עמוד הבית > ספרות החוכמה

תקציר
למרות האופי התועלתני של החכמה, החכמה המקראית היא ביסודה מוסרית וקושרת בין החכמה לבין המשפט.

 
חכם וחכמה בתקופת המקרא: חכמה ומוסר | מחבר: אלכסנדר רופא
 

כרמל

אף-על-פי-כן אין לתאר את החכמה בראשיתה כנטולת מוסר. החכמה לא צמחה בחלל הריק, אלא בחברה שהיו לה ערכים מוסריים. לשבטי ישראל בארץ היתה מסורת משפטית מעוגנת בברית ה', והמוסר היה חלק ממנה. וגם מי שאינו מודה בעתיקות מסורת הברית, צריך להתחשב במורשה התרבותית שמצאו ישראל בכנען, שהישגיה המוסריים באו לידי ביטוי בעלילות אוגרית, כגון עלילת דנאל ואקהת.8 לפיכך צריך להניח שכבר מתחילתה סיגלה לה החכמה את ערכי המוסר.

אותו איכר שהיה מזרז את בנו לשאת אשה חרוצה, לגדל שור בריא ולשים לב לצאן היה משנן לו גם את העיקרון: "אויל ינאץ מוסר אב, ושומר תוכחת יערים" (ט"ו 5) – וכאן אין בציות אלא תועלת: מי ששומע יערים (= יחכים), מי שמסרב הוא אויל. בפתגם הבא יש רמז להתייחסות ערכית: "בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בוזה אמו" (ט"ו 20), כי במילה "בוזה" מובע גנאי מוסרי להתנהגות הכסיל כלפי אמו. זה נעשה מפורש בעצה "שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך" (כ"ג 22) – הציות לאב מנומק לא בתועלת אלא בהיותו הורה, יחס הבוז לאם מגונה כפליים בגלל זקנתה – הפגם המוסרי הובלט. מכאן כבר אין מרחק גדול להערכת הבן הסורר כרשע שיבוא על ענשו: "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר" (ל' 17); "מקלל אביו ואמו ידעך נרו באישון חשך" (כ' 20); "גוזל אביו ואמו ואומר 'אין פשע' חבר הוא לאיש משחית" (כ"ח 24). הווי אומר: עצם הסיטואציה המשפחתית מחייבת התנהגות מוסרית, קודם כל ביחס בנים אל הוריהם, שהוא מענה על אהבתם ודאגתם של ההורים לילדיהם.

וכן הדבר בחכמתם של זקני העיר. אחד מתפקידיהם היה השיפוט בשער. המציאות הזאת עולה לא רק מספר רות המאוחר, אלא גם מסדרת חוקים עתיקים המשוקעים בספר דברים, ובהם מופיעים הזקנים כשופטים לכל דבר (י"ט 12; כ"א 3, 4, 6; כ"ב 18-15 ועוד). ומהו משפט, אם לא הבחנה מיהו צדיק ומיהו רשע, מי זכאי ומי חייב? משפט פירושו הכרעה בין טוב ורע. נמצא המשפט מחייב את הזקנים לעמדה מוסרית. ואכן אנו מוצאים בספר משלי שורה ארוכה של פתגמים המשקפים את הפעילות המשפטית מצד אחד והמבטאים הערכה מוסרית מצד שני. להלן נסקור אותם ונפרט דוגמה אחת לצדדים השונים של השיפוט.

"אוטם אזנו מזעקת הדל גם הוא יקרא ולא יענה" (כ"א 13). הזעקה היא בלשון המקרא, פעמים רבות, קריאת העשוק אל השופט. הפתגם מדבר נגד עינוי-דין או אפילו התעלמות מהאיש המבקש סעד משפטי. על ידו יש פתגמים המתריעים נגד הטית משפט: "שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט" (י"ח 5). סגנון זה שבו הנשוא "לא טוב" נמשך גם לצלע השנייה, מפרש את הפתגם הבא "גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נדיבים על יושר" (י"ז 26); הווי אומר: לא טוב הדבר להטיל קנס על חף מפשע ולהלקות נכבדים שהחזיקו בדרך ישרה. וכן ראה י"ז 15; כ"ד 25-23; כ"ח 21. דאגה מרובה נותנים לשופטים עדי השקר והבעיה כיצד להבחין בהם, שהרי "עד בליעל יליץ משפט" (י"ט 28) – כלומר יהפוך את המשפט לשטות נלעגת. הנושא חוזר בו' 19; י"ב 17, 19; י"ד 5, 25; י"ט 5, 9, 28; כ"ה 19. ויש גם גנאי לעד המסרב לגלות אלה, היא ניסיון להתנכל לאדם על ידי דבר כישוף (כ"ט 24). מעניין הדבר שבמשלי תמיד מופיע עד יחיד, והדבר רק מוכיח את עתיקותם של הפתגמים, שהרי יסודם לפני שנתחדש הכלל של שני עדים במשפט פלילי (דב' י"ט 15; השווה כנגדו פס' 17-16!).9 ואולם בדיקה שקולה של דבריהם של שני הצדדים והשוואת טענותיהם מביאות להכרת האמת: "צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו" (יח 17), כי הצדיק יודע להוכיח את זכותו: "בפה חנף ישחית רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו" (י"א 9, השווה י"ב 6), ובלבד שיעמוד לפני שופט הגון: "יודע צדיק דין דלים, רשע לא יבין דעת" (כ"ט 7), ואפשר במשפט, כמו בחלוקת נחלות, להשתמש בגורל, כי הוא המודיע את החלטת ה': "בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו" (ט"ז 33); "מדינים ישבית הגורל ובין עצומים (= מתקוטטים) יפריד" (י"ח 18).

על הרקע השיפוטי של חלק מספרות המשלים מעידים גם המאמרים בגנותו של השוחד, הנקרא גם "מתן": "עוכר ביתו בוצע בצע, ושונא מתנות יחיה" (ט"ו 27); "שחד מחיק רשע יקח, להטות ארחות משפט" (י"ז 23). דומים להם האיסורים על השוחד בקבצים המשפטיים (שמות כ"ג 8; דב' ט"ז 19). אמנם יש במשלי גם מאמרים בזכות השוחד, אלא שמהקשרם נראה, שהם אינם עוסקים בסיטואציה משפטית, כי אם בנסיבות אחרות. "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה" (כ"א 14) – כאן נראה שמדובר בפיוס של פקיד קפדן; השווה את מעשה הנואף המנסה לפייס את הבעל הנפגע בכופר ושוחד (מש' ו' 35). "אבן חן השחד בעיני בעליו, אל כל אשר יפנה ישכיל" (י"ז 8); "מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו" (י"ח 16) – ההקשר כאן נראה "קרייריסטי", קידום דרגה בפקידות או מעמד נכבד בחצר. והרי השם שוחד חל על כל תשלום שניתן כדי להשיג הטבה: אסא שלח שוחד לבן-הדד מלך ארם (מל"א ט"ו 19), אחז – לתגלת פלאסר מלך אשור (מל"ב ט"ז 8).

וכשם שהמשפט חייב את הזקנים לעמדות מוסריות, כן הוא עשה גם למלך ולחצר המלוכה. החצר לא הייתה רק זירה ל"חכמים" מסוגם של יונדב בן שמעה, חושי ואחיתופל; המלך שעמד בראשה נתפס כאישיות מוסרית רמה, שהרי ראש תפקידיו היה השיפוט. המלך הטוב עושה משפט וצדקה – גם לפי ההיסטוריוגראפיה (שמ"ב ח' 15), גם לפי השירה המזמורית (תה' ע"ב 4-1), גם לפי הנבואה (יר' כ"ב 16-13). לפיכך, אם החכמים שבחצר מופיעים לעתים כבעלי תחבולות חסרי מעצורים, אין זה משום שהמוסר טרם נודע להם. סיפור ירושת כסא דוד ספוג כולו אוירה חכמתית, אך מהי תחבולתו הראשונה של אבשלום כשהוא מבקש למרוד? הוא מראה לעם שדוד אינו ממלא את תפקידו כשופט (שמ"ב ט"ו 6-2), ובכך הוא מערער את סמכותו המוסרית של דוד כמלך. התחבולה של אבשלום מניחה את קיומן של אמות מידה מוסריות.

והוא הדבר שאנו מוצאים בספר משלי. חלק מהפתגמים הם אמנם כמין מורי דרך לחצרנים: "נהם ככפיר אימת מלך, מתעברו חוטא נפשו" (כ' 2; השווה י"ט 12); "חמת מלך מלאכי מות, ואיש חכם יכפרנה. באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש" (ט"ז 15-14); "רצון מלך לעבד משכיל, ועברתו תהיה מביש" (י"ד 35); למלך יש גחמות, וצריך לדעת איך להתהלך עמו. ואולם רוב הפתגמים עוסקים במלך כאישיות מוסרית: המלך הוא שופט בהרשאה אלוהית: "קסם על שפתי מלך, במשפט לא ימעל פיו" (ט"ז 10). החכמה היא המאפשרת למלך לשפוט (ח' 15), ולפיכך עליו להישמר מן היין, "פן ישתה וישכח מחקק, וישנה דין כל בני עני" (ל"א 5-4). ושוב ושוב, בווריאציות חוזר הכלל: "כי בצדקה (או: בחסד) יכון כסא":

ט"ז 12:
כ' 28:
כ"ה 5:
כ"ט 14:
גם יש' ט' 6:

ויש' ט"ז 5:

תועבת מלכים עשות רשע
חסד ואמת יצרו מלך
הגו רשע לפני מלך
מלך שופט באמת דלים
למרבה המשרה ולשלום אין קץ
להכין אותה ולסעדה
והוכן בחסד כסא
שופט ודורש משפט

כי בצדקה יכון כסא
וסעד בחסד כסא
ויכון בצדק כסאו

כסאו לעד יכון
על כסא דוד ועל ממלכתו
במשפט ובצדקה
וישב עליו באמת באהל דוד
ומהיר צדק.10

הבסיס המוסרי לסמכותו של המלך למשול בארץ הוא מהיותו שופט צדק לכל עמו.

שומה עלינו אפוא לאזן את התמונה. אין ספק שבחכמה העתיקה היה קיים יסוד תועלתני חזק. אך אין לתאר אותה מתחילתה כנקייה מכל שיקולים מוסריים. בכל הרמות – במשפחה, בשער העיר, בחצר – היה המוסר חלק מתפיסת העולם של החכמים. המוסר היה מעוגן בסדרי החברה הבסיסיים של המשפחה, השבט והממלכה. לפיכך נותן המוסר את אותותיו בספרות המשלים, יהיה מוצאם אשר יהיה.

לחלקים נוספים של המאמר:
חכם וחכמה בתקופת המקרא: הרטוריקה
חכם וחכמה בתקופת המקרא: התועלתנות
חכם וחכמה בתקופת המקרא: חכמה ומוסר (פריט זה)
חכם וחכמה בתקופת המקרא: החכמה ומורשת ישראל

הערות שוליים:
8. על דנאל מספרת עלילת אקהת: "יינשא, יישב לפני שער, תחת אדירים זו בגורן, ידין דין אלמנה, ישפוט משפט יתום". השווה: צ' רין-ש' רין, עלילות האלים, ירושלים 1968, עמ' 379. למהדורה חדשה של הטקסט בתעתיק ראה: M. Dietrich-O. Loretz - J. Sanmartin, The Cuneiform Alphabetic Texts, Munster 1995, p. 50 (KTU 1.17 V, 4-8)
9. השווה י"א זליגמן, 'למינוח של הליכים משפטיים באוצר-המלים של העברית המקראית', תרגמה ד' עמארה, באסופת מאמריו: מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, 268-245, בייחוד עמ' 256-253.
10. כי יש בספר ישעיה מרישומיה של ספרות המשלים כבר העיר ר' משה זיידל: 'מליצות ספר משלי בפי ישעיה', בספו: חקרי מקרא, ירושלים תשל"ח, עמ' צח-קח, אבל אין בכך סעד לסברתו, "שספר ישעיה שלפנינו הוא ספר אחד ממחבר אחד"!

ביבליוגרפיה:
כותר: חכם וחכמה בתקופת המקרא: חכמה ומוסר
שם ספר: מבוא לשירה המזמורית ולספרות החכמה שבמקרא
מחבר: רופא, אלכסנדר
תאריך: תשס"ד,2004
הוצאה לאור : כרמל
בעלי זכויות: כרמל
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך