עמוד הבית > תקופת המלוכה > דוד

תקציר
דף מידע על סיפור חטא דוד ובת שבע (שמואל ב יא- יב). דף המידע מציג את הסיפור,  את חומרת המעשה, ומציע ניתוח ספרותי לכתוב המקראי.

 
דוד ובת שבע | מחברת: גליה סמו
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

סיפור דוד ובת שבע הוא אחד הסיפורים הקשים במקרא. הוא מציג את המלך דוד בחטאו, כנואף, רוצח, בוגד באמון חייליו ונתיני ממלכתו ועסוק בהנאותיו הפרטיות במקום בענייני הכלל.

על-פי המסופר בשמואל ב י"א-י"ב, דוד שולח את צבאו, בראשות יואב בן צרויה, להילחם על רבת עמון ולכבשה. הוא-עצמו נשאר בירושלים, ובשיטוטיו ערב אחד על גג ארמונו, הוא רואה אישה יפת תואר מתרחצת. הוא מברר את זהותה, ונודע לו שהאישה, בת שבע, נשואה לאחד מחייליו המובחרים, אוריה החיתי. היותה של בת שבע אישה נשואה אינו מרתיע את דוד, והוא שולח להביאה אליו ושוכב עמה. לאחר זמן מה מודיעה בת שבע לדוד שהיא הרה כתוצאה ממשכבה עמו. דוד חייב עתה לכסות על פשע הניאוף, והוא מורה לשלוח אליו מן החזית את אוריה החיתי. הוא שואל לשלום חייליו בחזית ועל מצב המלחמה, אולם מטרתו העיקרית היא להביא את אוריה לביתו כדי שישכב עם בת שבע, ואז ייחשב ההיריון לתוצאת משכבם של בני הזוג. אוריה מסרב לרדת לביתו בלילה ההוא, וכך גם בלילות הבאים. דוד מבין כי מזימתו לא תצלח. על כן הוא זומם מזימה נוספת, קטלנית יותר: הוא מוסר ביד אוריה מכתב המיועד ליואב, שר הצבא, ומורה לו להציב את אוריה בשורה הראשונה בחזית ולהורות לשאר החיילים לסגת. כך יכוונו חִצי האויב אל אוריה בלבד, והוא ימות. אוריה אכן נפל בקרב, ולאחר תקופת האבל נשא דוד את בת שבע לאישה.

חטאיו של דוד לא נסתרו מעיני ה', והוא שלח את נתן הנביא לבשר לדוד, כי ייענש על חטאיו: הבן שייוולד לבת שבע ולדוד כתוצאה מניאופם ימות; בנוסף לכך, "לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם"(שמואל ב י"ב 10)- כלומר, בני משפחתו של דוד ירצחו זה את זה; ועונש נוסף שמטיל ה' על דוד הוא: "וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזּאת" (שם 11) – דוד, שלקח את אישתו של אדם אחר בסתר, יושפל בכך שנשיו תילקחנה ממנו ותועברנה בגלוי, לאור היום, למי שירצה לרשת אותו.

בסיפור דוד ובת שבע מרובים הרמזים האירוניים, שמטרתם למתוח ביקורת על דוד ועל התנהגותו. רמזים דקים אלה מובלעים בכתוב וניתן להבחין בהם רק בקריאה מעמיקה של הסיפור. נצביע על כמה מהם:

בפרק י"א בפסוק 1 נאמר: "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד ישֵׁב בִּירוּשָׁלָם". כבר כאן מצביעים פרשנים רבים על הלעג לדוד: בעת שהמלכים נוהגים לצאת לקרב, דוד אינו נוהג כשאר המלכים. הוא נשאר בביתו. הביקורת על התנהגותו של דוד מודגשת על ידי התיאור של שליחת כל הצבא: דוד שולח את יואב ואת עבדיו ואת כל ישראל – אבל הוא עצמו נשאר לשבת בירושלים. הקורא עלול לחשוב, שדוד נשאר בירושלים כדי לעסוק בעניינים חשובים ולנהל את ענייני המדינה, אך הפסוק הבא מבטל אפשרות זו: "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רחֶצֶת מֵעַל הַגָּג". מה עושה דוד בירושלים? ישן. ולא שנת צהריים קלה ישן המלך, אלא עד הערב. ובקומו ממשכבו, אין הוא ממהר לעסוק בענייני ממלכתו, אלא מטייל על גג ביתו. בבואה של בת שבע אליו נאמר ש"הִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ", ולכאורה מצביע כאן המספר על אחריותו הבלעדית של דוד להריונה, שכן היא סיימה את תקופת נידתה. לכך נוספת אירוניה סמויה, כיוון שבת שבע באה אל דוד טהורה מכל טומאה, ובמעשהו הוא טימא אותה, גרם לה להיות שותפה לחטא הניאוף.

כאשר מְזמן דוד את אוריה לארמונו ומנסה לשדל אותו לרדת לביתו, עונה אוריה: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה ישְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?" אפשר להבין את תשובתו של אוריה בכמה מישורים. כפשוטה, זוהי תשובתו של חייל הנאמן למלכו ולמשימה שנשלח אליה. הוא מפגין סולידאריות ואחווה עם חבריו לנשק ומסרב ליהנות ממנעמי החיים, כל עוד חבריו אינם יכולים ליהנות גם כן. אך ברובד הסמוי מסתתרת תוכחה כלפי דוד על מנהיגותו הלקויה ועל חטאיו המוסריים. אוריה מכנה את יואב, ולא את דוד, "אדוני", ובהתאמה החיילים הם "עבדי אדוני" – סרים למשמעתו של יואב, לא של דוד. דברי אוריה גם מצביעים על הליקוי המוסרי שבהתמכרות להנאות החיים בעוד חיילי דוד לוחמים למענו. בסירובו של אוריה לשכב עם אשתו, הוא מצביע על חטאו של דוד, שלא נרתע לשכב עם אישתו (של אוריה).

מות אוריה במצוות דוד מתואר באירוניה כפולה: דוד מוסר ביד אוריה מכתב המורה ליואב לדאוג לנפילתו בקרב. האירוניה הכפולה היא: אחת, דוד יכול לבטוח באוריה שימסור ליואב את המכתב ובכך יציל את דוד ממוות (על ניאוף), בעוד שאוריה, הלוחם למען דוד בשדה הקרב, אינו יכול לבטוח בדוד שישמור על חייו; השנייה - בעוד שבשיחתו עם דוד, אוריה מבטא נאמנות מוחלטת והזדהות עם חבריו הלוחמים, מצֻוִוים אותם לוחמים לבגוד באוריה ולנטוש אותו למות לבדו בשדה הקרב.

הסיפור על פרשת דוד ובת שבע מצוי בתוך מסגרת סיפורית אחרת: כיבוש רבת עמון. בראשית פרק י"א ובסיום פרק י"ב מסופר על צבאו של דוד, הנשלח לכבוש את רבת עמון. גם זו אמירה אירונית על סיפור הניאוף: צבאו של דוד כובש עבורו את רבת עמון בעוד דוד כובש בירושלים את בת שבע...

מה היה חלקה של בת שבע באחריות למעשה?

בשאלה זו נחלקו הדעות. חז"ל ניסו לנקות את דוד מחטא ולהשליכו על בת שבע ועל אוריה. הם קבעו שבת שבע נקבעה כזיווג לדוד מאז ימי בראשית, ושאוריה היה מחויב לתת לה גט בצאתו למלחמה (כדי שבמותו לא תיחשב עגונה אם לא תימצא גופתו וכו'), ולכן דוד לא חטא באשת איש כיון שבא על אישה גרושה. חכמים אחרים מקרב חז"ל טענו שאוריה חטא לבת שבע כיוון שלא שכב עמה מיום נישואיהם, ודוד "גאל" את בת שבע מבתוליה בשכבו עמה.

חוקרים מודרניים אחדים ראו בבת שבע אישה מפתה, שבתחבולותיה חישבה את הזמן בו תוכל להיראות במיטבה לפני המלך וללכוד אותו ברשתה, כדי שתוכל להפוך לאישתו, ובעתיד - לאם המלך.

חוקרים ופרשנים אחרים ראו בבת שבע אישה תמימה, אפילו נאיבית. הם הצביעו על כך שתיאור המקום "אִשָּׁה רחֶצֶת מֵעַל הַגָּג" (פסוק 3) אינו מתייחס לבת שבע אלא לדוד. דוד הוא המהלך על הגג, ובת שבע רוחצת לתומה בביתה. סביר להניח, שביתה היה מרוחק במידת מה מבית המלך, וסביר להניח שלא תכננה את מהלך הפיתוי מראש, כיוון שידעה שהגברים אינם נמצאים בעיר, אלא בשדה הקרב. רחצתה הייתה, כנראה, רחצה שהיא הייתה מחויבת לבצעה לאחר שהיא "מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" (פסוק 4), והיא לא תוכננה מראש למטרות פיתוי. זאת ועוד, המספר נוקט בדרך-כלל לשון פסיבית בהתייחסו לבת שבע: דוד הוא הרואה אותה, לוקח אותה, שוכב עמה. גם לאחר מות אוריה היוזמה היא של דוד: הוא אוסף אותה לביתו ונושא אותה לאישה. כך גם לאחר מות בנם: דוד מנחם את בת שבע ושוכב עמה. על פי גישה זו, קשה גם להניח שבת שבע הניחה מראש שדוד יסתכן למענה בחטא של ניאוף ובסופו של דבר ייאלץ להרוג את בעלה. הצגתה של בת שבע כקורבן לתאוותו ולמזימותיו של דוד מגבירה את אפיונו בסיפור זה כפועל בניגוד לערכי המוסר. השלילית המאפיינת את דוד בסיפור זה. לא רק אוריה נפל קורבן ליצריו של המלך, אלא גם אישתו. מנגד, לא נאמר כי משכבו של דוד עם בת שבע נעשה בכפייה, ואף הודעתה למלך על הריונה מראה שהיא לא חששה מהמלך (שיכול היה להרגה כדי להעלים את הריונה), אלא בטחה בו וביחסים שנוצרו ביניהם. תמימותה של בת שבע נמשכת גם בסיפור ירושת הכיסא (מלכים א א), כאשר היא מתודרכת בידי נתן לדרוש מדוד את המלכת שלמה, בנה, על ישראל. בת שבע מזכירה לדוד שהבטיח לה להמליך את שלמה תחתיו (אם כי הבטחה כזו אינה נזכרת במקרא) ורומזת לו שאם לא יעשה כן, יוארו היא ובנה באור שלילי. דבריה מרמזים על כך שמעשה הניאוף שלה עם דוד בעודה נשואה לאוריה, עלול להכתים גם את שלמה.

הטון היבש והעובדתי שבו מוסר המספר את תיאור ההתרחשות משרת כמה מטרות: ראשית, הוא מעצים את המתח האירוני הנוצר כתוצאה מהפער בין המעשים הנוראיים המתרחשים בסיפור (ניאוף, שקרים והעמדות פנים, רצח) לבין תיאורם באופן תמציתי; שנית, מסירת רגשותיהם של הדמויות עלולה הייתה להוביל את הקוראים להזדהות עם חלק מהדמויות, כגון בת שבע ואוריה, ואז היה הקורא מתקשה לסלוח לדוד ומתקשה להבין את סליחת ה' לדוד עצמו.

לקריאה נוספת:

מ. פרי, י. שטרנברג, "המלך במבט אירוני", הסיפור המקראי, (הוצאת רכס), 1991, עמ' 207-143.
מ. גרסיאל, "הסיפור על דוד ובת שבע", על הפרק 15 (1998).
א. סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, ירושלים תשנ"ד עמ' 155-107.

ביבליוגרפיה:
כותר: דוד ובת שבע
מחברת: סמו, גליה
שם פרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך