עמוד הבית > סיפורי הראשית > סיפור גן העדן

תקציר
לימוד פשט של פרקים א-ג בבראשית, כדי לברר מהו מעמדו של האדם בעולם ומהי מהותו על פי סיפור הבריאה וסיפור גן עדן.

 
סיפור גן העדן במקרא
 

ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים

כדי להכיר ולהבין את מהותו ומעמדו של האדם בעולם, נביא תחילה את הגישה המקראית (לפי הבנתנו) ובהמשך הדברים – את פירושו של רמב"ן לסיפור גן העדן בצד פירושיהם של הוגים אחרים.

סיפור הבריאה

סיפור גן העדן הוא חלק מסיפורי הבריאה, ומקומו הוא בהמשך לתיאור הבריאה שבו נפתח ספר בראשית. בשלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית יש שני סיפורי בריאה שונים: הסיפור הראשון מתאר את בריאת העולם כולו, כאשר בריאת האדם מופיעה בו לאחר תיאור שאר הברואים; הסיפור השני מתאר את בריאתו של האדם כמרכז סיפור הבריאה, ואת שאר הברואים כטפלים לו.

כדי לעמוד על ייחודו של הסיפור השני, נסכם את הנקודות העיקריות שמעלה הסיפור הראשון ביחס לדמות האדם.

א. האדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים; הוא נברא בסוף תהליך הבריאה, דבר המרמז על מעלתו המיוחדת: כביכול, כל העולם נברא בשבילו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

בראשית א 26

ב. הזכר והנקבה נבראו בצוותא.

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

בראשית א 27

ג. ייעודו של האדם הוא כפול: (1) לפרות ולרבות ולמלא את הארץ. (2) לכבוש את הטבע, להשתלט עליו ולנצל אותו לצרכיו.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

בראשית א 29-28

ד. למרות שלאדם ניתן השלטון על כל חי ("ורדו בדגת הים ובעוף השמים" וכו'), הוא נועד מלכתחילה להיות צמחוני. מן הסתם, לא הותר לאדם לשפוך דם.

וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:

בראשית א 30

עתה נעבור לסיפור הבריאה השני:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם: וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

בראשית ב 7-4

הסיפור השני פותח בתולדות בריאת שמים וארץ (ב 4). האדם נברא לפני בריאת הצמחים והחיות (ב 5). המחבר מבקש להדגיש שלפני בריאת האדם לא נברא דבר לבד מן השמים והארץ – הם העולם שבו האדם יחיה. "ואדם אין לעבוד את האדמה" (ב 5) – המספר מניח, שהאדם נועד לעבוד את האדמה, ושהצמחייה נבראה למען האדם. מהי עבודת האדמה, אין המספר מפרש. אבל נראה מתוך פרטי הסיפור (ב 14-6), שעבודתו של האדם הייתה בעיקרה איסוף של פרות הצומח הגדלים מעצמם, מכוח הברכה האלוהית המתגלה בשפעת המים הזורמים בגן.

"וייצר ה' אלוהים את האדם..." (ב 7) – כאן האדם נוצר מעפר האדמה ומנשמת חיים אשר ה' נפח בו. צירוף שני אלו הוא שעושה אותו לנפש חיה.1
מהי משמעות בריאת האדם מן האדמה?
מה זו נשמת חיים?
למה מתכוון המספר בצירוף "נפש חיה"?

המספר אינו נותן תשובות ישירות לשאלות אלה. אולם ברור, כי יצירת האדם היא מיוחדת בהשוואה ליצירת בעלי חיים (השווה ב 7 ל-ב 19). בעוד שעל שאר בעלי החיים מסופר באופן סתמי, כי נוצרו מן האדמה, אצל האדם יש תוספת שמייחדת אותו: נשמת חיים, שמקורה הוא אלוהים עצמו. משמע: יש באדם יסוד אלוהי, המבדיל אותו משאר בעלי החיים ומעמיד אותו בזיקה מיוחדת לאלוהים.

תיאור גן עדן

וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

בראשית ב 8-14

מתוך המסופר בקטע זה קשה לקורא להכריע: האם לפנינו תיאור ממש של גן מסוים, או שמא זהו גן דמיוני?

כמו כן מתעוררת השאלה: האם גן העדן הוא סמל או כינוי למכלול המציאות שנבראה, או שמא הוא מתייחס רק לקטע מסוים של המציאות, קטע המעניין את המספר, וכל מה שמחוצה לו אינו מתחום עניינו?

מצד אחד, בתיאור גן העדן משתמש המספר בסממנים מציאותיים, כגון: עצים, נהרות, שמות גיאוגרפיים, אוצרות טבע. מצד אחר, הוא מזכיר שם נהר – פישון – שככל הנראה אינו מוכר, ושמות שני עצים – עץ הדעת ועץ החיים, שהם מופלאים ובלתי מוכרים לנו במציאות. יוצא אפוא שהסיפור ממזג פרטים מן המציאות ומן הדמיון, וייתכן שמיזוג זה הוא מכוון: כוונתו היא להסב את דעתו של האדם אל עולם שקיים מעבר למציאות המוכרת לו.

בעיה נוספת היא: מדוע המספר קושר את החיים והדעת אל עצים? איזו משמעות יש לעצים הללו?

"עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע"

בפרק ב 9 מוזכרים שני עצים מיוחדים בגן, עצים שיש בהם סגולה פלאית: "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע" בסיפור לא מוסבר מה הן הסגולות המיוחדות האלה האם ניתן בכל זאת לעמוד מתוך מהלך הסיפור עצמו על מהות הסגולות הללו?

  • לגבי "עץ החיים" נאמר לנו בפרק ג 22, שאכילה מפריו עשויה להעניק לאדם חיי נצח.
  • לגבי "עץ הדעת טוב ורע" עלינו לאסוף רמזים שונים מן הכתוב בהמשך הסיפור, כדי ללמוד על סגולתו. מה מסופר לנו? מלבד העובדה שפריו של העץ היה מושך ביותר, "נחמד למראה", מסופר בעיקר על התוצאות הכרוכות באכילה, לא על מהות הסגולה עצמה. תוצאות אלו הן:
  1. אכילה מעץ הדעת עשויה, לדברי הנחש, לפקוח את עיני האדם ולהעמידו בדרגה שווה עם אלוהים.
  2. התוצאה הממשית של האכילה הייתה אמנם פקיחת עיניים, אך היא לא עשתה את האדם שווה לאלוהים, אלא גרמה לו להכיר בעירומו ולהתבייש בו.
  3. האכילה מעץ הדעת הביאה על האדם גזרת מוות, והיא גררה עמה עונשים כבדים וגירוש מגן העדן.

על אף רמזים אלה לא ברורה לחלוטין משמעות ה"דעת טוב ורע" כאן. הזוהי הבחנה בין טוב לרע בכלל, או האם היא מתייחסת אך ורק להבחנה בין מצב של עירום למצב של כיסוי.

מכל מקום, סביר ביותר להניח שה"דעת" שעליה מדובר בסיפור, איננה דעת במובן האינטלקטואלי. שהרי לאדם יש כושר הבחנה בין דברים, יכולת הכרה והגדרה שלהם, והוא אף מסוגל להבין את מעמדו המיוחד בין שאר הבריות; כמו כן הוא מסוגל לתפוס את הציווי האלוהי.

וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְהֹוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

בראשית ב 17-15

בפסוקים אלה נאמר שאלוהים שם את האדם בגן עדן ומצווה עליו ציווי כפול:

  • מתיר לו לאכול מכל עצי הגן.
  • אוסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע.

מכאן אנו מגיעים לנושא הציווי: מהי משמעות הציווי?

ברור אפוא, שיש באדם "דעת" מסוימת, המכשירה אותו לקלוט את המצווה האלוהית, אך לא ברור מה הקשר בין "דעת" זאת לבין "דעת טוב ורע" הטמונה בעץ.

כמו כן ברור, שאלוהים תובע מן האדם ציות ומשמעת, ושההנחה של המספר היא שהמשמעת לאלוהים כרוכה בטוב מסוים לאדם בעוד שהמרת מצוות האל כרוכה בתוצאות שליליות, כגון סבל ומוות.

יש לשים לב, שהציווי ניתן כאן לאדם לפני בריאת האישה (ב 16), ועם זאת ברור לפי ההמשך שגם האישה הייתה מצווה.

גבר ואישה

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל יְהֹוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ:

בראשית ב 25-18

פסוק 18 קוטע לכאורה את רצף הסיפור, אשר המשכו הוא פרק ג, באמירה האלוהית "לא טוב היות האדם לבדו". השאלה אפוא היא מה מקומם של פסוקים 15-18 במהלך הסיפור, או במלים אחרות: מדוע הם מופיעים דווקא במקום זה?

באופן עקרוני אפשר להניח, שהסיפור על בריאת האישה מופיע במקום זה, כדי ליצור את הרקע למה שיסופר בפרק ג על הפיתוי. אבל מעבר לכוונה הכללית הזאת, ברור שהסיפור בא לומר לנו משהו על טיבם של היחסים בין גבר לאישה.
מה פירוש האמירה "לא טוב היות האדם לבדו"?
מדוע הבדידות אינה טובה לאדם?
מדוע נחוץ לו עזר כנגדו?

אפשר לפרש את ה"לא טוב" מנקודת ראותו של האדם. מנקודת ראות זאת, הבדידות (או מצב הבדידות) היא קשה מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מעשית. אפשר להוסיף על כך, כי העובדה שניתן לו צו על ידי האל מטילה עליו אחריות כבדה, והוא חש צורך להתחלק באחריות זו עם זולתו. בני האדם זקוקים לשותפות כדי להצליח במפעל הכלכלי-התרבותי שלהם, כלומר הצוותא היא תנאי להישגים גדולים יותר בתחום הציביליזציה. מזווית ראייה אחרת אפשר לומר שה"לא טוב" הוא מנקודת ראות של התכנית האלוהית. כלומר, שתכניתו של אלוהים היא שהאדם יחיה בחברה ולא בבדידות ויקים משפחה לצורך הגשמה של ערכים מסוימים כמו צדק ומשפט, למשל. ה"עזר כנגדו" בא אפוא לחלץ את האדם מבדידותו ולהציג בפניו את התכלית של הקמת המשפחה בבחינת נורמה הרצויה לאל (ב 25-24).

השאלה הנשאלת עתה היא: מדוע קדם סיפור בריאתם של בעלי החיים (ב' 20-19) לסיפור בריאת האישה (ב 21)? מסתבר שהסיפור בא להמחיש בפני האדם מצד אחד את מעמדו כלפי החיה (קריאת השמות היא סמל של אדנות), ומצד שני להמחיש בפניו את העובדה, שאף לא אחד מן היצורים שנבראו ראוי לשמש לו שותף ("ולאדם לא מצא עזר כנגדו", ב 21).

ואמנם מיד עם בריאתה מכיר האדם בזיקה הבלתי אמצעית בינו לבין האישה (ב 23). המספר בא להטעים, שהשותפות בין הגבר לבין האישה אינה אך ורק עניין בעל משמעות ביולוגית, אלא יש לו גם משמעות תכליתית-ערכית, דבר הנרמז בפעלים "עזר" ו"דבק": הוא עוזב את הוריו ודבק באשתו. מכאן ניתן להסיק כי מידת האחריות המוסרית של האישה שווה לזו של הגבר. בכך מכין אותנו הסיפור למתואר בפרק ג.

בפרק ב 25 מוטעמת העובדה, כי על אף שהאדם ואשתו היו עירומים, הם לא התביישו. דבר זה מעלה את השאלה: מה הקשר בין העירום לבין הבושה, ומהי בכלל משמעותה של הבושה?

על שאלות אלה ננסה לענות לפי המסופר בפרק הבא, כי רק המשכו של הסיפור הוא שיבהיר לנו שאלות אלה.

פרק ג 1 הוא המשך ישיר לפרק ב 25 מבחינה רעיונית-ספרותית2.

הנחש

הנחש הוא דמות ידועה ממיתוסים קדומים של עמים רבים. בכמה מהם (במיתוסים הגנוסטיים 3) מופיע הנחש כסמל החכמה. בסיפור שלנו נראה הנחש כיצור הקרוב לבני אדם. הוא אינו הולך על גחונו ונוהג עם האדם בחופשיות. התכונה המציינת אותו היא ערמה.

מהי ערמה?

  • ניתן לפרש את הערמה בשני כיוונים: (1) ערמה היא סוג של חכמה אנושית המכוונת להרע. (2) ערמה היא אופן דיבור, או הצגת דברים, המסלף את המציאות כדי לגבור על אדם אחר. בנקודה זו מתקשרת הערמה עם ההיתממות ("אף כי אמר אלוהים") ועם הפיתוי. הפיתוי הוא ניסיון לשדל אדם לעשות מהו רע בדרך של הערמה. בכך מתקשר הפסוק הראשון עם דברי האישה (ג 13): "הנחש השיאני".

יש לציין שבמקרא המלה "ערמה" היא חכמה גם להיטיב וגם להרע. הכול תלוי בכוונתו של האדם הערמומי, או של החיה הערמומית.

הדו-שיח בין הנחש לאישה

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

בראשית ג 5-1

כדי לפתות את האישה, פותח הנחש במשפט שיש בו גם היתממות וגם סילוף המציאות. ראשית, אף שהוא יודע את האיסור האלוהי (ב 17-16) הוא מיתמם ותוהה האומנם נכון הוא. ראיה לכך שהנחש יודע על האיסור היא ההנמקה שהוא נותן לאיסור (ג 5). שנית, הנחש מרחיב את תחום האיסור על "כל עץ הגן", על מנת לעורר את האדם לתת את דעתו על הזדוניות שבצו האלוהי. (השווה את דברי הנחש על "מכל עץ הגן" עם דברי אלוהים "מכל עץ הגן אכול תאכל" [ב 16].)

דברי האישה (בראשית ג 4-3)

האם גם האישה מסלפת את דברי אלוהים בדומה לנחש, או אינה מסלפת?

מנוסח הדברים אין זה כל כך ברור; מה שברור הוא, שאלוהים לא אסר על האדם לגעת בעץ אשר בתוך הגן, אלא רק אסר עליו לאכול ממנו, ואילו חוה אומרת לנחש שאלוהים אסר גם על נגיעה.

את התוספת הזו ניתן להסביר בשני אופנים:

א. ברוח זו קיבלה האישה את הצו האלוהי מפיו של האדם (שהרי היא עצמה לא הייתה עדיין בעולם בשעה שהצו ניתן).

ב. בעיני האישה התרחב האיסור האלוהי גם לגבי הנגיעה, עובדה המסבירה את נכונותה הנפשת להתפתות.

דברי הנחש (בראשית ג 5-4)

הנחש איננו מתווכח עם דברי האישה, ולכאורה הוא מקבל אותם. אבל הוא נאחז בדבריה על איום המיתה כדי לפקוח כביכול את עיניה לכוונת הזדון של אלוהים ביחס לאדם: אלוהים שולל במכוון מן האדם (הכוונה מהמין האנושי בכללותו, ולכן גם מן החיה), את ידיעת הטוב והרע, משום שאין הוא מעוניין שהאדם יהיה כמוהו. האישה מאמינה לדברי הנחש ומתפתה לו, כיוון שהנחש אומר בעצם את מה שהיא רוצה לשמוע. האדם באמת שואף להיות כמו אלוהים, ושאיפה זו בעיני המספר המקראי היא עצמה המקור לחטאה של האישה.

דברי הנחש עוררו את כוח דמיונה של האישה והגדילו את תשוקתה אל פרי העץ. רעיון זה מובע בפרק ג 6, בשורה של תארים ("טוב העץ למאכל, תאווה לעיניים, נחמד העץ להשכיל"), שכולם רומזים על התעצמות התשוקה בעקבות הדמיון.

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:

בראשית ג 6

הבושה (ג 7-8)

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהֹוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

בראשית ג 8-7

התוצאה המידית של האכילה מעץ הדעת מרמזת על סוג של התוודעות עצמית ("ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם"). אף שאין נזכרת כאן הבושה, הרי המשך הפסוק מלמד, כי התוודעות עצמית זו משמעה התעוררות הבושה באדם. בכך מתקשר פסוק זה אל פסוק 25 שבפרק ג. קודם היה האדם עירום ולא התבייש, ועתה משעה שנודע לו שהוא עירום, הוא מתבייש.

מה טיבה של בושה זו?

הבושה כרוכה במצב תרבותי מסוים ובקיומן של נורמות חברתיות ותרבותיות המוסכמות על הכלל (גם אם הן משתנות מחברה לחברה, מתרבות לתרבות). מצד אחד, עברה או רצון לעברה על הנורמות המקובלות עשויים לעורר באדם, כאמור, את תודעת הבושה, אבל זאת רק בתנאי שהוא הפנים את הנורמות הללו. מצד אחר, הבושה היא גם מצב של התוודעות שהאדם מתפתח לקראתו, ככל שהוא נעשה מודע לתשוקות הקיימות בתוכו והעלולות להטות אותו אל עשיית הרע.

עצם ידיעת היכולת לגרום רע באמצעות התשוקה היא-היא המעוררת את הבושה. בעיני המספר מקורו של החטא, והבושה הכרוכה בו, אינו עצם התעוררות התשוקה (שאותה אין המקרא שולל) אלא ההליכה הבלתי מרוסנת אחריה. איסורים מיניים למיניהם הם טאבו חברתי המקובל בכל החברות האנושיות הידועות לנו.

התוודעות האדם אל עירומו רומזת בסיפור שלנו גם לבושה הכרוכה בתקשוקה המינית, כלומר בידיעה של האדם – ידיעה שהוא זכה לה הודות לאכילה מעץ הדעת – שיש ביכולתו לפרוץ כל גדר ועל ידי כך לגרום רע. התשוקה המינית כאן היא אפוא הסמל המובהק ביותר לכלל התשוקות שבאדם. השאלה היא: מה מקומה של הבושה בין אדם לחוה, שהרי הם יחידה משפחתית? ניתן להשיב על כך בשני אופנים:

א. אדם וחוה מסמלים את היחס בין המינים בתוך החברה האנושית בכלל, יחס שכרוכה בו הרגשת בושה.

ב. גם במסגרת התא המשפחתי יש מקום, לפי התפיסה המקראית (ובוודאי גם ההלכתית), לרגש של בושה, המרסן את אופי היחסים המיניים.

פרק ג 8 הוא היבט נוסף של הבושה. הבושה שבין אדם לחוה היא תולדה של תודעת החטא כלפי הצו האלוהי. המוסר המקראי מעוגן ביראת האלוהים. לפיכך, ההתחבאות של האדם ואשתו מפני אלוהים מבטאת גם היא תערובת של בושה עם תחושת יראה. עם זאת, יש בה גם ניסיון מצדו של האדם לברוח מן ההודאה באשמה על ידי הסתתרות. ההסתתרות פירושה, בעצם, בריחת האדם מעצמו ולא רק מהאל.

בלשון פסיכולוגית ניתן לאמר, שכאן מתחיל לפעול מנגנון ההדחקה, הפועל כדי להסוות את האשמה מעיני האדם. בכך בא לידי גילוי טבעו המורכב של האדם כיצור המסוגל להתבייש במעשיו, ועם זה להדחיק את האשמה מתודעתו.

דו שיח בין אלוהים לאדם וחוה

וַיִּקְרָא יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל:

בראשית ג 13-9

הקריאה של ה' לאדם "איכה" – יש בה כפל משמעות: לכאורה היא באה לחשוף את האדם המסתתר, אבל ברובד העמוק יותר – דבר המסתבר לנו מתשובת האדם – מתכוונת השאלה להעמיד את האדם על מקומו במובן המוסרי. האל שואל: היכן אתה עומד ביחסך אליי ואל עצמך? האם אתה מוכן ליטול על עצמך אחריות למעשיך?

תשובת האדם יכולה גם היא להתפרש בשני אופנים: לכאורה, האדם מרגיש שאין הוא יכול להיפגש עם אלוהים בשל עירומו. אבל במשמעות העמוקה יותר, ברור לקורא שיש כאן ניסיון מצד האדם להתחמק מאחריות בתירוץ של עירומו.

משמעות זו של התשובה מתגלה לנו מתוך דבריו של אלוהים: "מי הגיד לך כי עירום אתה?" משמע, בעצם דבריו מגלה האדם את חטאו, ועל ידי כך גם חושף את כישלונו להסתיר את אשמתו ("על ראש הגנב בוער הכובע").

דברי האל מטעימים גם את הפגיעה האישית שביחסו של האדם לאלוהים. האדם הפר את הצו שאלוהים ציווה אותו.

בפרק ג 12 יש אולי לא רק התחמקות ממעשה והטלתו על הזולת – חוה – אלא גם האשמה של האדם את האלוהים על שנתן בידיו מין אישה כזאת אשר גרמה לולחטוא. כלומר: ה' יצר מציאות אשר הביאה כביכול את האדם להפר את הצו בעל כורחו. השאלה של ה' לחוה גם היא מכוונת כפי הנראה לעורר את האישה לדין וחשבון מוסרי על מעשיה. השאלה מביעה תמיהה גדולה מצדו של ה': איך קרה שחוה עשתה מעשה כה חמור? אולם האישה גם היא מסרבת ליטול את האחריות למעשה ומגוללת אותה על הנחש.

העונשים

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

בראשית ג 19-14

לפי תפיסת המספר, יש קשר הדוק בין החטא לבין העונש. ה' מעניש בנפרד כל אחד ואחד מן החוטאים.

משמע: כל חוטא נושא בעצמו באחריות על מעשיו ואינו רשאי לתלות את האשמה בזולתו. קיים קשר ישיר בין החטא לבין העונש.

הנחש – התנשא להיות כאלוהים, ולכן הושפל עד עפר; יחסי הרעות שהיו קודם לכן בין האדם לבין הנחש הופכים ליחסי איבה.

האישה – התפתתה ופיתתה, כלומר: הלכה אחר תשוקתה והוליכה גם את האדם אחר תשוקתו. לכן היא נענשה בכך שלעולם תתפתה לתשוקתה אל בעלה למרות התוצאות המרות הצפויות לה מן ההתפתות לתשוקה.

בכל פיתוי יש משום ניסיון להשתלט על הזולת. האישה רצתה לשלוט בגבר, על כן עונשה הוא שהגבר ימשול בה, וכן ש"בעצב תלד בנים".

האדם – העונש לאדם הוא המפורט והמנומק ביותר, מה שמעיד, כי בעיני המספר המקראי אחריותו של האדם היא הגדולה ביותר. האדם לא הסתפק במה שניתן לו בגן העדן. הוא השתוקק לדעת טוב ורע כאלוהים. ניתן אולי לאמר, שהאדם רצה לכוון את חייו בכוח שכלו בלבד, ללא תלות בהדרכה האלוהית, אבל למעשה אין בכוחו של האדם להגיע אל האושר בעצמו. נגזר עליו לסבול ולהישאר תלוי בחסדו של אלוהים, דבר המסתמל בקללת האדמה ובעמל הרב המוטל על האדם כדי להתפרנס.

האדם נוצר מן האדמה, ויש בינו לבינה קשר גורלי. לכן, כאשר האדם חוטא – האדמה מתקללת.

הגירוש מגן העדן

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהֹוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

בראשית ג 24-22

לפי ספר בראשית, הגירוש מגן העדן בא לשם שתי מטרות:

א. למנוע מן האדם את האכילה מעץ החיים, ועל ידי כך לזכותו בחיי נצח.

ב. לממש את הקללה אשר נגזרה על האדם (ובגינו גם על האדמה): לאכול את לחמו בזיעת אפיו. ביצוע הגזרה אינו יכול להתקיים בגן העדן, כי אדמת גן העדן מבורכת.

הערות שוליים:

  1. בסיפור הראשון אין תיאור של בריאת האדם ולא מוסבר ממה הוא נעשה. יש רק אמירה: "נעשה אדם בצלמנו... ויברא ה' את האדם בצלמו". ואילו בסיפור השני מציינים מאיזה חומר נברא האדם: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים".
  2. יש הגורסים שפסוק 25 בפרק ב הוא למעשה הפסוק הראשון של פרק ג.
  3. גנוסטי – מלשון גנוזיס, שהוראתו ביוונית דעת, ובדרך כלל הכוונה לדעת הנסתרת בענייני אלוהות, והגלויה רק ליודעי ח"ן (ראה גנוזיס באנציקלופדיה).
ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור גן העדן במקרא
שם ספר: האדם בסיפור גן העדן : על-פי פרשנות רמב"ן : לחטיבה העליונה
תאריך: תשנ"ב
הוצאה לאור : ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים; אוניברסיטת חיפה. ביה"ס לחינוך של התנועה הקיבוצית אורנים. המכון להוראת המדעים ולשיפור דרכי ההוראה
בעלי זכויות: ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים
הערות: 1. ספר זה הוא פרי סדנת כתיבה שבה לקחו חלק: ד"ר אהוד לוז, ד"ר חיים ליכט, ד"ר יעקב גורן, כרמל מוסקין, צילה מירון-אילן.
2. שותפים בהוצאת החוברת לאור: האגף לתכניות לימודים, סמינר אורנים והמחלקה להעמקת החינוך היהודי.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך