עמוד הבית > חוק וחברה במקרא

תקציר
המאמר מציג את תפיסתו הכללית של אלט בנוגע להבחנה בין הניסוח הקזואיסטי של החוק המקראי ('כי' ו'אם') לבין ניסוחו האפודיקטי ('לא' ו'אל'), וחושף את הקשיים וההסתייגויות הקיימים בחלוקה זו. המאמר מציע הסבר חדש למקורו של הניסוח האפודיקטי המסתמך על דגמי 'הוראות פורמאליות' מהמזרח הקדמון, אותן הוא מדגים באמצעות טקסטים מהספרות החיתית והאשורית.

 
למקורו של הדגם האפודיקטי בחוק המקרא | מחבר: משה ויינפלד
 

תרביץ

היה זה אלט1 שהעמיד אותנו בצורה ברורה ביותר על ההבחנה בין הניסוח הקאזואיסטי ('כי' ו'אם') לבין הניסוח האפודיקטי (הציווי המוחלט: 'לא' ו'אל') בחוקה המקראית. לפי דעתו, החוק הקאזואיסטי שאוב מן הסביבה הכנענית, שהושפעה מזו המיסופוטאמית, ואילו החוק האפודיקטי מקורו בישראל. כדרך כל גילוי חדש כך גם במקרה זה חשפו הסתכלויות מאוחרות יותר בקיעים בשיטה זו. מחקרים בעשור האחרון הראו, כי המיוחד בחוק הישראלי אינו הציווי המוחלט כשלעצמו, שכן הלה מצוי – אמנם במידה פחותה יותר מן הניסוח הקאזואיסטי – גם בחוקות המזרח הקדמון.2 מה שמייחד את החוק הישראלי מחוקי הסביבה הוא ניסוח הצו בגוף שני יחיד או רבים (עשה/עשו, לא תעשה/תעשו).3 תיקון אחר בשיטתו של אלט היה זה הנוגע לצורת הניסוח של בינוני פועל, כגון 'מכה... מות יומת', שאלט שייך אותה לחוק האפודיקטי בעוד שבמחקרים מאוחרים הודגש בצדק אופיין הקאזואיסטי של נוסחים אלו.4 ואמנם חופפת הצורה 'מכה...' את הצורה הקאזואיסטית 'איש כי יכה...' (השווה, למשל, וי' כד: יז), ואף העונש המופיע ('מות יומת' וכיו"ב) בניסוח זה מעיד על אופיו הקאזואיסטי, שכן הניסוח האפודיקטי (בגוף שני) אין עונש בצדו.

הדיוק בהגדרתו של החוק האפודיקטי הביא שינוי בדרך ההתחקות אחרי בית-היוצר (Sitz im Leben) של חוק זה. אלט וכן מובינקל לפניו5 ופון ראד אחריו6 תרו אחרי הנסיבות הממשיות של התהוות החוק הזה. כל אלה ראו את הולדתו של דגם חוקי זה בפולחן, וליתר דיוק, בחגיגות הברית, אם בטקסים שבין הר גריזים והר עיבל (אלט, פון ראד) ואם בטקסי ראש השנה שבירושלים (מובינקל). לעומת זאת העביר המחקר בעשרים השנים האחרונות את נקודת-הכובד מחיפוש בית-היוצר הריאלי של החוק הזה – שנוכל רק לשערו אך לא להוכיחו – אל החתירה לקראת מציאת בית-היוצר הספרותי שלו. הבעיה כפי שהיא מוצגת כיום היא: מהו הדגם הספרותי, מבין אלה שרווחו בתקופה ההיא, ששימש אב-טיפוס לדגם של החוק האפודיקטי. בתשובה לשאלה זו הועלו שתי אפשרויות: (א) התנאים של החוזה הוואסאלי, האמורים בדרך-כלל בציווי גוף שני;7 (ב) הוראותיו של החכם המחנך,8 שאף הן מנוסחות בלשון 'אתה'.

שני הפתרונות אינם מניחים את הדעת, שכן בשניהם אין מדובר בחוק ובמשפט כפי שאנו מוצאים זאת בחוק המקרא. תנאי החוזה הוואסאלי שייכים לתחום היחסים הבינמדיניים, ואילו הוראותיו של החכם הם בבחינת הדרכה ועצה טובה ובתור שכאלו שונות באופן מהותי מן החוק המנוסח בצורה מחייבת.9

כדי לגלות את מקורו של הדגם האפודיקטי (כפי שהוגדר לעיל) עלינו למצוא סוג ספרותי שתוכנו חוק ומשפט ושגם מבחינה צורנית זהה עם החוק האפודיקטי במקרא. סוג כזה מצוי למעשה בספרות המזרח הקדמון, אך נעלם מעיניהם של חוקרי המקרא. מתכוון אני לסוג הקרוי 'הוראות', הידוע לנו מתחום המלכות החיתית, שהצטיינה, כידוע, בניסוחים משפטיים פורמאליים. אלה מהוות מערכות ציוויים משפטיים שהוצאו מטעם המלך החיתי לפקידיו ולמשרתיו למיניהם10 ואושרו על-ידיהם בשבועה. כאן מוצאים אנו הוראות לאנשי צבא,11 פקידי חצר,12 מפקדים שומרי הגבולות,13 משרתי המקדש,14 ולעתים ניתנו הוראות מסוג זה לעם כולו.15 הוראות אלה קרויות בשפה החיתית išjoil ,16 מונח המציין ברית/חוזה, ואכן שווה במשמעותו ל-riksu האכדי ול'ברית' העברי.17 השבועה המלווה את ההתחייבות לשמור הוראות אלה מכונה lingaiš, כינוי החופף את ה-māmītu האכדי וה'אלה' העברי.18 חשוב לענייננו הוא, ש'הוראות' מנוסחות בדרך-כלל בציווי גוף שני, וכפי שרמזנו, מלוות הן התחייבות בנוסח גוף ראשון רבים.19 בדרך זונוצר יחס של 'אני ואתה' בין המלך המטיל את חובותיו לבין נתיניו המתחייבים כלפיו על שמירתן.

הדמיון לחוק האפודיקטי המקראי בולט ביותר. כמו ה'הוראות' החיתיות כך החוקים האפודיקטיים המקראיים מנוסחים בציווי גוף שני, וכמו ה'הוראות' כך החוקים המקראיים מחייבים מכוח הברית המוצעת מצד המצווה ומכוח ההתחייבות של העם לשמור עליהם (שמ' יט: ז-ח; כד: ג-ח; דב' כו: יז; יהו' כד: כד). וכשם שה'הוראות' החיתיות קרויות 'ברית' כך גם החוק הישראלי מכונה 'ברית',20 ובדומה ל'הוראות' החיתיות מקפל בתוכו גם החוק האפודיקטי הישראלי ציוויים מתחומים שונים: פולחני, חברתי ואף צבאי.21 אמת הדבר, המקורות החיתיים מייחדים מערכת הוראות מיוחדת לכל תחום ותחום, ואילו החוקה המקראית נוטה למיזוג התחומים.22 עם זאת יש לזכור, שבקובץ החוקים העתיק ביותר, היינו, ב'ספר הברית' שבשמ' כא: א-כג: יט עדיין מסוגלים אנו להבחין בשלוש חטיבות חוק נפרדות: חוק אזרחי (כא: א-כב: טז), חוק חברתי-מוסרי (כב: יז-כג: ט) וחוק פולחני (כג: י-יט).23 חטיבת החוקים האזרחיים מייצגת את החוק הקאזואיסטי, המהווה את רוב רובם של קובצי החוקים המיסופוטאמיים, ואילו שתי החטיבות האחרות המנוסחות ניסוח אפודיקטי חופפות מבחינת הצורה ובחלקן גם מבחינת התוכן – כפי שנראה מיד – את ה'הוראות' החיתיות. לשם הדגמה נביא קטעים מתוך 'ספר הברית' ונקביל אותם לחלקים מתוך ה'הוראות' החיתיות.24

בפיסקה שמצווים בה מפקדי המשמרות (bēl madgalti) לשפוט בצדק את המשפטים המובאים בפניהם25 אנו קוראים:

כי יביא איש דבר [משפט]26... ישפוט מפקד המשמרות היטב (SIG5-in) משפטו... אם הדבר גדול מדי,27 ישלחנו לפני המלך.28 לא יטה [משפט] לטובת 'אדון', אחיו, אשתו או רעהו. לא יקח איש שוחד (mašgan) ,29 לא יוריד משפט עולה ולא יעלה משפט יורד.30 עשה צדק. כי תבא אל עיר, תקרא לכל אנשי העיר, ומי שדין לו שפוט אותו31... עבד או אמה או אלמנה אשר דין להם שפוט אותם... וגר כי יגור32 בארץ33 הענק לו34 זרעים, בקר וצאן.

אף-על-פי שהפיסקה פותחת בגוף שלישי, ההמשך בגוף שני וכן הפתיחה של ההוראות ל'שרים' (LÚ.MEŠ.SAG) מלמדות, שברקע של ה'הוראות' עומדים יחסי 'אני ואתה' האפייניים לחוק האפודיקטי.35 מפתיע יותר הוא הדמיון של פיסקה זו עם קטע מ'ספר הברית' הדן אף הוא במשפט צדק, משוא פנים, והיחס למעוטי אמצעים ומכוון אף-הוא כלפי השופט והמנהיג:

'לא תהיה אחרי רבים לרעת36... ודל37 לא תהדר בריבו... לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחץ ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע.38 ושחד לא תקח... וגר לא תלחץ... (השווה כב: כ-כא: 'גר... יתום ואלמנה'). וכשם שהחוקים החברתיים ב'ספר הברית' מקבילים ל'הוראות' למפקדים (bēl madglti), כך יש לחוקים הפולחניים שב'ספר הברית' מקבילות משלהם ב'הוראות' החיתיות למשרתי המקדש.39 בקובץ זה מוצאים אנו הוראות בקשר לשמירת החגים (סעיפים 4, 9)40 ולטיפול בקרבנות ובמתנות קודש (סעיפים 8-6).41 אך המקבילה הבולטת ביותר היא המצווה שלא לאחר בהבאת מתנות קדושה (סעיף 18; השווה 5), המופיעה ב'ספר הברית' (כב: כח): 'מלאתך ודמעך לא תאחר'.42 יש להודות, שהוראות אלה ניתנות למשרתי המקדש,43 ולא לכל העם כפי שהדבר בא בס' הברית, אולם מבחינה טיפולוגית זהים הם עם החוקים המקראיים המקבילים. ואכן אין זה מן הנמנע, שקובצי-הוראות דומים הוצאו לגבי האוכלוסייה החיתית, אם-כי בינתיים נשתמר רק קטע בודד מהוראות כאלה.44

הניסוח האפודיקטי במציאות האשורית

הוראות משפטיות הניתנות מטעם המלך ומנוסחות בגוף שני מצויות גם בספרות האשורית. כך מוצאים אנו כי זכותו, אמו של אסרחדון, משביעה בניסוח בגוף שני את הפקידים ואת בני ארץ אשור (māre māt Aššur) לשמור אמונים ליורש-העצר החדש אשורבניפל,45 וכמו ובהוראות החיתיות לפקידים כך גם במקרה זה מצאנו את נוסח השבועה של הפקידים עצמם, או, בתעודה אחרת, את שבועת הוואסאלים לאשורבניפל,46 הקרובות בלשונן וברוחן לשבועת האמונים של הפקידים החיתיים. כך, למשל, נשבעים הפקידים החיתיים:

(1) dUTU-ši...pahšueni 'אנחנו נשמור את השמש [=המלך החתי]' (LÚ .MEŠ.SAG, I, §1, 3f. : שולר, הוראות, עמ' 8). וכך גם הפקידים האשוריים: šar māt Aššurki belini minaşşaru 'נשמור את מלך אשור אדוננו' (11 ABL, 1105, Vs.).

(2) 'עד יום המוות, עד אשר ימות' (LÚ .MEŠ.SAG, I, §20, 21 f.). ובחומר האשורי: 'מיום זה כל הימים אשר אנו חיים' (ABL, 1105, Vs. 32 f.). או: 'כל עוד אנו, בנינו ונכדינו חיים, אשורבניפל יורש-העצר יהא מלכנו, אדוננו' (Vassal Treaties of Esarhaddon, 11. 507 f.).

יש אמנם להודות, שהסעיפים הנ"ל דנים בנאמנות פוליטית, ולא בתחום הסוציאלי-המשפטי כפי שמצאנו ב'הוראות' החיתיות. אולם תעודות אחרות משקפות את ה'דו-שיח' הזה גם בתחום הדתי-משפטי, כגון כתב התחייבות של האגודה המקצועית שליד מקדש אאנה בארך, תעודה שנתפרסמה לא מזמן.47 מן המכתבים של התקופה האשורית החדשה אנו למדים, שאנשי מקצוע מכל הסוגים חייבים היו להישבע בטקס שהיה כפוף לפרוצדורה קבועה וקוים בדרך-כלל בימים שנקבעו כימי מזל.48 באחדים ממכתבים אלה אנו קוראים על התכנסות העם כולו לטקס השבועה: 'העם בניהם ונשיהם',49 דבר המזכיר לנו את ההתכנסויות בטקסי הברית בס' דברים (כט: ט-י; לא: יב).50 אמת, רבים מן הטקסים האשוריים נערכו בזיקה למאורעות פוליטיים (ירושת העצר וכו'), אולם עם זאת אין הצדקה לראות את כל הטקסים האלה על רקע פוליטי, שכן האשורים, כמו החיתים, חייבו51 את פקידי הארמון52 ואת אנשי המקדש53 בשבועה לשמור את ההוראות שהוצאו מטעם המלך. יתירה מזו, נראה, כי המנהג האשורי ללמד את העם כיצד לעבוד אלוהים ומלך,54 שמקבילות לו בנוהג של הוראת תורה והפצתה בישראל,55 אף הוא כרוך היה בברית ושבועה. הפקידים האחראים להוראת ה-şibittu באשור היו הקצינים והמפקחים (waklī šāpiri) הידועים לנו כאחראים גם על אנשי המקצוע ויחידות צבאיות אדמיניסטראטיביות.56 כיוון שתפקידיהם של פקידים אלו לא היה תיאורטי כי-אם ביצועי, מותר להניח, שהוראת ה-subittu היתה כרוכה בהשבעה ובחיוב העם למלא את ההוראות. ואכן, גם בישראל הוטלו החוקים על העם באמצעות הזקנים והשופטים או בנוכחותם (שמ' יט:ז; כד:א,ט, יד; דב' כט: ט; יהו' כד:א; מל-ב כג: א-ב). במקרה אחד אף נאמר בפירוש, ששרי המלך היו אחראים ללימוד ספר התורה ולהפצתו בעם. יהושפט שולח את השרים והלויים ללמד תורה את העם אשר בערי השדה השונות (דה"ב יז:ז ואילך),57 ושיתוף שרי המלך בהוראת תורה עולה בצורה ברורה מתוך איכה ב:ט: 'מלכה ושריה בגויים אין תורה'. במקום אחר58 הנחנו, כי חוקת ס' דברים נוסחה בחוגי הסופרים של חזקיהו-יאשיהו, ואמנם חוקה זו משקפת בהחלט את ההוראות שהוצאו בימי המלכים המתקנים האלה, ומתוך טקס הברית במל"ב כג:א-ג אנו למדים, כי לא היה תוקף להוראות אלה כל עוד לא התחייב עליהם העם בברית ואלה.59

הברית והחוק בישראל קשורים אפוא זה בזה קשר אורגאני, וניסוח הצווים בגוף שני היא תוצאה מן הקונפרונטאציה של המצווה (במקרה זה האל) עם המצווה במעמד הברית. אף-על-פי שברית סיני נותנת, כביכול, תוקף נצחי לחוקים בישראל, הרי בכל זאת יש עדויות על בריתות נוספות בקשר לגיבוש חוקים. יהושע שם לישראל חוק ומשפט בברית שכם (כד: כה,)60 יאשיהו כורת ברית עם העם בקשר לשמירת המצוות (מל"ב כג:א-ג), נחמיה כורת אמנה 'ללכת בתורת האלהים' (י:ל) והוא הדין לכת מדבר יהודה הבאה בברית לעשות 'כאשר צוה ביד משה' (סרך היחד א:ג:טז-יז ועוד), בטקס המזכיר לנו את הטקס בין גריזים לעיבל המתואר בדב' כז. נראה, כי בכל עת שהיה שינוי בנסיבות ההיסטוריות-הפוליטיות וצריך היה להודיע או לנסח מחדש את החוקים, התאסף העם כדי להתחייב מחדש על החוקה,61 אף-על-פי שמבחינה עקרונית היתה זו התחייבות הסמוכה על ברית-משה העתיקה.

התחייבות על שמירת החוק בתקופת הבית השני

אף-על-פי שהנוהג של התחייבות מחודשת היה מקובל בכל הדורות, הרי בכל זאת קיים הבדל בולט בין ההתחייבויות בימי בית ראשון לבין אלו שמימי הבית השני. הקודמות נעשו באמצעות הטלת חובה הכפויה על האומה כולה, ואילו האחרונות היו מחייבות בראש וראשונה מכוח רצונו החפשי של הקהל המסוים (כמו 'קהל הגולה'), המנסח את תקנותיו בצורת אמנה חברתית (נחמ' י).62 דת ופולחן בימי הבית השני לא היו עוד עניינו של השלטון המרכזי, כי-אם היו נתונים לסמכותן של הכיתות והאגודות למיניהן.63 דבר זה גרם לשינוי בניסוח חוקים ותקנות. בעוד שלפני כן שלט הציווי בגוף שני, הרי עתה השתלט סגנון גוף ראשון רבים; במלים אחרות, כיוון ה'דו שיח' השתנה, והדובר הראשי ב'דו שיח' עתה הוא המצווה, ולא המצווה כפי שזה היה נהוג קודם-לכן. ואכן, התקנות של עדת בני הגולה, ובמיוחד אלו הנוגעות בארגון מחדש של חייהם הדתיים-הפולחניים (נחמ' י)64 מנוסחות בצורת גוף ראשון רבים: 'לא ניתן בנתינו לעמי הארץ' (לא); 'לא נקח מדם בשבת' (לב); 'ונטש את השנה השביעית' (לב), 'והעמדנו עלינו מצוות' (לג); 'והגרלות הפלנו' (לה). אמנם גם בבריתות הקדומות מוצאים אנו את הסכמת הקהל כגון 'נעשה ונשמע' (שמ' כד:ג, ז; השווה יט:ח), אולם שם ההסכמה היא על כלל החוקים, ואילו החוקים עצמם מנוסחים בצורת ציוויים אפודיקטיים, בעוד שבאמנה כל תקנה ותקנה מנוסחת על דרך ההסכמה.

המצוות החיוביות המופיעות באמנה נוגעות בעיקר בסדרי עבודת אלוהים במקדש, כגון: תרומת שלישית השקל בשנה65 לצורכי קיום הפולחן, הספקת עצים להבערת האש על המזבח, הבאת מתנות קודש למיניהם וכו'. דברים אלה, שהיו בימי המלוכה מעניינה של הממלכה (ראה, למשל, יח' מה:יז; דה"ב לא:ג) הופכים מעתה להיות עניינה של העדה עצמה.66 ואכן, טיפוס זה של תקנון עדתי ידוע לנו היטב מן האגודות הפולחניות למיניהן מן התקופה ההלניסטית,67 וכדוגמה מאלפת נביא כאן תקנות מספר מן האגודות הפולחניות שבמצרים מימי התלמיים. שם, למשל, קוראים אנו:68

אנו ניוועד69 במקדש בחגים (hb.w) ובתהלוכות (h‘.w)... 70
אנו נביא מלח, שמן משחה, זרי [פרחים], יין ושכר,71
אנו נשלם [מילולית: נמלא] את שקלינו72...
אנו נעשה את העולות (kll.w) 73 והנסכים (wdn.w). 74

זה בצד זה חוקים עתיקים ותקנות חדשות. להערכה יסודית של האמנה ואופייה ראה: מובינקל (לעיל, הערה 62), ג, עמ' 142 ואילך.

באחת האמנות מסוג זה מוצאים אנו את הפועל המצרי htm 75 הזהה עם 'חתם' העברי והמופיע באמנת נחמיה (:א). אף-על-פי שההבאות הן מן האגודות הפולחניות מן התקופה ההלניסטית, הרי יש עדויות על תקנונים דומים מן התקופה הפרסית.76 יתירה מזו, נעלמה מעיני החוקרים שחקרו את האגודות בעולם העתיק עדות בבלית על קיום אגודות פולחניות שם. כך, למשל, שומעים אנו מכתבי היתדות של התקופה הבבלית המאוחרת על kiništu/kinaštu/kinaltu שאינו אלא חבר כוהנים המתרכז מסביב למקדש,77 ובהקשר דומה שומעים אנו שם על הקהל או האסיפה (puhru) של המקדש.78 המונח kiništu שאול מ'כנשתא' הארמי, והוא מונח ביסוד המושג 'כנסת' בתקופת הבית השני79 לאור העדויות מבבל מסתבר, ש'הכנסת הגדולה' שלפי מסורת חז"ל היתה הגוף המייצג של שבי ציון,80 היתה גוף דומה לזה של הגוף המנהל של מקדש אאנה בארך או של אסאגילה בבבל. האוכלוסייה אשר באזורים הללו היתה מאורגנת כעדה פולחנית מסביב למקדש, בדומה לירושלים בימי הבית השני. אמנת נחמיה אמנם מהווה תקנון של העדה שמרכזה בעיר הקודש (נחמ' יא:א). מאלפת ביותר לענייננו היא תעודת התחייבות קצרה של העדה הפולחנית של מקדש האסאגילה (lupuhru [UKKIN] ša Esaggli), שמבחינה טיפולוגית יש בה דמיון לאמנת נחמיה. שם קוראים אנו כי 'עדת האסאגילה' מתחייבת בהצהרה דלקמן: 'מיום זה ואילך אנו ניתן מדי שנה בשנה מתצרוכתנו (hišihtimi) מזון [בשווי] של שני מנים...'81 הניסוח 'ניתן מתצרוכתנו' ultu hišihtini ninandinu מזכיר את עז' ז:כ, שם המלך הפרסי מתחייב לתת מבית גנזיו: 'חשחות בית האלהים'.82

השינוי בניסוחם של תקנונים ציבוריים בתקופה הפרסית ניכר אפוא בכל האזורים ובקרב כל העמים. כל עוד ניהלו המדינות הקטנות באופן עצמאי את ענייניהם – דבר שנמשך גם בתקופה האשורית-הבבלית – נוסחו חוקים ותקנות ניסוח אפודיקטי-אוטוריטאטיבי. עם חיסול השלטון הלאומי-המקומי בימי מלכות פרס הפכה החוקה, ובעיקר זו הנוגעת לענייני פולחן ודת, להיות עניינן של אגודות וכיתות, ונוסחה בצורת התחייבות המונעת מכוח ההתנדבות של חבריה. מצב חדש זה עולה לפנינו בצורה מוחשית ביותר בסוף ימי הבית השני, תקופת ריבוי כיתות וזרמים דתיים, אולם עניין זה טעון דיון נפרד.

הערות שוליים:

  1. A. Alt, 'Die Ursprünge des israelitischen Rechts', Kleine Schriften, I, 1959, pp. 278-332
  2. עיין: R. Yaron, 'Forms in the Laws of Eshnuna', RIDA, IX (1962), pp.145ff.;R.A.F. Mackenzie, "The Formal Aspect of Ancient Near Eastern Law', The Seed of Wisdom – Essays in Honour of T.J. Meek, 1964, pp. 31-44; ש' ליונשטם, אנציקלופדיה מקראית, ה, ערך 'משפט המקרא', טורים 628-625; ש"מ פאול, דגמי ניסוח בישראל ובמיסופוטאמיה, לשוננו, לד (תש"ל), עמ' 257 ואילך.
  3. ראה בייחוד: E. Gerstenberger, Wesen und Herkunft des apodiktischen Rechts, 1965
  4. גרסטנברגר, שם.
  5. S. Mowinckel, Le Décalogue, 1927
  6. G. von Rad, Das formgeschichtliche Problem des Hexateuch, 1937
  7. על הדעות בעניין זה ראה פאול (לעיל, הערה 2). אף הוא עצמו דוגל בדעה זו.
  8. גרסטנברגר (לעיל, הערה 3).
  9. לעניין זה ראה: י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ב, עמ' 557 ואילך.
  10. E. von Schuler, Hethitische Dienstanweisungen für höhere Hof-und Staatsbeamte, Archiv für Orientforschung [= AFO], Beiheft X, 1957 (להלן: שולר, הוראות), והדיון על אופי ה'הוראות', שם, עמ' 1 ואילך. כן עיין: idem, 'Staatsverträge und Dokumente hethitischen Rechts', Neuere Hethiterforschung, Historia, Einzelschriften, VII (1964), 34ff.
  11. S. Alp, 'Military Instruction of the Hittite King Tudhaliya IV (?)', Türk Tarih Kurumu, Belleten, XI (1947), pp. 388 ff.
  12. שולר, הוראות, עמ' 35-8. והשווה: E Weidner, 'Hof- und Harems-Erlasse assyrischer Könige aus dem 2. Jahrtausend v. Chr.', AfO, XVII (1954-1956), pp. 257 ff., ושם צווים המנוסחים בגוף שלישי, כדרך ההכרזות המלכותיות במיסופוטאמיה; ראה לדוגמה: F.R. Kraus, Ein Edikt des Königs Ammi-Saduga von Babylon, 1958; והשווה ההכרזה בנוזי: R. Pfeiffer and E.A. Speiser, One Hundred Selected Nuzi Texts, AASOR, XVI (1936), No. 51 כנגד זאת יש להזכיר, שפקודות משפטיות, היוצאות מטעם המלכות ומתייחסות לתחום הפרט, מנוסחות בגוף שני (simdat šarrim).
  13. שולר, הוראות, ב, Bēl Madglti, עמ' 41 ואילך. והשווה: A. Goetze, Ancient Near Eastern Texts [= ANET], pp. 210-211
  14. E.H. Sturtevant and G. Bechtel, A Hittite Chrestomathy, 1935, pp. 127-174 and translation); Goetze, ANET, pp. 207-210, כן השווה את ההוראות, לסגל הארמון: ANET, p. 207. הוראות המיועדות לכוהנים ומנוסחות בגוף שלישי מצויות בספרות אשורית; ראה: E. Ebeling. Stiftungen und Vorschriften für Assyrische Temel (Deutsche Akademie der Wissenschaften zu Berlin, Institut für Orientforschung, XXIII), 1954, pp. 23 ff.
  15. ראה במיוחד ,ברית, עם העם בקשר לפולחן זבחי מתים (H. Otten, Hethitische Totenrituale, ŠA GIDIM HL.A iš-hi-ú-ul: 1958, p. 104, ABot 56, l.9= ,הברית בעניין רוחות המתים') המסתיימת במלים: 'ועתה, אתם, אנשי חת נשבע[תם]'. סדרים חוקיים פורמאליים בקשר לפולחן מתים ידועים במיוחד מן האגודות הדתיות למיניהן שמן התקופה ההלניסטית; ראה, למשל: W. Erichsen, Die Satzungen einer ägyptischen Kultenossenschaft aus der Ptolemäerzeit, 1959, II. 23-25. אגודות דומות ידועות לנו בשם 'מרזח' החל במאה הי-דלפנה"ס (אוגרית); עיין לאחרונה: B. Porten, Archives from Elephantine, 1968, pp. 179 ff
  16. עיין: שולר, הוראות, עמ' 3 ואילך.
  17. למשמעותה של ברית כ'כבל' או 'אסר' בהקבלה ל-riksu האכדי ול-išhiul החיתי ראה מאמרי: לשוננו, לו (תשל"ב), עמ' 85, הערה 3; עמ' 105-204.
  18. על ההנדיאדיס išhiul kungai בחיתית, riksu u māmītu באכדית ו'ברית ואלה' בעברית ראה מאמרי הנ"ל בלשוננו, לו, עמ' 86-85.
  19. ראה, למשל, נוסחת הפתיחה של ההוראות לפקידי חצר: שולר, הוראות, עמ' 8. והשווה גם מאמרו: 'Die Würdenträgereide des Arnuwandaw, Orientalia, XXV (1956), pp. 209 ff.. כן השווה את שבועתו של אשחפלה: H. Otten, 'Die Eideleistung des Ašhapala', Revue Hittite et Asianique, LXVII (1960), pp. 121 ff.. לשבועות דומות, אם גם בצורה מקוטעת, ראה: item, Mitteilungen der deutschen Gesellschaft, XCIV (1963), pp. 3 ff.
  20. ראה דב' ד:יב; לג:ט; מל-א יא:יא; מל"ב יז: טו; יש' כד: ה; תה' נ:טז; קנ:יח; קה:י. העובדה שמקור עתיק כדב' לג מזכיר בנשימה אחת ברית, תורה, משפט ואמרה מלמדת, כי החפיפה של 'ברית' ו'חוק' היא עתיקה ביותר. חפיפה זו יש בה כדי להסביר ניבים כגון 'צוה ברית' (שופ' ב:כ; תה' קיא:ט), שבוודאי אינם אמורים לגבי הסכם הדדי. וראה גם כן: E. Kutsch, 'Gesetz und Gnade', Zeitschrift für die alttestamentische Wissenschaft, LXXIX (1967), pp. 18-35
  21. השווה חוקי צבא ומלחמה בדב' כ:א-ט; כא:י-יד; כג:י-טו; כד:ה.
  22. יש להשגיש, שבניגוד לחוקי בבל ואשור, הדנים בדינים אזרחיים גרידא, מכיל החוק החיתי חוקים דתיים-סאקראליים, המזכירים במידה רבה את החוקים המקראיים (ראה במיוחד סעיפים 170-166, 173, 196-187, 200-199), ובדומה לחוקי המקרא אף חוקים אלו משולבים בדיני אזרחות. סעיפים 167-166 עוסקים בתערובת זרעים, הקרובה באופייה לדיני הכלאיים במקרא (וי' יט:יט; דב' כב:ט). סעיף 170 דן בכישוף הנאסר במקרא, ואילו סעיף 173 נוגע בהמרת פיו של המלך, של המפקד הצבאי או של האדון (לגבי עבד). העונש לחטא זה הוא חמור ביותר: הריסת ביתו ל-pupulli ראה: J. Friedrich, Hethitischen Gesetze, 1959, p. 111), שמשמעותו, לפי כל הסימנים, השמדת כל המשפחה, כריתת הראש או הליכה אל הקדרה (dugÚTUL, הזהה עם diqaru האכדי), שפירושה 'להיקבר חיים' (ראה: E. Neufeld, The Hittite Laws, 1951, p. 186 Friedrich, o[. eit., p. 111). אזהרות אלה תואמות את מה שנאמר ב'הוראות למשרתי המקדש' (ANET, pp. 207-208, §§2-3), שאם מעורר מישהו את זעם האל, כל משפחתו תושמד (ראה 'הוראות לאנשי הארמון', ANET, p.207; וכן: סטורטבאנט ובכטל [לעיל, הערה 14], עמ' 193-183). עונשם של קרח, דתן ואבירם דומה במידה רבה להליכה אל הקדרה: 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם... וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ' (במ' טז:לב-לג). מאידך גיסא, הוצאתו להורג של עכן יחד עם בניו, בנותיו, שורו וחמורו וצאנו וכל אשר לו (יהו' ז:כד) מזכירה את העונש המתואר ב'הוראות למשרתי המקדש': 'האם אין הוא [= האל] נוקם באשתו, ילדיו, בקרו וצאנו ויבולו?, (טור א, שורה 35 ואילך). חוקי עריות בקובץ החיתי (סעיפים 187 ואילך) מקבילים לאלו שבס' ויקרא יח' ו-כ. וכשם שהמחוקק הכוהני מגדיר עבירות אלו כתועבה/תועבות (יח: כו, כז, כט, ל; כ:יג), זמה (יח:יז; כ:יד), תבל (יח:כג; כ:יב) וחסד (כ:יז), כך גם מגדיר החוק החיתי את העבירות הללו כ-burkel, המתורגם כ'תועבה': Friedrich, op. cit., p. 113: Greul/Greultat.
  23. לאנדסברגר משווה את שלוש החטיבות הללו לשלושת המונחים האכדיים: dīnu = דינים אזרחיים, kibsu = הוראות מוסר (מילולית: דרך [התנהגות]), parsu = דיני פולחן; ראה: B. Landsberger, Die babylonischen Termini für Gesetz und Recht', Symbolae Koshaker, 1939, p. 223
  24. שולר, הוראות, עמ' 47, טור A III, שורות 37-21.
  25. לשרי צבא הפועלים כשופטים השווה גם: אלפ (לעיל, הערה 11), עמ' 392, שורה 32 ואילך. ולמצב דומה בישראל ראה שמ' יח: כא ואילך; דב' א:טו-טז. כמו ב'הוראות החיתיות' (שולר, הוראות, שם, שורות 10-9) כך גם בישראל משתפים השופטים פעולה עם זקני המקום; ראה דב' כא:ב; וראה ספרי: Deuteronomy, 1972, p. 234
  26. DI-NU-ma u-da-I; השווה: 'הביא דבר', שמ' יח: יט, כב.
  27. šuwattari המתייחס ל-suwant (= מלא, גדול). משמעות זו עולה בצורה ברורה מתוך צו דומה בהכרזתו של מורשיליש: J. Friedrich, Der alte Orient, XXIV, 3, p.20, Keilschrifttexte aus Boghazköi, III, 3, III: 27-33, שם נאמר, כי כאשר מובא דבר למשפט יחקרהו הכוהן. אולם אם הדבר גדול מדי (šal-le-eš-zi), יישלח אל המלך.
  28. השווה: אלפ (לעיל, הערה 11), עמ' 32 ואילך. הוראות אלה יש להשוות לשמ' יח:כב: 'והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם.' השווה דב' א:יז.
  29. ראה: J. Friedrich, Hethitisches Wörterbuch (להלן: פרידריך, מילון).
  30. מובנו: 'לא ירשיע צדיק ולא יצדיק רשע;' ראה תרגום: Goetze, ANET, p. 211; וראה: אלפ (לעיל, הערה 11), עמ' 35-34. פרידריך (Hethitisches Elementarbuch, II, 1967, p. 70) משווה לכך את הנוסחה היוונית τον ήττω λογον κρείττω ποιείν'לעשות את הרע טוב' (Plato, Apologia, 18b). הניסוח היווני מצוי למעשה גם במקרא: 'הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע... מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו' (יש' ה: כ-כג); והשווה גם מש' כד: כג: 'אמר לרשע צדיק אתה.' 'אמר' בשני הכתובים פירושו חורץ/קובע בדרך משפט. על 'טוב ורע' במובן משפטי ראה: W. Malcolm Clark, Journal of Biblical Literature [=JBL], LXXXVIII (1969), pp. 266 ff.
  31. דבר זה מזכיר את שמואל הסובב בערים השונות ושופט את ישראל (שמ"א ז:טז-יז).
  32. ל-arzanantar (= מציאת מחסה) ראה: פרידריך, מילון, עמ' 34.
  33. arnuwala הוא עקור ומחוסר בית של קבע.
  34. למשמעותו של išhuešnit ראה: שולר, הוראות, עמ' 57, טור III A, שורה 97
  35. המעבר מגוף שלישי לגוף שני מצוי לעתים קרובות בחוק המקראי; ראה, למשל, שמ' כא: יב-יג, יד, כב-כג. בשים לב לעובדה, שהמעבר הזה מצוי גם באוסף משפטי חיתי, שנראה עשוי מקשה אחת, יש להיזהר ביצירת רבדים ומקורות על בסיס שינוי בפנייה מגוף שלישי לשני, ולהיפך. על המעבר מגוף לגוף בהוראות חיתיות ראה: שולר, הוראות, Bēl Madgalti, עמ' 45.
  36. התרגום האנגלי של התורה בהוצאת Jewish Publication Society, 1962, קולע למטרה: You shall neither side with the mighty to do wrong
  37. 'גדל' יכול להשתבש על נקלה ל'ודל', ומכאן התיקון המקובל: 'ונדל לא תהדר בריבו', הנתמך על-ידי וי' יט:טז: 'לא תהדר פני גדול', ומקבל חיזוק מן המקבילה החיתית.
  38. גירסת השבעים: καί ού δικαιώσεις τόν άσεβή ένεκεν δώρων'ולא תצדיק רשע עקב שחד'. השווה יש' ה: כג: 'מצדיקי רשע עקב שחד', והתרגום היווני שם: οί δικαιούντες τόν άσεβή ένεκεν δώρων הזהות בניסוח מפתיעה, ויש אפוא לקחת בחשבון את האפשרות, כי ביש' פרק ה יש ציטוט מן התורה (השווה שם בהמשך, פסוק כד: 'כי מאסו את תורת ה' צבאות'). עם זאת יש להודות, כי 'עקב שחד' שבא לפני 'ושחד לא תקח כי השחד יעור' וגו' יוצר טאוטולוגיה, וייתכן אפוא, שהוא שולב לכאן על-ידי סופר מאוחר בהשפעת יש' ה:כג. על-כל-פנים, נוסח השבעים בשמ' כג:ז (בלי לשים לב לסיום 'עקב שחד') נראה מקורי יותר, לא רק בשל הקושי בנוסח המסורה, כי-אם בשל השלימות הרעיונית שבו: האזהרה על הרשעת צדיק, מחד גיסא, ועל הצדקת רשע, מאידך גיסא; והשווה דב' כה:א; מל"א ח:לב; מש' יז: טו. הנוסח המתוקן (על-פי השבעים) בשמ' כג:ז הוא אפוא קרוב יותר למקבילה החיתית.
  39. ראה המקורות המצוטטים בהערה 14 לעיל. על נקודות-המגע בין הוראות אלה לבין הציוויים בעניין משמרת המשכן בס' במדבר ראה: J. Milgrom, Journal of the American Oriental Society [=JAOS] , XC (1970), pp. 204-209
  40. בין היתר מוצאים כאן אזהרה לא לדחות את טקסי החג בשל היציאה לדרך (KASKAL) או עיסוק אחר (סעיף 9), דבר המזכיר לנו, כמובן, את במ' ט: ט-יד.
  41. מן הבחינה המקראית מאלפים ביותר ההוראות בעניין: (1) שיירי הקרבנות (6§): 'אם לא תוכל לכלותו... אכול במשך שלושה ימים' – השווה וי' ז:טז-יח; יט:ה-ח; (2) המרת בעלי-חיים המיועדים לקרבן (7§) – השווה וי' כז: לב-לג; (3) העבדת בעלי-חיים מן המוקדשין (§7) – השווה דב' טו:יט.
  42. הפועל החיתי המופיע כאן הוא ištantai השווה ל-uhhuru האכדי (פרידריך, מילון, עמ' 91), שהוא הפועל העברי 'אחר'. החוק בדב' כג: כב 'לא תאחר לשלמו' הוא שונה, שכן הוא דן באיחור תשלום הנדר, ולא באיחור הגשת קרבן חובה.
  43. גם אלה אמנם מצויות בספרות הכוהנית שבתורה.
  44. עיין לעיל, הערה 15.
  45. ראה = Assyrian), L. Waterman, Royal Correspondence of the Assyrian Empire, No. 1239 and Babylonian Letters Belonging to the Kouyunjik Collection of the British Museum [=ABL]). מבחינת התוכן יש כאן זהות עם קטע מחוזה אשר כרת אסרחדון עם הוואסאלים (D.J. Wiseman, Vassal Treaties, 1958, II. 494-512), המנוסח בגוף ראשון רבים, אולם חוזים אלו נכרתו עם המדים, ולא עם אזרחי אשור.
  46. ואטרמן (לעיל, הערה 45), מס' 1105. כן נשתמרה שבועת אמונים של הוואסאלים של אסרחדה (וייזמן [לעיל, הערה 45], שם), המנוסחת בגוף ראשון רבים. הלשון והסגנון של שבועה זו דומים מאוד לאלו של 1105, ABL; והשווה: וייזמן, עמ' 9; שולר, הוראות, עמ' 5 ואילך.
  47. ראה: D.B. Weisberg, Guild Structure and Political Allegiance in Early Achaemenid Mesopotamia, 1967. טקסט 1 עבר לאחרונה עיבוד יסודי בידי רנגר; ראה J. Renger, JAOS, XCI (1971), pp. 494 ff.
  48. ABL, 33:13-14 (השווה לאחר קולאציה: S. Parpola, wLetters from Assyrian Scholars' etc., tupšarre, bārē, mašmašē, asê, dāgil issūre (AOAT, V, 1, 1970, No. 2) 'הסופרים, הרואים, הכוהנים, הרופאים, המסתכלים בציפורים'.
  49. ראה: (ABL, 202, rev. 10-13) sābē, māresunu u aššatišunu; והשווה בקשר לטקסי הברית של אשורבניפל: וייזמן (לעיל, הערה 45), שורה 5; M. Streck, Assurbanipal, II, 1916, p. 4, I:18
  50. השווה ספרי (לעיל, הערה 25), עמ' 101.
  51. שים לב ל-riksa rakāsu אצל ויידנר (לעיל, הערה 12), עמ' 257 ואילך, ועוד בהרבה מקומות.
  52. ויידנר, שם.
  53. אבלינג (לעיל, הערה 14).
  54. ראה, למשל, בכתובות סרגון: ana šûbuz şibitti palāh ili u šarrī akli šāpirī uma "iršunuti 'כדי ללמד תורת יראת אלוהים ומלך שלחתי פקידים ושרים' (לעניין sibittu ראה: S. M. Paul, JBL, LXXXVIII (1969), pp. 73-74
  55. השווה במיוחד דה"ב יז:ז-ט; וראה ספרי (לעיל, הערה 25), עמ' 163.
  56. עיין: The Assyrian Dictionary of the Oriental Institute of the University of Chicago [= CAD], A I, pp.278-279
  57. פס' ח המונה את הלויים אפשר שהוא משקף את מגמתו המיוחדת של בעל ס' דה"י, מה שאין כן פס' 7 ו-9 הנראים מהימנים; ראה פירושו של רודולף לכתובים אלה: W. Rudolph, Chronik-bücher, 1955, pp. 250-251
  58. ראה ספרי (לעיל, הערה 25), עמ' 163 ואילך.
  59. השווה הברית בימי אסא (דה"ב טו: י-טו), העשויה לשקף מסורת מהימנה.
  60. במסגרת מצומצמת זו לא נוכל לדון ביחס שבין ברית סיני לברית שכם (עיין, למשל: מ-י בן גוריון, סיני וגרזים), בעיה שהיא מרכזית בתולדות הברית והחוק בישראל וראויה לליבון מיוחד; וראה לעת-עתה בספרי, עמ' 146 ואילך.
  61. אין להוציא מכלל אפשרות טקסים מחזוריים של חידוש הברית, אם שנתיים (כך מובינקל) ואם כל שבע שנים (כך אלט בהסתמך על דב' לא: ט-יב). חידוש הברית מדי שנה ידוע לנו כבר מן התקופה הבבלית העתיקה; ראה, למשל, מכתבו של מלך אנם מארך לסינמובליט מבבל: u ša ša-at-ti-šu ni-iš ilim u-te-ed-di-šu 'והאלה מתחדשת מדי שנה' (A. Falkenstein, Bagdadische Mitteilun gen, II, 1963, iv:19, p. 54). לחידוש שנתי של בריתות ביוון ראה תוקידידס ה, יח: 9: Τόν δέ όρκον ανανέουσθαι κατα ένιαυτον'והאלה תתחדש מדי שנה'.
    יש להודות, שבריתות אלו הן מדיניות, ואינן עומדות על מישור אחד עם הבריתות שאנו עוסקים בהן. אולם ב'סרך היחד' מוצאים אנו חידוש ברית מדי שנה, והוא עשוי טקס עתיק. חידוש חוזים מדי שנה היה מקובל ביותר באגודות דתיות בתקופה ההליניסטית (ראה: אריקסן [לעיל, הערה 15], שורות 5-4; H. Sottas, Papyrus Demotiques de Lille, 1921, No. 29, 1.4 ;5-4), אולם נמצאה אמנה מצרית מן התקופה הפרסית, שגם בה מדובר על תוקף למשך שנה: C. Roberts, T.C. Skeat and A.D. Nock, Harvard Theological Reviw, XXIX (1936), pp. 84-85. הצורך בחידוש הברית מדי שנה אינו מעיד על חולשת תוקפו, כי-אם להיפך, על חשיבותו; הקהל צריך לשנן את הברית ולהשרישה בתודעתו שנה שנה; עיין, למשל: E. Seidl, Ptolomäische Rechts-geschichte, 1962, p. 154. על התקנון של כת היחד בקומראן ויחסו לתקנונים של אגודות דתיות-פולחניות בעת ההיא עומד אני לדון בהרחבה בקרוב.
  62. ראה במיוחד נחמ' י: כט, אשר לפיו 'כל הנבדל מעמי הארצות אל תורת האלהים' רשאי להצטרף לאמנה. כתב ההסמכה שניתן לעזרא להשליט את דת אלוהיו בעבר הנהר (ז: יב-כו) אין לראותו כהסדר כפי מטעם המלך הפרסי, אלא כהכרה רשמית בחוקיה של עדת בני הגולה. רק בני העדה הזאת, אשר קיבלו על עצמם בשבועה לקיים את החוקים הללו, כפופים היו לסאנקציות המתוארות בעז' ז: כו. אין אפוא לראות בעזרא פקיד ממלכתי מטעם המלכות הפרסית כפי שהניח שידר (H. H. Schaeder, Esra der Schreiber, 1930), כי-אם סופר העדה היהודית, שהוכר רשמית על-ידי המלך. ביקורת יסודית ביותר על עמדתו של שידר השמיע לאחרונה מובינקל; ראה: S. Mowinckel, Studien zu dem Buche Ezra-Nehemia, III, 1965, pp. 117 ff.
  63. ראה להלן.
  64. נראה, כי מסמך זה הוא חוקת היסוד של העדה החדשה, המתרכזת מסביב למקדש בירושלים. התקנות שבאמנה זו הן חיוניות לקיומה של העדה מבחינה דתית-פולחנית וחברתית, והן כוללות זה בצד זה חוקים עתיקים ותקנות חדשות. להערכה יסודית של האמנה ואופייה ראה: מובינקל (לעיל, הערה 62), ג, עמ' 142 ואילך.
  65. אין לתקנה זו כל קשר לחוק מחצית השקל שבשמ' ל: יא-טז; ראה: י' ליוור, ס' היובל לי' קויפמן, תשכ"א, עמ' נד ואילך.
  66. התרומות של השלטון הפרסי היו מוגבלות (עז' ז:כב), וכפי הנראה לא ניתנו על בסיס קבוע; עיין רודולף (לעיל, הערה 57).
  67. ראה: E. Ziebarth, Das griechische Vereinswesen, 1896; F. Poland, Geschichte de griechisehen Vereinswesen, 1909; M. San Nicolo, Ägyptisches Vereinswesen zur Zeit der Ptolomäer und Römer, I, 1913; II, 1915; idem, 'Vereinsgerichtsbarkeit im hellenistiscchen Aegypten', EPITYMBION – Heinrich Swoboda dargebracht, 1927, pp. 255-299; A.E.R. Boak, 'The Organization of Guilds in Greco-Roman Egypt', Transactions of the American Philological Association, LXVIII (1937), pp. 212-220; Seidl, op. cit. (supra, n. 61), pp. 152-156
  68. מראי-מקומות למובאות: Sottas, op. cit. (supra, n. 61), I, No. 29; Erichsen (Pap. demot. Prag), op. cit. (supra, n. 15); idem, 'Der Demotische Papyrus Hasmburg I', Acta Orientalia, XXVI (1961), pp. 97-107
  69. (iw-n (r) hmst); מילולית: נקיים ישיבה.
  70. Pap. Prag. I. 4; Pap. Hamburg, 1.5
  71. Pap. Prag, 1.7; Pap. Hamburg. 11. 8-9; Pap. Lille, 1.3. לעניין 'מלח ושמן' השווה את תרומת המלך הפרסי למקדש בעז ז: כב.
  72. Pap. Prag, 11. 7 ff.; Pap Hamburg, 11. 6-7; Pap. Lille, 1.6
  73. השווה 'כליל' במובן 'עולה' במקרא (ראה, למשל, דב' לג: י; תה' נא: כא), וכן בכתובות פוניות: H. Donner and W. Röllig, Kanaanäische und aramäische Inschriften [= KAI], I, 1962 69: 3,5,7,9; 74:5
  74. Pap. Lille, 11. 5-6; Pap. Prag, 11. 5-6; Pap. Hamburg, 1.11. עולות ונסכים אלה קרבים לאלים ולמלך ולמלכה כאחד; השווה עז' ו: י; וכן. A. Cowley, Eleph. Papyri, 30:25 f; מכבים א ז: לג; יב: יא. קרבנות לטובת המלך טופחו באופן מיוחד בתקופה הפרסית; ראה הירודוט א: 132.
  75. W. Spiegelberg, Demotische Papyrus aus den Königlichen Museen zu Berlin, V, pp. 18-19
  76. ראה לעיל, הערה 61.
  77. ראה לאחרונה ערך זה ב-CAD, אות K.
  78. ראה לאחרונה לעניין זה: Cuneiform Texts in the British Museum, Vol. XLIX, Nos. 115' 143, 144, 147, 149; וכן מאמר הביקורת: J. Oelsner, Zeitschrift für Assyriologie und ver-wandte Gebiete [= ZA], LXI (1971), pp. 159 ff.; השווה, למשל: ina puhur mārē Babili u kiništi šut Eanna = בקהל בני בבל... והכנסת של [מקדש] אאנה [בארך] (E.W. Moore, Neo-Babylonian Business and Administration Documents, 1935, No. 182:16).
  79. הראשון שעמד על הקשר בין המונח kiništu הבבלי למושג 'כנסת' בספרות הרבנית היה שרידר (O. Schroeder, Orientalische Literaturzeitung, XIX, 1916, pp. 268 ff.), אלא שיש להבחין בין 'כנסת' הרגילה, המציינת את הכוהנים-ההדיוטות המשמשים במקדש בתפקידיהם השונים (השווה 'בני הכנסת' במשנה בכורות ה:ה, שהם הכוהנים-ההדיוטות, בניגוד למומחים. על משמעות זו של 'כנסת' כבר עמד גייגר, המקרא ותרגומיו, עמ' 82 ואילך. [ראה, לעומת זה: א"א פינקלשטיין, הפרושים ואנשי כנסת הגדולה, ניו-יורק תש"י, עמ' לב; וראה: ח' אלבק, ס' קדשים, השלמות, עמ' 390. – העורך.] לדעת גייגר גם 'ראש הכנסת' ו'חזן הכנסת' אינם קשורים לבית-כנסת) לבין 'כנסת הגדולה', המהווה גוף מורכב, שבו מיוצגים גם נציגים מן העם; ראה במיוחד ס' מכבים א יד: כח: έπί συνγωγης μεγάλης ίερεων καί λαύς καί άρχόντων έθνους καί τον πρεσβυτέρων τής χώρας 'בכנסת הגדולה של הכוהנים, והעם, וראשי האומה וזקני הארץ'. אין כאן התפתחות מ'כנסת הגדולה' ל'כנסת' כפי שגייגר מניח, כי-אם מדובר כאן בשני מוסדות: אחד מצומצם יותר לכהונה (כנסת), ושני המקיף נציגות לאומית רחבה (כנסת הגדולה) אף-על-פי שהכוהנים נציגי המקדש תופסים בה מקום ראשון. מצב דומה היה קיים גם בבבל. ה-kiništu בבבל כללה בראש וראשונה את עדת הכוהנים-ההדיוטות או את חבר הכוהנים (השווה 'וחברנם' בתקנון ממרסיי, 69:19, KAI, I; וכן שם, 159:4), אך בהצטרפה ל-puhru = לקהל (ראה לעיל, הערה 78) היוותה גוף מייצג חשוב.
  80. ראה לאחרונה: א-א אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, תשכ"ט, עמ' 505 ואילך, ושם, הערה 70.
  81. E. Unger, Babylon – Die heilige Stadt nach der Beschreibung der Babylonier, 1931, No. 57, pp. 319 f., 11. 19 ff.. לתרגום מתוקן של התעודה ראה: B. Landsberger, ZA, XLI (1933), pp. 297 ff.
  82. השווה עז' ו: ט: 'ומה חשחן... להוא מתיהב להם.' ההבדל בין התעודה הבבלית לבין הטקסט המקראי הוא, שבתעודה הבבלית מתחייבת העדה להקצות מאוצרות המקדש בשביל מנהיגה, ואילו בטקסט שבס' עזרא המלך הוא אשר מתחייב לתת מאוצרותיו בשביל צורכי המקדש.
ביבליוגרפיה:
כותר: למקורו של הדגם האפודיקטי בחוק המקרא
מחבר: ויינפלד, משה
תאריך: תשל"ב , גליון מא
שם כתב עת: תרביץ
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
בעלי זכויות: י"ל מאגנס
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך