עמוד הבית > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה

תקציר
עיון בתעודות בבליות מלמד שרוב עיסוקם של גולי יהודה היה חקלאות, מקצוע שהיו רגילים בו בארץ מולדתם ושהיו קשורים אליו מדורי דורות. עם זה הסתגלו רבים למקצועות חדשים כגון, גידול דגים בברכות ותעלות, מקצוע שלא היה ידוע בארץ ישראל עד גלות בבל.

 
מצבם הכלכלי של הגולים בבבל | מחבר: מרדכי זר-כבוד
 

מוסד הרב קוק

על גלות יהודה מסופר במקרא: בספר מל"ב, בפרקים כד-כה ומקביל להם בס' דבה"ב לו, ה-כא; בירמיה פרקים לט, נב, מלבד הרמזים השונים בפרקים המדברים במלכי יהודה האחרונים, בפרקים כב, כג-ל; בספר יחזקאל, בפרקים יז, יט, כד; אסתר ב, ה-ו; דניאל, א. בספרי ההסטוריה השכיחים מדובר רק על שתי גלויות, על גלות יכניה בשנת 597 ועל גלות צדקיהו בשנת 586 לפני הספירה הנהוגה, תוך התעלמות גמורה מן הרשימה בראש ס' דניאל, המזכירה גלות בימי יהויקים, וכן ברשימות בירוסוס הבבלי, המובאות בפלאביוס (קדמוניות X יא, 1; נגד אפיון I 19), כי בשנת ארבע ליויקים מסר את שבויי יהודה בידי ידידיו להביאם עם השלל לבבל. גם בדה"ב לו, ו-ז, מסופר כי ראשון הגולים היה יהויקים ולפי קדמוניות X ג, 98, לקח אז נבוכדנאצר שלשת אלפים שבויים להביאם בבלה, ובתוכם יחזקאל הנביא; אולם לפי דעתו של ווייזמן (Wiseman, Chronicels of Cald, Kings, עמ' 26) נכנע יויקים לנבוכדנאצר מרצונו, אך מספר אנשי יהודה, ודניאל וחבריו בתוכם, נלקחו לבבל כבני תערובת. ברור אם גלה המלך שלא ירד לבדו אלא הוא ופמלייתו. על כל פנים היו כמה גלויות, למן גלות יכניה ועד מות גדליהו. לדעת ש. בארון1 הוגלו חמש גלויות בשנים: 598, 597, 587, 586, 582 לפהסה"נ.

מה היה מספר הגולים האלה?

אמנם אנו מוצאים בירמיה מספרים שונים – ומספרים אחרים במל"ב כד-כה, אבל מספר מסכם אין לנו במקרא, לכן שונות הדעות בשאלה זו. יש מאכסימליסטים וכנגד מינימאליסטים, הכל לפי צרוף המספרים החלקיים הנתונים בפרקים הנ"ל. יאנסן, בחיבורו על יהודה בתקופת הגלות2, ממעט את המספר לכמה אלפים נפש; לעומתו סבור ש. בארון3 שאינו רואה שום סתירה במספרים הנקובים במקרא, כי אם פרטים המתייחסים לגלויות שונות ומתוך כך שמספרים אלה הם רק של גברים, המהווים רק החלק החמישי מן המשפחות התלויות בהם, הוא מגיע למסקנה שמספר גולי יהודה בימי נבוכדנאצר היה כארבעים ושבעה אלף. אם נצרף לסכום זה גם גולי אשור, שחלק מהם נשאר במדינת בבל, כלומר, בשטח שבין הפרת והחידקל, יצא לנו שלפחות חמישים אלף מישראל ישבו אז בבבל.

מה היה מצבם החברתי של הגולים האלה? מתוך המסופר לנו בירמיה נב, לא-לד ובמל"ב כה, כז-ל, למדים אנו שיכניה (יויכין) היה כלוא שלושים ושבע שנים, כלומר משנת 597 ועד 561, עד ששוחרר מכלאו על ידי אויל-מרודך בנו של נבוכדנאצר, אולם נראה שהוא היה גם ברוב ימיו של נבוכדנאצר במצב שראוי לכנותו יותר כעצור מאשר כלוא. מצבו של יויכין היה מלכתחילה שונה מזה של מורד, דבר זה עולה מן הכתובים עצמם, במל"ב, ח-יב, שם מסופר שהמלך נכנע ויצא לקראת נבוכדנאצר "ויקח אותו מלך בבל", לעומת היחס האכזרי אל צדקיהו הנמלט. בתקופת מעצרו הראשונה, כלומר במשך חמש השנים הראשונות, נולדו ליכניה חמשה בנים משבעת בניו (ר' דבה"א ג, יז), כפי שאנו למדים מתוך הלוח הפרסם א. וויידנר בשנת 1935, המפרט את ההספקה שניתנה ליכניה מבית המלך. ווידנר אף סבור שיויכין היה בזמן הראשון חפשי בתנועתו והושב במאסר רק אחרי איזה נסיון של התקוממות ביהודה או בבבל4. מלבד המלך ופמלייתו שהיו במעצר – צריך לומר ששאר הגולים נהנו ממידה רבה של חופש וחיי חברה. את זה אנו למדים מדברי ירמיה בפרק כט. הוא פונה אל הגולים כאל ציבור מאורגן, המקבל מכתבים ומשיב, ציבור השומע בקול נביאים החיים בתוכו (אף שבעיניו היו נביאי שקר), אנשים שבידם לעשות או לחדול. יותר מזה אנו למדים מדברי יחזקאל, הנביא אשר חי ופעל בתוכם. בשנה החמישית לגלות יויכין, כלומר, בשנת 593 לפהסה"נ, הוא נמצא בישוב יהודה ששמו תל-אביב (יחז' ג, טו), על נהר כבר בבקעה, הוא נארו כבירו בשמו הבבלי, אחת התעלות בבקעת ניפור, בדרומה של בקעת שנער. מתוך ספר עזרא מכירים אנו עוד כמה שמות של ישובים יהודים: תל-מלח, תל-חרשא, כרוב אדן, אימר (עז' ב, נט), כסיפיא (שם, ח, טו) ומתוך המסמכים של בית מוראשו שנתגלו בסוף המאה הקודמת בחורבות ניפור, עולים לפנינו עוד שמות של ישובים יהודים באותה סביבה. מכל זה אפשר להסיק ולומר שאחרי שהובאו הגולים לבבל היו כמעט4* חפשיים לחיות בתוך המדינה, מלבד לעזוב אותה בהמון.

מה היה מצבם הכלכלי של הגולים?

לפני שאנו נכנסים לבירור שאלה זו, ראוי להתבונן באפשרויות התעסוקה במדינת בבל בימים ההם. בבל היא מטבעה ארץ חקלאית. אדמתה טובה והיא הושבחה על ידי השקאה אינטנסיבית שנעשתה ברשת תעלות (אלה הם "נהרות בבל") אשר משכו מים מן הפרת והחידקל. עיקר תוצרתה היו דגנים (שעורה, חיטה, כוסמת, דוחן ושמשמין) ותמרים למיניהם. לפי דברי הירודוט (א' 193) הביאה האדמה מאה עד שלש מאות שערים. דקל אחד סיפק בדרך כלל כור תמרים (כמאה וחמישים ליטר). בין שורות הדקלים גידלו ירקות. האדמה המושקה שימשה בחלקה למרעה של עדרי בקר וצאן רבים ותוצרתם הרבה (גבינה, צמר, בשר ועורות) סיפקה את צרכי הערים הגדולות. שמן שומשמין ועורות היו גם מצרכי ייצוא לארצות אחרות. המים הרבים סייעו לפיתוח הדיג בקנה מידה מסחרי. עסקו גם בגידול עופות המים. התעלות הרבות שמשו כדרכי תחבורה זולים שהקלו על המסחר הבינערי והעסיקו מלים רבים. הישוב הצפוף נזקק לבעלי מלאכה: קדרים, אורגים למיניהם, חרשים, נגרים, חורשי נחושת וברזל ובנאים. הדרישה לבעלי מקצוע גדלה במיוחד בימי נבוכדנאצר, אשר חידש את בבל הבירה, הרבה לבנות בניני פאר וגם העסיק טכנאים רבים בתעשיית הנשק. במרכזים העירוניים היו עסוקים סוחרים, פקידים וחיילים. מדינת בבל היתה איפוא שדה נרחב לפעולות מגוונות. מעתה נראה מה היה חלקם של גולי יהודה במשק הבבלי המסועף הזה.

במכתבו של ירמיהו אל הגולה (כט, ד-יד) מצווה הנביא בשם ה': "בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פריהן... ורבו שם ואל תמעטו"! ירמיה נקט אמנם רק שני מקצועות, בניה ונטיעה, כלומר: מלאכה וחקלאות, אבל אין לפרש את דבריו כאילו רצה לצמצם את פעולתם רק בשטחים אלה, כי בהמשך דבריו הוא אומר: "ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה", כלומר, שישתלבו בכל מערכת החיים, הדרושה לקיום נורמאלי של כל הציבור הזה לזמן ארוך, בניגוד לנביאי השקר חנניה בן עזור בירושלים, אחאב, צדקיהו ושמעיה – בבבל (שם, כח, ג; כט-כח) אשר פיטמו את הגולים בחזונות שוא, כי בעוד זמן קצר ישובו וממילא לא כדאי להם להסתדר בגולה. יש לציין את העובדה שמתוך נאומיו הרבים של יחזקאל בגולה אין אנו יכולים ללמוד על מצבם הכלכלי, מפני שרוב דבריו עוסקים בצד הרוחני של האומה ופניו מופנים ציונה. אפילו בתוכחתו על חטאי הגולים, כמו בפרקים יג, כ, בהם מורגשת האוירה הבבלית, אין ההוי היומיומי שלהם משתקף. לעומת זה אנו מוצאים בספר דניאל, הדים להכשרתם של בני האצולה היהודית "לעמוד בהיכל המלך"; מכאן ניתן להסיק שקצת מבני הגולה הגיעו למעמד גבוה ולמשרות ממלכתיות, מעין זה המסופר במגילת אסתר על מרדכי היהודי בשושן הבירה, וכדוגמת נחמיה בחצרו של ארתחששתא הראשון. בתוך רשימת העולים שבספרים עזרא (פרק ב') ונחמיה (פרק ז') מוצאים אנו עולים רוכבי סוסים, שהביאו עמם עבדים ושפחות, שרים ושרות – כלומר: היו עשירים. אמנם שני המקרים האלה היו בתקופת שלטון בית אחימנש, מלכי פרס אשר החריבו את בבל הכשדית; אולם ידוע לנו מן המסמכים הרבים שנשתיירו מתקופה זו5 שהפרסים לא שינו מן הנוהג והסדר המקובלים שמצאו בבבל הכבושה, מלבד הענקת אבטונומיה מסויימת לעמים שחסו בצילם, ועל כל פנים דרכי הכלכלה והסדר החברתי לא נשתנו בבבל בשליש האחרון של המאה השישית, אחרי שנכבשה על ידי הפרסים, ממצבם בתחילת המאה ההיא, כשבאו גולי יהודה אל בבל. משום כך נודעת חשיבות יתרה לגבי השאלה הנידונה מן המסמכים הפרטיים של בית מוראשו, שנתגלו בשלהי המאה הקודמת6 בחורבות ניפור (הכפר נופאר בימינו), המכילים מאות שמות7 של יהודים מאותה סביבה, שהיה להם משא ומתן במשך חמישים שנות קיומו של בית זה (403-455), כלומר, בימי עזרא ונחמיה. הוא היה מין תערובת של בנק חקלאי, סוכנות קרקעות ובית מסחר סיטוני לתוצרת חקלאית שם נתקבלו נכסים מבעליהם לשם החכרתם, החכיר בהמות לעבודה, הלווה כספים וכ'. המשרד המרכזי עמד בניפור וסניפיו היו מפוזרים על פני השטח מדרומה של בגדד כיום ועד שפך הנהרות פרת וחידקל, וסניף היה לו גם בשושן הבירה8.

כעין חתך לעסקיהם של היהודים בניפור וסביבתה, יובאו להלן תשעה מסמכים לסוגיהם השונים מן הארכיון של בית מוראשו, לפי סדר כרונולוגי.

  1. אישור על קבלת דמי חכירה מאת בית מוראשו על ידי ידיעאל בן חנני, מנהל המשק של הנציב הפרסי, משנת 28 לארתחששתא הראשון (438 לפנה"ס).
  2. שטר חכירה על שדות בכפר בית גירא משנת 36 לארתחששתא (430 לפנה"ס), אשר קבוצה בת תשעה יהודים חוכרת מאת בית מוראשו. ראש הקבוצה הוא ידיעיהו בן בנהאל.
  3. התחייבות של יהולן היהודי עם שותפו הבבלי, להחזיק בדק בתעלות השקאה, משנת שלושים ושבע לארתחששתא (429).
  4. שטר חוב של ארבעה שותפים, המתחייבים לפרוע בכמות תמרים, משנת 41 לארתחששתא (425 לפנה"ס). שנים מהם יהודיים.
  5. שטר פקדון על שני בתים וכלי מלאכה שנמסרו אל חנון בן בלשן, בשנת ארבעים ואחת לארתחששתא (425).
  6. הסכם עם מגדל עופות יהודי, חלילי בן עקבאל ושותפיו הגויים, לספק עופות לחג הפסח, משנת ארבעים ואחת לארתחששתא (425).
  7. הסכם עם שבעה דייגים יהודים להספקת דגים לחג הסוכות, משנת חמש לדריוש השני (420 לפנה"ס).
  8. שטר חכירה על עדר לרועה יהודי, מנודניה בן שלום-בבל, משנת אחת עשרה לדריוש השני (410 לפנה"ס).
  9. פרוטוקול על מסירת ציוד מלא לפרש יהודי, גדליה בן רחמיאל אשר הלך להתייצב בגדוד הממלכתי בעיר ארך, משנת שתיים לדריוש השני (403 לפנה"ס).

א
BEIX 14 (Wallis Nr. 20)

אישור על קבלת חיכור על ידי ידיעאל בן חנני, הממונה על החכירות של שטח הנהר סין, בן ביתו (מנהל משקו) של הנציב (אברך) הפרסי ארתמבאראו. כאן נזכרים עוד שני יהודים: פלאיה בן שילם חוכר, ומנימין בן בלאבצור.

1) תשעים ושבעה כור, ששים וששה קא דוחן, בעד חכירת שדה של האל בל, 2) מזון (?) נהר פרת בעיר ניפור, שנת 28 3) לארתחששתא מלך הארצות, אשר לרשות אנליל-שום-אידינא 4) בנו של מוראשו ופלאיהו בנו של חנני, בנו של שילם - - ידיעאל הממונה 6) על החכירות של נהר סין, בנו של חנני בן ביתו 7) של ארתמבארו אברך, מידי 8) אנליל-שום-אידינא, בנו של מוראשו 9) ופלאיהו בנו של שילם – 10) קיבל, שולם.

נוסף לארבעים וששה כור דוחן 11) אשר מנימין בנו של בלאבוצור קיבל. 18-12) חתימות העדים ובתוכם שני יהודים: שילם בן בניה ושולום בן נתין. 18)... ניפור, בירח טבת 19) יום 28, שנת 28 לארתחששתא מלך הארצות.

הערות וביאורים
2) את הסימן או (U3) תרגמתי כאידיאוגרם שפירושו: אכל, מזון ולא כוואליס (Wallis) המפרשו כו"ו החיבור, מפני שחסרה המלה שא (של) לפני 'נהר', לכן נ"ל שמדובר פה בתרומה מסויימת למקדש בל משטח על יד ניפור שכונתה בתואר זה. 4) נראה שפלאיה היה חוכר משנה שקיבל את השדה מידו של אנליל-שום-אידינא, מנהל הבנק של בית מוראשו. 11) מנימין זה נזכר בשטרות משנת ארבע לדריוש השני כמנהל מחלקת החכירות.
7) התואר אברך מתפרש על ידי איילרס (Eilers, Iranische Beamten – namen, לייפציג 1940) כמלה פרסית, ולא נ"ל שהרי התואר הזה נזכר כבר בס' בראשית מא, מג, וראה א"ש יהודה, עבר וערב עמ' 9.

ב
BEIX 45 (Wallis Nr. 14)

קבוצה של יהודים מן הכפר בית-גירא חוכרת שדות.

1) ידיעיהו בנו של בנהאל, יהונתן, 2) שמעון ואחיהו, בניו של ידיעיהו, 3) סתור בנו של בתי, בניה בנו של 4) אמל-ננא, יגדליהו בנו של ננא-אידינא, 5) עבדי בנו של אפלי, נתון בנו של שילם 6) וכל ריעיהם אשר במקום בית-גירא – 7) בחדוות לבם אל אנליל-שום-אידין בנו של מוראשו 8) כן אמרו: נהר האורוות, 9) למן שערו ועד שילחתו (שפך מימיו), בית מעשר 10) (משלח) ידו של ידיעיהו, אשר על נהר זה; 11) ושדה אשר משמאל לנהר הוולדות ושלושה עמודים 12) אשר מימין לנהר הוולדות, מלבד שדה השותה מים מן 13) נהר אנליל - - בחכירה לשלש שנים 14) תנה לנו. מדי שנה 700 מאות כור שעורים, במידה 15) המקובלת אצל אנליל-שום-אידינה. ניתן לך, 16) וגם מתת שנתית של שני בקר רעי, 17) עשרים כבשים זכרים, רעי, ניתן לך.

18) אנליל-שום-אידינא שמע אותם. נהר האורוות, 19) למן שערו עד שילחתו, ועוד שדה, בית מעשר, 20) בית חכירתו של ידיעיהו אשר על יד הנהר הזה, 21) וגם שדה אשר משמאל לנהר הוולדות ושלושה עמודים 22) אשר מימין של נהר הוולדות, מלבד השדה השותה 23) מים מן נהר אנליל - - בחכירה לשלוש שנים [נתן להם]. 24) מדי שנה 700 מאות כור שעורים ושני בקר, 25) רעי, 20 כבשים זכרים, רעי, יתנום. 26) מדי שנה 700 כור שעורים, במידה המקובלת 27) ומתנות: מדי שנה שני בקר רעי, עשרים כבשים זכרים רעי 28) יתנו. (כל) אחד בעד השני באחריות נושא. הקרוב ישלם.

29) למן ירח ניסן, שנת 36 (לארתחששתא) חכורה זו (היא) פניהם. (35-30) חתומים העדים 35)... ניפור, ירח אב, יום עשרים. 36) שנת 36 לארתחששתא מלך הארצות.

הערות וביאורים
9) שילחתו – שפך מימיו לצנורות ההשקאה המושכים את המים לשדה. כנראה מכאן הבטוי התלמודי לשדה מושקה "בית השלחין". 10) (משלח) ידו – שטח זה היה כבר מזמן ברשותו של ידיעיהו והחוזה הזה שנחתם באב מאשר את החכירה למפרע, למן ניסן שעבר. הש' להלן שורה 29. 9) בית מעשר – השטח הזה הופקד על ידי בעליו אצל הפירמה מוראשו לשם החכרתו כנגד תשלום מעשר מבית מוראשו. עם השטח הוחכר גם חלק מתעלת ההשקאה. 14) הכור הרגיל באותה תקופה הכיל 151 ליטר, נמצא שהחוכרים שלמו 1057000 לשנה, הרי שזו היתה אחוזה נרחבת. 28) הקרוב ישלם – כוונת התנאי הזה היא לדעת קוק, שבעל החוב רשאי לגבות חובו מאחד השותפים, כרצונו; ולדעת פוניון (Ponynon) – מן הקרוב אליו ונוח לו. ר' Cardascia 31.

ג
BE IX 55 (Wallis Nr. 5)

פקודה אל יהולן היהודי ושותפו הבבלי על הרחבת תעלת השקאה ושמירתה.

1) אנליל-שום-אידינא בנו של מוראשו, אשר אל יהולן 2) ונאיד-שיפך, עבדיו, כן אמר: 3) שער נהרותיכם ומידתכם (השטח) 4) אשר בסכר נהר סין, אשר עם המזח – פתחו נא. 5) בדוק, בנהרותיכם ובמידתכם 6) אשר בסכר של נהר סין אשר אתם תופסים, 7) ליד שדותיי ושדות 8) החכירה של אחו-ליתיא עבדי – לא יבותק. ביום אשר בדק יבותק שם 10) ושדותיי ושדות החכירה 11) של אחו-ליתיא יטבעו; השדה 12) וכל אשר בו יחובל יושחת – 13) מכוחכם תשלמוני.

14) אחר זה, יהולן ונאיד-שיפך אל 15) אנליל-שום-אידינא כן אמרו: שער הנהרות 16) והמידה אשר בסכר של נהר סין אשר תפסנו – 17) נפתח ונחזק אשר לא יבותק. 18) ביום אשר בדק ייעשה שם, ושדה 19) וכל אשר בו יחובל ויושחת – 20) מכוחנו נשלם. 21) ביום אשר בי-בדק במיצר של אחו-ליתיא מן 22) שדותיהם יבותק - - [מכוחם] ישלמו.

(27-23 חתימות העדים, בתוכם גם עד יהודי: נינורתא בן עקוב).

28) בירח שבט, יום 10 שנת 37 לארתחששתא מלך הארצות.

הערות וביאורים
2) עבדיו – אפעלפי שהבטוי "עבד" מקיף יחסי שיעבוד שונים, בבבלית (ר' 13; Cardascia p. 5) כמו בעברית – נראה שלפנינו מקרה של עבדות ממש. משום כך איננו מוצאים בסעיף האחריות אותו נוסח הרגיל בשטרות אחרים (אישתן פות שני נשוא = האחד נושא באחריותו של השני), וכן חסרים כאן תנאי שכר המצויים בחוזי עבודה רגילים. גם הבטוי רימנישונו = כוחם, כלומר: עמלם (הש' איוב ו, כב) – מסתבר מתוך מצבם שלא היו בעלי רכוש פרטי משלהם. 5) בדק – בהוראה של פרץ הש' יחזקאל כז, ט, והוא שכיח בלשון התלמוד: בידקא. 21) סעיף זה בא להדגיש שאף במקרה של התהוות בדק לא רק מצד המזח אלא גם מתוך השקאת חלקת השדה שנמסרה להם לשם מזונות – יתחייבו.

ד
BE IX 95 (Waallis 34)

שטר חוב על ארבעה שותפים, המחזיקים אדמות ממשלתיות "בית קשת". בית מוראשו שילם במזומנים את כל ההיטלים למשרדי הממשלה וכנגד זה התחייבו לספק לו כמות גדולה של תמרים. שנים מן השותפים הם זוג אחים יהודי.

1) 2155 כור תמרים, אשר אנליל-שום-אידין, בנו של מוראשו (זקף) 2) לחובת בל-אטיר וזבדיה בניו של ברכאל, 3) בל-אח-אידין וזממא-אידין, בניו של זממא-אריש, 4) מן החוטר של בית סין-מגיר, אשר במקום בית זממא-אריש.

5) בירח תשרי של שנת 41 (לארתחששתא) – תמרים, 2155 כור, 6) במידה הגדולה של אנליל-שום-אידין, בחצר (של הנ"ל) יתנו. 7) שדיהם, בית קשתם, נטוע וזרוע אשר במקום בית זממא-ארש 8) (הוא) ערבון.

התמרים 2155 כור לפני אנליל-שום-אידין, 9) מלווה שני על זה לא ישלוט, עד (אשר) 10) אנליל-שום-אידין מילווהו ישולם.

התמרים הם שום הכסף 11) של "הלך" קמח (לחם) המלך, בלו ומיני מתנות (מנדה). 12) של בית המלך, אשר כחובה עליהם ועל בית קשתם – ניתנו. 13) (כל) אחד נושא באחריות התשלום של השני. הקרוב ישלם.

(18-14 חתימת העדים) 18) . . . ניפור, ירח אלול של שנת 41 לארתחששתא מלך הארצות.

(בשוליים) טביעת צפורן של בלאטיר, זבדיה, בלאחאידין, זממא-אידין.

הערות וביאורים
1) 2155 כור הם 325405 ליטר. 4) החוטר – הוא האיגוד אשר אליו משתייכים השותפים האלה. 6) במידה הגדולה – כלומר: לא מחוקה ולא טפופה אלא גדושה. הש' לשון חז"ל: "מקום שנהגו למוד בדקה – לא ימוד בגסה; למחוק – לא יגדוש; לגדוש – לא ימחוק" (ב"ב, פ"ה, מי"א). בדרך כלל היו הספקים מחוייבים להשתמש במידתו של בעה"ב. 9) השדה וכל אשר בו משועבד למלווה עד פרעון החוב המוטל על השותפים. 11) הש' שלושת סוגי המיסים הנזכרים בעזרא ונחמיה. מנדה, בלו והלך, עז' ד, יג, כ; ו, ח; ז, כד; נחמיה ה, ד. קמח המלך – הוא "לחם הפחה" בנחמיה ה, יד.

ה
BE IX 87 (Waalis Nr. 4)
הסכם עם בעל מלאכה יהודי

1) חנון בנו של בלשן, בחדוות לבו אל רימות-נינורתא 2) בנו של מוראשו כן אמר: [שני בתים וכלי] נגרם וקדרים 3) של מובליט [הנגר] ועריבא-אנליל 4) בנו [הקדר] – לתת לי לו רצה! 5) עד אשר עריבא-אנליל בנו בפני הקהל יגש.

6) אחר שרימות-נינרתא אל חנון שמע – 7) שני בתים, כל הנכסים: כלי נגרים וכלי קדרים 8) ביד חנון הפקיד.

ביום אשר עריבא-אנליל 9) לפני הקהל יגש – את הנכסים 10) האלה לעריבא-אנליל ישיב יתן.

(16-11 חתומים תשעה עדים מלבד סופר בית הדין). . . . ניפור, 24 בסיון 17) שנת 41 לארתחששתא, מלך הארצות.

(טביעת) צפורן של חנון.

הערות וביאורים
חנון הוא בעל מלאכה שבידו מושלש הרכוש הזה, שכפי הנראה נטש אותו בעליו. נ"ל שרכוש זה היה ממושכן בידי רימות-נינורתא ולא נפדה. עם זאת נשמרת זכות הפדיון לבעליו גם להבא, אם "לפני הקהל יגש" כלומר: יופיע לפני הועדה המשפטית שחבריה חתמו על מסמך זה. העובדה שחנון לא חתם על המסמך אפילו באותיות ארמיות, כפי שעשו זאת יהודים במסמכים אחרים, מעידה שתהיה אדם פשוט שלא היה בקיא בחכמת הכתיבה כלל; אולם לדעת אחרים היתה טביעת הצפורן דרגת התחייבות גבוהה יותר. ר' Cardascia 24.

ו
BE IX, 109 (Wallis Nr.7)
הסכם עם מגדל עופות יהודי

1) חלילי בנו של עקבאל, ריקת-אילני 2) ושמש-לינדר, בניו של בל-אחו-אידינא, אשר אל 3) רימות-נינורתא בנו של מוראשו אמרו 4) כך: כור אחד, תשעים קא דוחן – תנה לנו; 5) שלש מאות עופות, גדולים וקטנים ניתן לך.

6) אחרי שרימות-נינורתא שמע אותם – כור אחד, תשעים קא 7) דוחן נתן להם. שלש מאות עופות, 8) גדולים וקטנים, עד יום חמשה עשר לירח ניסן 9) יגמרו ויתנו.

(13-10 שמות העדים)... המקום: חשבא, 14) ירח שבט, יום שבעה עשר, שנת 41 לארתחששתא, מלך הארצות.

הערות וביאורים
חלילי הוא יהודי שמקצועו הוא גידול עופות. מתוך שטר אחר (BE X 126, 15) ידוע עוד יהודי העוסק במקצוע זה: חנני בן מנחם שתוארו הוא "אשר על עופות המלך", כלומר הממונה על החוה הממלכתית לגידול עופות. 4) 90 קא (קב) הם חצי כור, בס"ה: כור וחצי דוחן, שהם ½226 ליטר בערך, כמות זו ניתנה לשם פיטום העופות.
8) מקביעת מועד זה מסיק אני שעופות אלה נועדו כאספקה לקראת חג המצות.

ז
UP II 208 (Wallis Nr. 6)
הסכם עם דייגים יהודיים להספקת דגים

[...] מנימין בנו של אבואצר, ביהו ושחכמו, 2) ישיה, נתין, טבשלם, זבדיהו בנו של 3) חיני-בל - - בחדוות לבם אל ריבת בנו של 4) בל-עריבא עבדו של רימות-נינרתא אמרו כן: 5) חמש רשתות תנה לנו; 6) חמש מאות דגים תקינים עד יום 15 של ירח תשרי 7) שנת 5 (לדריוש השני) ניתן לך. אחרי אשר ריבת שמע אותם 8) – חמש רשתות נתן להם. [עד] יום חמשה עשר לירח תשרי 9) דגים חמש מאות, תקינים, יתנו. 10) אם ביום המסירה, דגים חמש מאות, תקינים, 11) לא יתנו – ביום עשרים של ירח תשרי אלף דגים 12) יתנו.

לפרעון אחד בעד השני באחריות נושא. הקרוב 13) ישלם אחריות למסירת 500 הדגים, בל-אבני 14) בנו של אפלא – נושא... (שמות העדים).

20)... תיררי, 21) אלול, יום 25, שנת 5 לדריוש מלך הארצות.

הערות וביאורים
לפי ב. מייסנר B. Meissner, Baby1. u. Assyrien, עמ' 227, היו כל הדייגים יהודים. 3) ריבת הוא נכדו של מוראשו ובא כוחה של הפירמה מוראשו.
6) נראה לי שיש כאן עוד פרט מעניין מחיי היהודים בבבל. דגים אלה דרושים למכירה לכבוד יום טוב, ראשון של סוכות. על ידי זה גם יובן התאריך השני, כ' תשרי, שהוא ערב הושענה רבא שהיו נוהגים בו יום טוב. הש' בפירושי לחגי ב, א. 14) בין העדים חתומים שני יהודים: איש-תחירי-אבי, בן חנוני ונציר בן איש-תמס.

ח
UP II 148 (Wallis Nr. 9)
רועה יהודי חוכר עדר

1) מנודניהו בנו של שלום-בבל, בחדוות לבו אל אנליל-סופי-מוחור 2) פקידו של ארשם כן אמר: 13 אילים מגודלים, 3) 27 אילים בני שנתיים, 152 רחלים מגודלות, עלות; 50 אילים בני שנה, 4) 40 כבשים, נקבות בנות שנה; תיש אחד גדול; תיש אחד בן שנה; עז אחת גדולה, עלה: 5) תיש אחד צעיר – יחד: 276 צאן לבנות, שחורות, גדולות וקלות 6) של ארשם – תנה לי בחכירה. מדי שנה, אל 100 רחלים –2/3 66 7) ולדות; אל עז – ולד אחד; לכבשה אחת ½1 מנה צמר; 8) לעז אחת – 5/6 מנה צמר גיזה שחור; לכבשה עלה אחת – 9) חריץ(?); למאה כבשות עלות – קא אחת חמהא, חיכור צאן אלה אתן. 10) למאה צאן – עשר מתות מנויות. מן מת אחד – עור, 11) ½ 2 שקל גידים אתן.

אנליל-סופי-מוחור שמע אותו. 12) אילים מגודלים 13; 27 אילים בני שנתיים; 152 רחלים מגודלות, עלות, 13) 50 כבשים בני שנה, 40 כבשות, נקבות בנות שנה, תיש מגודל אחד, תיש בן שנתיים אחד, 14) עז גדולה עלה, תיש צעיר אחד, - יחד: 276 צאן לבנות ושחורות, 15) גדולות וקלות. של ארשם – בחכירה נתן לו. מדי שנה; אל 16) 100 רחלים 2/3 66 ולדות, לעז אחת – ולד אחד, 17) לכבשה אחת – ½ 1 מנה צמר; לעז אחת – 5/6 מנה צמר שחור; 18) לכבשה עלה אחת – חריץ אחד; למאה כבשות עלות 19) – קא אחת חמאה, חיכור צאן אלה, מנודניהו אל אנליל-סופו-מוחור יתן. 20) אל 100 – 10 מתות ימנה לו. למת אחד – עור אחד, ½ 2 שקל גידים יתן.

21) באחריות לרעייה, סעד ושמירה של צאן אלה – 22) מנודניהו נושא.למן יום 25 לירח אלול שנת 21 (לדריוש השני) – הצאן לפניו. 23) צאן אלה (הן) אשר בידיו של שבחתני, אביר הרועים, בנו של איש-סיני.

(29-24 חתומים חברי הועדה המשפטית כעדים) ... ניפור, ירח אלול, יום 20, שנת 11 30) לדריוש מלך הארצות. (אחר זה שש חותמות של החתומים וטביעת צפורן של החוכר).

הערות וביאורים
אנליל-סופי מוחור היה סוכן באחוזות ארשם בבבל. לפי המסמך BE X 126 הוא שייך למשפחת מוראשו.
2) ארשם – יש סוברים שהוא בן למשפחת המלוכה לבית אחמניש. אשר בשנת 455 לפנה"ס היה פחה במצרים והוא נזכר בגמאים של יהודי יב. ראה במהדורתי לעזרא-נחמיה, נספח ב', א' שורה 30; ב' ש' 3; אולם ייתכן שהוא הנצר האחרון לבית מוראשו אשר ניהל את הפירמה בשנים 413-403 לפנה"ס ר' 8 Cardascia.
5) שחורות – הכוונה לעיזים, הש' להלן שורה 17.
8) צמר גיזה –להוציא צמר מרוט הנופל בערכו מן הגזוז.
9) חריץ – כן תרגמתי את המלה הבבלית "דונתו", שלא נתלבנה כל צורכה מתוך צירוף כל מוצרי הצאן שבעל הצאן נוטל חלק מהם: צמר, חריצי גבינה וחמאה. קא (= הקב) הוא אחד ממאה ושמונים בכור. באותה תקופה הכיל 0.84 ליטר.
23) שבחתני – הוא יהודי שתוארו הרשמי הוא "רב-בול" (אדיר הצאן). כמפקח על חלק מעדריו של אנליל-סופי-מוחור הוא נזכר גם BE X 137 יחד עם שני רועים יהודיים המקבלים ממנו את הצאן, חנני בן טבי ובלזבד בן בצי.

ט
UCP IX 3 (Wallis Nr. 50)

גדליה בן ירחמיאל, מקבל מאת רימות-ניורתא, בן מוראשו, ציוד מלא של פרש על חשבון חלקת שדה מן "אדמת הסוסים" (כלומר: רחמיאל בעל האחוזה הזאת היה מחוייב להעמיד פרש לצבא) שנמסרה מקודם לאנליל-שום-אידינא, אחיו של רימות, על שם בן מאומץ, ברכיאל, שהוא כנראה מילא לפני כן את התפקיד הצבאי הזה.

1) גדליהו בנו של רחמיאל, בחדוות לבו 2) אל רימות-נינורתא בנו של מוראשו, ככה אמר: 3) שדה נטוע וזרוע, בית סוסים של רחמיאל, מלוא 4) החלק של ברכיאל, אשר רחמיאל לבנו – 5) על ידי אנליל-שום-אידינא אחיך – אל לבו לקח, הכל: 6) סוס אחד על חישוקו ואוכפו, סוחה (אריג) אחת, 7) שריון ברזל אחד, כרבולת שריון (קובע) אחת, 8) עורפן של סוחה, אחד, כרבולת של סוחה אחת שלט של ארד אחד, מאה ועשרים חיצים מזוקפים (על קנה?) וחיצי גירים, מפץ ברזל אחד 10) אשר לשלט, שני כידונים של ברזל ומנה אחד כסף 11) בשביל צידה, (כי) לפקודת המלך 12) אני הולך אל העיר ארך – תנה לי 13) על חשבון בית סוסים, מלוא חלקך (כלומר: כל המגיע ממך); אלכה נא!

אחרי שרימות-נינורתא שמע אותו – 14) סוס אחד, כמות נשק, הכל כמו מה שכתוב כאן לעיל, 15) ומנה כסף אחד בשביל צידה, לשם פקודת המלך, 16) לשם הליכה אל העיר ארך, על חשבון בית סוסים 17) זה – נתן לו. באחריות לאי-מסירת המופקד (בידו) – גדליהו 18) נושא. יעמיד איפוא גדליהו ליד 19) זבינא, סגן הסופרים של העתודות (את הציוד הנ"ל), לטובת 20) רימות-נינורתא בנו של מוראשו יתן (אותו).

(27-21) חתימות של תשעה עדים וסופר בית הדין.

27... ניפור, ירח טבת, יום שמונה עשר, שנת שתים 29) לדריוש, מלך הארצות.

הערות וביאורים
השטר הזה תורגם ופורש כמה פעמים, לאחרונה על ידי וואלליס, עמ' 154-150, אבל נפלו שיבושים בהעתקו ובתרגומו. במקומות שונים לא קיבלתי את חלוקת המשפטים כפי שערך אותם וגם לא את תרגומו.
5) לקח אל לבו – אימצו. 19) לטובת נינורתא, כלומר: ייזקף על חשבונו כדי שלא ייתבע לספק שנית את כל הציוד הזה. השדה ההוא שניתן לרחמיאל בתור פרש המלך, היה ממושכן בבית מוראשו גם בימי יורשיו, וכנגד זה סיפק את כל הציוד הזה לעת הצורך.
על חשיבות המסמך הזה מעידים שבע חותמות בשולי הלוח, ובתוכן גם זו של גדליה עצמו.

סיכום

מתשעת המסמכים האלה, המהווים החלק העשירי בערך מכל המסמכים העוסקים בלקוחות יהודיים של בית מוראשו, מסתמנת לנו תבנית של התעסוקה היהודית בגלות בבל, בימי נחמיה: פקידות וצבא, עבודה בתעלות השקאה, קדרות ונגרות, דייג, גידול עופות, צאן ובקר ועבודת האדמה. אבל היו גם יהודים ששמותיהם אינם מובהקים, לכן לא נכללו אלה במניין היהודים שנזכרו בשטרות בית מוראשו. אם נשים לב לכך שלא כל האוכלוסיה היתה קשורה בבית בנק זה, כגון אלה אשר הועסקו במלאכות שונות על ידי אנשים פרטיים, או שחכרו את אדמתם ישר מבעלי הקרקעות – נצטרך לראות במסמכים אלה רק דוגמה לפעילותם של הגולים שישבו במדינת בבל. דבר אחד יש להדגיש והוא, שרוב השטרות עוסק בחכירת קרקע לסוגיה השונים: שדה לבן, המגדל שעורה ודחן בעיקר, ושדה אילן הנטוע תמרים. על כרחנו נצטרך להסיק שרוב עיסוקם של גולי יהודה היה חקלאות, מקצוע שהיו רגילים בו בארץ מולדתם ושהיו קשורים אליו מדורי דורות. עם זה הסתגלו רבים למקצועות חדשים כגון, גידול דגים בברכות ותעלות, מקצוע שלא היה ידוע בארץ ישראל עד גלות בבל. מפליא הדבר שאין בכל המסמכים האלה אחיזה לדעה שהיתה נפוצה, שהיהודים השתתפו בחיי המסחר בבבל. עובדה זו מתאשרת גם מהמסופר בנחמיה יג, טז שעוד בימיו, בערך מאה שנים אחרי העלייה הראשונה מבבל, היו הצורים "מביאים דאג, וכל מכר ומוכרים". מכאן יובהר לנו אחד הפסוקים במזמור, המוסר לנו את תפילתם של חולמי שיבת ציון: "שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב, הזורעים בדמעה – ברנה יקצורו" (תהלים קכו, ד-ה), כי גם בגלותם וגם בשבותם עמלו בעיקר בזרע ובקציר.

הערות שוליים:

  1. ר' מאמרו בספר הזכרון לצ"פ חיות, וינה תרצ"א: אוכלסי ישראל בימי המלכים, עמ' ע"ו-קל"ו.
  2. עמ' 35, E. Janssen, Juda i.d. Exilszeit.
  3. ר' ש. בארון, הסטוריה חברתית ודתית של עם ישראל (ת"א, תשט"ו), ח"א, עמ' 90 ומאמרו הנ"ל.
  4. ר' BA. V. 49-55, Albright: King Joachin, מ. ארצי: המלך יהויכין בגולה, ספר אורבך, 265-264.
    4* ר' מאמרי על מצבם הפוליטי של הגולים בספר הזכרון לד"ר יצחק גלזנר (בדפוס).
  5. ר' במהדורתי לעזרא ונחמיה, נספח א, עמ' 165; E. Unger, Nabukadnezar ZAW. 1926, 316. Lenze, D. Satrapieneintilung in: Schriften d. Königsberger gelehrten Gesells, 1936 (צוטט מספרו של יאנסן). אחרת היא דעתו של מייסנר (SPA 1938); הוא סבור שהמצב המשתקף בשטרות מוראשו שונה לטובה מזה של תקופת בבל.
  6. נתפרסמו במקורם: N. Hilprecht, Babyl. Expedition, vol. IX Philadelphia 1898 N. Hilprecht, Baby1. Expedition, vol. X, Philadelphia 1904; Clay, A. T. Publications of the Baby1. Sec. Philadelphia 1912 תורגמו ע"י: E. Ebeling, Aus dem Leben d. Jud. Exulanten in Bab. Berlin 1914, ועובדו מחדש על ידי (צילום) Wallis G., D. Soziale Situation d. Juden; Baby1, Berlin 1952.
  7. שלושה סוגים של שמות נמצאים: שמו ושם אביו יהודיים, שם הבן יהודי ושם אביו נכרי, שם האיש הוא אמנם נכרי אבל שמות אחיו הם יהודיים, או שבמקום אחר הוא נקרא בשמו היהודי, דוגמת חנניה מישאל ועזריה שהיו להם שמות כפולים. ראה Daiches S., The Jewes1. Baby1., 1. the Time of Ezra a. Nehemia, London 1910.
  8. ר' Cardascia E Les Archives des Murashu, Paris 1951
ביבליוגרפיה:
כותר: מצבם הכלכלי של הגולים בבבל
מחבר: זר-כבוד, מרדכי
שם ספר: ספר היובל לרבי חנוך אלבק
תאריך: תשכ"ג
הוצאה לאור : מוסד הרב קוק
בעלי זכויות: מוסד הרב קוק
הערות: 1. מוגש על ידי תלמידיו ידידיו ומוקיריו במלאת לו שבעים שנה.
2. נדפס בסיוע המוסד לזכרון אלכסנדר קאהוט.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך