שעות הוא צועד בהם לאטו לכל אורך עשרים האמות של הקודש, עד שמגיע ועומד ומטפל בקטורת הסמים, בנרות ופעם בשבוע – גם בחלות הלחם.

יכול בעל-דין לטעון, שבבית שני נהגו הכהנים הגדולים להתקשט בבגדים העליונים גם ליד המזבח החיצון. על כך יש לענות, שנוהג זה, כמוהו ככמה נימוסים אחרים של בית שני, כבר היה מיוסד על תפיסה משנית של דברים הכתובים בתורה ואין להביא ממנו ראיה על מושגי הפולחן המשתקפים במגילות ס"כ כשלעצמן. ועוד יכול בעל-דין לטעון, שבכתובים עצמם לא נאמר בשום מקום כי בגדי הכהונה העליונים של זהב וכלאיים נועדו לפעולות הפולחן הפנימיות בלבד. על כך יש לענות, שיש כמה הנחות בעולמו של ס"כ, ומהן יסודיות ביותר, שהכתובים אינם "מצהירים" עליהן, אבל הן עולות ומתבררות מעצמן ובצורה המפורשת ביותר מתוך התיאורים הטכניים הנמסרים באותם הכתובים. לא נאמר בס"כ, דרך משל, בשום מקום, שיריעות המשכן והמסכים וגם האפוד והחושן עשויים כלאיים – אבל עובדה זו מתבררת מעצמה מתוך תיאוריהם של אותם האביזרים בכתובים. ולא עוד אלא שכלאיים אלו הן אף סימן-היכר מוחשי ונושן לקדושתם של אותם האביזרים הכהניים, שהרי דוקא משום כך נאסרו על העם הרכבות של כלאיים בבהמות, בגידולי שדה ובבגד (וי' י"ט, יט; דב' כ"א, ו, יא). כיוצא בזה יש לומר, שזיקתם של בגדי הכהונה העליונים אל הפולחן הפנימי עולה מעצמה מתוך התיאורים הנמסרים בענין זה בס"כ והיא מן המושכלות ה"טבעיים" לעולמו הפולחני של מקור זה ומודעת למחבריו גם בלא שנצרכו להודיע עליה.

לאמיתו של דבר, זיקתם של בגדי הכהונה העליונים אל הפולחן הפנימי עשויה אף לתת לנו הסבר הגיוני יחיד לעצם מציאותם של הבגדים האלה. כי אם נניח, שלפי תפיסת ס"כ נוטל אהרן חלק בעבודת הקרבנות החיצונית כשהוא לבוש בבגדים אלה של זהב וכלאיים, ושמצד שני רשאים הכהנים ההדיוטות ליטול חלק בפולחן הפנימי ובלא שיהיו לבושים בבגדים אלה – הרי לא נוכל להבין מהו ערכם הפונקציונאלי של הבגדים העליונים וכיצד בכלל באו לעולם. אפיים המורכב של בגדי הכהונה והדירוג שקיים בהם אינם יכולים להתבאר כפרי מקריות מוחלטת, שאין לה שום בסיס היסטורי-סיבתי. ברגיל שבעולם, כל גיוון בלבושים משקף גיוון פונקציונאלי, ובמיוחד אמור הדבר בלבושי כהונה, שהם לרוב ירושות מיושנות מתקופות היסטוריות קדומות.

על ייחודם של הבגדים העליונים לפולחן הפנימי ראה עוד להלן, בנאמר בסעיף 13 ובמסוכם בסעיף 19.

8. כדי לעמוד על טיבו של ענין זה ביתר תוקף יש לשים לב, שארבעת בגדי הכהונה העליונים, העשויים זהב וכלאיים, אינם בגדים בלבד, במשמעות של כסות ולבוש – ולו גם, כפי שאמרנו, לבוש כבד ומסרבל שמצמצם את תנועותיו של הלובש. הם אינם בבחינת "הכנה" לפולחן, שהכהן לובשם רק על מנת שיוכל לגשת לעבודתו. הם נתפשים גם בתורת כלים פולחניים בפני עצמם, ממש כמו המזבח והמנורה והשולחן שבפנים. פירושו של דבר, ההליכה בבגדים אלה בפנים המשכן הופכת למעשה בעל משמעות פולחנית, ואגב כך פועל אהרן כמה פעולות פולחניות ממשיות שנוספות על שלוש הראשונות ומשלימות אותן.

סימן-היכר לאפיין הסקראלי-הפולחני של הפעולות הנעשות אגב ההליכה בבגדי הכהונה העליונים נמצא לנו אף בשימוש הלשון "לפני ה'", שנזכר בכל אחת מהן (ראה להלן). לשון זה, "לפני ה'", נופל, כמובן, גם על כל הפעולות שנעשות בכלי המשכן הפנימיים: הקטרת קטורת הסמים (שמ' ל', ח), עריכת הנרות (שם כ"ז, כא; וי' כ"ד, ג-ד) ועריכת לחם התמיד (שם, פס' ח). והוא לשון רגיל שמציין כל פעולה בעלת אופי סקראלי-פולחני בתחומי המקדש, בין בפנים הבית בין בחצרותיו – בסגנונו המיוחד של ס"כ וגם בסגנונם של מקורות מקראיים אחרים14. ואין צריך לומר, שגם הפעולות שנעשות אגב הליכה בבגדי הכהונה העליונים פעולות של "תמיד" הן – חלק אינטגראלי הן ממערך פעולות "התמיד" הפולחניות שמקומו בפנים המשכן.

9. ואלו הן הפעולות שנעשות על-ידי הכהן הגדול אגב הליכה בבגדיו המיוחדים.

[ד] פעולה בעלת משמעות פולחנית היא נשיאת שתי אבני השוהם שעל כתפות האפוד ושתים-עשרה אבני המילואים שבתוך החושן, "לזכרון לפני ה'" (שמ' כ"ח, כט; השווה שם, פס' יב). בכל האבנים הללו מפותחים שמות השבטים ולפיכך כשהן מובאות לפני ה' הן "מזכירות" לו את ישראל. שתי אבני השוהם שעל האפוד אף נקראו לפי זה "אבני זכרון לבני ישראל" (שם שם; ל"ט, ז), והכוונה שהן מזכירות את בני ישראל לה'. על פעולה זו נאמר שהיא נעשית "תמיד" (שם כ"ח, כט) ומשמעו של "תמיד" זה הוא ודאי בדיוק כמו בקטורת הסמים ובנרות – כלומר, כשאהרן נכנס לשרת בפנים המשכן פעמיים ביום, בבוקר ובין הערביים (אבל לא בכל שעות היום!), הוא "נושא את שמות בני ישראל" לפני ה'.

"אל חשן המשפט" נותן אהרן לפעמים את האורים והתומים, שבעזרתם הוא שואל בה' (שמ' כ"ח, ל; וי' ח', ח; ומכאן "משפט האורים" – במ' כ"ז, כא). אלא שבזה כבר נודע לאפוד שימוש מאנטי, נוסף על השימוש הפוחני הרגיל שאך בו אנו דנים כאן. אגב, נראה לנו, שגם כשאהרן שואל באורים ותומים אין הוא נכנס אל הקודש בכל שעה של היום, אלא מנצל אותן הזדמנויות של בוקר ובין הערביים ומצרף אל בגדיו את האורים והתומים על-מנת לשאול. וכן הכתוב אומר: "ונשא אהרן את משפט [כלומר, את 'משפט האורים' של] בני ישראל, על לבו לפני ה' תמיד" (שמ' כ"ח, ל), כלומר, בזמנים הקבועים של תמיד. משמע, שלפי תפיסה זו של ס"כ, כשעולה על הדעת לשאול בה' אין שואלים מיד, אלא צריכים לחכות לשעות המתאימות של כניסת הכהן אל הקודש.

10. [ה] פעולה בעלת משמעות פולחנית מובהקת היא צלצול פעמוני הזהב שעל שולי מעיל האפוד (שמ' כ"ח, לה). המונח הטכני המיוחד "תמיד", שמציין את מחזוריותה של הפעולה, לא נזכר כאן במקרה. אבל הכתוב אומר: "והיה על אהרן לשרת" (השווה גם שם ל"ט, כו) וכוונתו, כשהוא משרת בפנים המשכן; בהמשך אף נאמר במפורש: "בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו" (שם כ"ח, לה), כלומר, כשהוא נכנס לפנים המשכן וכשהוא יוצא משם, והדבר אינו נעשה אלא באותן השעות שאהרן נזקק לכל שאר פעולות הפולחן שבפנים. בשעות אלו איפוא, כשהוא מתהלך בכבדות ובהדר לאורך עשרים האמות שעד הפרוכת, או מתהלך ויוצא משם – "נשמע קולו", כלומר, קול הפעמונים.

11. [ו] ופעולה בעלת משמעות פולחנית מתבצעת אף בעזרת ציץ הזהב. גם הוא ניתן על מצח אהרן "תמיד" (שמ' כ"ח, לח), כלומר, לא בכל שעות היום אלא בשעות הקבועות לעבודה זו, שהן בבוקר ובין הערביים. משמעה של פעולה זו, כשלעצמה, קשה ומופלא וכבר נתלבטו בה פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים15.

הרי בזה הכתוב המתאר את עיקר פעולתו הפולחנית של הציץ: "והיה [כלומר, הציץ] על מצח אהרן, ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שם שם). על פרטי משמעו של המושג "נשיאת עוון" בסגנונו המיוחד של ס"כ לא נוכל להתעכב כאן. נסתפק בהדגישנו, שהמלים "ונשא אהרן את עון הקדשים" אינן מתכוונות לומר, שאהרן יהיה אחראי לקדשיהם של בני ישראל שלא יחוללו, או שיכפר על עבירותיהם, ואין להן שום פירוש אחר מעין זה. כי אין במלים אלו שום נעימה של גנאי ולא נאמרו כאן כאזהרה, לא כלפי אהרן ולא כלפי ישראל. הכתוב מביע בהן לתומו תופעה חיובית, לגיטימית, מתופעות המקדש, שמעיקרה אינה כרוכה בשום עבירה, ולא עוד אלא שהיא נחשבת כזכות וכמעלה יתירה לאהרן. משמעות חיובית-לגיטימית זו למושג "נשא עון" אתה מוצא כשנאמר על כל הקהתים שהם "ישאו את עון המקדש", וכשנאמר על הכהנים שהם "ישאו את עון הכהנה" (במ' י"ח, א). הצד המופלא והמיוחד שבמקרה זה של הציץ הוא בכך, שאין מגע ישיר בינו לבין הקדשים הנזכרים בכתוב. הקהתים "נושאים את עון המקדש" על-ידי עצם המשא שהם נושאים (השווה שם ד', א-כ), שכרוך בהתקרבות יתירה אל הכלים המקודשים. משפחת הכהנים "נושאת את עון הכהנה" על-ידי עצם שרותה הפולחני, שכרוך במגע עם הקודש. ואילו הקדשים הנזכרים בכתוב שלפנינו מועברים אל הציץ, כנראה, בעקיפין ורק מסתמלים בו. קשה לעמוד בדיוק על טיב הקשר שקיים, לפי תפיסת ס"כ, בין קדשי בני ישראל ("כל מתנות קדשיהם"), שמקומם בחוץ, לבין הציץ הניתן על מצח אהרן פעמיים ביום, בפנים – ועל כל פנים שהוא קיים, כנראה, בדרך העברה של סמל.

כוונתה של פעולת הציץ היא לעורר, כביכול, את הזכרון מצד האל, מעין פעולתן של אבני האפוד והחושן. ואמנם מצינו שגם בציץ יש פתוחי חותם, ממש כמו באבנים. אלא שעל האבנים מפותחים שמות בני ישראל, ואילו על הציץ – שתי המלים "קדש לה'" (שמ' כ"ח, לו; ל"ט, ל). מסתבר ששתי מלים אלו מעין צירוף שגור הן, שבא לציין את קדושת המתנות הניתנות לגבוה (ראה וי' י"ט, ח; כ"ז, יד, כא ועוד הרבה; וכן יה' ו', יט; יש' כ"ג, יח; יר' ב', ג ועוד). אפיין הנוסחאי של שתי המלים אולי בולט במקראות כגון יח' מ"ח, יד; זכ' י"ד, כ 16. מכל מקום, הופעתן על הציץ מיוסדת, כנראה, בעובדה, שכאמור, עציץ משמש סמל לכל מתנות הקדשים. ומכאן גם ההבדל שבינו לבין אבני האפוד והחושן: שהאבנים מזכירות לה' את שבטי ישראל ואילו הציץ מסמל לפניו את "כל מתנות קדשיהם" שהם מקדישים לו.

ביתר דיוק: פעולת הציץ אינה מכוונת לעורר דוקא את הזכרון מצד האל, אלא את הרצון. המלים "לרצון להם" חוזרות אל "מתנות קדשיהם", שנזכרו לפני כן, ושיעור הכתוב כך הוא: "ונשא אהרן את עון הקדשים וכו' לכל מתנות קדשיהם, והיה [הציץ] על מצחו תמיד לפני ה' [על מנת שהקדשים יהיו] לרצון להם". העובדה שהציץ המונח על מצח אהרן ממחיש לפניו בוקר וערב את מתנות קדשיהם – היא הגורמת לכך, שכל קדשיהם יהיו "לרצון להם", כלומר, שיירצו מאתם כמתנה לה' (השווה וי' א', ג; י"ט, ה; כ"ב, יט ועוד). הציץ הוא העושה את הקדשים למתנות של רצון. ובכך שונות זו מזו שלוש הפעולות הפולחניות שנעשות על-ידי הבגדים העליונים: שבאבנים הכתוב אומר "לזכרון לפני ה'" (שמ' כ"ח, יב, כט), ובפעמונים הוא אומר "ונשמע קולו... לפני ה'" (שם, פס' לה), ואילו בציץ הוא אומר "לרצון להם לפני ה'" (שם, לח). בסמוך למילות-ההיכר המכריעות "לפני ה'" בא כאן לידי ביטוי עיקר ההבדל שבכוונותיהן של פעולות אלו.

לחלקים נוספים של המאמר:
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית- מבוא: המשכן והחצר כשני תחומים של פולחן. עבודת התמיד
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : פעולות הפולחן בכלים הפנימיים
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני (חלק זה)
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : אחידותו של המערך הפולחני הפנימי. משמעותו הסמלית. מוצאו הקדם ישראלי
המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : מסקנות נוספות מאחידותו של המערך הפולני הפנימי

הערות שוליים:
12. גם הרמונים שבשולי המעיל עשויים כלאיים של שש וצמר צבוע: עי' שמ' ל"ט, כד (התיבה "ושש" נשמטה כאן). והדעת נותנת שמלכתחילה נועדו גם הם להיעשות לפי שיטת "מעשה חושב", אלא שבצורתם הזעירה והמעוגלת אין אפשרות לממש את ההבדל שבין מעשה חושב לרוקם.
13. על טיב הדירוג הטכני-החמרי של שני סוגי בגדי הכהונה ועל שילובם בדירוגו של המשכן, דנתי במפורט במאמר המסומן בהערה 2.
14. השווה, לפי שעה, נ. רבן, "לפני ה'", תרביץ כ"ג (תשי"ב), עמ' 8-1; במיוחד בחלקו הראשון של המאמר, עמ' 4-1. רבן לא מיצה את שימושיו הפולחניים-המוחשיים של ביטוי זה ואף יש לשנות ולתקן במשמעות שהוא מייחס לביטוי.
15. חז"ל פתרו את הכתוב, שהוא מדבר על דם הקרבנות, או החלב, או בשר העולה, שקרבו בטומאה. ע"י פסחים ט"ז ע"ב והמקבילות; שבועות ט' ע"ב. וכך פירש רש"י. כנגד זה כבר כתב רשב"ם בפירושו: "לפי פשוטו לא דיבר הכתוב בטומאת הקדשים". הפירוש הנזכר בהמשך דבריו שם הוא, כמדומה, הקרוב ביותר אל זה שאנו מציעים להלן. ובכל זאת אין דברינו מכוונים בדיוק אף כנגד מה שרשב"ם אומר.
16. פירוש הכתוב ("ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה'") כך הוא: ביום ההוא תהיינה טבועות על מצילות הסוס שתי המלים "קדש לה'", בבחינת סימן-הכר נוסחאי לציין את שייכותן. כך פירשו רד"ק וכמה מן האחרונים (נובק, הורסט). ואין צורך לקרוא "כל" במקום "על", שהרי אף הפועל "יהיה" בא כאן בלשון יחיד. המצילות היו יצוקות ממתכת והמתכת היתה בדרך כלל יקרה, וזוהי כל כוונת הקדשתן לה'. ההקדשה חלה איפוא רק על קישוטי הסוסים ולא על הסוסים עצמם (כפי שהניח, בטעות, מיטצ'ל בפירושו לס' זכריה, ICC, 1937, עמ' 356). לא מצינו בכל המקרא כולו שיקדישו סוסים לגבוה.

ביבליוגרפיה:
כותר: המערך הפולחני הפנימי ומשמעותו הסמלית : בגדי הכהונה ושימושם פולחני
מחבר: הרן, מנחם
שם ספר: ספר היובל ליחזקאל קויפמן : מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, מוגשים לו בהגיעו לשיבה
עורך הספר: הרן, מנחם
תאריך: תשכ"א
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
הערות: 1. ספר זה יצא בסיועם האדיב של מר דויד בן-גוריון, משרד החינוך והתרבות ובית-הספר הריאלי העברי בחיפה.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך