עמוד הבית > נבואה > ירמיהעמוד הבית > חורבן גלות וגאולה > חרבן בית ראשון ומגילת איכה

תקציר
סיפור רצח גדליה, מנהיג שארית העם לאחר חורבן בית ראשון כפי שמסופר בירמיה מ-מא. ודיון בשאלת ההבדלים בין מלכים וירמיהו כהבדלים שנובעים ממגמת הכותבים.

 
פרשת גדליה בן אחיקם | מחבר: מיכאל אביעוז
 

ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור

לא בכל הפרשיות המופיעות בספר ירמיה מסופר על מעשיו ועל נבואותיו של הנביא. דוגמה לכך היא פרשת רצח גדליה, שמסופר עליה בפרקים מ-מא. קשה לדעת מדוע לא נזכר כאן הנביא, ובסוגיה זו הועלו כמה הצעות. יש הסבורים שלמחבר הספר לא היה מידע לגבי ירמיהו בתקופה זו; אחרים משערים שירמיהו לא הוזכר משום שלא היה מעורב בהתרחשויות, או שלא היה דבר ה' בפיו; ולפי השערה אחרת, מקור הסיפורים על גדליה בחיבור כרוניסטי שתיאר את האירועים מנקודת מבט לאומית ולא מנקודת מבטו של הנביא.

לאחר שנחרב בית המקדש בירושלים הותירו הבבלים שארית, כנראה כמה עשרות או מאות אנשים, תחת פיקודו של גדליה בן אחיקם. הם בחרו דווקא בו מכיוון שהוא השתייך למשפחת שפן, אשר לפי כתובים רבים בספר ירמיה הייתה משפחה פרו-בבלית. הבבלים היו מעוניינים לשמור על יציבות באזור, ולכן מינו אדם אשר יהיה נאמן להם וישמור גם על נאמנותם של שארית העם. ליחסים כאלה בין בבל לבין יהודה הטיף הנביא לכל אורך ספרו, אולם רק לאחר החורבן הם אכן יצאו לפועל.

הבבלים לא אפשרו לגדליה ולאנשיו להתגורר בירושלים, העיר המורדת, ולכן הם התגוררו בעיר מצפה אשר בבנימין. עיר זו שוכנת על הדרך הראשית מירושלים לשומרון. גם מן העדויות הארכיאולוגיות עולה שאזור בנימין לא נפגע על-ידי הבבלים.

גדליה פנה לנשארים בארץ והרגיע את חששם מפני הבבלים: הם יכולים להתבסס בבתיהם, ואין לחשוש שהבבלים יגלו גם אותם כמו את אחיהם. התנאי לכך שהבבלים לא יגעו בהם לרעה היה שלא ימרדו בבבלים ויהיו נאמנים להם.

גדליה צירף אליו אנשים רבים, ובהם שרים, כלומר מפקדי צבא בדרגה זוטרה, וכן הצטרפו אליו אלה שנמלטו מירושלים בזמן המצור הבבלי. חלקם המתינו לסיומה של המלחמה וברחו למואב, לבני עמון ולאדום.

ראשית ההתבססות של שארית יהודה הייתה אופטימית למדיי. הם נטעו כרמים והתפרנסו מחקלאות. היה בכך כדי להראות שיש עתיד לישראל, אפילו לאחר הטראומה הקשה של חורבן בית המקדש והגלות לבבל. יש כאן מעין אתחלתא דגאולה.

אולם התיאורים האופטימיים הללו התחלפו עד מהרה בתיאורים קודרים.

רצח גדליה

מדיניותו של גדליה לא הייתה מקובלת על הכול, ובמיוחד לא על ישמעאל בן נתניה, שזמם לרצוח אותו. מהו המניע שלו לרצוח את גדליה? נאמר לגביו שהוא היה מזרע המלוכה, כלומר הוא נצר לבית דוד, והוא היה מעוניין לממש את זכותו למלוך. אך בספר ירמיה אין הצדקה לטעם זה. מבחינת הנביא, אין מלכים מבית דוד בשעה זו.

סיבה נוספת קשורה ברצון של ממלכות האזור לנסות ולדחוק שוב את רגלי הבבלים. ישמעאל היה שליחו של מלך בני עמון, וככל הנראה גם עתה תמכה מצרים במהלך זה. התמיכה של ישמעאל במלך עמון אמורה הייתה ככל הנראה להביא לכך שמלך בני עמון יסייע לו להשתלט על המלוכה ביהודה. כמה שנים קודם לכן, בימי צדקיהו, תמכו בני עמון בכוונה למרוד במלך בבל.

יוחנן בן קרח, העומד בראש הצבא, והחיילים אשר אתו, יידעו את גדליה על הכוונות להתנקש בחייו, וביקשו את אישורו להרוג את ישמעאל. אולם גדליה סירב להאמין להם ולכן גם אסר על פגיעה בישמעאל. עד כדי כך היה גדליה בטוח בעצמו, שהזמין את ישמעאל לסעודת חג ולא העלה בדעתו שיש לישמעאל כוונות זדוניות. לא ברור באיזו שנה מדובר, אם היה זה חודשיים לאחר החורבן או שמא שנה או יותר לאחר מכן. על כל פנים, מדובר בסעודת יום טוב של ראש השנה.

תוך כדי הסעודה קמו ישמעאל והאנשים אשר עמו, ורצחו את גדליה ואת אנשיו וגם כמה מן הנציגים הבבלים שהיו באזור. לאחר מכן מיהרו בדרכם לבני עמון, מפחד הבבלים. בדרכו פגש ישמעאל שמונים איש שהיו בדרכם לערוך טקסט פולחן בירושלים לזכר חורבן הבית. הם נהגו מנהגי אבלות, וישמעאל ואנשיו הצטרפו אליהם, כביכול כדי להוביל אותם לגדליה. רובם המכריע של אנשם אלה נרצחו על-ידי ישמעאל, על מנת שלא יהיו עדים לרצח גדליה ואנשיו.

תוך כדי התיאורים מתבררת עובדה מעניינת: אמנם המקדש חרב, אך מספר אנשים המשיכו לבוא לירושלים כדי לקיים טקסי פולחן, גם אם ללא קרבנות וללא מקדש. גם מוצאם של האנשים המגיעים לערוך את טקסי הפולחן הללו מעניין – מדובר באנשים משכם, משילה ומשומרון. רובם נרצחו על-ידי ישמעאל. הם הגיעו מן הממלכה הצפונית, ומכאן שהרפורמה של יאשיהו הצליחה מעל ומעבר למשוער: לאחר שנים רבות מאז פילוג הממלכה בימי שלמה, שנים שבהן הייתה ירושלים מקודשת רק לתושבי ממלכת יהודה, מגיעים שרידים של עשרת השבטים לירושלים ורואים בה מקום פולחן מרכזי. אנשים אלה לא יכלו להגיע לירושלים בימי מלכותו של צדקיהו, מאימת הבבלים, אך לאחר שהמקדש חרב הם החלו לבוא אליה.

התיאורים השונים בספר מלכים ובספר ירמיה

רצח גדליה ותוצאותיו מתוארים הן בספר מלכים והן בספר ירמיה.

בספר מלכים מוקדש לתיאור זה מקום מצומצם מאוד, ואילו בספר ירמיה משתרע תיאור הרצח והשלכותיו על פני שני פרקים שלמים. כיצד ניתן להסביר עובדה זו?

יש המספקים לכך הסבר טכני: הגרסה הארוכה של הסיפור נמצאת בספר ירמיה, ובספר מלכים הובא תיאור מקוצר מתוכה. אולם הסבר כזה חוטא למגמות השונות של שני הספרים. נראה לי שמוטב לשער שתיאור רצח גדליה עמד לנגד עיניהם של שני המחברים, וכל אחד מהם עשה בו שימוש בהתאם למגמותיו.

בספר מלכים קיימת נטייה להראות שלאחר גלות בבל לא נותר איש בארץ-ישראל, ושהשארית האמתית נמצאת בבבל. אופייני בהקשר זה הפסוק "ויגל יהודה מעל אדמתו" (מלכים ב כה, כא). זאת למרות שעל פי החפירות הארכיאולוגיות שנעשו באזורי יהודה ובנימין אפשר לראות שארץ-ישראל לא התרוקנה לחלוטין מתושביה לאחר הגלות. מבחינתו של מחבר ספר מלכים, מי שגלה – כנראה חטא, ומי שנשארו בארץ-ישראל הם השארית שהייתה ראויה לכך שהאל ישאיר אותה.

לעומת זאת, בספר ירמיה מתואר הרצח בצורה מזעזעת. ישמעאל מוצג בספר ירמיה כרוצח שפל: הוא שחט את גדליה; רימה אנשים שבאו להתפלל ולהתאבל על חורבן המקדש ורצח אותם; ולבסוף השליך את גופותיהם לתוך בור. כל אלה מעידים על מגמות שונות של הספרים. לפני החורבן הייתה המגמה בספר ירמיה זהה לזו שבספר מלכים – בשניהם הוצגו גולי בבל כעדיפים על הנשארים ביהודה. אולם לאחר הגלות השתנתה התפיסה: מהנשארים בארץ תצא השארית האמתית. לכן נתפס אירוע זה בספר ירמיה כחמור מאוד. יהודים רצחו מנהיג יהודי מסיבות פוליטיות, ומנעו את האפשרות לחדש את החיים בארץ-ישראל גם לאחר החורבן והגלות. הרצח גרם להגברת הירידה מן הארץ.

רצח גדליה נתקבע לדורות והוכרז כיום צום בג' בתשרי, למרות שהרצח בוצע בשני הימים הראשונים של חודש תשרי, שהם ימי ראש השנה (שולחן ערוך, אורח חיים תקמט, א). אוריאל סימון כותב בספרו בקש שלום ורדפהו (תל-אביב: משכל, תשס"ב) על רצח גדליה: "חשיבתו קצרת הטווח [של ישמעאל] לא אפשרה לו לצפות מראש לא את התוצאות המיידיות של הרצח ... ולא את נזקיו לדורות (הפסקת השיקום והשיבה, אבדן שריד ההנהגה והגברת תנועת היוצאים לגלות)".

גורלו של ירמיהו לאחר החורבן

על פי המסופר בפרקים מב-מג התלבטה שארית יהודה שנותרה בארץ אם לרדת למצרים – מתוך מחשבה ששם ימצאו מקום מקלט – או להישאר בארץ. הם פנו לירמיהו כדי שיפתור עבורם התלבטות זו באמצעות פנייה לאל, ונראה היה שסוף סוף יזכה הנביא לכבוד האבוד שלו כנביא אמת. בפנייתם הם ציינו כי הם מוכנים לקבל כל תשובה. ירמיהו ענה להם שהאל הורה להישאר בארץ, מכיוון שעידן העונש תם ומתחיל עידן השיקום, ואל להם לסמוך על המצרים.

אולם הם ראו בו נביא שקר המופעל על-ידי תלמידו ברוך בן נריה, ולא היו מוכנים לשמוע בקולו. לא חל תהליך מתבקש של הפקת לקחים מן החורבן והגלות. מתברר שתשובתו של ירמיהו לא תאמה את כוונותיהם, ושהם היו מוכנים לקבל תשובה אחת ויחידה: יש לכם רשות לרדת למצרים.

העם ירד למצרים וגם שם נמשך הפולחן האלילי. בפרק מד טוענים ראשי היהודים היושבים שם כנגד ירמיהו כי מאז שהכרית יאשיהו את הפולחן האלילי הם סובלים. טענה זו נאמרה כמשקל נגד לטענתו של ירמיהו, שכל הסבל של היהודים בדור האחרון נובע מכך שהם עבדו אלוהים אחרים.

אין אנו יודעים מה עלה בגורלו של ירמיהו. יש על כך מסורת נוצרית, המופיעה בספר "חיי הנביאים"* (המאה הראשונה לספירת הנוצרים), שלפיה רגם העם את ירמיהו באבנים במצרים. לאגדה זו יש הד גם במקורות יהודיים מימי הביניים (כגון בספר "שלשלת הקבלה"). אולם נראה שאין לפנינו מסורת מהימנה, אלא ניסיון לדמות את ירמיהו לישו גם בתיאור מותו: כשם שישו הוצא להורג על-ידי העם, כך קרה גם לירמיהו.

סיום הספר עגום למדיי: אם זהו יחסו של העם אל הנביא, מה הפלא שזה היה גורלם? הסיכוי לחדש את הקיום היהודי בארץ-ישראל לאחר החורבן מתוך שארית הפלטה שנותרה בארץ – נמוג. נבואות הנחמה בספר אמנם מקהות במעט את העוקץ הזה, בדברן על עידן של חידוש ושל השתקמות, אולם חלקן בספר מזערי – ארבעה פרקים מתוך חמישים ושניים. חלק מנבואות אלה נועדו להתקיים עוד בימיו של ירמיהו, אך הן לא התגשמו. רושם קשה זה אינו משותף לכל ספרי המקרא. בספרים מימי הבית השני – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה, וספר דברי הימים – מתקבל תיאור אופטימי יותר.

שבי ציון שעלו מפרס אכן לא הגשימו במלואן את הנבואות על קיבוץ גלויות ועל חידוש המלוכה. מספרם של השבים לא עלה על 40 אלף, ובוודאי אין זו הכמות שאליה התכוונו הנביאים בנבואות הנחמה שלהם. מלך מבית דוד לא קם מאז ועד היום. עם זאת, עניין אחד התגשם בכל זאת – בניית בית המקדש השני, שהחזיק מעמד זמן רב, עד חורבנו בשנת 70 לספירה על-ידי הרומאים. ספר דברי הימים, המסתיים בתיאור הרשאתו של כורש מלך פרס לבנות את הבית השני, מציג תקווה לקראת עתיד טוב יותר, שיש בו מקום גם לחידוש המלוכה מבית דוד. על פי ספר זה, החורבן והגלות אינם סוף פסוק ויש מקום לצפות לחידוש היחסים בין העם לבין אלוהיו כמקדם.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרשת גדליה בן אחיקם
שם ספר: נבואתו של ירמיהו
מחבר: אביעוז, מיכאל
עורכת הספר: רביד, דליה
תאריך: 2005
הוצאה לאור : ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
בעלי זכויות: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורך הסדרה בגלי צה"ל: חגי בועז.
3. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק י' בספר.

מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך