עמוד הבית > תקופת המלוכהעמוד הבית > עולם המקראעמוד הבית > חוק וחברה במקרא > פולחן

תקציר
בעל היה האל הראשי בפולחן הכנעני. דף המידע מתאר את האמונות הקשורות בבעל ואת ההיסטוריה של פולחן הבעל ביהודה ובישראל כפי שעולה מהעדויות המקראיות.

 
פולחן הבעל | מחברת: גליה סמו
 

מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית

פירוש השם בַּעַל בכנענית הוא: אדון. כבר לפני כ- 3500 שנה הפך הכינוי "בַּעַל" לכינויו הקבוע של הֲדַד, אלוהי הסערה הכנעני. בַּעַל-הֲדַד היה האל הראשי בכנען, ונתפס כאל אוניברסאלי, השולט על השמיים ועל הארץ. בו-זמנית שימש בעל גם כאל מקומי, כפטרונם וכמגינם של תושבי ערים שונות בכנען, ונוספו לו כינויים ומאפיינים המיוחדים לכל מקום, כגון: בַּעַל חֶרְמוֹן, בַּעַל פְּעוֹר, בַּעַל פְּרָצִים ועוד.

בתפקידו כאל הסערה נחשב בַּעַל למשיב הרוח ומוריד הגשם, ולפיכך היה אחראי לפריונם של בני האדם, בעלי החיים, הצמחים והעולם בכללו. מפאת שלטונו על הגשם והטל נתכנה בַּעַל גם 'רוכב ערבות' - כלומר, רוכב עננים ו-אַלְאִיַן (=אדיר). בתבליטים שונים שנמצאו באוגרית בעל מתואר כלוחם גיבור: בידו האחת הוא אוחז ברק, ובידו השנייה אַלָּה או מגן; על ראשו קרניים, סמל הפריון, ותחת רגליו מים, שהוא דורך עליהם.

כמו שאר האלים בעת העתיקה, נתפס בעל גם כבעל תכונות אנושיות. הוא מתואר בכתבי אוגרית ובמקרא כאוכל, ישן, משוחח עם אלים ובני אדם, עוסק בציד ועוד. תיאור אנושי זה מופיע גם בדברי אליהו, הלועג לנביאי הבעל בהר הכרמל, ומעודדם להרים קולם ולקרוא לבעל: "קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מלכים א י"ח 27).

על-פי המסופר במיתוס הכנעני, היה בַּעַל בנו של אִל, אבי האלים. כשזקן אִל והגיעה שעתו לפרוש מהנהגת האלים, החלה מלחמה בין בניו, בַּעַל ומוֹת, על ירושת כיסאו. מוֹת היה שליט השְאוֹל, עולם המתים, ורצה לשלוט גם על עולם החיים. בבעל תמכו אחותו עֲנָת ואמו אֲשֵרָה, ובמוֹת תמך אחיו, שהיה שר של ים ושופט נהר (כלומר, שלט בימים ובנהרות). בין שני הצדדים ניטשה מלחמה ארוכה, שבמהלכה נאלצו בעל וענת להתגבר על מפלצות ים שונות, כגון תנינים, לווייתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון.

רמזים למלחמה אדירה זו מצויים אף במקרא, שם הוסבה המלחמה למאבק בין ה' לבין מפלצות הים: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו כ"ז 1). הנביא מתאר את המלחמה הגדולה שהייתה בימי בראשית, ועתידה לחזור ולהתחולל שוב באחרית הימים, בין ה' לבין מפלצות הים; במזמורי תהילים מהללים את עוצמת האל, שנלחם במפלצות הים והביסם כליל: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם" (תהילים ע"ד 12).

לאחר ניצחונו על הים ועוזריו, החליט בעל לבנות לעצמו ארמון מפואר בהר צָפוֹן. הארמון נבנה בידי האל-האמן כתר-וחסס. בעל הורה לו לבנות ארמון בלי חלונות, כנראה כיוון שפחד מאחיו מוֹת, שיעלה דרך החלון ויתגנב לארמונו. עליית מוות דרך החלון מתוארת גם במקרא: "עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ" (ירמיהו ט 20). לבסוף נבנה בארמון חלון אחד, כדי שבנותיו של בעל, פדרי בת אור ("ערפל בת האור"), טלי בת רב ("טל בת הגשם") וארצי בת יאבדר ("ארץ בת הים") יוכלו להשפיע מכוחן וקסמן על העולם.

אולם הקרב על הנהגת האלים עדיין לא תם. בשלב מסוים במלחמה הומת בעל בידי מות. העולם החל להתייבש לאיטו בלא גשם וטל. אז נוכחו האלים לדעת כמה חיוני שלטונו של בעל על העולם. האלה ענת ירדה אל השאול, נלחמה במוֹת והחזירה את בעל לחיים. אז הומלך בעל על האלים ועל בני האדם.

פולחן הבעל דמה לשאר הפולחנים בכנען. בני האדם בנו לכבודו מזבחות ומקדשים, הקריבו לו קורבנות, קראו לבניהם בשמו (שמות תיאופוריים - כלומר, שמות שמרכיב האל מצוי בהם, כגון אֶתְבַּעַל, יְרֻבַּעַל), האמינו בכוחו וקראו אליו לעזרה. מן המסופר במלכים א י"ח נראה, שכוהני הבעל ונביאיו נהגו לרקוד סביב מזבח הבעל, להקיז דם כדי להתנבא מתוך אקסטאזה ולקרוא לאלוהיהם להופיע ולהראות כוחו ברבים: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם, לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!'...וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (י"ח 29-26).

על-פי המסופר במקרא, עבודת הבעל החלה בקרב ישראל כבר בתקופת המדבר. העם הצטרף לבנות מואב ועבד את בעל פעור (במדבר כ"ה). משה פקד על שופטי ישראל: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". כעונש על העבודה לבעל, הביא ה' על העם מגפה, שבה מתו 24,000 איש.

בתקופת הכיבוש וההתנחלות בכנען, אומצו חלקים מן הפולחן הכנעני ומוזגו בפולחן לה'. החיים בכפיפה אחת עם האוכלוסייה הכנענית הביאו רבים מישראל לאמץ פולחן סינקריטיסטי זה. עדויות לכך אנו מוצאים, למשל, בתיאורי תקופת השופטים: יואש, אביו של השופט גדעון, קרוי על שם ה' (יוֹאָש=יְהוֹאָש), אולם בביתו מצוי מזבח לבעל, ובנו, גדעון, קרוי גם יְרֻבַּעַל. בימי שלטונו של גדעון עבד העם את ה', אולם מיד "כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם [את] בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" (שופטים ח 33).

בתקופת המלוכה, בעיקר בימי אחאב מלך ישראל, התפשט פולחן הבעל בישראל, כנראה בהשפעת איזבל אשת אחאב, שהייתה בתו של אֶתְבַּעַל, מלך צידון. על-פי המסופר במלכים א י"ח, הציע אליהו הנביא להוכיח לעם מיהו האל האמיתי, ה' או הבעל, באמצעות התמודדות. אליהו הכריז בשם ה' על בצורת, וקבע כי מרגע הכרזתו זו לא יירד גשם בישראל. הבעל, כאלוהי הגשם והפריון, נדרש להוכיח את קיומו באמצעות הורדת גשם. לאחר כמעט שלוש שנות בצורת, הבין העם כי ה' הוא האלוהים. אליהו כינס את נביאי הבעל ואת העם על הר הכרמל והוקיע את שילוב עבודת הבעל בעבודת ה': "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹהִים - לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו" (י"ח 21). על-פי עדותו של ההיסטוריוגרף המקראי, תמיכת בית אחאב בפולחן הבעל הגיעה עד כדי רדיפת נביאי ה' והמתתם (י"ח 4, 13). יֵהוּא בֶּן נִמְשִי, שהדיח את בית אחאב מן השלטון, פעל נמרצות לסילוק עבודת הבעל מישראל, אולם מאה שנים אחר כך עדיין מחו נביאי ישראל על שילוב פולחנו של הבעל בפולחן לה'. מנבואותיו של הוֹשֵעַ בֶּן בְּאֵרִי, שחי בישראל במאה השמינית לפני הספירה, עולה כי עבודת הבעל פרחה בתקופה זו וכללה בניית מקדשים ומזבחות בראשי ההרים והגבעות, עשיית פסלים ומסכות, בעיקר פסלי עגלים (שסימלו את הבעל), הקרבת קורבנות, השתתפות בפולחני פריון וניחוש העתיד באמצעות חפצים שונים: "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ ... עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ...וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם... עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (ד 13-12; י"ג 2-1). הושע מנבא, כי יום יבוא ובני ישראל יקראו רק בשם ה' ויאמינו בו בלבד, ולא ימזגו אמונה זו עם האמונה בבעל: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם" (הושע ב 19-18).

הפולחן לבעל רווח גם בממלכת יהודה בתקופות שונות. על-פי המסופר במקרא, הוקם בימי מלכותה של עתליה מקדש לבעל, שנותץ אחר כך בימי נכדה, יואש. בימי מנשה בן חזקיהו שב ופרח פולחן הבעל: הוקמו מזבחות, מונו כוהנים ובתוך בית המקדש הוצבו כלים וחפצי פולחן לבעל ולאשרה. בימי יאשיהו, נכדו של מנשה, בוצעה רפורמה פולחנית מקיפה, ובמסגרתה הושמד כל שריד וזכר לפולחן הבעל: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ... לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם... וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים ... וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ...." (מלכים ב כ"ג 5-4).

נראה, כי הפולחן לבעל דעך ביהודה עם רפורמת יאשיהו, ופסק עם גלות בבל. לאחר שיבת ציון לא נזכרת במקרא עבודת הבעל בישראל.

ביבליוגרפיה:
כותר: פולחן הבעל
מחברת: סמו, גליה
שם פרסום מקורי: מקראנט
תאריך: 2005
הוצאה לאור : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
בעלי זכויות: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. פרסום מקורי שנכתב עבור אתר מקראנט.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך