עמוד הבית > חוק וחברה במקרא

תקציר
המאמר מציג את שתי צורות היסוד של חוקי המקרא: החוקים הקזואיסטיים, המכילים משפטי תנאי ומסקנות משפטיות לגבי מקרים מסוימים, והחוקים האפודיקטיים המאופיינים בניסוח מוחלט ופסקני. לפי גישתו של חוקר המקרא אלט, החוק האפודיקטי הוא יצירה ישראלית ייחודית, לעומת החוק הקזואיסטי, שהושפע מתרבות העמים באזור.

 
שתי צורות יסוד של חוקי המקרא (התיאוריה של אלט) | מחבר: יצחק אבישור
 

האוניברסיטה הפתוחה

הצעד החשוב הראשון במחקר הצורני-סוגי של החוק המקראי נעשה על-ידי החוקר א' אלט1 (Alt), מתלמידיו של גונקל (ראה יחידה 2, סעיף 2.3.1), בחיבורו: מקורות החוק הישראלי, שהתפרסם במקורו בגרמנית בשנת 1934. אלט הבחין בין שתי צורות יסוד עיקריות של חוקי התורה על-פי ניסוחם הסגנוני: האחד – החוק הקזואיסטי2; והאחר – החוק האפודיקטי3.

החוקים הקזואיסטיים

החוק הקזואיסטי הוא חוק מותנה; הוא מפרט את נסיבותיהם של מקרים משפטיים שונים ומציין את הדין בכל מקרה.4 מבחינה תחבירית מורכב החוק הקזואיסטי ממשפטי תנאי ומשפטי תוצאה. אם סגנונם של משפטי התנאי מאפיין השימוש בשתי מלות התנאי "כי" ו"אם".

השימוש בשתי מלות אלה מאפשר גיוון המקרים על-ידי חלוקתם לראשיים, המוצגים ב"כי...", ולמשניים, המוצגים ב"אם...". כדוגמא לחוק קזואיסטי אופייני מובא להלן חוק האמה (שמ' כא:11-7):

מקרה ראשי (כללי)

תנאי

תוצאה

וכי ימכר איש את בתו לאמה

לא תצא כצאת העבדים

תנאי משנה (מיוחדים)

1. אם רעה בעיני אדניה אשר לא (קרי: לו) יעדה

והפדה; לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה

2. ואם לבנו ייעדנה

כמשפט הבנות יעשה לה

3. אם אחרת יקח לו

שארה כסותה וענתה לא יגרע

4. ואם שלש-אלה לא יעשה לה

ויצאה חנם אין כסף

משפטי התנאי מגדירים את המקרה המיוחד ומגבילים אותו ביחס לאחרים. משפטי התוצאה מגדירים את המסקנות המשפטיות מן המקרה המתואר, כלומר את הדין. כל השותפים בדוגמא שלעיל מופיעים בגוף שלישי: המוכר, הקונה והאמה.

אלט מצא, שכמחצית החוקים בספר הברית מנוסחים בצורה זו (שמ', כא:2-כב:10). יש לשער על-כן, שחלק זה מספר הברית היה במקורו יצירה ספרותית עצמאית. חוקים בניסוח קזואיסטי מצויים אף מחוץ לחלק זה של ספר הברית, בייחוד בספר דברים, בין כאלה, שיש להם מקבילות בספר הברית (כגון: דב', טו:12-18) ובין כאלה שאין להם מקבילות (כגון: דב', כב:13-29).

על מקומם ומעמדם של החוקים הקזואיסטיים בחיי ישראל לומד אלט מן הניתוח הצורני של חוקים אלה, המגלה:
א. משפטי תנאי שעשויים היו לשמש הנחיות לחקירה;
ב. מסקנות משפטיות שעשויות היו לשמש כלים לפסיקה בידי השופטים.

לדעתו, חוקים אלה שייכים לתחום השיפוט התקין, ונועדו לספק צרכים מעשיים של שפיטה מקומית לא על-ידי שופטים מומחים, אלא על-ידי זקני המקומות וראשי בתי-האב. אלט רואה במשפט הפותח את פרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמ', כא:1) פתיחה של מערכת חוקים לשפיטה מקומית על-ידי דיינים הדיוטות, היושבים בשעת הצורך בשער, לדון בעניינים שבין אדם לחברו, בדיני נפשות, אישות ורכוש.

מערכת כזאת הולמת חברה יישובית ומשקפת, ללא ספק, את השלב שלאחר התנחלות בני ישראל בכנען. אולם, אין פירושו של דבר, שהיא מהווה יצירה ישראלית מקורית בתחום החוק. השוואתה למערכות חוקים, שקדמו לה בזמן (הבבליים, האשוריים והחתיים), מגלה נקודות מגע לא מעטות ביניהן, בתוכן ובצורה. מתברר שדווקא הניסוח הקזואיסטי שולט שליטה כמעט בלעדיה בחוקים הלא-ישראליים. החוקים הקזואיסטיים הינם חילוניים לפי טבעם ועוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ולכן אין מתבלטים בהם האופי הדתי-לאומי המיוחד של ישראל ביחס לעמים אחרים, ותפיסתו הייחודית בתחום המשפט, הכופפת את החוקים לצו האלוהי המוחלט. מכאן הסיק אלט, שהישראלים קלטו את החוקים הקזואיסטיים מעמי כנען בסמוך לחדירתם לכנען וסיגלו אותם לצורכיהם המשפטיים.

החוקים האפודיקטיים

שונה הדבר בעיקרו בצורת היסוד האחרת של החוק המקראי – החוק האפודיקטי5. את החוק האפודיקטי מאפיין הניסוח המוחלט והסגנון הפסקני ואין בו פירוט כלשהו. לדוגמא: "מכה איש ומת מות יומת" (שמ', כא:12). המקרה הפלילי והדין גובשו במשפט קצר אחד. סגנונו שונה מזה של הניסוח הקזואיסטי על התניותיו המורכבות, אף שבהקשר שבו הוא נתון, מתעורר הרושם, שמדובר בחוק קזואיסטי. אולם לא רק בסגנונו הוא שונה מן החוקים שלתוכם נקלע, אלא אף בתוכנו. החוקים המופיעים בפסוקים 15-17 ממשיכים את החוק האפודיקטי בשמ', כא:12, ומהווים יחד אתו חוליה אחת:

1. "מכה איש ומת מות יומת" (פסוק 12);
2. "ומכה אביו ואמו מות יומת" (פסוק 15);
3. "וגנב איש ומכרו...6 מות יומת" (פסוק 16);
4. "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (פסוק 17).

ארבעת החוקים האלה דומים בניסוחם וברוחם: הנושא – בינוני פועל. המושא – "איש", או "אביו ואמו" והדין – צורת החיזוק באמצעות המקור המוחלט "מות יומת" (לדעת אלט יש דמיון אף במספר המלים, דהיינו; חמש). החוקים שלעיל הם מוחלטים. העונש בהם אינו מותנה בנסיבות מיוחדות, אלא טבוע בהשקפה, שהחוק נובע מרצונו המוחלט של ה' ואינו ניתן להמרה ראוי להשוותו לניסוח החוק בבר', ט:6 (וראה גם וי', כד:17).

חוקים אפודיקטיים אלה חדרו אל מערכת המשפט הקזואיסטית, כשהם נגררים אחרי המשפט הבודד (שמ', כא:12), שהוא לבדו מתיישב הגיונית עם תוכן הפרק. המשפטים האחרים (כא:15-17) היוו יחידה אחת עמו, ועל-כן הצטרפו אליו גם כאן.

חוקים שונים בניסוח אפודיקטי מצויים בספר הברית, גם שלא במסגרת הקובץ הקזואיסטי, הדן בפלילים, כמו: "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמ', כב:18), "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שם, כב:19) ואחרים. אליהם מצטרפות קבוצות החוקים שבוי', כ:9-13, 15-16, הכוללים איסורים בסגנון אפודיקטי על קללת הורים ועריות, כשחוזר בהם גזר הדין המוחלט: מות יומת. מבחינת תוכנם, נחשבים החוקים האפודיקטיים לאלוהיים וקשורים בתחום המקודש של היחסים שבין אדם לאלוהיו. גזר הדין המוחלט שבהם, נובע מרצונו של ה' ואינו מותנה במשפט, הנערך על-ידי שופטים מקרב העם כמו במשפטים שבין אדם לחברו, העוסקים בעיקר בענייני רכוש וקניין.

אלט מציין סדרות נוספות של חוקים אפודיקטיים בתורה, שניתנות לזיהוי ברור על-פי מבנן והאחידות הצורנית המאפיינת כל אחת מהן. האחת – שנים-עשר הארורים בדב', כז:15-26 (הדודקלוג)7, שכל אחד מהם פותח במלה "ארור", אלה מוכרזים בטקס פולחני מובהק של העדה ומסתיימים בקללה המסכמת: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן". השנייה – סדרת העריות בתורת כוהנים (וי', יח:7-17), הכוללת איסורים, הנאמרים בגוף נוכח, שחוזר בהם הצו באותה לשון; "ערות... לא תגלה".

הסדרה החשובה, המייצגת את תמצית המשפט האפודיקטי, היא עשרת הדיברות (שמ', כ:2-17; דב', ה:6-22). זו לא נשתמרה בצורתה המקורית ונוספו בה, לדעת אלט, תוספות משניות, בעיקר בדיברות הראשונות. אך ביסודה היא מהווה מעין פרדיגמה8 לחוק האפודיקטי בתורה כולה.

את מקורותיו של החוק האפודיקטי מחפש אלט בישראל הקדומה. שלא כחוק הקזואיסטי, שאומץ על-ידי הישראלים בהשפעת תרבות שכניהם בכנען, מהווה החוק האפודיקטי יצירה ישראלית מקורית וייחודית. מאחזו החברתי-תרבותי במעמד פולחני של העדה, שבו מטיל העם עם היחיד איסורים מוחלטים בשם אלוהיו, איסורים הגוררים קללה ומיתה. אלט מוצא מעמד כזה בתורה בכל מקום, שבו משובצת סדרה אפודיקטית בהמשך הסיפורי, כמו בדב', כז. מן הכתוב בדב', לא:10-13 הוא לומד, כי בישראל היה קיים טקס דתי-פולחני קבוע, שחזר כל שבע שנים, ואשר במרכזו עמדה השמעת התורה באוזני העם. אף שמדובר במקרה זה באחת ההוספות המשניות בספר דברים, הרי עצם המנהג של השמעת חוקים במעמד פולחני של העדה הוא קדום. לדעתו של אלט מעמד זה היה מלווה בהשמעת חוקים אפודיקטיים לפני הקהל, ונערך בטקס פולחני בחג הסוכות של שנת השמיטה. עיקרו של טקס זה היה חידוש הברית בין ה' לבין ישראל.

קשר זה, בין החוק לבין המאחז הדתי-פולחני שלו, בולט במיוחד במעמדם של עשרת הדיברות, שהזיקה ביניהם לבין מעמד כריתת הברית שבין ה' לישראל, שורשית יותר מאשר בסדרות האפודיקטיות האחרות. כך מתאשרת במידת מה המסורת המקראית, לפחות לגבי סוג משפטי מסוים – החוק האפודיקטי; שהרי מסורת זו רואה את מקור החוקים בכריתת הברית בסיני באמצעות משה במעמד, הנחשב כמאורע היוצר9 בהתלכדות שבטי ישראל לעם ה'. מוצאו של החוק האפודיקטי במדבר, מסביר חלקית את חומרת דיניו ואת חריגותו באורח החיים הכנעני. הניגוד הפנימי והצורני בין החוקים האפודיקטיים לבין אלה הקזואיסטיים מתאים אפוא לניגוד שבין שני אורחות חיים, אורח החיים המדברי ואורח החיים היישובי בכנען, על התפישות הגלומות בהם ביחס לחוק ולמשפט. המפגש בין ניגודים אלה הביאם לידי התמודדות, וההתמודדות יצרה, בין השאר, פשרות. פשרה משמעותית ביותר מתגלית בשילוב מערכות החוקים המנוגדות הללו לחוקה אחת, תהליך בו קיפחה כל אחת מהן חלק מסמכויותיה המקוריות.

הערות ומושגים:

  1. אלברכט אלט (1883-1956) – חוקר מקרא גרמני, חוקר תולדות ישראל וארץ-ישראל, ואחד הבולטים בין ממשיכי דרכו של גונקל. מאמרו הגרמני על מקורות החוק הישראלי זכה לתרגום עברי, שקטע ממנו יובא בסוף סעיף 5.1.1.2.
  2. ראה להלן סעיף 5.1.1.1.
  3. ראה להלן, סעיף 5.1.1.2.
  4. מכאן גם הכינוי קזואיסטי: casus (לטינית) – מקרה.
  5. אפודיקטי – שעיקרו צו מוחלט.
  6. המלים "ונמצא בידו" הן, לדעת אלט, תוספת המפריעה את הרצף ומשבשת את הכוונה המקורית.
  7. דודקלוג (יוונית dodeka – שנים-עשר; logos – מלה, דבר, דיבור) – שנים-עשר דברים, הכוונה לסדרת הארורים שבדב', כז:15-26.
  8. פרדיגמה (יוונית: paradeigma – דגם תכנית, תקדים) – תבנית, דוגמא.
  9. מאורע יוצר – מאורע מרכזי בעיצוב דיוקנו של העם וביצירת התודעה הלאומית שלו.

ביבליוגרפיה:
כותר: שתי צורות יסוד של חוקי המקרא (התיאוריה של אלט)
מחבר: אבישור, יצחק
שם ספר: מבוא למקרא
עורך הספר: זילצר, אדי
תאריך: 1988
הוצאה לאור : האוניברסיטה הפתוחה
בעלי זכויות: האוניברסיטה הפתוחה
הערות: 1. התוכן: ‬ 
כרך א יחידה :1 ממסורת לביקורת. 
יחידה :2 מיצירה שבעל פה לספרות שבכתב. ‬ 
כרך ב: יחידה :3 השירה המקראית/יצחק אבישור.-- יחידה :4 הפרוזה המקראית לסוגיה הסיפורת המקראית/שמאי גלנדר. -- יחידה :5 הפרוזה המקראית לסוגיה - החוק, הנאום, תעודות ורשימות/זאב ויסמן. ‬
כרך ג: יחידה :6 ספרות התורה/זאב ויסמן. ‬ 
כרך ד: יחידה :7 ההיסטוריוגרפיה המקראית הקדומה-נביאים ראשונים/זאב ויסמן. -- יחידה :8 ההיסטוריוגרפיה המקראית המאוחרת-דברי הימים, עזרא ונחמיה/שמאי גלנדר. ‬ 
כרך ה: יחידה :9 ספרות הנבואה/זאב ויסמן, רות פידלר. -- יחידה :10 הספרות המזמורית/זאב ויסמן. ‬ 
כרך ו: יחידה :11 ספרות החכמה/נילי שצ’ופק. -- יחידה :12 התקדשות המקרא וחיתומו/זאב ויסמן, רות פידלר.
הערות לפריט זה: 1. המאמר לקוח מתוך כרך ב: יחידות 3-4-5.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך