עמוד הבית > חורבן גלות וגאולה > עזרא ונחמיה

תקציר
חלק זה של המאמר מתאר את הצפייה מכורש כפי שבאה לידי ביטוי בכתובים המקראיים  ואת האכזבה ממנו. כותב המאמר סבור כי כורש חזר בו מהבטחותיו וכי רק בימי דרויש  החל תהליך שיבת ציון בהיתר המלכות.

 
המערכה המדינית : חזון שהכזיב | מחבר: בן ציון לוריא
 

החברה לחקר המקרא בישראל

הצהרת כורש מנוסחת בלשון חגיגית מאד; מלך פרס, השולט על כל הארצות, מדבר בשם אלהי ישראל. ההצהרה מסיימת פרק עצוב בתולדות ישראל – שרפת בית המקדש וגלות העם מארצו, ופותחת פרק חדש – רשות לגולים לעלות ולבנות את בית המקדש בירושלים. הצהרה זו חוזרת בפתיחה של ס' עזרא, כאילו לחזק את ההרגשה כי הנה, הנה אנו עומדים בפני המאורע הגדול: תקומת העם והמקדש.

חוקרי תולדות ישראל מסתמכים לא רק על הצהרת כורש אלא גם על מקורות חיצונים, וכך פותח שלמה צייטלין1 את הפרק על שיבת ציון: הרודוטוס2 וכסנופון3 תיארו את כורש כמושל נדיב לב ואידיאלי. יחסו למדינות שכבש היה בנגוד גמור לזה של כובשים אחרים. במקום להרוס מקדשים הוא חילק כבוד לאלים של העמים שנכבשו. הוא לא הרס ערים ולא השפיל את יושביהן. לנכרים גולי בבל הירשה לשוב למולדתם ולשקם את בית מקדשם. בפקודתו הורשו גם גולי בבל היהודים לשוב ליהודה ולהקים את בית מקדשם.

מידת הסובלנות שגילה כורש כלפי אלהיהם של העמים שכבש והרשות שנתן לחדש את הפולחן להם לא נבעה מהשקפה דתית, היה לכך טעם מדיני: על ידי התנהגות זו נתן סיפוק לאוכלוסיה ומנע מרידות.

האם קים כורש את הצהרתו?
לא! הוא הכזיב.

העליה הראשונה ובראשה ששבצר הגיעה לירושלים בשנת 539, אבל בבנין בית המקדש הוחל רק בשנת 520. אמנם, יתכן עכוב של שנה או שנתים, זמן הדרוש להכנת חמרי בנין: לחצוב אבנים, לכרות ארזים בפרדס המלך בלבנון ולהשיטם עד ים יפו ואח"כ להעלותם לירושלים, אבל להכנות אלו לא היו דרושות קרוב לעשרים שנה.

מתברר שכורש חזר בו; הוא קיבל את דברי המשטינים, שעם הארץ שכר, והפסיק את העבודה בראשיתה. תתני ושתר בוזני מספרים זאת במכתבם לדריוש4: "ששבצר זה בא, עשה האשיות של בית האלהים אשר בירושלים ומן אז ועד עתה הוא נבנה ולא נשלם".

סופר ס' עזרא לא יכול היה להרחיב את הדיבור על בגידתו של כורש, שהרי נביא הנחמה קורא לו5: משיח ה', והוא אשר יגשים את תקוות ישראל6.

מ"ד, כח

האמר לכורש "רעי"
וכל חפצי ישלם
ולאמר לירושלם "תבנה!"
והיכל "תוסד!"

מ"ד, כו

האמר לירושלם "תושב!"
ולערי יהודה "תבנינה"!
וחרבותיה אקומם
הוא יבנה עירי

מ"ה, יג

וגלותי ישלח

הלה זו של כבוד והערצה מנעה מהסופר לכתוב ברורות על בגידתו של מי שנאמר עליו "משיח ה' ", לכן הוא כורך אתה ידיעה על הפסקת עבודת הבניה "לכל ימי כורש" בפסוק אחד עם דריוש7. כל ימי כורש ז.א. עד שנת 530. ומה שהסופר אומר בחצי פה אומר המדרש בפה מלא. הדרשן מסתמך על דברי קהלת י', יג: "תחלת דברי פיהו סכלות", ומהי סכלות? "מי בכם מכל עמו וה' אלהיו עמו ויעל", ואחרית פיהו הוללות רעה" – די גזר ואמר: "די עבר פרת – עבר, ודי לא עבר – לא יעבור"8.

על בגידתו של כורש כבר עמדו חז"ל:

"דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינט, וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקב"ה למשיח: קובל אני לך על כורש, אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר: מי בכל עמו ויעל..."9.

לדברי ר' נחמן הוא לא עשה את חסדו לישראל בלב שלם ולאחר ימים גזר: דעבר פרת – עבר, דלא עבר – לא יעבור. ועוד אמרו חז"ל10: כרש מלך כשר היה קודם שהחמיץ.

ימי שיבת ציון ובנין בית המקדש לא זכו להתקדש בישראל, כמו שנתקדשו מאורעות גדולים אחרים בחיי האומה11. אין זכר ליום הגדול בו הגיעה השיירה של ארבעים אלף איש לירושלים; לא נקבע חג ליום הנחת היסודות לבנין בית המקדש או ליום בו נסתימה המלאכה. רק מאה שנה לאחר הכרזת כורש הוחג בירושלים חג לכבוד השלמת החומה, ואף זה לשעתו ולא לדורות.

מפי נביא הנחמה אנו שומעים קריאות להתעוררות והבטחות למי שיעלה: "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"12. השמחה על הצהרת כורש הקיפה את יהדות הגולה בכל מושבותיה והיא שעוררה את העליה, אבל בירושלים לא היה לכך הד כלשהו. פ. חורגין13 מסביר את היחס האדיש של הצבור בירושלים מפני שכורש לא העניק עצמאות ליהודה, הארץ נשארה משועבדת לפרס. ואולם, שחרור מדיני לא העניק כורש לשום מדינה שכבש; הוא נתן לעמים הכבושים חופש פולחן, ומכיון שהיהודים יכולים לקיים את פולחנם אך ורק בירושלים, הוא התיר למי שרוצה להשתתף בכך לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. יהודה היתה נתונה בשעבוד מלכויות כמה דורות לפני חורבנה, ולא בחוסר העצמאות יש לחפש את הטעם שלא הונצחו המאורעות הגדולים של הימים ההם.

האדישות שתקפה את בני העליה ורפיון הידים נבע מביטול ההבטחה המלכותית, מן האיסור על העליה ומביטול הרשות לבנות את בית המקדש. במצב זה של דכדוך רוחני וקשיים חמריים שבהם נתקלו העולים, לא היה מקום לקביעת חגים, לא לשעתם ולא לדורות14.

אנו רגילים לראות בהכרזת כורש את הרשות לשיבת ציון; אמנם, הדברים התפתחו בכוון זה, אולם לכתחילה היתה הכרזת כורש רק מגילת זכויות למקדש בירושלים. בידוע שאין מעשה זה של כורש מיוחד לישראל, כך נהג לגבי מקדשי האלים של העמים שכבש, אלא שבמקדשם של היהודים היה משהו מיוחד, אי אפשר היה לבנותו בכל מקום, הוא צריך היה לקום רק בירושלים. נוסח ההכרזה שבס' דבה"י מסתיים במלה "ויעל" וניתן להתפרש שכל מי שה' אלהיו, כל יהודי רשאי לעלות; בנוסח שבס' עזרא נאמר: "ויעל לירושלם... ויבן את בית ה'...".

מ.צ. סגל15 רואה בהכרזת כורש רשיון לעלות מבבל ולקבל מאת הנשארים נדבות בשביל העליה ובנין המקדש, כי בלי רשיון מיוחד אי אפשר היה לעלות מבבל. אולם זה אינו עולה כלל מנוסח ההכרזה של כורש, זה מתאים לימי דריוש הכותב16: "כל מתנדב במלכותי מעם ישראל וכהניו והלויים ללכת לירושלים עמך – ילך".
בו, בדריוש מתחילה שיבת ציון גם בהיתר המלכות.

מקובלת הדעה, כי התהליך של שיבת ציון התנהל על מי מנוחות, ללא הפרעות; וכך כותב דרנבורג17: "בימי ממלכת פרס נחה שקטה הארץ ויושביה, אין כל מעשה וענין מבית ואין מחריד על הגבולות מחוץ...".

עשרים שנה אחריו כותב דובנוב18: "השלטון הפרסי לא היה קשה ביותר לארץ הכפופה; הוא נטל מעם יהודה מקצת מחירותו המדינית, ופרק מעליו את עול ההגנה על גבולו מפני אויבים מן החוץ, יהודה נפטרה לזמן מה מן המשטר הצבאי, שמקורו בהכרח ההגנה על הארץ, והכחות שנשתחררו בעם יכלו להתגדר בעבודת תרבות מתוך שלום ושלוה".

הפרקים הבאים ילמדונו, שהשנים של שבי ציון היו שנות מאבק קשה עם הנשארים בארץ ועם העממים מסביב, וקשה מכל היה היחס של השלטון שהתנכר להבטחותיו ועמד לימין צרי יהודה בכל תעלוליהם. דברי דרנבורג "נחה שקטה הארץ" ודברי דובנוב על הפניית כל הכחות לעבודת התרבות "מתוך שלום ושלוה" הם דברים שבדמיון.

ואף על פי כן ולמרות הכל קמה מדינת יהודה, גיבשה את תורתה ותפסה מקום בראש בחיי הרוח של האדם לדורותיו.

לחלקים נוספים של המאמר:
המערכה המדינית : הצהרת כורש
המערכה המדינית : חזון שהכזיב (פריט זה)
המערכה המדינית : המתנגדים והמנתנכלים
המערכה המדינית : חגי הנביא והשפעתו המדינית

הערות שוליים:

  1. קורות בית שני, כרך א', עמ' 17 בתרגום העברי. צייטלין מצטט בזה את אולמסטד (A.T. Olmstead, History of the Persian Period. Chicago. 1948, pp. 83-93).
  2. הרודוטוס (בערך בשנים 425-584).
  3. קסנופון (385-424, בערך).
  4. עזרא ה', טז. התרגום מארמית של מ. זר-כבוד בפירושו לספרי דניאל עזרא ונחמיה.
  5. ישעיהו מ"ה, א.
  6. שם מ"ד, כח.
  7. עזרא ד', ה. עוד בשנת 1810 כתב יהודה ליב בן-זאב ב"מבוא אל מקראי קדש", עמק ע"ד: "כורש אשר ברוח פיו לבד הרשה לבנות הבית ובטל אח"כ בשטנת הכותים"... אבל ההיסטוריונם לא שמו לב לדברי בן-זאב אלה.
  8. אסתר רבה, פ"א. אפרים אורך (מולד תשכ"א, עמ' 368) מניח שכורש גזר על העליה אחרי שנוכח שיצאו מארצו מומחים ואנשי מקצוע והיא שגרמה לדלדולה של המדינה. ספק אם זוהי הסבה: המדובר בראשית ימי מלכותו של כורש, כשהוא מכבש עמים וארצות וגורף שלל רב. הגורם לגזרה היא המלשינות של עם הארץ ורצונו שישרור שקט בארץ השוכנת על גבול ארץ מצרים.
  9. מגילה י"ב, ע"א. צייטלין (הנ"ל, ע' 18) אומר כי "מצבם הכלכלי והחברתי של בני יהודה ובני ישראל היה איתן. העובדה שבידי הגולים ששבו ליהודה היו עבדים רבים ומיקנה רב והרבה זהב וכסף מוכיחה על מצבם הכלכלי הטוב. מאידך, הסיר שלטונו הנאור של כורש, שהעניק חופש הדת למיעוטים בכל מדינות מלכותו, את הלחץ הדתי והשפיע על רוב הגולים שלא לשוב ליהודה. רבים מהם נולדו בבבל וראו בה מולדת. ולכן יצאו רק 42,360 מבני יהודה הקנאים למסע המסוכן ליהודה". מוזר שצייטלין מתעלם כליל מן הגזירה של איסור העליה.
  10. ראש השנה ג', ע"ב.
    ספר ירמיהו האפוקריפי מתאר את כורש בצבעים כהים; הוא מופיע בדמות מלך זועם, הכובש את רחמיו מישראל ומכביד עליהם את עולו. הוא לחץ על העברים. הוא ענה אותם ברעב ובצמא ורבים מהם כלה במצוק. הוא פקד על הלויים שישירו לו משירי ציון. כפרעה בשעתו אף הוא מסרב ליציאת היהודים מארצו. הוא מצוה להלקות את ירמיהו. ורק אחרי שנראו אותות בשמים ובארץ גדלה המבוכה, והוא ושלישו נפגעו בגופם, ואחרי שירמיהו המציא להם מזור, הרך את לבו ושלח את העם מארצו.
    פ. חורגין שואל: מנין לו, למחבר, האיבה הגלויה למלך, ששמו נקרא על שיבת ציון של גולי בבל? והוא בא לכלל מסקנה זו: ברור הא שציור זה הוא פרי מעשים רחוקים שקרו; פרי סערת לב שמוצאה נשכח מרוב ימים (ראה פ. חורגין, מחקרים בתקופת בית שני, ניו יורק, תש"י, ע' 156).
  11. מלחמות המכבים נתקדשו ונרשמו כימי חג לדורות במגילת תענית.
  12. ישעיהו נ"ב, יב.
  13. ספרו הנ"ל, ע' 11.
  14. יעקב ליוור, תולדות בית דוד, ע' 86, מקבל את הטענה של חגי, המטיל את האחריות להשבתת הבניה לא על גורמים חיצוניים אלא על העם, האומרים "לא עת-בא עת-בית ה' להבנות" (א' ב), ואין הדין עם ליוור, כי אין התלהבותו של חגי מספקת שעה שעומדת גזרת המלכות "כל ימי כורש". שונה הדבר בימי זרובבל, הוא ניצל שעת כושר, ימים של חלופי שלטון – ואולי גם הכרה אישית עם השליט החדש, כפי שמספר עזרא החיצון; הוא בונה, אבל נתבקש להסביר באיזו רשות הוא עושה מעשה בניגוד להוראת השלטון.
  15. מבוא המקרא ג', ע' 764.
  16. עזרא ז', יג ואילך.
  17. יוסף דרנבורג, משא ארץ ישראל, דברי ימי הארץ מימי כרש ועד אדרינוס, תרגם מבש"ן, פטרבורג 1896, עמ' ג'.
  18. שמעון דובנוב, דברי ימי עם עולם, חלק א', תרגם ברוך קרופניק, עמ' 222.
ביבליוגרפיה:
כותר: המערכה המדינית : חזון שהכזיב
שם ספר: בימי שיבת ציון
מחבר: לוריא, בן ציון
תאריך: 1983
הוצאה לאור : קרית ספר; החברה לחקר המקרא בישראל
בעלי זכויות: החברה לחקר המקרא בישראל
הערות: 1. יצא בשיתוף עם המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית.
מאגר ספרות הקודש | מאגר מידע |
פורום | קהילת מורים | אחיתופל | מקראנט ילדים | מקראוידאו | חדש בתנ"ך
חברי מקראנט | צור קשר | עזרה | תמיכה טכנית


סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך