עמוד הבית > ספרות החוכמה

תקציר
אחד מסוגי החכמה החשובים המופיע בספרות המקרא הוא הרטוריקה- אומנות הדיבור. בחכמה זו הצטיינו האישה התקועית והאישה מאבל מעכה הנזכרות בספר שמואל. תפיסה זו של חכמה באה לידי ביטוי בפתגמים מספר משלי.

 
חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה | מחבר: אלכסנדר רופא
 

כרמל

במושג 'חכם' בלשון המקרא ניתן לדייק על ידי עימותו עם המושג 'חכם' בלשון חז"ל. על זה האחרון מעיד כבר הקיצור חז"ל – חכמינו זכרונם לברכה. בתקופת בית-שני ה'חכמים' הם מורי הפרושים ומנהיגיהם, ואחר-כך – התנאים. כך למשל במשנה אבות א', יא: "אבטליון אומר: חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים רעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". וכן מה שמובא לפני-כן בשם יוסי בן יועזר איש צרידה (אבות א', ד): "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם, והווי שותה בצמא את דבריהם". אין ספק אפוא, ש'חכם' הוא האיש המלומד בתורה, ראש של בית המדרש שיש לו תלמידים (בדברי אבטליון), והחכמים הם חבורה של מלומדים המתכנסים לדון בהלכות (בדברי יוסי בן יועזר). בהוראה אחרונה זו מוצאים לא פעם במשנה את הנוסחה "וחכמים אומרים", כנגד דעת יחיד, אך גם בפיתוחה של דעת יחיד כך באבות א', ה מוציאים מסקנה מדברי יוסי בן יוחנן איש ירושלים: "מכאן אמרו חכמים: כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גהינם".

הזיהוי של החכמה עם התורה כבר מצוי בבן-סירא (200 לפסה"נ בערך). בנאום החכמה היא מספרת שביקשה לה מנוח בקרב כל הגויים (ולא מצאה), עד שהבורא שיכן אותה בישראל, וליתר דיוק בירושלים (כ"ד 12-7). בהתאם לכך היא מזוהה עם "ספר ברית אל עליון, תורה צוה לנו משה, מורשה לקהילות יעקב" (שם 23). את החכם (את עצמו) מתאר בן סירא כזה אשר "נותן נפשו ומתבונן בתורת עליון, חכמת כל הראשונים ידרוש, ובנבואות יהגה, שיחת אנשי שם ישמור, ובעמקי מליצות יבוא, נסתרות משל ידרוש, ובחידות משל יתרטש" (ל"ט 4-1).1 החכם עוסק בתורה ובחכמה (וכן הוגה בנבואות); כאן הן מובדלות, אך החכם מצרף אותן בלימודו. זיהוי מלא יותר נמצא באישיותו של עזרא. הוא מתואר כ"סופר מהיר בתורת משה" (עזרא ז' 6), והמלך ארתחשסתא כותב אליו: "ואנת עזרא, כחכמת אלהך די בידך" = ואתה עזרא, כחכמת אלהיך אשר בידיך (שם, 25). נמצא שכבר בתקופה הפרסית, מזהים את המלומד היודע תורה כ'חכם'. קרוב לכך (אך לא זהה!) מה שנמצא באחד הפרקים המאוחרים שבספר דברים; בדב' ד' 5-8 נאמר: "למדתי אתכם חקים ומשפטים ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החקים האלה. ואמרו; רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת, אשר אנכי נותן לפניכם היום'. הציות לחוקי התורה (לאו דווקא לימודם והוראתם), באשר הם חוקים טובים ונכונים, הוא המעיד שישראל הם עם חכם ונבון.

ואולם ברוב הכתובים שבמקרא ההוראה של חכם שונה לגמרי. החכם הוא מומחה, מומחה למלאכה למשל, כגון בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ושאר עושי המשכן (שמות ל"א 11-1; ל"ה 10, 25, 35-30; ל"ו 1 ואי'), וחירם עושה המקדש (מל"א ז' 14-13). על בצלאל, למשל, אומר ה': "ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמ' ל"א 3). ובאותה מידה חל התואר חכם על חרשים ועל צורפים העושים פסלים ומסכות לעבודה זרה (יש' מ' 20: "חרש חכם יבקש לו להכין פסל לא ימוט"; והשווה גם יר' י' 9). ויכול החכם להיות מומחה בהשטת אוניות ותיקונן (יחז' כ"ז 9-8). וכן אפשר שאשה חכמה היא מומחית לקינה ועל כן תבוא כשם נרדף למקוננת; כך אומר ירמיהו: "התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה, ואל החכמות שלחו ותבואנה" (יר' ט' 16). מומחיות נשית אחרת היא זו של המיילדת, והתואר עדיין שימש בלשון חכמים: "אף החכמה הבאה לילד" (משנה ראש-השנה ב', ה).2 החכם הוא איפוא מי שרכש לו מיומנות למן המיילדת ועד המומחה לשלטון במדינה; יוסף מציע: "ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים" (בר' מ"א 33), ופרעה בוחר לתפקיד את יוסף, כי "אין נבון וחכם כמוך" (שם, 39).

מיומנות אחת זכתה במיוחד לתשומת-לב בגלל נחיצותה בחיי היום-יום של המשפחה, השבט והמדינה: אמנות הדיבור והשכנוע. בשמ"ב י"ד 20-2 מביא יואב אשה חכמה מתקוע, כדי שתשכנע את דוד להשיב את אבשלום על ידי סיפור-משל אוטוביוגראפי כביכול. ואשה חכמה אחרת, מאבל-בית-מעכה, משכנעת את יואב לחשוך את העיר תמורת ראשו של שבע בן בכרי (שמ"ב כ' 22-16). היא משתמשת בפתגם,3 כדי לשכנע את יואב, ואחר-כך באה "אל כל העם בחכמתה", כלומר בכוח הריטוריקה שלה (פס' 22). שתי הנשים הללו 'חכמות', כי הן יודעות לשכנע בדיבורן.

הנשים מתקוע ומאבל-בית-מעכה הן דמויות מהפרובינציה; יש להן מוניטין של חכמות בתוך עיר, שלפי מושגינו אינה אלא כפר לא גדול. אבל כמותן אפשר למצוא חכמים בבירה, ובייחוד בחצר המלך. דמות כזאת של חכם, המצטיין ברטוריקה שלו הוא חושי הארכי, רעה דוד. נאומו (שמ"ב י"ז 13-7) הוא דוגמה מובהקת לאמנות השכנוע של החכם, הבאה לשכלולה באוירה המתוחכמת של החצר. תוכן הנאום הוא 'עצה', שהחכם "יועץ" (שם, פס' 14; השווה ט"ז 20, 23). העצה היא סגולתו של החכם כמו שנאמר ביר' י"ח 18: "כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם ודבר מנביא" – העצה היא לחכם, כמו שהתורה לכהן, והדבר לנביא. יש לפנינו איפוא שני טיפוסים של חכמים – החכם שבמסגרת המשפחה ובית-האב (זוהי "העיר" המקראית) והחכם שבחצר.

תפיסה זו של החכם כאמן הדיבור והשכנוע אכן נתנה את אותותיה בספר משלי. בי' 13 נאמר: "בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב"; בט"ו 2: "לשון חכמים תיטיב דעת ופי כסילים יביע אולת"; וכן פס' 7: "שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן". היפוכו של החכם הוא הכסיל (או האויל), המתאפיין בכך שהוא אומר שטויות ("יביע אולת"). במקרים אחרים הוא גם לא מנסה לדבר: "ראמות לאויל חכמות (= החכמה גבוהה מכדי שהכסיל יוכל להשיגה), בשער לא יפתח פיהו" (כ"ד 7). אפילו משל הגון אין הכסיל יכול לומר: "דליו שוקים מפסח ומשל בפי כסילים", כלומר: כמו שהשוקיים של הפיסח מדולדלות כך עלוב המשל שבפיו של הכסיל (כ"ו 7); "חוח עלה ביד שבור ומשל בפי כסילים" (כ"ו 9) (כלומר: התבואה של איכר שיכור אינה אלא קוצים, וכאלה נראים המשלים שבפי הכסיל). בניגוד לכסיל ראינו את האישה החכמה מאבל, המצטטת פתגם ידוע ברגע הנכון, ואת המאמרות השנונים של האישה מתקוע, אחיתופל (שמ"ב ט"ז 21; י"ז 3-1) וחושי.4 מבחינת טיפוח כושר הדיבור והשכנוע קרוב החכם המקראי לטיפוס של הסופיסט ביוון.

לחלקים נוספים של המאמר:
חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה (פריט זה)
חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות
חכם וחכמה בתקופת המקרא: חכמה ומוסר
חכם וחכמה בתקופת המקרא: החכמה ומורשת ישראל

הערות שוליים:

  1. חלקים אלה בבן-סירא לא נשתמרו בעברית. התרגום מן היוונית הוא על פי מ"צ סגל, ספר בן סירא השלם, ירושלים תשי"ג.
  2. השווה ר' גורדיס, 'מבוא לספרות החכמה', ספר השנה ליהודי אמריקה ו' (תש"ב), 148-117, בעמ' 126.
  3. הפתגם בשמ"ב כ' 19-18 נשתבש כנראה, ויש לשחזר אותו בעזרת תרגום השבעים: "דבר ידברו לאמר: שאול ישאלו בראשנה באבל ובדן התמו, אשר שמו אמני ישראל". היינו: קודם שואלים בעצת אבל, ורק אחר-כך בדעת דן; כי אבל-בית-מעכה חשובה מדן, היא "עיר ואם בישראל".
  4. וכן משתמשים במשלים לצרכים פוליטיים בשופ' ח' 2: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר", ובמל"א כ' 11: "אל יתהלל חוגר כמפתח". שימוש במשלים ברטוריקה הפוליטית של המאה העשרים נדון בידי מידר: W. Mieder, The Politics of Proverbs, Madison, Wise. 1997
ביבליוגרפיה:
כותר: חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה
שם ספר: מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא
מחבר: רופא, אלכסנדר
תאריך: תשס"ד,2004
הוצאה לאור : כרמל
בעלי זכויות: כרמל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך