עמוד הבית > חוק וחברה במקרא > פולחן

תקציר
מאמר זה מציג טענה לפיה האשרה, המוזכרת במקרא ובמקורות נוספים מהאלף הראשון לפנה"ס (כתובות העבריות מכונתילת עג'רוד שבצפון-סיני ומח'רבת אל-קום שעל הדרך העולה מבית-גוברין לחברון), אינה אלה אלא חפץ סמלי מקודש.

 
האשרה במקרא ובמקורות אפיגרפיים עבריים | מחבר: שמואל אחיטוב
 

בית מקרא

גילויין של הכתובות העבריות מכונתילת עג'רוד שבצפון-סיני ומח'רבת אל-קום (שכנראה יש לזהותה במקדה) שעל הדרך העולה מבית-גוברין לחברון, העלה מחדש את שאלת פולחן האשרה בישראל בתקופת המקרא. הזכרתה של אשרה בכתובות אלה נתפרשה כראיה להשערה שביהודה ובישראל של תקופת המקרא נהגו בני ישראל לעבוד את אשרה. יתר על כן, ציורי הדמויות שעל הפיטסים מכונתילת עג'רוד נתפרשו בזיקה לכתובות שעליהם ועל שברי הטיח שנשר מקירות הבניין, כראיה שאשרה היתה בת זוגו של ה' אלהי ישראל.

במקורה היתה אשר אחת האלות הראשיות במשפחת אלי כנען. על חשיבותה ומקומה שם מעידים כתבי אוגרית המזכירים אותה כבת זוגו של אל, כיוצרת האלים (קנית אלם), אמם של שבעים בני אשרה, הגבירה אשרת ים (רבת את'רת ים), אשרת צורים ואלת צידונים. אלא שכל העדויות הללו הן בנות השליש השני של האלף השני לפני סה"נ. בכתובות הפיניקיות מהאלף הראשון לפני סה"נ – מתקופת המקרא – לא נזכר שמה של אשרה. והרי זו מטרת הדברים, לברר את המשמעות של אשרה במקרא ובתקופתו בישראל, ולהסיק משם על מהות ההזכרה של אשרה בכתובים ובכתובות.

הכתובים המזכירים את אשרה נחלקים לכמה קבוצות: ההזכרות בתורה (שמ' לד, יג; דב' ז, ה; יב, ב-ג; טז, כא-כב). האשמות כלליות גורפות על עבודת או עשיית אשרות או אשרים בספרות ההיסטוריוגרפית (שופ' ג, ז [השווה ב, יג; י, ו; שמ"א ז, ג, ד; יב, י – הבעלים והעשתרות וכיו"ב]; מל"א יד, טו; כב-כג; מל"ב יז, י טו; כג, טו) ובדברי הנביאים (יש' יז, יח; כז, ט; יר' יז, ב; מי' ה, יב-יג), והעדויות המפורטות בספרים ההיסטוריים (שופ' ו, כה-לא; מל"א טו, יג; יח, יט; מל"ב יג, ו; יח, ד, טו; כג, טו) כא, ג, ז). בכתובים המזכירים את אשרה בספר דברי-הימים (דה"ב יד, טו, טז; יז, ו; יט, ג; כד, יח; לא, א; לג, ג, יט; לד, ג-ז) אין חידוש. הם אינם עצמאיים, אלא תלויים בספר מלכים.

נראה שהצורה אשרים, בלשון רבים (שמ' לד, יג; דב' ז, ה; יב, ב-ג; מל"א יד, טו, כב-כג; מל"ב יז, י; כג, יד-טו; יש' יז, יח; כט, ט; יר' יז, ב; מי' ה, יב-יג) מנתקת את הקשר בין אשרה לחפץ הנקרא כן, בלשון זכר. אף ראוי לציין שאין במקראות 'אשר' בלשון יחיד, כשם שאין בכתובים אשרה או אשרות עם כינוי חבור, זה נשמר תמיד לאשרים (שמ' לד, יג; דב' ז, ה; יב, ג; מל"א יד, טו; יר' יז, ב; מי' ה, יג). כל ההזכרות של אשרים באות בכתובים בספר דברים או בכתובים מן הספרות המשנה-תורתית, כולל שמ' לד, יג שאף הוא משנה-תורתי. כל הכתובים הללו מזכירים מזבחות, מצבות ואשרים (בכמה גם פסלים: דב' ז, ה; יב, ג; מי' ה, יב-יג). ערכן ההיסטורי של כל המובאות מצומצם, הן שייכות להזהרות וההאשמות הכוללניות נגד עבודה זרה ואביזריה. לאותה מסגרת שייכים גם דבריהם של ישעיהו (יז, יח; כז, ט), מיכה (ה' יב-יג) וירמיהו (יז, ב). כולן כלליות ולא ממוקדות.

האשרים, ולעתים גם האשרות (כגון דב' טז, כא-כב), עניינם ומעמדם כשל המצבות והחמנים (שמ' לד, יג; דב' ז, ה; יב, ב-ג; מל"א יד, כב-כג; מל"ב יז, י; כג, טו; יש' יז, יח; כז, ט; מי' ה, יב-יג). המדובר במערך של המזבח והחפצים המקודשים שלידו, מצבות, חמנים ואשרים. מהי מצבה אנו יודעים לא רק מן הכתובים אלא גם מהמימצא הארכיאולוגי, כגון המצבות שנמצאו במקדש ה' בערד. המצבות היו סמלים הקשורים בעבודת האל, אולי סמלו את נוכחות האל. אבל במהרה הפכו למזכרת למציב המצבה לפני האל. איננו יודעים בבירור מהם החמנים, נראה שהיו מתקנים לקטורת שהוצבו על המזבח (השווה דה"ב לד, ד: "וינתצו לפניו את מזבחות הבעלים והחמנים אשר למעלה מעליהם גדע"), או לידו. אשרים לא שרדו וזה לפי שנעשו מחומר כלה, מעץ, כפי שמעידים הפעלים הנופלים על עשייתם או ביעורם: נט"ע (דב' טז, כא), כר"ת (שמ' לד, יג; שופ' ו, כה-כח; מל"א טו, יג; מל"ב כג, טו ועוד), גד"ע (דב' ז, ה; דה"ב יד, ב; לא, א) ושר"ף (דב' יב, ג; מל"א טו, יג; מל"ב כג, ו, טו).

הכתוב בדב' טז, כא מפרש שהמדובר בעץ ממש: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל זבח ה' אלהיך" וגו', הוא הדין במסופר על גדעון: "...ויאמר לו ה' ...והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת... וישכימו אנשי העיר בבקר והנה נתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כרתה... ויאמרו אנשי העיר אל יואש הוצא את בנך וימת כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו" (שופ' ו, כה-כח). הכתוב מספר במזבח הבעל. האשרה אשר עליו, היינו לידו, אינה מוצגת כאלוהות, כזוגתו של בעל. המזבח הוא מזבח הבעל ולא מזבח הבעל והאשרה, וכמו שאין כאן פסל לבעל, רק מזבח, כך אין כאן סמל ל'בעלת'. אין המדובר בזוג אלים אלא במזבח הבעל ובעץ מקודש לבעל.

על האשרה שעשה אחאב בשומרון אומר הכתוב' "ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה שמרון ויעש אחאב את האשרה" וגו' (מל"א ט"ז, לב-לג). יתר על כן, כשאליהו נלחם בבעל ובכוהניו ציווה על אחאב: "ועתה שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמשים ונביאי האשרה ארבע מאות אכלי שלחן איזבל" (מל"א יח, יט). לכאורה מעמדה של האשרה כמעמדו של הבעל, רק פחות ממנו. אבל בהמשך הסיפור אין זכר לנביאי האשרה. התחרות היא בין אליהו לנביאי הבעל. אליהו פונה לעם ואומר להם: "אני נותרתי נביא לה' לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמשים איש" (פס' כב). אליהו שוחט את נביאי הבעל בנחל קישון (פס' מ). נביאי האשרה אינם קיימים. לא לחינם רואים בפסוקית "ונביאי האשרה ארבע מאות" תוספת, ולא חלק מקורי של הכתוב. ואין להתפלא על כך, שהרי האשרה האמורה לבוא שומרונה עם איזבל הצורית, אינה מוזכרת בכתובות פיניקיות מצור או מכל מקום אחר. האשרה אינה נזכרת, ולו פעם אחת, באוסף הכתובות הפיניקיות העשיר שמן האלף הראשון לפני סה"נ.

בתיאור מלכותו של אסא מלך יהודה מסופר: "ויעבר הקדשים מן הארץ ויסר את כל הגללים אשר עשו אבתיו וגם את מעכה אמו ויסירה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה ויכרת אסא את מפלצתה וישרף בנחל קדרון" (מל"א טו, יב-יג). מפלצת הוא כינוי גנאי לאשרה. הדבר המכעיס והמרגיז עד כדי רעדה (השווה תה' נה, ו: "יראה ורעד יבא בי ותכסני פלצות"; איוב ט, ו: "ונבהלתי ואחז בשרי פלצות"). מפלצת הוא כינוי גנאי כמו "סמל הקנאה המקנה" (יח' ח, ג, ה), הסמל, הצלם, הגורם לקנאה.

חזקיהו טיהר את הפולחן והשמיד את האבזרים העשויים להסיט את העם מעבודת האלהים הטהורה: "הסיר את הבמות ושבר את המצבת וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה" וגו' (מל"ב יח, ד). אבל אחריו בא בנו מנשה שהרע לעשות "וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו ויקם מזבחת לבעל ויעש אשרה... וישתחו לכל צבא השמים ויעבד אתם" וגו' (מל"ב כא, ג), "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלם אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם" (שם, פס' ז). מעשיו של מנשה נתבטלו בימי יאשיהו: "ויצו המלך את חלקיהו הכהן הגדול ואת כהני המשנה ואת שמרי הסף להוציא מהיכל ה' את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים וישרפם מחוץ לירושלם בשדמות קדרון... ויצא את האשרה מחוץ לירושלם לנחל קדרון וישרף אתה בנחל קדרון וידק לעפר... ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה' אשר הנשים אוגרות שם בתים לאשרה" (מל"ב כג, ד-ז).

כאן מדובר לכאורה באשרה הנעבדת כמו הבעל וכל צבא השמים, כלומר באלוהות. אבל כל הקורא את הכתובים המדברים בעבודת צבא השמים (דב' ד, יט; יז, ג; מל"ב יז, טז; כא, ה; יר' ח, ב; יט, יג; צפ' א, ה) יווכח שלפניו דפוס לשון משנה-תורתי מובהק. זו אחת ההגזמות של הסופרים הנמנים על האסכולה המשנה-תורתית, או ההולכים בעקבותיהם. אין זאת אומרת שיאשיהו לא ביער את האשרה שעשה מנשה במקדש, תחת האשרה שהאביד חזקיהו אביו, אלא שהאשרה לא היתה אלוהות כי אם אביזר מאביזרי הפולחן. כמוה כאשרה שהיתה בבית-אל, שגם אותה שרף יאשיהו (מלב כג, יד-טו).

כיצד לפרש אפוא את האמור על "בתי הקדשים אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מל"ב כג, ה)? – אכן זה פסוק קשה. קשה התיבה "בתים" שלפי הענין יש לפרשה כאריגים. ושמא אפשר לקשור זאת בסיפורו של פלוטרכוס (אודות איסיס ואוסיריס, סע' 16-15) על איסי שעטפה את הערער שהסתיר את ארונו של אוסיריס בפשתן ושפכה עליו בושם, ושאותו עץ עודנו נערץ בגבל.

ואל יקשה עלינו הלשון "פסל האשרה" האמור אצל מנשה (מל"ב כא, ז). נראה שמנשה לא נטע עץ לאשרה אלא עשה אשרה, אולי עמוד מסוגנן של עץ, מעשה ידי אמן.

קודם שניתן יהיה לדון בהזכרות של אשרה בכתובות העבריות נביאן כאן, שהרי הן אינן מצויות לכל אחד.

הכתובות מכונתילת עג'רוד

  1. ...ב] רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה
  2. ... ] ליהוה התמן ולאשרתה [
  3. ... ] ברכתך ליהוה תמן ולאשרתה יברך וישמרך ויהי עם אדני [
  4. ...י] תנו ליהוה תימן ולאשרת[ה

הכתובות מח'רבת אל-קום

  1. ברך אריהו ליהוה נצרי ולאשרתה הושע לה לדניהו
  2. ולאשרתה

(הכתובות הובאו בספרי: 'אסופת כתובות עבריות' ירושלים תשנ"ג, עמ' 111, 153, 159-156).

בניגוד לטענות שהועלו בעבר, התברר שאין שום קשר בין הציורים שעל הפיטס והדמויות של החיות המאונשות מכונתילת עג'רוד לכתובות שעליו (כתובת מס' 1). הציורים קדמו לכתובות, וחלק מהכתובות נכתבו-שורבטו על הציורים. הציורים אינם של אל וזוגתו, אינם של יהוה ואשרתו.

באף אחת מהכתובות אשרה אינו שם של אלה. אשרה אינו שם עצם פרטי. מבחינה דקדוקית, בעברית אי-אפשר לצרף לשם עצם פרטי כינוי חבור. אשרה היא אפוא חפץ כלשהו שאפשר לשייכו. האשרות הנזכרות בכתובות מכונתילת עג'רוד הן אשרתו של יהוה שומרון וזו של יהוה תימן. גם בכתובת מח'רבת אל-קום מדובר באשרתו של יהוה. שאין מדובר באלוהות כלשהי אני למד גם מנוסח הברכה בכתובת מס' 3 מכונתילת עגכ'רוד: "יברך וישמרך ויהי עם אדני", ולא 'יברכך וישמרך ויהיו עם אדני'. ובכתובת מח'רבת אל-קום: "הושע לה לדניהו", ולא 'הושעו לה לדניהו'. לאשרה אין מעמד משלה.

התופעה שאנשים המברכים או הנשבעים, מצרפים אל האל, בברכה או בשבועה, חפצים מקודשים הקשורים בפולחן אינה מתמיהה והיא שגורה למדי. עמוס מתנבא על מפלתם של "הנשבעים באשמת שמרון" (ח, ד), וצדקו המציעים לגרוס שם 'הנשבעים באשרת שמרון'. "אשמת" שיבוש מכוון לגנאי של 'אשרת'. וביב מצינו: "מו[מאה זי] מנחם בר שלום בר הו[דויה זי] ימא למשלם בר נתן בין [הו אלה]א במסגדא ובענתיהו" (A. Cowley, Aramaic Papyri of the Fifth Cetury B.C., Oxford 1923, p. 147), פירוש: 'השבועה אשר מנחם בן שלום בן הודויהו נשבע למשלם בן נתן באל יהו במסגד ובענתיהו'. ענתיהו הוא כנראה אלוהות סינקרטיסטית המורכבת מהאלה ענת והאל יהו, אבל "מסגדא" אינו אלוהות, אלא מקדש או עצם מקודש שסוגדים, משתחווים לו.

י"ח טיגאי עמד ברשימתו הקצרה (J.H. Tigay, "A Second Temple Parallel to the Blessing from Kuntillet 'Ajrud", IEJ 40 [1990], p. 218) על ברכת הפרידה מהמזבח ביום הושענא רבה, או שמא בכל יום מימי חג הסוכות, לאחר הקפת המזבח, בימי בית-שני. וכך שנו במסכת סוכה (ד, ה): "יפי לך מזבח, יפי לך מזבח. רבי אליעזר אומר ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח". ברכה ושבועה בחפצים מקודשים (ולאו דווקא בנקיטת חפץ) הינם חזון נפרץ. וכך מברכים לקב"ה בפתיחת הארון: "בריך שמיה דמארי עלמא, בריך כתרך ואתרך" (ברוך שמו של אדון העולם ברוך כתרך ומקומך).

בתקופת המקרא אשרה כבר ירדה מגדולתה. היא אינה בפיניקיה וגם לא נתקיימה בישראל כאלוהות, רק כעצם מקודש, סמל המשמש בפולחן היהודי והישראלי, כמו המצבה.

מחוץ לישראל, נמצאו בעקרון הפלשתית (תל מקנה) של מאה ז' לפני סה"נ שתי כתובות המזכירות את אשרת. שתי הכתובות הרשומות על כדים הן: "קדש לאשרת" ו"לאשרת". האם הכוונה כאן לאלה אשרה? – אתמה מאוד אם כך הוא. פלשת תהיה יוצאת דופן בהשרדותה של אשרה, שעה שהיא נעלמה מן העולם הכנעני. אכן, נראה לי שיש להבין כאן "לאשרת" כמו בכתובת שעל שבר אחד של כלי מעקרון: "למקם", היינו למקום המקודש. בפירוש זה תומכות כמה כתובות כנעניות (פינקיות ופוניות).

בכתובת מאם אל-עואמד, שנקנתה במעצוב (נ' סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, ירושלים ותל-אביב תש"ב, מס' 27) נאמר: "ערפת כברת... אש בן האלם... לעשתרת באשרת אל חמן" וגו'. היינו: 'האולם הגדול... אשר בנו האלים = הנכבדים... לעשתרת במקום (הקודש) של האל חמון' וגו'. ובכתובת הפיניקית מעכו שפירסם מ' דותן ("הכתובת הפניקית מעכו", ארץ-ישראל יח [תשמ"ה], עמ' 117): "...לשלת אש על אשת...", היינו: 'לשלת אשר על המקום (הקדוש)'. וכך גם בכתובת פונית (CIS I, 37779) מוזכר "אשר הקדש", היינו: 'מקום (אתר) הקודש'. נראה אפוא שגם בעקרון לא באשרה מדובר אלא במקום, באתר המקודש.

נראה לי שאין ראיות מספיקות לפולחן האשרה באלף הראשון לפני סה"נ, לא בישראל וביהודה, ולא בשכנותיהן (הזכרתה של אשרה בכתובות דרום-ערביות אינה נוגעת לענייננו). בישראל וביהודה היתה האשרה רק סמל מקודש שהיה חלק מאביזרי הפולחן היהודי והישראלי, הטהרנים נלחמו להכחידו כדרך שנלחמו במצבות המקודשות, ובשאר חפצי הפולחן. גם נחש הנחושת שעשה משה לא נמלט מידי חזקיהו שכיתת אותו (מל"ב יח, ד). אפילו החפץ המקודש ביותר בפולחן הירושלמי, ארון הברית, לא נמלט מגינוי בפי ירמיהו שניבא על הימים הטובים העתידים לבוא: "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'" וגו' (יר' ג, טז-יז). הארון כנראה כבר לא היה וירמיהו מנבא שהוא עתיד להשתכח, שלא ישבעו בו, ולא יתייחסו אליו ככיסא ה'. ירושלים היא שתהיה כיסא ה', ולא חפץ מקודש.

ביבליוגרפיה:
כותר: האשרה במקרא ובמקורות אפיגרפיים עבריים
מחבר: אחיטוב, שמואל
תאריך: תמוז-אלול תשנ"ה , גליון קמג (ד)
שם כתב עת: בית מקרא
הוצאה לאור : החברה לחקר המקרא בישראל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך